בשבוע שעבר התקיימו שתי אזכרות ממלכתיות לשני אישים דגולים: זאב ז'בוטינסקי במלאת 86 שנה לפטירתו, ויצחק שמיר במלאת 14 שנים למותו (אף נציג ממשלה לא הגיע!) שניהם טמונים באתר הציוני המרטיט ביותר – הר הרצל.
הראשון מבכירי העם היהודי במאה העשרים, מנהיג ציוני דגול, סופר ומשורר, אבי הצבאיות העברית ואבי מדינת הרווחה, אשר לא זכה לראות בהתגשמות משאת חייו – מדינה עברית בארץ ישראל. במאבקו להתגשמות החזון, כאשר השואה כבר מכלה בעם היהודי על אדמת אירופה, נשבר ליבו. היה זה שמונה שנים לפני שיריבו האידאולוגי דוד בן-גוריון חולל את המהלך האמיץ, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
כאשר ז'בוטינסקי היה כבן 35, נולד בפולין יצחק יזרניצקי. כבן 20 עלה לארץ-ישראל, בית"רי שנענה לקריאתו של המנהיג הרוויזיוניסטי לבני עמו, הצילו נפשותיכם מפני החורבן המתרגש לבוא על עמנו. שמיר (את שמו עיברת מיד) היה חסיד גדול של ז'בוטינסקי, אבל לא היה "רוויזיוניסט". לא פעם הטיח בי בלעג לא-מוסתר, "רואים שאתה רוויזיוניסט." זה היה כשהגשתי לו הצעת נאום, רווי מליצות לטעמו.
אולם כאשר נאם על ז'בוטינסקי, על "תקפות תורתו," הוא היה ז'בוטינסקאי מוחלט. כך באותו נאום ב-1992, זמן קצר לפני סיום כהונתו כראש הממשלה:
"ז'בוטינסקי כמדינאי העריך, שהערבים יבואו למו"מ איתנו רק לאחר שיווכחו כי אין סיכוי להביס אותנו בקרב. לכן דרש צבא יהודי והאמין בקיר הברזל, שתכליתו להניע את הערבים למו"מ ישיר... ז'בוטינסקי הליברל האמין במשק חופשי המתקדם ומשגשג בזכות הכוחות החופשיים הפועלים בתוכו." ועיקר העיקרים: "ז'בוטינסקי ראה בריכוז העם היהודי בציון ובבניית מדינה עם רוב יהודי את תכלית הציונות. הוא האמין שהנסיבות ההיסטוריות יובילו את העם היהודי ציונה."
הז'בוטינסקאי שמיר, ממפקדי לח"י, איש המוסד ומראשי חרות והליכוד, אכן התנהל בהיותו ראש הממשלה השביעי, "לאור תורתו של ז'בוטינסקי," כדבריו, והגשים את חזון העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, וגם מאתיופיה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה הוא השמיע באוזניי את שיכנועו, שגם מאמריקה צפויה עלייה גדולה.
שמיר הירבה לדבר על הצורך באחדות פנימית, ראה בפלגנות את הגדול באסוננו, והיה מוכן לוותר, ולו זמנית, על רבות משאיפותיו, למען ממשלה משותפת עם יריבים מהשמאל. רק לא על דבר אחד: שלימות ארצנו.
ז'בוטינסקי דיבר על מדינה יהודית משתי גדות הירדן עם זכויות מלאות לערבים המתגוררים בה והמהווים מיעוט בקרב הרוב היהודי שייווצר הודות לעלייה הגדולה. זה היה לפני השואה. שמיר הכיר בממלכת ירדן בגדה המזרחית שאינה כבר שלנו, חתר לשלום עימה, אבל התנגד למדינה ערבית נוספת בגדה המערבית.
בשבע שנות מימשלו, ישראל התחזקה צבאית, ההתיישבות התרחבה, מעמדנו הבינלאומי התעצם, רעיון המדינה הפלשתינית נמוג.
ממרומי הר הרצל נשקף נופה המרהיב של ירושלים השלמה והמאוחדת, ישראל המשגשגת. לו ז'בוטינסקי היה זוכה לראות את ישראל בשנתה ה-79, כלום לא היה מתמוגג, גם אם היה מבקר את הקרע הפנימי? "איפה ההדר?" – היה מתרעם.
שמיר איש האמונה והמעש, תמיד היה שרוי בדאגה, נהג באיפוק ובאחריות, לא הסתפק במה שכבר הושג. בדבר אחד טעה: קיווה שעוז רוחו, אמונתו, יישרו על דור המנהיגים שיקום אחריו, גם מקרב תנועתו. סבר שיהיו איתנים באמונתם כמו המורה הגדול שבשמו הם מתהדרים, וכמוהו כמי שעמד כסלע איתן מול לחצים מבית ומחוץ.
גם רעיון האחדות – שהימין תמיד יוזם – שבק חיים. רואים זאת בימים אלה, של ערב בחירות תוך כדי מצב מלחמתי באיראן. רואים זאת השבוע, ערב תשעה באב, החורבן הגדול של הבית השני, כאשר האיום ב"חורבן" נישא בחוסר אחריות משווע בפי גורמי אופוזיציה. לכך הם חותרים?
ז'בוטינסקי, מנחם בגין וגם שמיר היו בזמנם מטרה להכפשות קשות בתקשורת. המתגעגעים אליהם שוכחים זאת.
עם זאת, שלושתם הכירו בתפקיד החשוב שיש לתקשורת במדינה דמוקרטית. בימינו חלקים ממנה חוטאים לתפקידה, מערבבים בין ידיעות לדעות, והדעות אינן יודעות מעצורים בלשון המשתלחת, בהסתה. פער גדול מזדקר לעין בין מה שצופים בערוצי הטלוויזיה למציאות בשטח, שהפך יותר ויותר לימני.
התקווה היא שהציבור ברובו יידע להתאחד על העיקר, לקיים מערכת בחירות הוגנת ומאופקת, לבחור כנסת ראוייה, ולמנוע, ח"ו – חורבן מפעלם הגדול של הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון.
מוטי הרכבי
פריימריז במפלגת ״הדמוקרטים״
היום ה-20/7 מתקיימים הפריימריז במפלגת ״הדמוקרטים״, כן כן קוראים להם דמוקרטים ואף אחד לא מופתע. כבר זמן רב השמאל לוקח מילים ידועות עם מובן ברור ונותנים למילה משמעות הפוכה. האמת, במקרה זה אני אפילו מברך שבחרו שם כזה. לו חבורת הגזענים והדיקטטורים האלה היו קוראים לעצמם ״מפלגת העבודה״ אני מאמין שמייסדי המדינה דוד בן גוריון, גולדה מאיר, חיים ויצמן, בן צבי ואפילו רבין שלא שייך לדור המייסדים היו מתהפכים בקברם.
שמעתי חלק מהציטוטים של המועמדים שמתחרים אחד בשני. מי שונא יהדות ויהודים יותר, מי שונא את ישראל (מדינת אפרטהייד זאת שרוצחת תינוקות כתחביב ומרעיבה חפים מפשע) יותר, מי שונא את נתניהו יותר מי שונא את בן גביר יותר, מי שונא את סמורטריץ יותר. בקיצור השם הנכון של המפלגה צריך להיות מפלגת השנאה.
אני ששייך לעוד מחנה שגם אותו הם שונאים, אומר: כשהשמאל איזנקוט וכו' יעשו קואליציה עם עבאס במקרה הטוב, ועופר כסיף במקרה הפחות טוב. לא בטוח מי מסוכן יותר למדינת ישראל – האחים המוסלמים או מפלגת "הדמוקרטים״.
*
אני שומע שוב ושוב את הערוצים מסבירים לנו כמה רע לנו בגלל שהאמריקאים תוקפים או לא תוקפים או רוקדים או שרים פשוט רע!!!!
אז בהבנה המוגבלת שלי אני מנסה להבין למה כל כך רע. האמריקאים מפציצים את המוסלמים השיעים ללא הפסקה וגורמים להם נזקים כלכליים וגם צבאיים, המוסלמים השיעים האיראנים מפציצים את המוסלמים הסונים במפרץ וגורמים להם נזקים כלכליים.
זאת ועוד האמריקאים חונקים את המוסלמים השיעים האיראנים – וגורמים להם נזקים כלכליים כבדים.
האיראנים חונקים את מדינות המפרץ כולל קטאר שמממנת את הטרור והשנאה לישראל וגורמת להם נזקים כלכליים.
אנחנו בישראל יושבים מהצד ואוכלים פופקורן. אז נכון, בהבנה המוגבלת שלי – קשה לי לראות למה זה רע כל כך.
מוטי הרכבי
ד"ר רון בריימן
על חרדים ועל מחרידים
בשיחה עם ראשי ישיבות חרדים תקף המנהיג החרדי הבכיר, הרב דב לנדו, בחריפות את המגזר הציוני-דתי, ואמר: "יש רשעים ויש מהם גם מהכיפות הסרוגות. הולכים לצבא והורגים אנשים, זה מותר? רצח ממש. אז הם מסיתים לרצח, עושים מלחמות לא רק לשם הצלה, אלא לשם כבוד המדינה,"
האיש, לא רק שאיננו מורה לצאן מרעיתו להתגייס לצה"ל וליטול חלק בהגנה מפני אויבי ישראל, אלא שהוא תוקף בגסות את מי שעושים לילות כימים כדי להגן על ישראל. דבריו החריפים כוונו אל המשרתים בכלל ואל חובשי הכיפות הסרוגות – מלח הארץ – בפרט. התבטאותו משולחת הרסן נגד המשרתים אינה מעידה על כבוד לתורת ישראל.
דברי לנדו הושמעו שוב ושוב בתקשורת במטרה להוקיע אותו ואת המסרים הנוראים שלו. למשמע דבריו, אי אפשר היה שלא להיזכר בדברים נוראים לא פחות שנאמרו על-ידי האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל בשנת 2016, בהיותו אלוף (במדים!) שניצל את הבמה שניתנה לו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני 10 שנים לצורך השמעת הגיגיו המצמררים: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז – לפני 70, 80 ו-90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקירבנו, היום, ב-2016."
דבריו המזוויעים נאמרו במהלך הטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך במכון "משואה" בתל יצחק.
בהזדמנות אחרת – אחת מיני רבות – אמר גולן (במאי 2025), הפעם כאלוף במילואים: "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב, ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה."
האלוף שכח כנראה את גירוש המתיישבים היהודים (אזרחים) מצפון סיני (1982), מרצועת עזה (2006) ומצפון השומרון (2006). לא מיותר לציין שבעוד שדברי הרב לנדו צוטטו והושמעו שוב ושוב בתקשורת, דבריו הדומים בחומרתם של האלוף גולן – העומד בראש השמאל המשיחי ואלה הנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא – הוצנעו יחסית על-ידי שופרות התעמולה וערוצי התרעלה המריצים אותו.
הן המילים שבהן השתמש הרב לנדו ("הולכים לצבא והורגים אנשים") והן המילים שבהן השתמש האלוף (מיל') גולן ("הרג תינוקות כתחביב") הן דברי בלע מסוכנים ונוראים, ומשמשים תחמושת בידי גורמים אנטי-ישראלים ואנטישמיים החורשים רעה על מדינת היהודים. במדינות מתוקנות, מנהיגי ציבור שוקלים את דבריהם ומבטאים את רעיונותיהם באחריות. במדינת ישראל יש מנהיגי ציבור שהאחריות היא מהם והלאה.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
עמנואל בן סבו
1. תקווה באב
משנכנס אב ממעטין בשמחה, משנכנס אב, רוח של הרהורים, מחשבות, זיכרון, געגוע, ערגה וכיסופים ממלאת את החלל, משמשת בערבוביה.
ימי בין המצרים, ימי כל רודפיה השיגוה, ימי החורבן, ימי שועלים מהלכים בין ההריסות אל מול הצלם בהיכל, ימי סאת הייסורים של אומת האל המלווה אותה מיום עמדה על בימת ההיסטוריה ועד ימינו אלה.
ימי החורבן, הקינות, השק ואפר שיוצע לכל, ההתבוננות פנימה, הגעגוע ללב העם היהודי, אל המקדש החרב, אל השיבה לחזות בכוהנים בעבודתם ובלווים בשירתם, כאז כן היום.
חודש אב נצרב בתודעה הלאומית כחודש פורעניות ואכן מבט חטוף בהיסטוריה בת מאה השנים האחרונות מאשש הנחה זו.
בחודש אב, בשנת תרפ"ט נטבחו יהודי חברון, בחודש אב בשנת תש"ב התגבר קצב השמדת יהודי אירופה, רבבות יהודים נשלחו בחודש אב לטרבלינקה כחלק מחיסול גטו ורשה, בחודש אב תש"ד חוסל גטו לודג' היהודים נשלחו משם למשרפות באושוויץ, בחודש אב תש"ה האודים המוצלים מאש החלו לעלות למדינת היהודים, בחודש אב, בשנת תש"ח התחוללו קרבות עזים במלחמת העצמאות והתקומה של העם היהודי, בחודש אב תשס"ה החלה עקירת וגירוש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף.
חודש אב בהיסטוריה היהודית מספר את סיפור הכאב, החורבן, הגלות, הפרעות, הפורענות.
חודש אב מלמד אותנו כי הוא אינו רק חודש חורבן ונהי אינו רק חודש סוף הדרך, אלא השער לנחמה, מתוך השבר תצמח התקווה, התקומה, התחייה, ההזדמנות.
תקווה באב היא המציאות של העת הזו, בנייה, יצירה, התחדשות, תקומה, רוח יהודית זקופה, רוח של גבורה, רוח של עוז, רוח של אמונה, שיבה אל הבתים שנעקרו.
תקווה באב היא היכולת של עם הנצח לנער מעליו את האפר, את האבק, את המספד, להשיל את השק, לנגב את הדמעות, להפוך מספד למחול, ללבוש את אדרת הגבורה והניצחון.
תקווה באב היא הנחמה אחרי החזון והשבר, תקווה באב היא מדינת ישראל הנלחמת בשבע חזיתות לאחר חורבן טבח שבת שמחת תורה משרטטת ומבצרת את גבולותיה, היא קולטת יהודים השבים לביתם, היא ירושלים בתפארתה, היא בתי מדרש הומים, כלכלה עוצמתית, פריחה ושגשוג, היא חברה פחות מקוטבת ועדיין מפולגת, היא רוח, רוח גדולה שתקווה באב נושאת בכנפיה.
תקווה באב היא יהודים העולים בטהרה להר הבית, היא יהודים הרשאים לעלות להר הבית ונמנעים רק בגלל ההלכה היהודית, היא יהודים מתפללים, שרים, פוסעים בשבילי ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
תקווה באב היא היכולת לחלוק, לא להסכים, לחדד עמדות, לחשוב אחרת, ועדיין להישאר אחים אוהבים.
תקווה באב היא היא ההבנה שגם לאחר הלילה הארוך ביותר, אחרי החושך הגדול, אחרי הנפילות, עם ישראל יודע לקום, לבנות להאמין ולצעוד בבטחה.
תקווה באב היא האמונה היהודית הנצחית שלעולם אחר השקיעה תבוא הזריחה.
עמנואל בן סבו
2. שתי תעודות זהות לעם אחד
בשנים האחרונות שיח הפירוד והמחלוקת, הפילוג והקיטוב, קנה לו שביתה במחוזותינו, השוליים הסהרוריים היו למרכז, הקצוות למיינסטרים.
מילים שהיו טאבו בשיח הישראלי הפכו לשגרה מאוסה, ללחם חוק, למטבע לשון עובר לסוחר, מרי אזרחי, מלחמת אחים, סרבנות, ירידה ונטישת המולדת, מדינת יהודה מדינת ישראל, שיח הגרדומים התנרמל והיה לשגרה מגונה, מכוערת, מאיימת ומסוכנת, ההסתה היתה לרעה חולה המאיימת לפגוע כפשוטו בראש ממשלה ונבחרי ציבור.
אחרי טבח שבת שמחת תורה נדמה היה כי הגל העכור שכך מעט, שהרוח הרעה נחלשה, שהשיח שהוביל ליד איש ברעהו התאדה ונמוג, שהלקסיקון של המילים הרעות, המסוכנות נחתם בכאב וההלם, בייסורים ובדמעות על שאירע לעם היהודי ביום הטבח, נדמה היה כי הערבות ההדדית ניעורה מחדש ודחקה לקרן זווית את גלי האיבה והשנאה שאיימו להטביענו.
והנה הרוח הרעה שבה למחוזותינו בעזוז ובצהלות שמחה, השיח הרעיל מזדחל אט אט ומתחבר לחרוזי הרעל, רעש מכונות ההסתה והנדסת התודעה מאיים שוב להשיב אותנו לימי השנאה והפילוג שהמיטו עלינו את הנורא באסונותינו, לשמחתנו ולמגינת לב מעוררי המחלוקת מחרחרי הריב ומעודדי המדנים, חלק גדול מהעם כבר לא במקום הנורא ההוא, המקום הרע.
ישנן סוגיות מאתגרות, מורכבות, המחייבות דיון עומק, שינוי, תמורות מהותיות, בחברה הישראלית, לא את כולן ניתן לפתור במהירות, לא על כולן ניתן להסכים, ברם, אין אף סוגיה שבעטיה יכולים, רשאים או צריכים אנו לתת גט כריתות, גט בין אחים.
המכנה המשותף היהודי ישראלי רחב, גדול יותר מהמחלוקת, מהמפריד, לכן אחריותנו להוציא מהשיח את האיומים, החרמות, ולעקר מן השורש את שיח הגרדומים.
לכן, כשמוטי אלמוז, אלוף במיל', חקלאי ומומחה לגידולי מנגו, פרס את הצעתו המסוכנת ליצירת שתי תעודות זהות לעם אחד, אי אפשר היה שלא לחוש בשובם של הימים הרעים ההם, ימי ראינו רעה.
אלמוז, הציע, במלא הרצינות, לייצר שתי תעודות זהות, בשני צבעים, תעודת זהות למשרתים בצה"ל שייהנו מכל הזכויות בדין ותעודה שנייה, כתומה, ירוקה או אדומה, אשר נושאיה לא יזכו לטיפול רפואי ציבורי, להטבות מהביטוח הלאומי ולזכויות נוספות.
הזכאים לתעודת הזהות הירוקה, כתומה או אדומה הם המיעוטים, הערבים, היהודים אשר אינם משרתים בצבא או בשירות לאומי.
אלמוז יכול למצוא שותף לדעתו האנטי דמוקרטית בעליל בדמותו של יועז הנדל, פוליטיקאי רב מפלגתי, אשר הציע לשלול את זכות הבחירה ממי שאינם מתגייסים.
נזכרתי במוטי אלמוז אשר בעת שכיהן כראש אכ"א הגיע למכינת תבור, בניהולו של עמיחי שקלי, כיום שר התפוצות, ובשיחה עם החניכים בנושא מנהיגות אמר: "מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק ברגעי הצלחה, אלא בעיקר ביכולת לשאת באחריות, להקשיב לאנשים, ולהמשיך לפעול גם בתקופות של קושי."
אכן, צודק מוטי, החקלאי מהגליל, מנהיגות אמיתית נמדדת ברגעים מורכבים, מאתגרים, משמעותיים כמו הימים בהם מדינת ישראל מצויה, היכולת לשאת את המציאות באחריות מחייבת שיח מכבד, מחייבת פשרות, מחייבת הסכמות, לא הכרעות, לא תעודות זהות נפרדת.
שיח אמיתי מחייב תהליך, מי כמו מוטי אלמוז יודע כמה עמל ויגיעה, חודשים ארוגים של תרדמת חורף, לאחריה פריחה, האבקה, חנטה, גדילת הפרי, הבשלה, קטיף.
כמה יפה מלמד אותנו המנגו של מוטי אלמוז, החקלאים השורשיים הוותיקים יודעים כי עץ המנגו מוותר לעיתים על חלק גדול מהפירות בתחילת הדרך, כדי שהפירות הנותרים יהיו איכותיים יותר.
תהליכים בעלי ערך דורשים סבלנות , השקעה ושיח עמוק.
כמו המנגו, כך בני האדם, השנה יש מחסור משמעותי במנגו בשווקים, מוטי אלמוז הבטיח שהיבול בשנה הבאה יהיה רב יותר, תהליך.
עמנואל בן סבו
3. הגזענות הפנים-יהודית, קווים לכיעורה
זהירות שיח רעיל לפניך, שיח בלתי הגיוני, שיח של כיעור, שיח שאסור לו להתקיים במחוזותינו, שיח של הפרדה.
בין מחלוקות, מלחמות, מבצעים, חיסולים, בין כתיבת שורות ההיסטוריה היהודית של העת החדשה, בין שכול ואלמון, גבורה וצמיחה, אמונה וניצחונות, בין כמיהה לשובם של החטופים, יוקר המחייה, הסתה והרחבת השסע החברתי, בין שגרת קיומו של עם הנצח – מסתתרת ולא מחמת קלונה ובושתה, מציאות עצובה, כואבת, קשה ובלתי אפשרית, מציאות כעורה.
מציאות של אפלייה על רקע גזעני, איסור לימוד משותף, תחת קורת גג סמינר אחד, של תלמידות חרדיות מבתים המזוהים כמזרחיים, ספרדים, לא "אשכנזים טהורים", בסמינרים אשכנזים.
לעד אזכור את חברי הצעיר מסניף בני עקיבא בבית שאן, אשר על אף איכויותיו, שקדנותו וידענותו לא התקבל לישיבה התיכונית היוקרתית בירושלים ואיש לא ידע מדוע, איש לא הבין מדוע.
שנה לאחר מכן, כשהחליף את שם משפחתו הנפוץ בקרב עולים מקהילת מרוקו, לשם משפחה בעל גוון אשכנזי, התקבל לישיבה ואף סיים בהצטיינות את חוק לימודיו, הוריו נותרו כמו כל אחיו עם שם המשפחה הקודם, והוא? נושא את עברו בכאב, את חרפת קבלתו על פי שם משפחתו, נושא את הפגיעה הנוראה בזהותו, גזענות בכיעורה.
נזכרתי בסיפורו של חברי הצעיר מבית שאן בבואי לכתוב שורות אלה וליבי מתפקע מחוסר הצדק, מהעיוות המוסרי, מהעוול הבלתי ייאמן, מההצדקות לקיום מציאות זאת, מההסברים המאדירים את עוצמת הגזענות והאפרטהייד.
לאחר שלושה עשורים מאז הוקמה מפלגה שכל מהותה וזכות קיומה הוא דגל, "להשיב עטרה ליושנה", מפלגה שהניפה בגאון את נס תיקון העוול ההיסטורי, שלושה עשורים אחרי הקמת המפלגה, העוול זועק עד לב השמיים, האפרטהייד נגד בנות עדות המזרח נמשך ואין מושיע ואין עוצר, ואין זועק, "עד כאן."
בכל פעם מחדש, נחשפת זוועת ההתנשאות, היהירות, הגאווה המנוגדת לכל ערך יהודי בסיסי, גזענות ואפלייה נוראית, היוצאת מבתי מדרש מסוימים, אש זרה של שנאת האחים והאחיות בעטיפת צלופן מגושמת, המוסיפה כיעור יותר ממה שקיים ממילא בסוגיה עצובה זו.
חרפת נעילת הסמינרים האשכנזים בפני הבנות הספרדיות החרדיות, מונחת כאות קלון על מצחה של ההנהגה החרדית, האשכנזית והספרדית, על ראשה של ההנהגה הישראלית, אשר לא נאבקה בכיעור הגזעני מיום לידתו, ויש אף שעודדו את הגזענות הכעורה בעצם קיומה.
ראשי ההנהגה הספרדית בחרו, ויש בהם אף הבוחרים גם בימים אלה, לחנך את ילדיהם בהיכלות ישיבות העילית החרדיות, גם כשהצליחו לייסד ישיבות ספרדיות המצמיחות גדולי עולם, בני תורה מסולאים מפז, אט אט החלה להיווסד אליטה ספרדית תורנית אשר אינה זקוקה, כמו אבותיה, להסתופף בחברון או בפוניבז'.
בקרב הצעירות הספרדיות, המצב בכי רע, מאחר ולא הוקמו סמינרים איכותיים, אלטרנטיביים לסמינרים האשכנזים החסומים בפניהם, לכן הן נאלצות ונדרשות לרעות בשדות זרים, שדות בהם דוחים אותן, מסרבים להכניסם בשעריהם.
בעולם מתוקן לא היו צריכות לקום מפלגות על בסיס עדתי, לא היו צריכות לקום ישיבות וסמינרים לפי צבע וגזע, לא היו צריכים לתת מקום למפריד, למחלק, למפלג כי אם למחבר ולמאחד, כמו שהיה מקום בעולם מתוקן, לאחר 78 שנות עצמאות, לרב ראשי אחד, ללא קשר למוצאו ולמוצא הוריו, ללא קשר לצבעו, מציאות שהיתה מקרינה גם על רבני ערים לאחר 78 שנות עצמאות.
האמנו כי היהודים, הספרדים, האשכנזים, האתיופים והתימנים, הבולגרים והפולנים, הם בעלי מכנה משותף, ישראליים, האמנו כי תם העידן בו מוצא ההורים הוא כרטיס הכניסה, כרטיס הקבלה למועדון החברים, המציאות מכה בנו ללא רחם ומזכירה: הגזענות עדיין כאן.
חובתנו, אחריותנו ובכוחנו לעצור את התופעה הכעורה והגזענית בכל דרך חוקית שאפשר, ויפה שעה אחת קודם.
כולנו יהודים גם אם צבענו שונה.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 22.7.26
* לתקן את חוק היסוד – חוק המעצרים – בליבת מהותו, הינו חוק בלתי חוקתי, שאין בית משפט, בהרכב שמרני ככל שיהיה, שלא יפסול אותו. חוק יסוד: לימוד תורה, מבחינה ערכית, מוסרית ובעיקר יהודית, חמור הרבה יותר. זהו חוק המבזה את התורה, את ערך לימוד התורה, הוא מקדש את התורה כקרדום לחפור בו לקידום ההשתמטות, העריקה, הבטלנות והנצלנות. זהו חוק חילול השם. זה חוק אנטי יהודי. אולם מבחינה משפטית, אין בו כל בעייה ואין כל סיבה שבג"ץ יתערב בו. מן הראוי שבג"ץ ידחה על הסף את העתירות נגדו, מחמת אי שפיטות. אני מקווה שהכנסת הבאה, שקרוב לוודאי שלא תיראה כמו הכנסת הנוכחית, לא תבטל את החוק, אלא תשנה אותו. יש להוסיף לו שלושה נדבכים. ראשית, ברוח הצעתו של הרב תמיר גרנות, יש להכניס בו את הערך של "גדול תלמוד תורה המביא לידי מעשה." שנית, יש להנכיח בו את הרעיון של "70 פנים לתורה," כך שיהיה ברור שלימוד התורה שבו מדבר החוק אינו רק חרדי, אלא גם דתי לאומי, גם קונסרבטיבי, גם רפורמי, גם ברוח היהדות המתחדשת כדוגמת המדרשה באורנים, עלמא, בינ"ה וכדומה. וכאן נשאלת השאלה? כך, בלי שום קריטריונים? כל ארגון שמגדיר את עצמו לומד תורה? לא ולא. יש בהחלט מקום לקריטריונים, וזה הנדבך השלישי. יש להגדיר, שקריטריון משמעותי להגדרת לימוד תורה בחוקה של מדינה ישראל, הוא שירות משמעותי בצה"ל, כלומר מוסד המוכר כמוסד לימוד תורה ייחשב רק כזה שמחנך לשירות משמעותי בצה"ל וכל לומדיו משרתים. אחרי שלושת התיקונים הללו, יהיה ראוי לברך את ח"כ גפני על יוזמת החוק.
* השוקניסט החדש – הרב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי, הזקן הממרא, השותף הטבעי של הסמוטריץ', משתלח בגסות בציונות הדתית ובעיקר בלוחמים הדתיים לאומיים, שרבים כל כך מתוכם הקריבו את חייהם למען קיומנו, ובקורבנם איפשרו לו ולעדת הפרזיטים שלו להמשיך להשתמט ולערוק. הוא כינה את הלוחמים הדתיים לאומיים "רשעים" ו"רוצחים". גדעון לוי ביום סגרירי במיוחד לא מגיע לשנאת ישראל היוקדת של הלנדו הזה. שוקן יכול לצרף אותו לאלתר לדבוקתו. אני מקווה שהציבור הדתי לאומי מבין מיהם השותפים הטבעיים של מי שהשתלט על מותג "הציונות הדתית" ויחזירו לו כגמולו בבחירות.
* חסיד לנדו – את הרב לנדו כיניתי "השוקניסט החדש" והמלצתי לשוקן לצרף אותו לדבוקתו. ואכן, למחרת דברי הבלע של הזקן הממרא, רוגל אלפר, שבדרך כלל בז לאנשים דתיים, לועג לאמונתם וכותב עליהם בבוטות אנטישמית ממש, יוצא מגדרו כדי לשבח אותו. אמנם לנדו הוא מנהיג "המת'נגדים", לא החסידויות, אבל דומה שצץ לו חסיד. כותרת הפשקוויל: "בערוץ 12 לא ידעו את נפשם מרוב זעזוע. אבל הרב לנדו צודק." אלפר, כמו תמונת הראי שלו בערוץ 14, לועג תדיר ל"ערוצי המיינסטרים" ובעיקר לערוץ 12, החשודים בפטריוטיות ישראלית, רחמנא ליצלן, ואין בעיניו חטא חמור מזה. "ערוץ 12, כלי התקשורת החזק והמשפיע במדינה, נמנע לכל אורך מלחמת הנקם הנצחית בעזה מלחשוף את צופיו למראות הזוועה ברצועה," הוא טוען, ובניגוד לערוץ הזה, לנדו אומר אמת. במאמר הוא מהלל ומשבח את דבריו הצודקים של לנדו. "צודק, אם כן, הרב לנדו באומרו שחיילי צה"ל נלחמים במלחמה 'שלא לצורך הצלה,' אלא לשם שמירה על 'כבוד המדינה'. זו הגדרה מדויקת למלחמת הנקם הנפשעת והאווילית הזאת." יש לו רק ביקורת אחת על לנדו: "מקומם שלנדו לא תרגם לעמדה פוליטית את התנגדותו המוסרית החריפה להרג שצה"ל גורם ברצועה, ולא הסיר את תמיכתו בממשלת נתניהו, על אף הביקורת הנוקבת שהשמיע על מלחמת הנצח שהיא מנהלת." כלומר, אילו דגל התורה היתה אותה מפלגת השתמטות כמות שהיא, היתה לוחמת באותה צורה למען ההשתמטות ולמען מימון ההשתמטות והמשתמטים במיסי המשרתים, היתה מחוקקת אותם חוקי השתמטות מושחתים, רק היתה נאבקת נגד המלחמה, היא היתה מושלמת. בערוץ 12 הוזמן אליסף פרץ להגיב על דברי הבלע של הזקן הממרא. תזכורת – תחביבו האהוב ביותר של אלפר, הוא שמחה לאידן של משפחות שכולות, התעללות בהן וזריית מלח על פצעיהן. וכאשר מדובר בשכול כפול – שמחתו כפולה והתעללותו כפולה. ולכן, מושא השנאה החולנית מס' 1 שלו כבר שנים רבות היא מרים פרץ. והנה, בזכות לנדו יש לו עוד הזדמנות להתגולל במשפחה. אליסף אמר שאנחנו נלחמים למען הילדים. הגיב אלפר, בהמשך ללנדו: "זה פשוט בולשיט. צה"ל לא נלחם בשנים האחרונות בעזה למען ילדים קטנים. לא למען ילדים יהודים בישראל ולא למען ילדי רצועת עזה. הוא נלחם נגד ילדים." כי אכן, זה מה שאנחנו עושים "בשנים האחרונות". למשל, החיילים הפושעים שב-7 באוקטובר העזו להגן על ילדי יישובינו מפני המחבלים הפולשים, נלחמו נגד ילדים.
* מנותקת, עילגת ומרושעת – בראש המפלגות החרדיות עומדת הנהגה רוחנית. כשאני חושב על הנהגה רוחנית, אני חושב על אנשי רוח, אנשי אמת, אנשים שמרוממים את הציבור שהולך אחריהם וגם את ההנהגה הפוליטית של המחנה שלהם. עולות לנגד עיניי דמויות כמו ברל כצנלסון, טבנקין, הרב דרוקמן. ההנהגה הרוחנית של החרדים מנותקת, עילגת ומרושעת. הרב יצחק יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, קורא לכל החרדים, גם יושבי הברזלים, לזרוק את צווי הגיוס לאסלה. האחרון לציון. הרב לנדו, המנהיג הרוחני של דגל התורה, מכנה את חיילי צה"ל הדתיים "רשעים", את המלחמה על קיומנו "מלחמה למען כבוד," ואת שליחת בנינו לצה"ל – רצח. זקן ממרא. האדמו"ר מגור, ראש מועצת גדולי התורה של אגו"י, עמד בראש התפרעות חרדים ליד הבסיס הצבאי שבו נכלא עריק, שבמהלכה היה ניסיון של האספסוף הברברי לפלוש לבסיס. זנב קטני התורה.
* שאילתא – האם קטאר מימנה את סרטון ההסתה הבזוי נגד איזנקוט? תהיה התשובה אשר תהיה, רק מי שמסוגל – מתוך לשכת רוה"מ, לעבוד בזמן מלחמה למען האוייב, תמורת בצע כסף, מסוגל גם להוציא סרטון כזה הפוגע במדינת ישראל, בצה"ל ובמשפחות השכולות.
* עבריין – עוכר התקשורת-החופשית, האנרכיסט קרעי, מצהיר שיפר פסיקת בית המשפט העליון. עבריין.
* חזרה לשורשים – אם הדמוקרטים יחזרו לערכי תנועת העבודה, הפוסט-ליכוד יחזור לערכי תנועת החירות ומפלגת הציונות הדתית תחזור לערכי הציונות הדתית ולדרכה של המפד"ל, יהיה זה התיקון הגדול של חוליי החברה הישראלית. אפרופו הדמוקרטים ותנועת העבודה – נעמה לזימי, המנצחת הגדולה בפריימריז של הדמוקרטים, היא מראשי מפיצי עלילת הדם הנוראה ביותר על תנועת העבודה – עלילת חטיפת ילדי תימן.
* מכל המדרגות – המתפקדים הדמוקרטים גילו בגרות, וגלגלו את הפרובוקטור הדוסופוב נאור נרקיס, תמונת הראי של מרדכי דוד, מכל המדרגות. וטוב שכך.
* מי יגלה עפר מעיניך, יצחק רבין – נמרוד שפר, מראשי המסיתים לסרבנות, נבחר לרשימת הדמוקרטים. מבית הקברות בשדה בוקר ומחלקת גדולי האומה בהר הרצל מדווחים על רעש התהפכות עצמות בכמה קברים.
* קרובה יותר לחד"ש – גבי לסקי, המוצבת במקום השישי ברשימת הדמוקרטים, קרובה בדעותיה לחד"ש יותר מאשר ליאיר גולן.
* הנגמ"ש שלי – מתחתי ביקורת על רשימת הדמוקרטים, ולגמרי לא הופתעתי מהמתקפה שניתכה עליי. אחלק את התגובות למספר קבוצות: א. אה, קרעי יותר טוב? ומה תגיד על גוטליב? ב. למה אתה יורה בנגמ"ש? ג. הם עכשיו איתנו באותו מחנה והולכים להיות איתנו בקואליציה. לא מתאים לתקוף אותם. ד. תראה, אלה החברים שלך... עם אלה אתה רוצה להקים קואליציה... ה. של נעליך מעל רגליך.
אתייחס לכל קבוצה, דבר דבור על אופניו. א. זו הגישה הדיכוטומית, הפרימיטיבית, שאינה מכירה במורכבות, שענייניות גדולה עליה. אצלם יש שתי אפשרויות: אנחנו או הם. אם אני מתנגד לגבי לסקי, ברור שאני תומך בגוטליב. אין אפשרות אחרת. ב. זו הגישה המחנאית. יש שני מחנות. כיוון שאני נגד נתניהו אני שייך למחנה, או לנגמ"ש, של מתנגדי נתניהו, ועליי לגלות נאמנות למחנה ולא לירות בנגמ"ש. אז אני מצטער, אך איני שייך לאף מחנה. המחנה שלי הוא מדינת ישראל והעם היהודי. זה הנגמ"ש שלי. הסרבנים, הם שירו בתוך הנגמ"ש הזה, לא אני, שמותח עליהם ביקורת. ג. הגישה הזאת אומרת, שאני חייב לצופף שורות ולאתרג כל מי ששייך למחנה. הבעייה היא שהגישה הזאת המיטה עלינו את האסונות שבעטיים אנחנו רוצים להחליף את השלטון הקיים. הביביזם הוא ציפוף שורות של השבט. תמיד צריך לגונן – גם על מושחת, גם על עבריין, גם על פושעת נגד ביטחון המדינה, גם על משתמטים, גם על מר מחדל אחרי המחדל הנורא והאסון האיום, גם על יו"ר ועדה חשובה החשוד באונס. אני רוצה להציב חלופה ערכית לגישה הזו. לא להיות העתק-הדבק שלה. אני מקווה ומאמין שבעוד 100 ימים תעלה לשלטון ממשלה שאתמוך בה. ואין לי צל של ספק שלא פעם אמתח עליה ביקורת, אפילו חמורה. גם אם מפלגה שאני חבר בה תשגה, ובוודאי אם תחטא, אבקר אותה. כך נהגתי תמיד. קל וחומר כשמדובר במפלגה שאיני תומך בה, לא אבחר בה, למרות שהיא תהיה כנראה שותפה קואליציונית בממשלה שאני מקווה שתקום. ד. זאת תגובה שכותבים לי ליכודניקים ואנשי ימין. והתשובה שלי אליהם היא: טלו קורה מבין עיניכם. אתם מדברים?! אתם מדברים נגד קואליציה עם תומכי סרבנות, כאשר ליבת הקואליציה שלכם היא משתמטים? עם כל הגינוי שלי לכל הסרבנים, או המאיימים בסרבנות, ב-7 באוקטובר כולם השליכו את סרבנותם והתגייסו להגן על המולדת. אין זה מכשיר את הסרבנות שבה נקטו, במיוחד כאשר הם מסרבים להודות בטעותם, לחזור בהם, להתחייב לא לחזור על כך, להצהיר שסרבנות היא נשק בלתי לגיטימי ולהתנצל. אבל להשוות אותם למי שמסרבים בהמוניהם להתגייס בכלל? למי שגם 7 באוקטובר לא הזיז להם והם דבקים בהשתמטותם המושחתת? למפלגות שעיקר עניינן הוא המשך ההשתמטות, מימון ההשתמטות וחקיקת חוקים מושחתים לעיגון ההשתמטות הממארת? ומנהיגיהם הרוחניים והפוליטיים מנאצים את צה"ל, לוחמיו ומפקדיו? איתם אתם יושבים בממשלה, וכדי לקנות את הישארותם אתם מוכרים את צה"ל, את הלוחמים, את המילואימניקים, את הפצועים, את המשפחות השכולות. ואתם מעיזים להטיף? נכון, מתחתי ביקורת על בחירת נמרוד שפר לרשימה, כיוון שהסית לסרבנות. אבל האיש שירת עשרות שנים בצה"ל, כטייס ומפקד בחיל האוויר, עד שהגיע לדרגת אלוף והמשיך בתעשייה האווירית. תרומתו למדינה ולביטחונה לאורך עשרות שנים אדירה. בעיניי, המעמד והדרגה מחייבים, וכאשר אדם במעמדו מסית לסרבנות זה הרבה יותר חמור מסרבנות של חייל או קצין זוטר. לכן, הוא אינו ראוי בעיניי להיות ח"כ. אבל להשוות אותו לאלה שהשתמטותם אומנותם, שלא נקפו אצבע בחייהם למען קיום המדינה – הם, והוריהם, וילדיהם, ונכדיהם וניניהם? אלה שאורח חייהם הוא של השתמטות נצלנית? נכון, מתחתי ביקורת חריפה על גבי לסקי, בשל עמדות השמאל הרדיקלי שלה. אבל אני מעדיף מאה גבי לסקי על בן גביר אחד; הגנגסטר, ראש כנופייה גזענית, פשיסטית, עבריינית, אלימה וטרוריסטית. עליו ועל כנופייתו, ובתוכה נערת הזוועות סון הר-מלך, שמכנה את המחבל המתועב שהצית למוות תינוק פלשתינאי והוריו "קדוש" ו"צדיק"? אלה השותפים שלכם, ואתם מעיזים להטיף? וגם בתוך הליכוד יש היום כהניסטים, כמו גוטליב, קרעי וואטורי. בושה. ה. כן, מותר למתוח ביקורת על טייס חיל האוויר ועל אלוף בצה"ל. מה זה "של נעליך מעל רגליך"? מה, הוא הסנה הבוער? הוא קדוש? מאיפה הבאתם את התרבות הזאת? אם כל חטאת, שהמיטה עלינו את כל האסונות של השנים האחרונות, היא פולחן האישיות לנתניהו. צריך לבער כל זכר לעבודת האלילים של פולחן אישיות, לא להמיר פולחן של אישיות אחת בפולחן של אישיות אחרת.
* ערבי חורש בשדה – הרב בני לאו, שערך סיור עומק בגבעות, ציטט "נער" גבעות שאמר: "כשאני רואה ערבי חורש בשדה, זה כמו שאתה רואה גבר אונס את אשתך." לתשומת ליבם של אלה ש"מגלים הבנה" לטרור של מחבלים יהודים, כ"פעולות תגמול" על הטרור הערבי. למען הסר ספק, גם אילו היה מדובר בפעולות גמול או נקמה, הן היו פסולות מכל וכל. מי שמכם לבצע פעולות ביטחון על דעת עצמכם? זו אנרכיה אלימה. ואיזו פעולת גמול היא התקפה על אזרחים חפים מפשע? אבל אלו אינן פעולות גמול ואינן קשורות לטרור הערבי. מדובר במליציות טרור בןגביריסטיות שמיישמות את תורתו של "הרב" כהנא שר"י, השוללת עקרונית את ישיבתם של גויים בארץ, מחייבת את סילוקם בכוח בידי המדינה, וכל עוד המדינה אינה עושה זאת, יש להציק להם ולפגוע בהם כדי שיסתלקו. מדינת ישראל חייבת למוטט את הנוחבות היהודיות. לשם כך יש לבחור ממשלה שהדוצ'ה שלהם לא יכהן בה.
* הדיכוטומים הפרימיטיבים – לא אחת כתבתי על אנשי ה"או:או", הדיכוטומים הפרימיטיביים, לעומת אנשי ה"גם וגם", שמבטאים את הדרך הקונסטרוקטיבית של הציונות ומתמודדים בבגרות עם מורכבות החיים. הנה דוגמית טרייה. כתבתי פוסט חריף בגנות המחבלים היהודים (איני כותב "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי בטרור, אבל המחבלים הללו נולדו לאימהות יהודיות). כתב לי בתגובה תומך טרור: "ואת הטרור הערבי אינך מגנה." מבינים? בראש הדיכוטומי הפרימיטיבי הדפוק שלו, מי שמגנה את המחבלים היהודים, תומך במחבלים הערבים. מיהרתי לחסום את האיש המיותר.
* ברית הנגב וההר – בעקבות השריפה הקשה בחוות גלעד, כנראה כתוצאה מהצתה, התארגנו חברי בארי ותרמו לתושבי החווה, שבתיהם נשרפו, מהריהוט במגורים הזמניים שלהם. ב-7 באוקטובר ירדו אנשים מן ההר לקיבוצי הנגב וחירפו את נפשם על הגנתם. לאחר 7 באוקטובר עלו חברים מהקיבוצים להיפגש עם המתנחלים ולהודות להם. וכך החלה להירקם ברית הנגב וההר, אנשים שלפני 7 באוקטובר היו כמעט אויבים, אך מתוך האפר והדם נוצרה ברית ביניהם. לא "חוזה", לא "אמנה" – ברית, עם כל המשמעות שבמונח המחייב הזה. לפני שבועות אחדים, זכינו – מדרשת השילוב, בפרס ירושלים לאחדות ישראל, בבית הנשיא. זכינו, ועימנו קיבלה את הפרס ברית הנגב וההר. הברית הזאת, היא מופת לחברה הישראלית; היא החלופה לרוחות השנאה והפלגנות.
* חליל אל חיה עדיין חי.
* הטלת דופי – דברי הבלע והטלת הדופי של ליברמן על זיני ודברי הבלע והטלת הדופי של דרעי על זמיר, ראויים להוקעה וגינוי של כל פטריוט. אגב, ביקורת עניינית על הרמטכ"ל ועל ראש השב"כ היא לגיטימית, כמובן.
* המלצה – שרה נתניהו תיהנה כל חייה מאבטחה של תנין.
* פרדוקס לוגי – אם הרעים היו הטובים במגרש וניצחו בדין – נכון לומר שהרעים ניצחו או שהטובים ניצחו?
* בת הטוחן – בעבורי, שושיק שני היתה תמיד ותישאר תמיד, בראש ובראשונה ומעל הכול, בת הטוחן במחזמר האלמותי "עוץ לי גוץ לי". יהי זכרה ברוך! אין עוד יצירה שאני יכול לומר שגדלתי עליה, כמו "עוץ לי גוץ לי".
* תבדל לחיים ארוכים – אחרי מותה של שושיק שני, ולפני כן של זאב רווח, נשארה רק שחקנית אחת מההרכב המקורי (1965) של המחזמר לילדים "עוץ לי גוץ לי" - נירה רבינוביץ', שתיבדל לחיים ארוכים וטובים. נירה היתה רק בת 22 כשהשתתפה בהצגה. גם המלחין של המחזמר, חתן פרס ישראל דובי זלצר, עדיין איתנו.
* מודעות עצמית – מה מבטא בצורה קיצונית יותר את חוסר המודעות העצמית של פנינה רוזנבלום – שאיפתה להיות נשיאת המדינה, או העובדה שהיא חושבת שהיא זמרת?
* ביד הלשון: היש מכאוב כמכאובי – השחקנית והזמרת שושיק שני (1935-2026), שנפטרה השבוע, קנתה את עולמה באמצע שנות השישים במחזמר לילדים "עוץ לי גוץ לי" מאת אברהם שלונסקי, בו גילמה את תפקיד בת הטוחן. שני נפטרה בשבוע של תשעה באב. בת הטוחן, בצר לה, באסונה, שרה את השיר "אבוי אבי", שמילותיו מתכתבות עם מגילת איכה, שאותה אנו קוראים בתשעה באב. שלונסקי לוקח את מילות איכה, המתארות אסון לאומי – לאסון פרטי. בת הטוחן ב"עוץ לי גוץ לי" נדרשת לפרוע את הבטחת אביה – עליה להוכיח שביכולתה לטוות זהב מקש. היא יודעת שאין לה הכוחות הללו, ובייאושה היא מקוננת על מר גורלה – עונש כבד, אולי מוות. ואביה, שסיבך אותה, מקונן אף הוא על מר גורלם. ושניהם משתמשים במילות איכה.
מלבד החזרה על המילה "איכה", שלונסקי מכניס לפיה של בת הטוחן את מילות הקינה: "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי." אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
על דוד אסף, "אימא יקרה לי –
פרקי מסע בזמר העברי" מאגנס, ירושלים 2026 אתחיל בווידוי קטן: לעיתים אני רושמת הערות ומסמנת בעיפרון משפטים בספר שאני קוראת. קיבלתי "אישור" לכך ממורתי באוניברסיטה פרופ' נחמה לייבוביץ ז"ל. היא אמרה שיש המתייחסים לכל ספר מודפס כקדוש, ולא כותבים בו. אך לדעתה אפשר ואפילו רצוי לכתוב בתוך ספר שאיננו מספרי הקודש. אבל כאשר לקחתי לידיי את ספרו של דוד אסף "אימא יקרה לי", לא מלאני ליבי לסמן בו דבר. הדפדוף בספר זה הוא קודם כל חוויה לעין. הכריכה עם ציורו של נחום גוטמן, בו נראית אם הולכת אחרי בנה שעושה כנראה את צעדיו הראשונים; הצילומים והתמונות הצבעוניות ובשחור-לבן של משוררים, מלחינים, זמרים, זמרות, כריכות של אוספי שירים, צילומים של תווים, של עטיפות תקליטים, של מודעות פרסום – כל אלו בצירוף האיורים הצבעוניים של נעם נדב בראש כל פרק; בקיצור, ספר שהוא אלבום נאה המוקדש לאימא. אסף מוביל את קוראיו לעולם היהודי בגולה ובארץ בעקבות שירים על אימא. הוא מאפשר לנו לעקוב אחר שלבי מחקרו לגבי כל שיר ושיר. מספר על מקורותיו, מאתר נוסחים ומשווה ביניהם. הוא מספר בהרחבה על כותבים ומלחינים, על זמרים וזמרות מבצעי השירים, על אירועים ותוכניות רדיו בהם הם נשמעו. הוא משלב מילות שירים, תרגומים בעיקר מיידיש אבל גם מאנגלית. בנוסף הוא מצטט קטעי פרוזה, כגון תיאורים של סופרים ומשוררים את אימותיהם, וכמובן משבץ גם מכתבים אותנטיים שכתבו אימהות לבניהן ובנים לאימותיהם. אסף מסביר את הלכי הרוח בשירים, את תמורות העיתים הנרמזות בהם. מעמיק וחוקר את מקורות השירים, מראה את גלגוליו של כל שיר ומציין מי לדעתו השפיע על מי. יש בספר גם אזכור הפקות של מחזות וסרטים בהם היו שירים על אימא. מובן שתהליכים היסטוריים משמשים תשתית לשירים. בחלק הראשון של הספר נסקרים שירים שחוברו במזרח אירופה ובאמריקה, רובם ביידיש, ויש הרחבה לגבי תופעת ההגירה היהודית לאמריקה. בחלק השני, ובו שירים שנוצרו בארץ ישראל, משתקפת תקופת החלוצים – צעירים שעזבו את בית אבא ואימא ועלו ארצה. לא נפקד מקומם של מנהגים יהודיים והווי חיים הן בארץ והן בגולה, כולל ב"עולם החדש", אמריקה. אחד הנושאים שעולה בעקבות השירים הוא עולם השידוכים והנישואין היהודי ותמורותיו. מן השירים (והמכתבים) מסתבר ההבדל בין דמות האם היהודייה שנשארה במזרח אירופה, לדמותה של האם שהיגרה לאמריקה: האם שחיה באירופה מצטיירת בדרך כלל כאישה זקנה, חולה ולעיתים אלמנה, שנשארה בודדה עת בנה היגר לאמריקה או עלה ארצה כחלוץ. לעומתה האם היהודייה שהגיעה לאמריקה היא אשת חיל. ובעצם שם, באמריקה, נוצר הביטוי "אַ יידישע מאַמע" במשמעות אם דואגת, עובדת קשה למען משפחתה ובעיקר למען ילדיה, אשת חיל למרות הקשיים הכלכליים ואי ידיעת השפה. יש בספר גם תיאור מפלס תחושת האשמה של בנים שעזבו את אימותיהם, אשר משתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. בין השירים בהם עוסק הספר מכל האספקטים שנזכרו לעיל, יש ידועים ואהובים, הן ביידיש והן בעברית. זה מתחיל בשיר הילדים "אימא יקרה לי", ששרים ילדי גן בארצנו, ממשיך בשירים שחוברו בגולה: "על הדרך עץ עומד" וכמובן "אַ יידישע מאַמע". בין השירים שחוברו בארץ : "בואי אימא" שכתבה לאה נאור למנגינה רוסית; והשיר הידוע "חיימקה שלי", שאמנם מתאר הווי ישראלי עם מצעדי צה"ל ביום העצמאות, אך למרבה הפלא מסתבר שמקור הרעיון – על חייל שלדעת אימו צועד "ברגל הנכונה" בניגוד לכל פלוגתו – מקורו בחו"ל, בשיר אמריקאי ואולי גם בבדיחה סקוטית. זו אחת הדוגמאות לפרטים מעניינים שמתגלים לקורא בספר זה, כתוצאה ממחקריו של דוד אסף. פרק אחרון מוקדש לנעמי שמר (שמ"ר– של מאיר ורבקה), אשר בזכות התעקשותה של אימה היא השתלבה בעולם המוסיקה והשירה, ואנחנו זכינו בשיריה הנפלאים. . ונסיים בשורות האלמותיות מן השיר "מכתב לאימא", בו היא מציידת את בנה החייל שיוצא למלחמה בעצות. והנה שתיים מהן בלשונו של נתן אלתרמן, שכתב את המילים: "שלא תצא להתקפה בלי סוודר, / בחורף, בני, צריך להיזהר" וכן: ""אל תתאמץ לסחוב שני טנקים יחד / מוטב תסחוב אותם אחר אחד." ונראה ששורות אלו מבטאות בדיוק את משמעות הביטוי "אַ יידישע מאַמע". עדינה בר-אל
משה גרנות
מפלצת במראָה
על ספרו של אביגדור המאירי "בגיהינום של מטה" דביר, קולות בעריכת דן מירון, 1989 (1932) 443 עמ' הרומן שלפנינו הוא המשך ישיר של "השיגעון הגדול" שפורסם ב 1929, המתאר את הטמטום וההתבהמות אליהם מובילים הצבא והמלחמה. הגיבורים הראשיים של הרומן ההוא – אביגדור פוירשטיין עצמו, המשרת שלו פאלי והלוחם היהודי מרגלית – הם גם גיבוריו של הרומן שלפנינו. ב"השיגעון הגדול" התוודענו לסאדיזם של הקצינים המתעללים בחיילים הפשוטים, ובעיקר במשרתיהם (בצבא אוסטרו-הונגרי היה לכל קצין משרת), התוודענו לאנטישמיות המושרשת אצל החיילים ואצל דרגות הפיקוד, ונוכחנו לדעת שגבורת היהודים בשדה הקרב, והקרבתם, לא רק שאינה מקהה את השנאה אליהם, אלא דווקא מגבירה אותה, ולא פעם גיבור יהודי נתבע במשפט צבאי מבוים, דווקא משום הצטיינותו במערכה. אביגדור פוירשטיין (לימים – המאירי) נשבה פעמיים – בפעם הראשונה מצליח מרגלית להזעיק עזרה ולחלץ אותו מהשבי, אך בפעם השנייה נופלת כל הדיביזיה בשבי הרוסי, בעיקר משום בגידת הצ'כים שבצבא האוסטרו-הונגריה, אלה שמבקשים עצמאות, ומקווים שהיא תבוא דווקא מהאוייב הרוסי. עם הנפילה בשבי של גיבורינו נחשפת לעיני הקורא מסכת נוראה של סבל שנמשכה שלוש שנים, שבמהלכה מתים בזה אחר זה שלושת חבריו של אביגדור: פאלי, המשרת היפיוף, שהיה מסור לאביגדור בלב ובנפש, אביגדור תלמיד חכם, מלא תושייה שתואר כלוחם גיבור ב"השיגעון הגדול", ולאצי הצועני, שנפשו נקשרה לאביגדור וליהודים, שהם היחידים כמעט ברומן שמגלים רחמנות של ממש לסבל השבויים. הימים הראשונים בשבי לא יכלו לנבא את הזוועות שיגיעו אחר כך: הארבעה נשלחו לעבוד בחוות גלושנק, אלא שמנהל החווה, רומנוב, גונב את המזון של השבויים, ומעוניין בצמצומם (על ידי רציחות והטבעת הגוויות באגם), ובהחלפתם התכופה. הוא מחליט שאביגדור מרגל, ובאמתלה זאת הוא דורש להסגיר אותו ואת חבריו לרשות, ולמעשה, דורש מהזקיף המלווה אותם לירות בהם, ולהביא כהוכחה את אוזניהם כראיה, ובעקבות כך יקבל תשלום. כיוון שאביגדור וחבריו הם ותיקי קרבות, הם משתלטים על הזקיף, ומרוקנים את הכדורים מהרובה שלו. מכאן ואילך עוברים הארבעה ממחנה שבויים אחד למשנהו – לפעמים לפי פקודות השובים, ולפעמים הם עצמם יוזמים בריחה מגיהינום אחד לגיהינום אחר. מסתבר שהצבא הרוסי מטיל על השבויים הצ'כים לטפל בשאר השבויים, ואלה, השונאים שנאת מוות את ההונגרים, ובעיקר את היהודים מהונגריה – מתעללים בהם בצורה מסמרת שיער: הצלפות על כל תלונה קטנה, חולים נרקבים על האצטבאות בלי כל טיפול, והגוססים נזרקים חיים לבורות סיד. הארבעה נקלעים למחנה שאצק, שהוא מחנה לענושים (כאלה שהואשמו בניסיון בריחה, שהעונש עליה הוא השתנה לפה והגלייה לסיביר). הארבעה מואשמים בניסיון לשוחד הזקיף (שגם קיבל את השוחד, וגם הלשין!) קבלת הפנים: הצלפות, שלושה ימים בלי אוכל ובלי רשות לשכב על האצטבה. כשכבר מותר להם לאכול – מסתבר שהמרק עשוי מכרוב רקוב ומסריח שלא ניתן להכניס לפה. מי שמסרב, או מקיא – נדרש לאכול את הקיא בתוספת יריקה של השומר. במחנה זה השומרים הם צ'רקסים, והם מתוארים כסדיסטים מפלצתיים. כאן איבד מרגלית עין בהצלפת מגלב של קלגס צ'רקסי. את החולים מכים עד מוות, וכל ערב מוציאים מהצריף עשרות מתים. עד הערב הגוויות נשארות במקום, ועכברים מכרסמים אותן. שבויים יוצאים מדעתם, ורבים מהם תולים את עצמם. אביגדור, שהשכלתו חובקת עולם (כפי שאבהיר בהמשך), מתנפל לרגלי הקומנדנט, ומשקר שאימו מוסלמית, וכך הוא זוכה לצאת מגיהינום זה ולהתאחד עם פאלי ומרגלית שהצליחו לברוח ממנו. הארבעה נידונים כל פעם לחוות זוועות במחנות השונים בהם הם נאלצים לשהות. במחנה ניז'ני נובוגרוד יורים במי שמעז להתלונן, במחנה קאזאן אסור להתגרד ממכת הכינים שגם מעבירה את מחלת הטיפוס. מי שמתגרד נדרש לאכול את המרק הפיגולים המסריח בתוספת כינים. במחנה יקטרינבורג הרופאים עורכים ניסיונות בשבויים: כורתים להם אברים בלי הרדמה, ואחר כך מוציאים אותם להורג. בטאובולסק, בסיביר, השבויים מתים מקור, באודינסק המציאו עונש מזוויע: כופתים את האסיר בחדר חשוף השורץ עכברושים שמכרסמים אותו חי. באירקוצק ובאוראלסק רוב השבויים חולים בטיפוס הבהרות ועגבת (אוכלים כולם מאותו הסיר ומדביקים זה את זה). מי שחולה בצינגה (צפדינה) מוכה על ידי השומרים עד מוות. השבויים הצ'כים האנטישמים חונקים למוות שבויים יהודים. מרגלית, בעל התושייה מצליח לשכור בריון שינקום בהם, וההתנכלויות המבעיתות נפסקות. פרשה מדהימה קורית במחנה סאראטוב: אחות נזירה מיטיבה עם השבויים, מעניקה אוכל ומילה טובה. השבויים הקצינים, בעלי הפריבילגיות, נוהרים לחדר הקומנדנט כדי לשכב עם "הנזירה", אך לאחר שהיא עוזבת, מסתבר שהיא חולת עגבת, וביקשה ב"מעשה החסד" שלה להדביק אותם במחלה הסופנית. הבאתי כאן באמת רק אפס קצהו מהסבל הנורא שעברו השבויים, וביניהם ארבעת הגיבורים שלנו: אביגדור, מרגלית, פאלי ולאצי. אל הקצינים שבין השבויים היה יחס מיוחד, לפחות הם טענו שמגיע להם יחס מיוחד על פי אמנות בינלאומיות, אבל אביגדור שהיה קצין, העדיף להיות בין השבויים החיילים כדי לא להיפרד משלושת חבריו, ובאמת החברות בין הארבעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באירועים המזעזעים, מעוררת התפעלות. הזכרתי את האנטישמיות הרצחנית, ובכן במחנה אירקוצק – הצ'כים לא הסתפקו בכך – הם טענו שבכול אשמים היהודים, וכשיחזרו הביתה – רק אז ינקמו ביהודים כפי שמגיע להם. הטענות שהיהודים הם אנטיכריסט, שמכרו את ישו, ושהם שוחטים ילדים לשם המצות לפסח – אלה בבחינת הווי מושרש בעולם הנוצרי, אבל מסתבר שאין גבול לדמיון המעוות שלהם באשר לשטניותם, כביכול, של היהודים – מורה אחד, גאלאגון, טוען שהיהודים מכרו את ישו בשלושים מיליון שקלים, ואיזה אפיפיור יהודי שינה את הכתוב בברית החדשה. היהודים גרמו, כמובן למלחמה הנוראה, הם מרגלים לטובת אוסטריה, הם מפטמים אווזים בזהב ושולחים אותם על נהרות לגרמניה. ובכן, בנוסף לכל הזוועות שכל שבוי עבר במחנות – היהודים הושפלו ועונו על ידי השבויים עצמם. בסוף הרומן מתואר איך סמיון פטלורה הסוציאליסט הרשה לאספסוף לערוך פוגרומים נוראים ביהודים, כולל הוצאות להורג חשאיות בקייב העיר, בטענה שאין לו משאבים לתת למהפכנים שלו – חוץ מביזה שוד ורצח. השומרים הצ'רקסים מתוארים בספר כחיות אדם, לא פחות נוראים הם השבויים הצ'כים. הרוסים עצמם מתנהגים לפעמים באנושיות, ומתוארת אישה רוסייה שהרעישה עולמות למען השבויים, אך כשהארבעה נודדים בין מחנה אחד למשנהו, לפעמים מאונס ולפעמים משום שברחו מאימת המוות – הכפריים הרוסים מגרשים אותם, ולא מוכנים לתת להם לחם ותה אפילו בתשלום. דווקא הכפריים הקוזקים, שמתוארים ב"השיגעון הגדול" כרוצחים סדיסטים, דווקא הם מראים יחס אנושי לשבויים החולפים בכפריהם. לעומת עמים חסרי לב אלה בולטים היהודים בעריבות ההדדית שלהם ובטוב ליבם המופנה לא רק לשבויים היהודים, אלא לכל אדם סובל, למרות שהם עצמם סובלים מאפליה ומהתנכלויות. לדוגמה: נערה יהודייה שרוצה לצאת מתחום המושב כדי ללמוד – היא יכולה לעשות זאת רק אם תהיה לה תעודה צהובה של זונה, ואשר בגללה היא צריכה להיבדק בדיקה גניקולוגית אצל רופא מדי חודש. היהודים נותנים מקלט לארבעת הגיבורים שלנו, למרות העובדה שעל "פשע" כזה מגלים לסיביר. הם מעניקים להם כסף, מכבסים את הבגדים המכונמים שלהם, מחליפים להם לבנים, מאפשרים להם להתרחץ ולישון במצעים נקיים. הם משתדלים אצל הרשות למען השבויים. הם משחדים את מפקדת המחנה כדי שתאפשר להם להביא להם אוכל מסורתי של פסח לתוך חדרי המאסר. וכאשר מצליח אביגדור להשתחרר סוף סוף מהשבי – יהודי קייב יוצאים מכליהם כדי להנעים לו את חייו: עשירי העיר נותנים לו כסף, מזמינים אותו לתיאטרון, מציעים לו דירת נופש. דוד פרישמן, עורך "התקופה", מעניק לו כסף בשמו של המו"ל שטיבל על חשבון שירים ותרגומים שיכתוב בעתיד. בדרך דומה נוקטת גם שושנה פרסיץ, בתו של הלל זלוטופולסקי, מייסד הוצאת "אמנות", ואני באמת מציין כאן רק אפס קצהו של רוב הטובה שהשבוי, שכולו עור ועצמות, זכה מאחיו היהודים. למרות האפלייה הקשה ממנה סבלו היהודים באימפריה הרוסית – הם ממש מעריצים את "הלב הרחב" של הרוסים ואת התרבות שלהם. המחבר מספר על קבוצת מעריצים יהודים בעיר הומל לכתביו ולאישיותו של לב טולסטוי. עד כדי כך הגיעה ההערצה – שהם אפילו סופרים את המילים ברומנים השונים שלו. הם מחליטים לשלוח ליאסנה פוליאנה מעריצה שרופה שלו, נערה בת שש-עשרה בשם אסתר. היא ביקשה לשאול אותו המון שאלות, ובעיקר מה יחסו ליהודים. טולסטוי לא עונה למכתבים שלהם, ואסתר מחליטה, למרות זאת, לנסוע אל הסופר הנערץ – היא נוסעת ברכבת, ואחר כך בגשם שוטף בעגלה, ואף קילומטרים ברגל. היא מגיעה חולה ותשושה לבית הסופר, ושם פשוט זורקים אותה החוצה – לטולסטוי אין פנאי לקבל אותה, וגם לא לתת לה להתייבש ולשתות כוס תה... ההלם היה כל כך חזק עד כי הנערה יצאה מדעתה. אחד ההישגים החשובים ברומן זה, מלבד היותו עדות היסטורית וספרותית חשובה, הוא בעיצוב הדמויות הפועלות. אביגדור עצמו מופיע ברומן זה כבעל אישיות מפעימת לב: מתוך חברות אמת עם משרתו והרב"ט שהיה תחת פיקודו הוא מוותר על הפריבילגיות המגיעות לו על עצם היותו קצין, והוא מבכר להיות יחד עם שלושת חבריו. בגיהינום הנורא שמסביב הוא מתעמק בבעיות פילוסופיות על טבע האדם, על המדע והטכנולוגיה המודרנית שגזלו מן האדם החושב את השכר שהדת מעניקה כביכול למאמיניה לאחר המוות. יש לו בקיאות אדירה בספרות, במוסיקה, במדע, באסטרונומיה, בבלשנות (כאן, לדעתי, הוא גולש להפרזות – עמ' 200, 210-208, 221, 314-313). הוא מחשב את הבזבוז הנורא של כוח אדם ומשאבים כספיים שמלחמה בולעת לריק, משאבים שיכלו להושיע את האנושות (עמ' 284-283). בסוף הרומן אביגדור מתעלה על עצמו: בימי פטלורה בקייב נהגו אנשי הצבא לקחת צעירים יהודים, כאילו לבירור, והורגים אותם בחשאי במיתות משונות. בתגובה אביגדור צועק לצעירים באומץ: אל תלכו איתם – אם הם רוצים להרוג – שיהרגו אתכם כאן ברחוב! כל היהודים נשמעים לו, והרציחות החשאיות נפסקות (עמ' 429-428). קצין צ'כי מובא למשטרה החשאית של הבולשביקים למשפט, שסופו תמיד גזר דין מוות. הקצין הזה ירק בזמנו למרק הפיגולים, והכריח את אביגדור לאכול. אביגדור הקיא את נשמתו, ואילו פאלי הנאמן, שכבודו של אדונו יקר לו מחייו – רץ לירוק על הקצין, וזה בתמורה ממית אותו בעינויים נוראים. אביגדור רואה איך מובילים את הקצין הסדיסט הזה אל משפט שסופו מוות, ובמקום לשמוח על כך שהמנוול בא על עונשו, הוא מעיד עליו עדות שקר שכביכול הוא דווקא סוציאליסט, ויש לשחררו. העדות שלו מצילה את הסדיסט, וזה המום עד דמעות מהמחווה האצילית של אביגדור. יש לאקט הזה של אביגדור מסר חשוב: כל המעורבים במלחמה המיותרת הזאת מתכננים נקמה זה בזה – מכאן חזות קשה שמלחמות חסרות שחר נוספות יבואו על העולם – אביגדור המאירי במחווה המדהימה שלו כאילו מייחל שמעגל הנקמות והדמים ייפסק. גם דמויותיהם של מרגלית, פאלי ולאצי בנויות לתלפיות. מרגלית, הוא, כאמור, תלמיד חכם, שהפסוק שגור על לשונו, הוא מלא תושייה, ומצליח להציל את חבריו במצבים חסרי התקווה. פאלי, הונגרי צעיר ויפהפה, נכון תמיד להקריב את חייו למען אדונו, אביגדור פוירשטיין. נשים (אצלן הוא עובד כשבוי משרת) מתאהבות בו, ומוכנות להפוך אותו למאהב שלהן, אך הוא מסרב, ומוכן לקבל הצלפות והשפלות, ובלבד שלא יצטרך לזנוח את חבריו. לאצי, הצועני האנלפבית, מתפעל כמו פאלי מהנדיבות ונכונות ההקרבה של היהודים שלכל אורך מסע התלאות שלהם נתנו להם מקלט, והוא מבקש להתייהד. הוא מתלבט בקושייה שאין לה פתרון: מדוע המנהיגים של האומות נוהגים בטיפשות, ושולחים את צעיריהם למות בשדות הקטל. הקורא, כמו אביגדור עצמו, כואב ואָבֵל על הסוף האכזר של שלושה חברים נפלאים אלה. משה גרנות
גל בצר
תגובה לרשימתו של ד"ר משה גרנות
על "השיגעון הגדול" מאת אביגדור המאירי שלום לאהוד בן עזר. שמי גל בצר ואני קורא ותיק של חדשות בן עזר. ברצוני להגיב לרשימה שפירסם אצלך ד"ר משה גרנות על ספרו של אביגדור המאירי "השיגעון הגדול".
שלום ד״ר משה גרנות, קראתי בעניין רב את מאמרך על ספרו של אביגדור המאירי, ״השיגעון הגדול״. תיאורך את כוחו האנטי־מלחמתי של הספר, לצד הקושי הרב הכרוך בקריאתו, עורר בי רצון לקרוא את היצירה בעצמי ולבדוק כמה מהנקודות שהעלית. אני מסכים שהספר אינו קל לקריאה. לשונו ארכאית, הוא עמוס במונחים צבאיים גרמניים והונגריים, ובחלקים רבים תיאורי האכזריות והזוועה כמעט בלתי פוסקים. עם זאת, לאחר שקראתי את הנוסח המופיע בפרויקט בן־יהודה, רציתי להציע שתי הבהרות. ראשית, בעניין הכפילויות: ציינת כי במהדורת גורן משנת 1985 עמודים 48-49 חוזרים בעמודים 50-51, וכי בעמוד 59 חוזרת פסקה שלמה. בנוסח המקוון שבדקתי, המבוסס על מהדורת דביר משנת 1989 בעריכת אבנר הולצמן, הכפילויות האלה אינן מופיעות. לכן נראה שמדובר בתקלה בהפקת מהדורת גורן המסוימת, ולא בכשל מבני או בחזרה שהיתה בטקסט שחיבר המאירי. הביקורת על חוויית הקריאה במהדורה שבידך מוצדקת, אך ייתכן שאת הכפילויות יש לייחס להוצאה ולהגהה ולא למחבר. שנית, בעניין הדרגות הצבאיות: הבלבול מובן מאוד, משום שהמאירי משתמש פעם בשמות גרמניים, פעם במונחים הונגריים בתעתיק ופעם בתרגומים עבריים מילוליים. נוסף על כך, הספר מערב לעיתים בין דרגה צבאית לבין תפקיד פיקודי. סולם הדרגות הבסיסי הוא בקירוב: אינפנטריסט – טוראי או חייל רגלים. גפרייטר – טוראי ראשון, בקירוב. קורפוראל – רב״ט. צוגספיהרר – דרגת מש״ק המקבילה בקירוב לסמל, ולא בהכרח תפקיד קבוע של מפקד כיתה או מחלקה. פלדוויבל – נגד בכיר, בקירוב רס״ל. דגלן – Fähnrich מועמד לקצונה או קצין־צוער הנמצא לפני דרגת לויטננט. לויטננט –סג״ם בקירוב. אוברלויטננט –סגן. מאיור – רב־סרן. גם המונחים העבריים ניתנים לפענוח. ״שר המאה״ הוא ככל הנראה תרגום מילולי של הדרגה ההונגרית Százados המקבילה ל־Hauptmann הגרמני ולדרגת סרן. לכן שר המאה שלזינגר מפקד על קומפאני, כלומר פלוגה. ״שר האלף״ נראה כתרגום מילולי שלEzredes ההונגרי, המקביל ל־Oberst הגרמני ולדרגת אלוף־משנה. מכאן ששר האלף פיגר הוא כנראה מפקד רגימנט, כלומר מפקד חטיבה או מסגרת הדומה לגדוד גדול, ולא מפקד גדוד במובן הצה״לי המדויק. לעומת זאת, ״קומנדאנט״ איננו דרגה אלא תפקיד – מפקד. הספר עצמו מזכיר את ״הקומנדאנט הראשי שלנו, האדון המאיור״ תפקידו הוא קומנדאנט ודרגתו מאיור. לדעתי, פירוש סולם הדרגות אינו מסיר את קשיי הספר, אך הוא מראה שחלק מהבלבול נובע מהיעדר הערות ומילון מונחים במהדורה, ולא בהכרח מחוסר עקביות מצד המאירי. מהדורה חדשה, מנוקדת או מוערת, שתכלול מילון קצר של דרגות, יחידות ומילים ארכאיות, היתה יכולה להפוך את הספר לנגיש הרבה יותר. למרות הקשיים, מצאתי בו עדות ספרותית והיסטורית חזקה מאוד. דווקא התערובת של סאטירה, זוועה, אבסורד, יהדות ואנטישמיות מעניקה לו, בעיניי, ערך החורג מתקופתו. לכן נדמה לי שהטרחה שבקריאתו בכל זאת משתלמת, במיוחד כאשר קוראים אותו במהדורה מתוקנת ונעזרים בביאור המונחים. תודה על המאמר ועל כך שהחזרת לתודעה ספר חשוב וכמעט נשכח. בברכה גל בצר
אהוד בן עזר
"בגיהנום של מטה"
לאביגדור המאירי 1932 פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 2.5.1969 תחת הכותרת "קריאה אפשרית"
[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
"רשימות אלה," מספר אביגדור המאירי בהקדמה לספרו, "הן המשך למגילת 'השגעון הגדול', שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919. "גם ספר זה, כמן 'השגעון הגדול', שחציו נדפס בהמשכים ב'הארץ' עוד בשנת 1925, מונח בתיקי מזה שנים אחדות, משנת 1920, שנה שבה גמרתי את רשמי השבי באודיסה. "גם ברשימות הללו לא נתכוונתי לתת 'ספרות': בתוך אפיסת הכוחות והתקווה, שניוונה אותנו שם ועשתה אותנו למתים מפרפרים – היה זיק תקווה קט מהבהב בקירבי: אולי בכל זאת אשוב לחיי מפה נקייה ולזרועות אחותי ואמסור לה מקצת מסבלותינו, שאין פאנטאסיית סופרים זוכה לסיוטם לעולם. "במשך שלוש השנים עברתי את ערבת רוסיה הכבירה: ז'יטומיר-מוסקבה-יאקוצק-טובולסק-טשקנט-אסטראהאן-קיוב-אודיסה – ומבלי לדעת: למה העינויים הללו ומי נהנה מהם? "ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחרי צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי הכינים, הסקורבו, המגלב והרעב עד כדי אכילת עכברי מגפה צלויים למחצה." (תל-אביב, 1932). במקורו הכיל "בגיהנום של מטה" שישה כרכים – מספר המחבר בהערת פתיחה לחלק השני, והוא קיצרם עד לשניים. אם הארבעה הגנוזים מעניינים כמו השניים שנדפסו כי אז כדאי היה לחזור ולהוציא לאור את הספר בשלימותו מתוך ארכיונו של המאירי. "השגעון הגדול" – כזכור לקוראי הספר ולקוראי רשימתי עליו ב"משא" לפני חודשים אחדים – מסתיים עם נפילתו של האופיצר אביגדור המאירי (אז פויירשטיין) בשבי הרוסים בחזית המזרח, ליד העיר צ'ורטקוב, במלחמת העולם הראשונה. חייו ניצלו וסרה ממנו סכנת המוות בקרב ובמלחמת החפירות, ואולם אז החלה פרשה חדשה של שלוש שנות נדודים בתור שבוי אוסטרו-הונגארי במחנות השבויים של רוסיה, ועד לסיביר. עם נפילתו בשבי מוותר המאירי על הכבוד המפוקפק לזכות ביחס מיוחד בתור קצין, כי חבורת הקצינים נתעבת בעיניו. חלקם הגדול פחדנים מוגי-לב שונאי-יהודים וסאדיסטים שכבר "הוכיחו" את עצמם בחזית, ואילו הוא אינו מוכן לוותר על רעיו הטובים מבין חיילים הפשוטים, שאליהם התוודענו עוד ב"השגעון הגדול", ולכן הוא הולך בשבי כחייל פשוט. אחד הרֵעים, חייל יהודי קשיש בשם הדוד אסטרייכר, נפל בשבי מרצונו בעת ששני פטרולים משני צידי הקו החליפו ביניהם שבויים לאות "גבורה". אסטרייכר ביקש לזכות בקצת מנוחה. עתה נודע כי חלה בטיפוס ומת בשביו. שני חבריו הנותרים של המאירי הם האינפאנטריסטן (חייל רגלי) גרגו פאל (המתכנה פאלי) והוא כבן 20, בן כפר מדיארי עז נפש ויפה-תואר אשר נפשו נקשרה בנפש המספר והוא נעשה משרתו במלחמה וגם עתה אינו נפרד מעליו בשבי. השני הוא גפרייטר מרגלית, יהודי צנום וזריז, שד-משחת, אופטימסט ובעל חוש הומור, ולו פסוק מהתורה לכל מצב. אליהם נילווה למסע הנדודים צועני בשם לאצי שהיה גנב ופושט-כלבים במקצועו ה"אזרחי". ארבעת הרעים מתגלגלים ממחנה שבויים אחד למשנהו, האחד גרוע מן השני, וחוזים מבשרם בתופת שעלי-אדמות, מחלות, כינים, התעללויות מצד רוסים ומשתפי-פעולה מבין הצ'כים השבויים. רעב, קור, השפלות ועונשים שונים ומשונים. הטבע הרוסי,שמצד אחד מסוגל למעשי אכזריות בלתי רגילים, ומצד שני רגש של אהדה לשבויים בקרב אזרחי הערים, השתתפות בסבלם ואף התבטלות בפני ה"גרמניוּת" של הזרים והערצה לכל מה שאינו רוסי. וכמובן שנאת יהודים שרוחשת כל הזמן ומוסיפה נופך של רשע לכל המתחולל במחנות. מארבעת הידידים נשאר בחיים רק המספר עצמו, שלושת האחרים מתים מי בעינויים, מי בהחלקה לתוך בור-צואה לאחר שניקרו את עינו בפרגול, ומי במחלה. עם פרוץ המהפכה הרוסית, ובעזרת ידידיו מבין היהודים [ברוסיה], משתחרר סוף-סוף המאירי מן הסיוט של השבי כדי להיכנס אל סיוט חדש והוא שנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית על משטרתה החשאית וההוצאות להורג, עד שמגיע רשיון העלייה הגואל לארץ-ישראל. הסולידאריות היהודית, עזרת היהודים לאחיהם בכל מקום בו הם נמצאים – היא אחד הצדדים היפים ביותר שמתוארים בספר, אחווה שמצילה כמה פעמים את נפשו וגופו של המספר בגלגוליו בתוך התופת של מחנות השבי. באה נזירה רחומה למחנה השבויים. לבושה בקדושה, עוזרת ומרחמת. כה מרחמת עד שמוכנה לשכב עם כל הקצינים, איש בתורו. אחר ימים אחדים היא עוזבת את המחנה, והנה מגיע מכתב: "אני מודה לאדונים הקצינים הגרמנים על ההנאה שנתנו לי, ועל שאלתם של אחדים מהם, מי עורר בי את הרחמים האלה – יקבלו נא את התשובה באחד מסיפוריו של מופאסאן." על החתום: "האחות הקדושה." מזה נודע להם שה"אחות" הרעילה אותם במחלת-העגבת הנוראה. הגיבורה שבאחד מסיפורי גואי די-מופאסאן, גרמנייה, הרעילה כך בסיפליס אלפים מחיילי צרפת בשנת 1871 (עמ' 403-404). לילה אחד בורחים ארבעת הידידים ממחנה השבויים במוסקבה ועולים על רכבת שבויים כדי להגיע למחנה אחר. לפנות בוקר מתברר: הרכבת עוצרת במקום נידח, השבויים כולם חולי טיפוס-הבהרות. מורידים ומקברים אותם בעודם חיים ושופכים עליהם סיד. רק בנס ניצלים ארבעת הבורחים מגורל דומה. ובמחנה אחר בסיביר הנידחת: שני רופאים עורכים ניסויים בשבויים. כורתים אברים, מנתחים בלא הרדמה. חוץ מתאי-הגאזים והסדר הגרמני אין הקורא ב"גיהנום של מטה" חסר מאום מתיאור זוועות מלחמת העולם השנייה. טבעה של מלחמה שהיא מולידה סוגים שונים של ספרים (ואולי על פי המידה בה מסתדר כל סופר עם עצמו, עם המלחמה ועם הממונים עליו), מהם ספרים סנטימנטאליים, מהם שוביניסטיים ומהם פאציפיסטיים. מסופקני אם סופרים רבים חזו על בשרם במלחמה מה שעבר על המאירי במלחמת העולם הראשונה. הקריאה ב"השגעון הגדול" וב"גיהנום של מטה" מזכירה בבשורתה את "בית טיבו" [לרוז'ה מארטין דה-גאר], ואין לספרותנו מה להתבייש בספרים הללו לעומת "הקץ לנשק" [לארנסט המינגוויי], "הריב על אודות סרג'נט גרישא" [לארנולד צווייג] ו"במערב אין כל חדש" [לאריך מאריה רמארק]. ראוי היה להוציא את שני ספריו אלה של המאירי במהדורות חדשות לא רק משום ערכם הספרותי אלא גם כדי לשמש במקצת משקל שכנגד בחינוכו של הדור הצעיר בארץ. לא כל מלחמה קצרה היא, לא כל גבורה אמיתית היא, לא כל ניצחון ודאי הוא, רק הסבל האנושי משותף לכול, והוא כגלגל חוזר בעולם.
* אביגדור המאירי: "בגיהנם של מטה", רשימות קצין עברי בשבי רוסיה. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, תל-אביב, תרצ"ב, 1932. כרך א' ו-ב' 484 עמ'. מהדורה שנייה תרצ"ט, 1939. אהוד בן עזר
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו
שמלאו לי 90
אני מרגיש
כאילו כבר מתי
וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ
הסופר
אהוד בן עזר
נכדו
של יהודה ראב
נעמן כהן
גדעון לוי במצרים
סערה במצרים בעקבות ריאיון שהעניק העיתונאי הישראלי גדעון לוי לערוץ הטלוויזיה המצרי אל-קאהרה וא-נאס. לוי התראיין לאיש התקשורת והמגיש המצרי איהאב קאסם. עצם קיום הריאיון עם עיתונאי ישראלי עורר ביקורת חריפה. אגודת העיתונאים במצרים החליטה לאסור על איהאב קאסם להופיע בכל כלי תקשורת ולחקור אותו בשל הריאיון שקיים עם לוי. הערוץ עצמו הגדיל לעשות והודיע שהוא מוריד את הריאיון עם לוי מכל הפלטפורמות שלו וכי ההחלטה התקבלה במסגרת שקידתו המתמדת של הערוץ להיות מחויב לקריטריונים המקצועיים והעקרונות הלאומיים של מצרים. במהלך הריאיון לוי סיפר על ביקוריו במצרים ואמר שהישראלים לא רואים בחצי האי סיני כאדמה ששייכת למצרים, אלא כחוף שלא שייך לאף אחד. https://rotter.net/forum/scoops1/957300.shtml יוסוף חדד: שימו לב לסיפור שמסעיר את מצרים ביממה האחרונה ואפשר ללמוד ממנו המון! העיתונאי האנטי ישראלי שהזייה שיש לו אזרחות ישראלית, גדעון לוי, התראיין בערוץ המצרי אל-קאהרה וא-נאס אצל איש התקשורת המצרי הבכיר איהאב קאסם. כמובן כמו שאתם מצפים ראיון עויין לישראל עם כל התעמולה הדוחה של גדעון לוי... אבל למצרים זה לא מעניין, כי בכל זאת גדעון לוי הוא אזרח ישראלי ולכן הריאיון עורר סערה, ערוץ הטלוויזיה הסיר אותו מהפלטפורמות שלו, נגד איהאב נפתחה חקירה ואגודת העיתונאים במצרים החליטה להחרים אותו ולאסור על איהאב להופיע בכלי התקשורת במדינה. כן, גדעון לוי האידיוט השימושי לא מבין שלא משנה כמה ילקק לאוייב, הוא תמיד יהיה בשבילם זבל וביום שיוכלו ישמחו לחסל גם אותו כמו שהם חולמים להשמיד את כולנו... אבל שימו לב גם לצביעות של מצרים, מדינה שיש לנו איתה "הסכם שלום". זה הפרצוף האמיתי שלהם – שונאי ישראל, שברגע שרק יוכלו ויהיה נכון מבחינתם הם ישמחו להתהפך נגדנו. אגב בקשר לערוץ הזה, יודעים איפה האולפנים שלו שמהם התבצע הראיון? בעיר שנקראת "השישה באוקטובר" וממוקמת כ-32 ק"מ ממרכז קהיר. והשם הזה הוא על שם תאריך פתיחת מלחמת יום הכיפורים שמבחינתם נחשבת לניצחון על ישראל... עזבו את התוצאה הסופית והתבוסה שספגו, העניין הוא שמכל כיוון מבינים מי זו באמת מצרים, ואסור לרגע לסמוך על השלום איתם. https://x.com/YosephHaddad/status/2078872283800535375 הלקח ברור. לא חשוב עד כמה אתה פרו-איסלמי ותומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, אם אתה נתפס כיהודי החי בישראל גם אם אתה תומך בחיסולה, אתה פסול מחוק, ומבוטל.
צייד יהודים באיטליה "ציד אדם של ממש": המסמך שקרא לסמן יהודים ותיירים ישראלים, מסמך שהופץ בתפוצה נרחבת ברשתות החברתיות באיטליה קרא לגולשים לדווח על הגעתם של יהודים וישראלים למלונות ולדירות נופש ועל נוכחותם בבתי עסק, במטרה "למפות את התיירות הציונית" במדינה. המסמך הוסר לאחר התערבות הממונה על המאבק באנטישמיות, אך בקהילה היהודית מזהירים מ"קפיצת מדרגה" ומ"טלאי צהוב חדש". הקהילה היהודית במדינה סוערת ומבוהלת, לאחר שבימים האחרונים הופץ ברשתות החברתיות ובקבוצות מסרים מקומיות במילאנו, בתפוצה נרחבת מאוד ובעילום שם, טופס מקוון בעל אופי בירוקרטי המבקש מהגולשים "לסמן" יהודים איטלקים או ישראלים, או כל מי שיש לו קשר ל"ציונים", ולדווח על הגעתם למלונות או לדירות נופש ברחבי המדינה, וכן על נוכחותם בחנויות או בבתי עסק. זאת, לפי המסמך, "כדי למפות את התיירות הציונית" במדינה. הדוח שצריך להטריד כל ישראלי שטס לחו"ל. לאחר התערבותו של הממונה על המאבק באנטישמיות באיטליה, הגנרל פסקואלה אנג'לוסנטו, הוא הורד מהרשת. אלא שהזעזוע נותר גדול, לנוכח הפנייה של מי שהפיץ את השאלון – או המסמך – המבקש להקים מאגר מידע על כל מי שמזוהה כיהודי ולמפות בני אדם לפי השתייכותם הדתית וזהותם ה"ציונית". בקהילה היהודית במילאנו הזהירו כי מדובר בחציית קו ברור בין מחאה פוליטית לבין אפלייה על רקע זהות יהודית. לפרשה עשויים להיות גם היבטים משפטיים. לפי דיני הגנת הפרטיות באיטליה ובאיחוד האירופי, מידע על דתו של אדם נחשב לקטגוריה רגישה של מידע אישי, הזוכה להגנה מוגברת. איסוף מידע כזה באופן לא שקוף, לצורך זיהוי אנשים על בסיס זהותם או זהותם הנתפסת, עלול להפר את עקרונות החוק וכן לעמוד בסתירה לסעיף 3 לחוקה האיטלקית, המבטיח שוויון ללא הבדל דת. "המסמך למיפוי התיירות הציונית" שהופץ באיטליה. בטופס נכתב כי הוא נועד לתעד מקרים של תיירות, רכישת נכסים ו"ניאו-קולוניזציה ציונית" באיטליה, והגולשים התבקשו להפיצו גם במהלך חופשת הקיץ כדי "לנקוט עמדה ולהיות אחראים ומודעים למה שסובב אותנו": רבים בקהילה היהודית, ובהם וולטר מגנאגי, ראש הקהילה היהודית של מילאנו, אמרו כי היוזמה הבזויה מזכירה את "ציד היהודים" ואת אווירת הרדיפה האתנית והדתית של שנות ה-30 של המאה הקודמת. מגנאגי הזהיר כי עצם הפצתה של "רשימה" מסוג זה עלולה להגביר את הסיכון לחיקויים ולתקיפות, ולספק יעד קל לגורמים קיצוניים או בלתי מאוזנים. "זה נראה כמו ציד אדם של ממש, שבמסגרתו מזהים וחושפים אנשים לפי כל הסטיגמות, רק בשל דתם היהודית או בשל הקשר שלהם לכאורה למדינת ישראל." נשיא הסנאט האיטלקי, איניאציו לה רוסה, גינה גם הוא את "מפת היהודים של התיירות הציונית," ואמר כי מדובר בדבר הנוגד לחלוטין את זכויות האזרח הבסיסיות, וכי מאחוריו עומדת אנטישמיות עמוקה, שאותה יש לדחות בצורה הברורה והנחושה ביותר. "אסור לנו להישאר אדישים למקרים חמורים כאלה, שמעוררים את שדי העבר," אמר. גם במפלגת השלטון "האחים של איטליה" ובמפלגת "פורצה איטליה", המרכיבות את הקואליציה השלטונית של ג'ורג'ה מלוני, גינו את הדברים בחריפות ואמרו כי "אסור להישאר אדישים לדבר שמזכיר את התקופות האפלות ביותר של שנות ה-30." לאחרונה מתפרסמות יותר ויותר כתבות ועדויות על "ציד" של ממש אחר תיירים ישראלים שמבקשים לנפוש הקיץ ברחבי המדינה. כך למשל, הפכה סרדיניה למוקד של שנאה גלויה נגד תיירים ישראלים, כאשר ברשתות מתארגנות הפגנות ומופצות עצומות הקוראות למנוע מתיירים ישראלים ומ"חיילים ישראלים רוצחים" לנחות באי ולנפוש בו. כמעט מדי יום מופצות בפייסבוק וברשתות חברתיות אחרות "אזהרות" על נחיתת מטוסים עם "חיילים ישראלים שמבקשים להתאוורר מרצח העם שהם מבצעים" בחופי סרדיניה ולזהם את "חופינו היפים ואת ארצנו היפה." מדי פעם תועדו גם מפגינים שהגיעו לשדות תעופה וקיבלו את פניהם של תיירים ישראלים בקריאות נגד ישראל ונגד ה"ג'נוסייד שמבצעת ישראל בעזה ובלבנון." (דניאל בטיני, איתמר אייכנר|) https://www.ynet.co.il/vacation/flights/article/sjuoeqj4ze הנה אתגר לאיש "המוסר" חגי אגמון־שניר, ואשתו "המחנכת" "המוסרנית" איריס מאירי־שניר שהגשימו את חלום סינואר ואיששו את תורת היטלר, כשירדו לאיטליה, והקימו בה "התנחלות ציונית". הילחמו שם נגד האנטישמים וציידי היהודים.
שאפו על אזכור השם המלא שאפו ליוסף גסינוביץ-אחימאיר שהזכיר את שמו המלא של יצחק יזרניצקי-שמיר ("חדשות בן עזר", 2179) אך שוב לא ברור לשם מה לכתוב פעם נוספת את העיוות ההיסטורי בהגדרת ז'בוטינסקי שלא הקים את השומר, ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, והלח"י – כ"אבי הצבאיות העברית". ובנוסף. "ז'בוטינסקי, מנחם בגין וגם שמיר היו בזמנם מטרה להכפשות קשות בתקשורת," כותב גסינוביץ-אחימאיר, בהשמיטו משום מה את ההכפשות הקשות של יזרניצקי-שמיר עצמו בתקשורת על נתניהו: "אצל נתניהו אין שום דבר שהוא מעל לאינטרס האישי שלו, כולל ארץ ישראל." "זה מפני שבא אליו מלאך החבלה בנימין נתניהו והוא הרס אותו." (בתשובה לשאלה על מצבו של הליכוד). "הים הוא אותו ים, הערבים אותם ערבים ונתניהו אותו נתניהו. לא הייתי רוצה שיחזור לראשות הממשלה." https://he.wikiquote.org/wiki/יצחק_שמיר שאפו גם למשה גרנות שהזכיר את שמו המלא של הסופר אביגדור פוירשטיין המאירי ("חדשות בן עזר", 2179).
נוסטלגיה לשיר ציוני נחשו מי כתב את השיר הציוני הבא, ובייחוד מי שרה אותו?
אקסודוס הם יצאו בשמש החורפית, הם יצאו לשוטט בימים, כדי למחוק את הפחד, כדי לרסק את הפחד שהחיים נעצו עמוק בתוך ליבם.
הם יצאו לדרך, מאמינים ביבולים של ארץ-הקדם שבשיריהם... לבבות שרים בתקווה, לבבות זועקים בתקווה, הם פסעו שוב בנתיב זיכרונותיהם.
הם הזילו דמעות של ים, הם נשאו תפילות כה רבות: "הושיעו אותנו, אחינו, הושיעו אותנו, אחינו!" ואחיהם משכו אותם אל עבר האור.
הם שם, בארץ חדשה המתנופפת מראש התורן של סירתם. לבבות שבורים מאהבה, לבבות אבודים באהבה. הם מצאו שוב את ארץ האהבה.
Exodus Ils sont partis dans un soleil d’hiver Ils sont partis courir la mer Pour effacer la peur, Pour écraser la peur Que la vie leur a clouée au fond du cœur.
Ils sont partis en croyant aux moissons Du vieux pays de leurs chansons. Le cœur chantant d’espoir, Le cœur hurlant d’espoir Ils ont repris le chemin de leur mémoire
Ils ont pleuré les larmes de la mer Ils ont versé tant de prières: !« Délivrez-nous, nos frères Délivrez-nous, nos frères! Que leurs frères les ont tirés vers la lumière
Ils sont là-bas dans un pays nouveau Qui flotte au mât de leur bateau. Le cœur brisé d’amour, Le cœur perdu d'amour. Ils ont retrouvé la terre de l’amour.
את המילים בצרפתית לגירסה של אדית פיאף לשיר "אקסודוס" (Exodus, שהוקלטה ב-1961) חיבר הפזמונאי הצרפתי אדי מרני (Eddy Marnay, בשמו המקורי אדמון דוד בכרי. בכרי נולד באלג'יר בשנת 1920 למשפחה יהודית. בנעוריו (בשנת 1937) עברה המשפחה לפריז, ושם חווה את תלאות מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי. מרני נחשב לאחד מענקי הפזמונאים במוזיקה הצרפתית. במהלך קריירה שהתרעה על פני שנים. היה המנטור האמנותי של סלין דיון בתחילת דרכה וכתב לה את להיטיה הראשונים והפיק את אלבומיה הראשונים. דיון אף קראה לבנה אדי על שמו. מרני כתב שירים מצליחים עבור אדית פיאף, מישל לגרן, מיריי מאתיה, ננה מוסקורי, ברברה סטרייסנד ודלידה. בשנת 1969 זכה במקום הראשון באירוויזיון (כפזמונאי) עם השיר "Un jour, un enfant" בביצוע פרידה בוקארה. הטקסט של "אקסודוס": בגרסתו הצרפתית העניק לשיר גוון פואטי ועוצמתי, שעסק בכאב, בתקווה, בכמיהה לבית ובשיבה לארץ האהובה ("Ils ont retrouvé la terre de l'amour"). אדי מרני הלך לעולמו בפריז בשנת 2003, כשהוא בן 82. בוויקיפדיה הצרפתית לא מוזכר שהוא יהודי, ולא מוזכר גם שמו העברי דוד. https://en.wikipedia.org/wiki/Eddy_Marnay בצרפת של היום לא היה אפשרי לכתוב ולשיר שיר כזה. מוזר שפעילי החרם הערבי טרם החרימו את אדית פיאף.
יאיר גולדנר- גולן ממשיך ללכת בעקבות קרושבאנו יאיר גולן: "החרדים טפילים!" "היום הם 13.5% מהאוכלוסייה – ציבור שהולך וגדל במהירות, חי כטפיל על שאר האוכלוסייה, זה לא יכול לעבוד," אמר גולן במהלך אירוע השקת הקמפיין הרשמי של הדמוקרטים והצגת רשימת המועמדים. בנוסף, קרא לאיחוד מערכות החינוך תחת קורת גג אחת: "נגמרו הימים שבהם המדינה מממנת פילוג מסיבות קואליציוניות. ישראל חייבת מערכת חינוך ממלכתית אחת, עם חובת לימודי ליבה לכל ילד וילדה." https://www.inn.co.il/news/701976 לאחר שיאיר גולדנר-גולן האשים את חיילי צה"ל כלא שפויים ההורגים תינוקות כתחביב, הוא ממשיך ברוח קרושבאנו ומגדיר את היהודים (החרדים) כטפילים ממש התבטאות גבלסית בתעמולה הנאצית. יש לזכור כי אויבי ישראל מצטטים את דבריו בהנאה. בנוסף, לאחר שאמר כי ישלח אנשים למחנות לימוד מחדש, יפטר את אלו המתנגדים לו פוליטית מכל מוסד ציבורי, נראה כי תקוותו להיות שר פנים בממשלה הבאה מעלה חששות רבים. שחלילה לא יתפקד כשר הפנים הדומה לשר הפנים של ברה"מ ברֶנטי פָבלוֹביץ' בֵּרִיַה, או להיינריך לויטפולד הימלר, שר הפנים של הרייך הגרמני.
הכנסייה האנגליקנית אימצה את מסמך ''קיירוס 2'' המכשיר את טבח היהודים ה-7 באוקטובר הסינוד הכללי של הכנסייה האנגליקנית הצביע ברוב קולות בעד אימוץ מסמך "קיירוס 2". מדובר במניפסט פלסטיני המגדיר את ישראל כ"מפעל קולוניאלי גזעני," מאשים אותה ב"רצח עם" ומכשיר את אירועי ה-7 באוקטובר. מהלך זה של הכנסייה זוכה לרוח גבית פוליטית מצד ראש ממשלת בריטניה הנכנס, אנדי ברנהאם, אשר הצהיר כי יקדם סנקציות נגד ישראל ויאסור לחלוטין סחר עם ההתנחלויות. בתגובה להחלטה, נציגי יהדות בריטניה הביעו זעזוע עמוק, והרב הראשי של בריטניה, סר אפרים מירוויס, הגדיר את המהלך כ"יום עצוב ליחסי יהודים-נוצרים." המדיניות האנטי-ישראלית של הכנסייה האנגליקנית אינה חדשה, וכבר בשנת 2006 היא החליטה למשוך את השקעותיה מחברת "קטרפילר" בשל השימוש בדחפוריה ביהודה ושומרון. https://rotter.net/forum/scoops1/957306.shtml כדאי לזכור כי המשומד ג'ון קרוסמן (לשעבר מרדכי וענונו) "חלאת המין האנושי" בלשונו של ישעיהו ליבוביץ, קיבל מחסה בכנסייה האנגליקנית באוסטרליה, ואחר כך בכנסייה בירושלים.
גאווה שרי רוט, עסקנית חרדית שואלת: "האם הנציגים החרדים אמורים להתבייש בזה שיש להם ילדים/נכדים עריקים?" ואז מתנאה שיש לה נכד עריק מצה"ל. https://x.com/naaman_c/status/2078849352043303019 מרת רוט, את היא הצריכה להתבייש בבנך העריק הכופר בתורה. את עצמך כופרת ואפיקורסית בתורה. לפי התורה הבן שלך "אפילו מחופתו" חייב להתגייס למלחמה. מרת רוט, הפסיקי לעשות את התורה קרדום לחפור בה לטובתך האישית. הפסיקי להתנאות "אַ פֿרומע ייִדענע", את כופרת ואפיקורסית בתורה.
"נמות ולא נתגייס" מתקפת החרדים הכופרים בתורה האדמו"ר מגור הודיע: אגיע בעצמי להפגנות מול כלא 10. הפרדוקס החרדי ממשיך. כדי להימנע מסכנת כפירה בתורה החרדים קוראים לכפור בתורה. רבי יעקב אריה אלתר, הרעבע מגור היושב בירושלים*, הודיע לחסידיו כי יגיע להפגנות כשהוא מלווה באלפי מוחים בכל פעם שייעצר צעיר חרדי עריק. האדמו"ר בן ה-87 לא נוהג לצאת מביתו לעיתים קרובות, והצהרתו מספקת גיבוי ישיר לעריקים. אלפים מהחסידים צפויים ללוות אותו אל ההפגנות. מדובר בהפגנת כוח משמעותית של החסידות. האדמו"ר בן ה-87 לא נוהג לצאת מביתו לעיתים קרובות, ואמירתו מבטיחה מנוף לחץ משמעותי מול הצבא וגיבוי ישיר לעריקים. מוקדם יותר גינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את דבריו של מנהיג חרדי בולט אחר, הרב דוב לנדו. הרב לנדו, ממנהיגי הציבור הליטאי, תקף בחריפות את הציבור הדתי-לאומי ואמר בשיחה סגורה כי חובשי הכיפות הסרוגות מסיתים לרצח. "יש רשעים... וחובשי כיפות סרוגות שלא פחות מהם. אם המדינה שולחת חיילים, לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים, גם זה מותר? רצח ממש, אז הם מסיתים לרצח, כך הם עושים." הרב לנדו אמר את הדברים בשיחה עם ראש ישיבת מיר וחבר מועצת גדולי התורה של "דגל התורה", הרב אליעזר יהודה פינקל. תלמידי הרב לנדו טענו היום כי דבריו הוצאו מהקשרם. "כל מי ששמע את דברי הרב במדויק מבין שהרב לא התייחס לחיילים באופן פרטני, אלא לדיון תיאורטי על החלטה של המדינה לצאת למלחמות שאינן קיומיות, ולכן לא מוצדקות," מסרו כמה מתלמידיו לכאן חדשות. https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/1079335/
* גוּרַה קַלְוַוארְיַה (בפולנית: Góra Kalwaria; ביידיש: גער, מבוטא "גֶר") היא עיר השוכנת על נהר הוויסלה בפולין, כ-25 ק"מ מדרום לעיר ורשה. במקור היה שמה של העיר פשוט "גורה". בשנת 1670 הוא שונה ל"נוֹבַה יֶרוֹזוֹלִימַה" (Nowa Jerozolima, בפולנית: "ירושלים החדשה"), ושונה פעם נוספת במהלך המאה ה-18 ל"גורה קלוואריה" (פולנית: Góra Kalwaria), שפירושה "הר הגולגולתא" – ההר בירושלים שעליו נצלב ישו.
הרב לנדו צודק כתנא דמסייע לרב לנדו ולא במפתיע קפץ רוגל אלפר עיתונאי הארץ המסכן. "מאז תחילת הפסקת האש ברצועה," כותב אלפר, "על פי משרד הבריאות הפלסטיני, הרג צה"ל 1,158 בני אדם, ובהם לפחות 275 ילדים, ואילו חמאס נוצר אש מנובמבר. ההרג, שמכתים את ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, נובע כולו משאיפת נקם, ואינו תורם מאום לביטחון המדינה או לביטחון חייליה. "צודק, אם כן, הרב לנדו באומרו שחיילי צה"ל נלחמים במלחמה 'שלא לצורך הצלה', אלא לשם שמירה על 'כבוד המדינה'. זו הגדרה מדויקת למלחמת הנקם הנפשעת והאווילית הזאת. על ההגדרה הפלילית המדויקת של הרג אלפי ילדים אפשר להתדיין בבית דין לפשעי מלחמה. אבל הזעזוע במקרה הזה שמור כל כולו להתנהגות חיילי צה"ל, לפשע הנורא של הרג חפים מפשע בהיקף כזה, ולא לדברי הרב לנדו. מקומם שלנדו לא תרגם לעמדה פוליטית את התנגדותו המוסרית החריפה להרג שצה"ל גורם ברצועה, ולא הסיר את תמיכתו בממשלת נתניהו, על אף הביקורת הנוקבת שהשמיע על מלחמת הנצח שהיא מנהלת. "המלחמה הזאת נעשית בשם 'כבוד המדינה', כדברי הרב לנדו, שאפשר את כל ההרג המיותר והזוועתי הזה באמצעות תמיכתו בממשלת נתניהו." (רוגל אלפר, "בערוץ 12 לא ידעו את נפשם מרוב זעזוע. אבל הרב לנדו צודק", "אל-ארצ'" 21.7.26). https://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/2026-07-21/ty-article/.premium/0000019f-812c-d316-a9df-a36f46830000 "נמות ולא נתגייס" "הבה נלך כצאן לטבח!" קורא המסכן אלפר שכזכור פירסם בעבר קריאה למחבלים ערים לרצוח אותו. "אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי, אני מבקש להודיע מראש, כי מילותיי האחרונות הן: אני מופתע שזה לא קרה קודם. ברצינות, מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם. כעת, אני מתנצל על חלקי הדל בעוולת הכיבוש. גם אחרי מותי." (רוגל אלפר, "התנצלות בפני רוצחיי", "אל-ארצ'", 18.10.15). https://www.haaretz.co.il/opinions/2015-10-18/ty-article-opinion/.premium/0000017f-e274-d7b2-a77f-e377235f0000 נאמר לזכותו של אלפר המסכן שאינו מקווה שמחבלי החמאס ירצחו את בנו האוטיסט שחיילי צה"ל מגינים עליו.
הבטחה המועמד לכנסת מטעם "הדמוקרטים", עמרי רוזנצוויג-רונן, מראשי הפרוטסטנטים, מבטיח כי גם בעתיד יפעל לאי התגייסות. "נמות ולא נתגייס" "הבה נלך כצאן לטבח"! ובלבד שביבי ייפגע: https://x.com/pgosh_MTP/status/2078556705642647899 עמרי רונן: נותן הבטחה לבניו: "עברי ואורי, אתם תגדלו במדינה דמוקרטית, ליברלית, עשירה, חופשית ומשגשגת. זאת הבטחה. אוהבים אתכם, אבא ואמא." https://x.com/omrironen24/status/2079085261254795281 מר רונן, ואם ישראל תהיה חלילה דיקטטורה, האם הסברת טוב לעברי ואורי שאז התחייבת לנטישת הצבא וההבטחה שלך תפקיר אותם לגורלם ללכת כצאן לטבח? מר רונן, לא ענה. גברת עדנה חלבני תמכה בדבריו, והגיבה: "בינתיים מי שנמצא כבר מאות ימים במילואים זה עמרי רונן." שאלתי אותה: "ושב ומאיים באי גיוס ובהליכה כצאן לטבח...האם את תומכת בדבריו?" https://x.com/ednahalbani/status/2078898126518169850 עדנה חלבני כתבה שהיא חוסמת אותי כי אני שליח המדבחה (התכוונה המשפחה – משפחת נתניהו), וחסמה אותי ומחקה את תגובתה. גברת חלבני הרי "דמוקרטית".
ברוך שפטרנו פרסום ספר זיכרונותיו של ביידן: "נתניהו שיחק איתנו משחקים" בספר מתואר כיצד ארה"ב היתה קרובה פעמים רבות להטיל אמברגו נשק מלא על ישראל. "הנשיא תמיד דחה את ההחלטה הזו, כיוון ששוב ושוב האמנו שאנחנו ממש על סף עסקה לשחרור החטופים והפסקת אש," אמר סאליבן. בבית הלבן של ביידן מספרים כיצד נתניהו ומקורבו רון דרמר פיזרו הבטחות שווא חוזרות ונשנות שלפיהן הלחימה תסתיים "עוד שבועיים בלבד." לפי הבכירים ״הבלוף היה כה שקוף״ עד שבלינקן גער בדרמר באחת השיחות: "אני לא רוצה לשמוע יותר בחיים את הביטוי 'עוד שבועיים'!" – ודרמר ענה לו בזלזול: "טוב, אז אגיד Fortnight (שבועיים באנגלית עתיקה). סגן היועץ לביטחון לאומי, ג'ון פיינר, צוטט כאומר ש״זה ברור לחלוטין עכשיו, וזה היה די ברור גם אז – הם פשוט לא אמרו לנו את האמת על התוכניות ולוחות הזמנים שלהם, ולא היה שום היגיון לקבל את הטענות שלהם כפשוטן." הם נדהמו שישראל ״שיטחה את רפיח״, ובסוף כהונת ביידן הוכן לבלינקן מסמך שהיה מפסיק סיוע אמריקני ליחידות שהיו מעורבות בהתעללות לכאורה בעצירים פלסטינים בשדה תימן. בלינקן לא חתם, מפני ששוב האמין שהממשל "על סף הפסקת אש" ולא רצה לסכן אותה. השגריר מייק הרצוג ביקש ממנו להימנע מהסנקציות והבטיח שיוגש כתב אישום. במרץ 2026 בוטלו האישומים נגד חמשת החיילים של כוח 100 בעקבות פרשת הפצ"רית, ונתניהו כינה את הפרשה "עלילת דם." מזכיר ההגנה לויד אוסטין השווה בשיחות סגורות את נתניהו למהמר ש"משחק עם הכסף של הבית," כי הוא יודע שארצות הברית היא זאת שבסוף משלמת את החשבונות. הוא הפציר במקביליו הישראלים שפגיעה מיותרת באזרחים "יוצרת עוד טרוריסטים." יועצה המדיני של קמלה האריס, פיליפ גורדון, סיפר כי ״ביידן אמר לביבי שוב ושוב: 'לכל הרוחות, קחו את הניצחון ואל תגררו אותנו למלחמה רחבה יותר.' אבל הישראלים ידעו שבסופו של דבר אנחנו נתייצב להגן עליהם." גורם בבית הלבן מתאר כיצד חיסול מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה גרם לביידן להרגיש ״מושפל״. נתניהו הורה על החיסול ללא כל התרעה, יומיים בלבד אחרי שארה"ב ובעלות בריתה יצאו בקריאה פומבית להפסקת אש של שלושה שבועות מול חיזבאללה. למרות שנתניהו רמס את היוזמה הדיפלומטית של ביידן, הבית הלבן נמנע מלהעביר עליו ביקורת פומבית וארה"ב נאלצה מיד להתייצב, לשאת בתוצאות ולהגן על ישראל מפני תגובת הנגד. עמוס הוכשטיין, יועצו הבכיר של ביידן, שנולד בירושלים, אמר על הניסיונות לחלץ מנתניהו יעד מלחמה ברור: "ניסינו, אבל בדיעבד לא היה לנו שום סיכוי להצליח, כי נתניהו לא דיבר אלינו – הוא דיבר לקהל שלו.״ ביידן, בעידודם של בלינקן וסאליבן, התכוון לשאת נאום ישיר לציבור הישראלי ולעקוף את נתניהו. הוא אמור היה לומר שהחתירה ל"ניצחון מוחלט" תבודד את ישראל, תפגע בחפים מפשע ולא תחזיר את החטופים. נתניהו ודרמר התערבו לאחר שהבינו, ככל הנראה, מה מתוכנן, ואמרו לבית הלבן שישראל בוחנת ברצינות עסקת חטופים. ביידן ביטל את הנאום והפך אותו לנאום שקרא לישראל לקבל את העסקה. לפי גורמים אמריקניים וישראליים שצוטטו בתחקיר, לאחר הנאום נתניהו הציב דרישות חדשות שידע שחמאס ידחה, ובהמשך ישראל חיסלה את איסמעיל הנייה ואת מוחמד דף. https://rotter.net/forum/scoops1/957494.shtml ספרו של ביידן מדגיש את הצלחת ניהול המלחמה ע"י נתניהו, וקשה שלא לתהות אם גד אזנקוט יוכל ל"שחק משחקים" כאלו עם נשיא ארה"ב? מסקנה נוספת היא הנזק האדיר שגרמה עלילת הדם של הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר-ירושלמי בתיווכו של עיתונאי ערוץ 12 גיא פאייג-פלג.
הרפובליקאים השמרנים בארה"ב חוששים שוואנס קורץ לימין הקיצוני והאנטישמי סגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס טען כי לעבריין המין המורשע ג'פרי אפשטיין היו בבירור "קשרים לדרגים הגבוהים ביותר" של המודיעין הישראלי. בשבוע שעבר התראיין ואנס בפודקאסט של הקומיקאי לשעבר ג'ו רוגן, ובתגובה על אמירה של רוגן שלפיה רבים חושבים שאפשטיין היה סוכן מוסד שניסה להשפיע על השיח באוניברסיטאות בארה"ב, השיב סגן הנשיא: "כן, מוסד, או CIA, או איזשהו 'דיפ־סטייט' אחר." "ברור שהיו לו קשרים לדרגים הגבוהים ביותר של קהילת המודיעין האמריקאית," הוסיף ואנס. אף שלאפשטיין אכן היו קשרים עם בכיר ישראלי, מיליוני המסמכים שפורסמו בארה"ב בנוגע אליו לא סיפקו הוכחה חד־משמעית שהופעל בידי המוסד – כפי שגם ואנס עצמו הודה. "שאלתי אם יש מסמכים שקושרים ישירות את ג'פרי אפשטיין לסוכנויות המודיעין שלנו או לכל גורם אחר, והתשובה היא לא," אמר ואנס.
ואנס: אפשטיין היה בבירור קשור למוסד, ישראל מנהלת קמפיין למלחמת נצח. ואנס מאמץ תאוריות קונספירציה. טענות מסוג זה קודמו מטעם כמה דמויות שמרניות משפיעות, ובהן טאקר קרלסון, בעל ברית ותיק של ואנס. בה בעת, יש מי שמגדיר את הטענות הללו אנטישמיות. חבר הקונגרס לשעבר פיטר טי. קינג, רפובליקאי מניו יורק ותומך נלהב של ישראל, טען כי דברי ואנס מיועדים לאגף במפלגה הרפובליקאית שלדבריו "הוא אנטישמי, אנטי־ישראלי, קונספירטיבי ולא מאוזן." "אתה לא חבר קונגרס זוטר," אמר קינג בסוף השבוע. "אתה סגן נשיא ארה"ב. לפני שאתה מערער על בעלת ברית, לפני שאתה מערער על סוכנויות המודיעין של המדינה שלך – מוטב שתדע על מה אתה מדבר." לדברי וואנס, הוא עצמו "מתון וסביר" בדיון על יחסי ישראל וארה"ב. הוא הביע תמיהה על כך שרבים, לדבריו, מאשימים אותו באנטישמיות. בתגובה על פניית עיתונאים מסרה לשכתו של ואנס כי כל מה שאמר סגן הנשיא אמת, וכי כל טענה אחרת היא "חוסר תום לב, טיפשות, או שניהם." איש התקשרות השמרן בן שפירו, יהודי ותומך נלהב בישראל, כתב כי הופעתו של ואנס אצל רוגן הותירה אותו "מודאג." בפודקאסט שלו אמר שפירו כי דבריו של ואנס "אינם הולמים את תפקידו," סגן נשיא, וכי הם חותרים תחת עקרונות היסוד של השמרנות. "בדרך כלל שמרנים אינם תומכים בקידום תאוריות קונספירציה חסרות בסיס," אמר שפירו, "מפני שזה מערער את הרעיון שיש לך יכולת לפעול בעולם על בסיס המציאות." https://www.haaretz.co.il/news/world/america/2026-07-20/ty-article/.premium/0000019f-7a8b-d723-af9f-fbfb4de20000 מדאיג מאוד אם ואנס ייבחר לנשיא ארה"ב. נעמן כהן
מנחם רהט
איפה סמוטריץ'?
והאם נתניהו שיצא להגנת הלוחמים הסרוגים הפך עצמו למנהיגו החדש של המחנה הסרוג?
יו"ר מפלגת 'הציונות הדתית' בצלאל סמוטריץ', שאמור היה להיות הראשון שיגיב להצגת הלוחמים הסרוגים כ'פושעים' ו'רוצחים', בפי ראש מועצת גדוה"ת הליטאית – נאלם למשך יממה והותיר את זירת ההגנה על כבודם האבוד של הלוחמים הסרוגים לנתניהו, שאכן הגיב בחריפות הראויה.
קבלו את מנהיגה החדש של הציונות הדתית, הלא הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהזדרז להתייצב פומבית להגנת כבודו הנרמס של הציבור הציוני דתי, והוא גם ישמח מאוד לקבל בקלפי את קולותיו. נתניהו, באופן נדיר, אזר אומץ לב מופלא ויצא בגלוי נגד 'השותפים הטבעיים' שלו, החרדים, כשהגיב מול הדברים הבוטים שהשמיע מנהיג 'דגל התורה' הליטאית הרב דב לנדו ראש מועצת גדולי התורה הליטאית, בגנות הלוחמים הסרוגים: "אני דוחה בתוקף," אמר המנהיג החדש של הציונות הדתית בנימין נתניהו, "את הדברים המזעזעים" של הרב דב לנדו נגד לוחמי צה"ל מהציונות הדתית.
ראויים היו דברים לאלה, דברים כדורבנות, להיאמר מפי מנהיג ומייסד מפלגת 'הציונות הדתית' בצלאל סמוטריץ', שנעלם מן השטח דווקא כשצריך להגן על הלוחמים הסרוגים. מצער שכבר שנתיים שהוא נעלם כשצריך אותו, ואינו בולם חקיקה דורסנית, שמצביעיו הסרוגים בזים לה, כמו 'חוק יסוד: (בזיון) התורה' והחוק לבלימת מעצרי עריקים שהשתמטותם אומנותם.
והוסיף ואמר המנהיג החדש של הציונות הדתית: "לוחמי צה"ל, דתיים, חילונים וחרדים, עוזבים את ביתם, את עבודתם ואת משפחותיהם, ומסכנים את חייהם כדי להגן על מדינת ישראל, על אזרחיה ועל עם ישראל כולו," כך אמר נתניהו. "הם ראויים להערכה עמוקה, להכרת הטוב ולגיבוי מלא מכל חלקי הציבור, ובוודאי גם מעולם התורה."
למען האמת צריך לציין שסמוטריץ' התלבט קשות אם בכלל, וכיצד, להגיב לדבריו של תלמיד חכם, שגידף את מצביעיו שמוסרים נפשם להצלת עם ישראל. בביקורו בישיבת ההסדר טפחות בצפון התייחס סמוטריץ' לדברים בגנות מצביעיו הלוחמים הסרוגים והסביר שתיקתו בדילמה אישית: "אי אפשר לשתוק, ומצד שני אי אפשר לדבר, כי אנחנו נזהרים בגחלתם של חכמים."
בהמשך בדבריו בחר סמוטריץ' לאפיין דרכה של הציונות הדתית ובתי המדרש שלה, והציג את ה'עשה טוב' שלה כמשקל נגד ל'סור מרע' שבפי האחרים: "מעבר לזה, אני רוצה רק לומר את החיוב. מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש הזה. בית מדרש של תורת ארץ ישראל, חיה ומאירה. תורה שדרכיה דרכי נועם ולא מטה חובלים. תורה שרואה במדינת ישראל גאולה, תורה שרואה בהשתתפות במצווה הנפלאה הזו של מלחמה לעזרת ישראל מיד צר, את אחת המצוות הנשגבות ביותר שיש. תורה שמחנכת למסירות נפש על ארץ ישראל ועל קיום האמונה. תורה שמתוך גודלה וגדולתה לוקחת אחריות על כל מרחבי העשייה במדינת ישראל."
ומה נחשב בעיניו 'גחלתן של חכמים'? האם הגדרת לוחמי הציבור הסרוג – שמשליכים נפשם גם להגנת התורה והציבור החרדי – בתארים מכפישים כמו 'רוצחים' ו'פושעים' היא 'גחלתן של חכמים' שעליהם אמרה המשנה: "והווי זהיר בגחלתן שלא תכווה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב"? לדעת נתניהו חייבו דברים אלה, המזעזעים עד דכדוכה של נפש, תגובה הולמת.
וכה השתלח הרב לנדאו בחריפות כלפי הציבור הדתי-לאומי במהלך פגישה עם ראשי ישיבת מיר, שהגיעו לביתו כדי להודות לו על מסעו בארה"ב למען עולם התורה.
במהלך המפגש תקף הרב לנדו בחריפות את הציבור הדתי לאומי: "הגזירות הם ממישהו אחר. הרשעים כאן, מה אפשר לעשות? יש רשעים... והחובשי כיפות סרוגות, שלא פחות מהם... אני מדבר על הכיפות הסרוגות שמחייבים ללכת. אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה והורגים אנשים – גם זה מותר??? רצח ממש!!! אז הם מסיתים לרצח, כך הם עושים. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה."
מי שהתקשו לקבל את התארים הנוראים 'פושע' ו'רוצח' שהוצמדו לנופלים סרוגים, היו בני המשפחות השכולות שאיבדו את בניהן הגיבורים במערכה להגנת ישראל. האם יונתן לובר (24) הי"ד, וחבריו למסדר הנופלים: השיריונר סגן מאיר גולן , בן 20, מאלון מורה; אלמוג שילו, לוחם דובדבן, בן 22, מאלון שבות; השיריונר סרן אמיתי גרנות (24) מתל אביב; אורי מגידיש, לוחם נח״ל, בן 19, מירוחם ; יואב ליפשיץ, לוחם צנחנים, בן 20, מרעננה; אביתר יעקבי, לוחם גבעתי, בן 21, מאלון מורה; השיריונר אלון שמיר, בן 22, מאלון שבות; אורי לוי, לוחם גבעתי, בן 20, מכוכב השחר; יהונתן דדון ,לוחם נח״ל, בן 21, מאלעד; אביתר כהן, לוחם צנחנים, בן 20, מאלון שבות; נבו יצחק, לוחם גבעתי, בן 22, מאלון מורה; איתן רוזנבאום, לוחם צנחנים, בן 21, מאלון שבות; אורי לוי, לוחם גבעתי, בן 20, מכוכב השחר; יונתן דדון, לוחם נח״ל, בן 21, מאלעד; והרב הלוחם סרן אבי גולדברג – כולם ספרא וסייפא – צדיקים, טהורים וגיבורים! – הם חלילה רשעים ורוצחים, ירחם השם????!!!!
הסערה שחוללו דבריו של הרב לנדא הניעה מקצת מתלמידיו לנסות לרכך את עוצמת פגיעת הדברים החמורים. הם נקטו בתרגיל מס' 1 בחוק ההתחמקות-מאחריות הידוע: דברי הרב 'הוצאו מהקשרם': "כל מי ששמע את דברי הרב במדוייק מבין שהרב לא התייחס לחיילים באופן פרטני, אלא לדיון תיאורטי על החלטה של המדינה לצאת למלחמות שאינן קיומיות, ולכן לא מוצדקות," הסבירו תלמידיו.
גם עיתונו של הרד"ל, "יתד נאמן", ניסה למתן, השבוע יום אחד לאחר הסערה, את חריפות דבריו אך לא נמנע מלהשתלח בבוטות בציבור הסרוג בכך שהביא את דבריו הדו משמעיים: של הרד"ל: "חובה להיזהר מכל ויכוחים השקפתיים... ובפרט יש להיזהר מאוד מוויכוחים עם אנשים אשר בחסות אמונתם רודפים את התורה ולומדיה, ואינן מסוגלים להבין ולהעמיק בהשקפתנו שזו היתה השקפת רבותינו הגדולים החזון איש והרב מבריסק זצ"ל, וכמו שהוכח ביממה האחרונה כאשר התפרסמו דברים שאמרתי בשיחה פרטית, ובשנאת עמי ארצות התייחסו לדברים בעיוות ובחוסר הבנה מוחלטת."
פירוש: מי שבכלל 'אשם' בסערה הציבורית שחוללו הדברים, הם דווקא השומעים, שומעי לקחו ודבריו החשובים של הרד"ל, שהוסיף ואמר: "מצב הגלות בו אנו שרויים הוא מצב קשה שמתמשך והולך. וחובת השתדלותנו להרבות בתפילה, למען יושיענו השם במהרה מכל צרותינו, צרות הכלל והפרט, ושערי דמעות ושערי תפילה לא ננעלו."
האב השכול חגי לובר, אביו של יונתן לובר הי"ד שנפל על משמרתו, חשב אחרת והגיב לאחר פרסום דברי הרד"ל: "איזה מזל שאני לא בחור ישיבה חרדי, כי אחרת הייתי נאלץ לתרץ לאחרים וגם לעצמי:
איך יכול להיות שמו"ר הרב שלי, קורא, בעיצומם של תשעת הימים, לציבור גדול של יהודים – 'רשעים'; ואיך הוא מסוגל לכנות חיילים מוסרי-נפש, קדושים וגיבורים, בכינוי הטמא, 'רוצחים'; ואיך למרות איסור אונאת דברים הוא מעליב הורים שכולים, ומצער אלמנות ויתומים."
אבל היה גם מי שפילפל בדבריו של הרד"ל וראה בהם סוג של ביקורת שהוטחה בעסקונה החרדית, על היותה שותפה גם היא להחלטות המדיניות-ביטחוניות של המדינה לצאת "למלחמות בלתי מוצדקות רק למען הכבוד הלאומי."
רק חבל שתוך כדי ביקורת נרמס לשווא כבודם של הנופלים הקדושים.
מנחם רהט
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (25)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
**
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת.
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה שבועות!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור שלהם במים, בחשמל ובמשכורות למנוולים. ההתבוננות במיליוני האיראנים שהשתתפו בלוויה של חמינאי וקראו להשמדת ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם כי הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו!?
והלוואי שיתייבשו.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת, כמו בסוריה, מגדל הקלפים יקרוס!
אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!
* אהוד היקר, גיליון 1179 גרם לי להרבה נחת – ראשית משום שהצלחתי בקלות להגיע לתבנית וורד, שנית, משום שמצאתי בו את הכתבה היפה של עדינה בר-אל על רוני יבין, ילידת כפר יחזקאל, בתו של גדעון יבין, אחד הבנים הנפלאים של מייסדי כפר יחזקאל. את רוני עצמה לא יכולתי להכיר כי כאשר עזבתי את כפר יחזקאל למען אוכל להירשם לאוניברסיטה (באותם ימים מעשה כזה לא היה מתקבל בברכה), היא היתה בת שנתיים. מכל מקום, התרשמתי מהכתבה שמדובר באישיות מעוררת התפעלות.
ברור שגרמת לי נחת בכך שפירסמת את הרשימה שלי על "השיגעון הגדול", כשאתה מביא רשימה שאתה כתבת על יצירה זאת ב-1969. ברור שקראתי את הרשימה שלך, שבסופה אתה מזכיר את רומן ההמשך של אביגור המאירי, הלא הוא "בגיהינום של מטה". כיוון שגם על ספר זה כתבתי רשימה, אודה לך אם תסכים לפרסם.
אבנר הולצמן מביא את דבריו שנשא בערב שהוקדש לכבודה של נורית גוברין בצוותא. אני גם כתבתי רשימה על כרך 9 של המפעל המחקרי שלה. אם תמצא לנכון – אשלח לך (אבל קודם, כמובן, אני מבקש פרסום הרשימה על רומן ההמשך של אביגדור המאירי).
אתה מלין בצדק על כך שנורית גוברין לא הזכירה במחקרה את "ברנר והערבים" שלך – על כך תרשה לי להזכיר את דבריה הנכוחים של אימי ז"ל: "לא די בכישרון, צריך מזל." ועוד דבר חכם היא אמרה: "מי שיש לו מזל באהבה, לא צריך להתלונן על חוסר מזל בתחומים אחרים" – היא התכוונה לשנינו.
שלך בהמון תודה,
משה גרנות
פוצ'ו, הילד הנצחי של הפלמ"ח" מזמין אתכם להשקת ספרו החדש "איה הג'ינג'ית באמריקה"
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
בראש אחד: המורה וממשיכו
מוטי הרכבי:
פריימריז במפלגת ״הדמוקרטים״
ד"ר רון בריימן:
על חרדים ועל מחרידים
עמנואל בן סבו:
1. תקווה באב
עמנואל בן סבו:
2. שתי תעודות זהות לעם אחד
עמנואל בן סבו:
3. הגזענות הפנים-יהודית, קווים לכיעורה
