כמו כל עם ישראל, את חיים יבין הכרתי לראשונה דרך מסך הטלוויזיה (ערוץ אחד – כמעט 100 אחוז רייטינג). כמו כל עם ישראל, אני זוכר לו, 17 במאי 1977, 10 בערב, את המילה הקנונית – מהפך! ההמונים ראו אותו בביתם, משמיע אותה בטון סמכותי אך מאופק. אני ראיתיו באותו ערב במערכת החדשות בעיתון זה, כאשר עמדנו לסיים את עריכת גיליון הבחירות הדרמטי.
תקתוק מכונות הכתיבה פסק, הרחש-בחש הושתק, הס הושלך בחלל האולם. כל העיניים – כתבים, עורכים ואורחים – ננעצו במתח בל-ישוער במסך, במהדורה שחיים הוביל אותה בשחור-לבן, ושחור נהיה לחבריי בדסק. ממש לא רצו להאמין לו ולחנוך סמית הסטטיסטיקאי, לא אבו לקלוט שתם עידן שלטון מפא"י. "מה יהיה עתה על המדינה?" – ננעצו בי המבטים המודאגים. כמעט זעמו על המבשר.
לימים, כשהוציא לאור ב-1993 את ספרו: "כתב טלוויזיה – מבוא לעיתונאות אלקטרונית", ליגלג חיים יבין על עצמו כשכתב במלוא היושרה: "מילה אחת יכולה להרוס שידור אם אינה מוצלחת. מילה יכולה להירשם בהיסטוריה אם קלעת אל האמת בשידור הנכון ברגע הנכון. המילה הנכונה ביותר, שאמר מנחה משדר הבחירות של 17 במאי 1977 ובמוצאי יום הבחירות של 23 ביוני 1992, היתה 'מהפך'. כך נזכר וכך נרשם בהיסטוריה. פליטת פה – שנאמרה על ידי אותו שדר – היתה הכינוי 'שר המלחמה', שנתן לשר הביטחון, אריאל שרון, בשידור תוצאות הבחירות של 1981. היתה זו עקיצה פוליטית שלא במקומה."
כמו רוב אנשי הטלוויזיה במאה הקודמת, גם לחיים יבין היו עמדות פוליטיות, אך הצופים כמעט לא חשו בהן. הרגישות העודפת היתה נחלת הפוליטיקאים, וגם אני חטאתי בה, כשביקרתי אותו ב-14 בינואר 1993 במאמר בעיתון זה. טענתי בעקבות מאמר שפירסם בכתב העת "קשר", שיחסו לליכוד עויין.
חיים לא נשאר חייב: "אכן תיארתי ברשימה את הרגשתי בשידור ליל הבחירות (שבהן רבין והעבודה גברו על שמיר והליכוד – י"א): 'אי אפשר להתגבר על תחושת השיחרור, על הכמיהה שמשהו ישתנה, אבל כתבתי זאת לא מתוך עמדה פוליטית, אלא בשם זכות הצעקה – שלי ושל עמיתי"..."
הוא הוסיף: "הכמיהה שמשהו ישתנה אינה נוגעת לחילופי השלטון, אלא לחופש הביטוי: לאפשר לעיתונאים, למפיקים, לעשות את מלאכתם בלי לפסול כתבות, משדרים, רעיונות ותוכניות. לשדר, כפי שמחייב חוק רשות השידור, מידע מהימן, ולבטא את ההשקפות והדעות השונות הרווחות בציבור." ואז הוסיף: "על הבריקדות עלינו אני ועמיתי בטלוויזיה, ולפני כן ברדיו, עוד בימים שבהם היה קול ישראל מחלקה במשרד ראש הממשלה. התקוממנו, למשל, כשעוזריו של דוד בן-גוריון הכתיבו לחדר החדשות של קול ישראל את גירסתו של ראש הממשלה בפרשת לבון."
לא נשארתי חייב, הגבתי במכתב למערכת, שבו ציינתי כי עיקר ההתייחסות שלי במאמר היתה לעמיתו רפיק חלבי על דברי ההתפארות שלו, כי "אנשי העבודה הם העושים את החדשות (בטלוויזיה)." הוספתי כי בעקבות המאמר שלי, טילפנו אלי כמה מכתבי הטלוויזיה והצדיקו אותי.
לא תמיד התכתשנו מילולית. כשנתמנה חיים יבין לעורך "מבט שני" ב-1985 שיגרתי לו מלשכת שר החוץ מכתב ברכה, והוא השיב: "בוודאי תחשוב שאני מחניף לך, אבל כמי שמקבל פה ושם מחמאות על עבודתו (בצד אי אלו חרפות וגידופים פה ושם), האמן לי: מזמן לא קיבלתי מכתב איחולים מרגש ומחמיא כמו זה ששלחת לי. תודה רבה לך ולהתראות."
"מר טלוויזיה" פירסם שלושה ספרים. ראשון שבהם – "גחלת לוחשת", מסע מרטיט אל הקהילות היהודים ברחבי בריה"מ לשעבר, בקיץ 1990. ספר המבוסס על סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית שלו, בת שמונה פרקים, שהאירה את פניה הרב גוניים של יהדות מפוארת, טרם היציאה ההמונית לישראל. השני – "עובר מסך" שהוא ספרו האוטוביוגרפי, ושלישי – "כתב טלוויזיה" על "איך לעשות מה" בחדשות ובאקטואליה, שבו הוא מעיד על עצמו:
"בראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית, ועוד לפני כן, ברדיו, ערכתי משדרי תעודה ואקטואליה לרוב, אך את המקצוע – כתב טלוויזיה – רכשתי ממש בארה"ב, בהיותי כתב רשות השידור שם, בראשית שנות השבעים. למדתי מקרוב את הדרך הנאותה, דרך החינוך בקולג', שבה מקנים לצעיר האמריקני את יסודות המקצוע. שם גם התוודעתי לעשרות ספרי לימוד והדרכה במקצועות הטלוויזיה והעיתונות, שכה חסרים אצלנו... כשלימדתי באוניברסיטת תל-אביב, ביקשתי כי תלמידיי יפתחו לא רק ידע טכני, הפקתי ואסתטי, אלא גם כלי ביקורת ראויים כלפי המדיום רב העוצמה."
עם העידן החדש בתקשורת ובטלוויזיה, חיים יבין כמו עמיתיו לערוץ הראשון, ירדו מן הבמה החשופה. את מהדורת "מבט" האחרונה הגיש בפברואר 2008. עם זאת, לא שקט על שמריו, המשיך ללמד דורות של אנשי תקשורת, הפיק, ערך וביים סדרות דוקומנטריות שזכו לצפיות שיא ולפרסים, עד שתשו כוחותיו.
הקשר הישיר שלי עימו התחדש בשנתיים-שלוש האחרונות, כאשר הוא ורעייתו יוספה נהגו להגיע לביתם של אחי וגיסתי, אורה ויעקב אחימאיר, אף הוא מענקי דור הטלוויזיה של אז, להשתתף בערבי ספרות שערכו לסופרים, ובהם נכחו עוד כמה מוותיקי הערוץ, כמו יאיר אלוני.
חיים, כבר נשען על מקלו, נתמך בידי רעייתו המסורה, אוסרת עליו שתייה יתרה – רק אשתקד חוו אסון נורא, איבדו את בתם דפנה ז"ל – תמיד עירני, חייכן, נהנה מהחיים ככל שמאפשר הגיל המתקדם. מקומו באירוע היה קבוע, על הספה מאחור, משם גילה התעניינות רבה, לעיתים שואל שאלות, נהנה מן הכיבוד הנדיב. "מה שלום אחימאיר הצעיר?" היה מקדמני במאור פנים.
חיים יבין ז"ל – מנטש, נעים הליכות, רב זכויות, אמין ואהוב, מר טלוויזיה ומר תקשורת, שזכה לאריכות ימים, וייזכר כמי שתרומתו לתקשורת חופשית, מאבקו בסתימת פיות, לחופש הביטוי, למקצוענות ולאמינות – ייזכרו לעד, יילמדו תמיד.
ואסיים באנקדוטה שהוא מביא בספרו: "המגיש הפופולרי סיים את הרצאתו בפני פנסיונרים. בתום ההרצאה, ניגשה אליו גברת אחת, כספת-שיער, חביבה ועדינה, ושאלה אותו בקול רוטט ובביישנות: 'אני רואה אותך ערב-ערב בטלוויזיה, אבל רציתי לשאול אותך, האם גם אתה רואה אותי?'..."
פורסם לראשונה ב"מעריב", 26.7.2026
יוסי אחיאמאיר
יורם אטינגר
1. מלחמת ארה״ב-איראן: זה לא בגלל ישראל
בלי קשר לישראל, עוינות משטר האייתוללה לארה״ב מושרשת באידאולוגיה פנאטית, אפוקליפטית ושונאת "משומדים" (סונים) ו"כופרים" (מערביים) בת 1,400 שנים, המודגשת בחוקה, מערכת החינוך, דרשות המסגדים, התקשורת הרשמית והתנהלות יומיומית מדינית ומבצעית.
ללא קשר ליחסי ארה״ב-ישראל, משטר האייתוללה מחוייב להפצה עולמית של המהפכה האסלאמית, כדי להכתיר את "השיעה התריסרית" כדת הלגיטימית הבלעדית, ובחסדי האל.
למרות ישראל, משטר האייתוללה מחוייב – דתית, היסטורית ואסטרטגית – להאיץ את הופעתו מחדש של האימאם השיעי ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10. ההופעה מותנית בהפלת המשטרים הסוניים "המשומדים והבוגדניים" והכרעת "הכופרים" המערביים, ובעיקר "השטן האמריקני הגדול", ומחייבת נהרות-דם והקרבת-חיים, המובילים לגאולה משיחית שיעית.
ללא קשר לקיום ישראל, הליבה הרעיונית, הדתית והגאו-אסטרטגית של הרפובליקה האסלאמית רואה בארה״ב את האוייב המרכזי, משעבד העמים המדוכאים, מפיץ התרבות המשחיתה והיהירה, וגזלן המשאבים האסלאמיים. כדי להכריע את "השטן האמריקאי הגדול" משטר האייתוללה מחוייב להקמת "ציר ההתנגדות" ולניהול ג׳יהאד עד לניצחון.
ללא קשר למדיניות ישראל, משטר האייתוללה מונחה ע"י מגה-חזון, זקוק למגה-יכולות (גרעין), ומחייב התגברות על מגה-מכשול (ארה״ב).
בלי קשר למעמד ישראל במזרח התיכון, ולמרות תפקידה המרכזי של ארה״ב בסלילת הדרך להשתלטות משטר האייתוללה על איראן (1978/79), המשטר השתלט בנובמבר 1979 על שגרירות ארה״ב בטהראן, והחזיק 52 אמריקנים כבני ערובה במשך 444 ימים.
עם או בלי ישראל, מאז 1980, משטר האייתוללה – בשיתוף פעולה הדוק עם חיזבאללה – מעמיק שורשים באמריקה הלטינית, אותה הוא מגדיר כ"בטן הרכה" של ארה״ב ומרכיב מרכזי ב"ציר ההתנגדות". משטר האייתוללה מטפח שיתוף פעולה עם ברוני סמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה וברזיל, ומספק להם כלי טיס קטלניים בלתי-מאוישים וציוד לבניית מנהרות תת-קרקעיות ממקסיקו לקליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. משטר האייתוללה מפגין נוכחות מבצעית באזורי הגבול – הבלתי-נשלטים ומהווים גן עדן לטרור ולסמים – של ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל וצ׳ילה-בוליביה-פרו, כולל הכשרת טרוריסטים, הפצת סמים וכלי נשק והלבנת כספים בהיקף של מיליארדי דולרים.
למרות שב-1982 פעלה ארה"ב לריסון מתקפת ישראל על מאחזי אש״ף בלבנון, משטר האייתוללה וחיזבאללה ביצעו ב-1983 פיגועי תופת בשגרירות ארה״ב ובמחנה המארינס בביירות, ורצחו 270 אמריקנים. הם גם היו מעורבים בתכנון וביצוע הפיגועים בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998, שבהם נהרגו 224 בני אדם, כולל 12 אמריקנים. למעלה מ-1,000 אמריקנים נרצחו במזרח התיכון על-ידי משטר האייתולות ושלוחיו בעיראק, סוריה וירדן.
ללא קשר לישראל, משטר האייתוללה מרחיב את רשת תאי הטרור הרדומים על אדמת ארה״ב, כפי שהזהיר מנהל ה- FBIבנובמבר 2023 בוועדת ביטחון המולדת של בית הנבחרים האמריקאי:
"...כמדינה המובילה בעולם בתמיכה בטרור, איראן מנסה, ישירות או באמצעות ארגוני פשע בינלאומיים, להתנקש במתנגדים איראנים למשטר האייתוללה ובבכירים אמריקנים בהווה ובעבר, גם על אדמת ארה״ב... חיזבאללה הוא שותף אסטרטגי מרכזי של איראן, ומבריח פעילי טרור לארה"ב, להקמת תשתיות ולביצוע משימות ריגול בארה״ב."
ישראל מוצגת על ידי משטר האייתוללה – בצדק – כמוצב הקדמי האמריקאי היעיל ביותר ב"מרחב האסלאם", ומוגדרת כ"שטן קטן". ארה״ב מוצגת כאוייב האסטרטגי הגלובלי, לעומת ישראל המוצגת כמכשיר טקטי אזורי. המשטר מבין שפגיעה ביכולות ישראל – באמצעות חמאס, חיזבאללה והחות׳ים, בנוסף לטילים בליסטיים מאיראן – יכולה לערער את המעמד הגיאו-אסטרטגי של ארה״ב. התייחסות משטר האייתוללה לישראל נגזרת מהתייחסותו לארה״ב, ואינה תלויה בסוגיה הפלסטינית או בסכסוך ערב-ישראל.
ב-2026 יכולה ארה״ב לתקן שגיאות קריטיות של נשיאי ארה"ב בשנים 1978/79-2024, שהפכו את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למחולל טרור ומלחמות מרכזי אנטי-אמריקאי. תיקון השגיאות ומניעת החמרתן מחייב שינוי משטר באיראן.
עלות שינוי המשטר מתגמדת לעומת עלות ההימנעות מהשינוי, כפי שממחיש המחיר הקטסטרופלי בהופעתה של מעצמה גרעינית אפוקליפטית ראשונה בהיסטוריה האנושית. רתיעה משינוי משטר תערער את כוח ההרתעה האמריקאי, תגביר את העזת סין באוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית, את שאפתנות רוסיה בים הבלטי ומזרח אירופה, תגביר טרור אסלאמי בארה״ב, תאיים על קיום משטרים ערביים סוניים פרו-אמריקניים, תוביל ליותר מלחמות וטרור, ותבלום את הרחבת הסכמי אברהם.
יורם אטינגר
2. הפער בין מלל למעש במזרח התיכון –
תסכול מערבי
הפער בין מלל למעש במזרח התיכון מקבל ביטוי בפתגם הערבי: "על מילים לא משלמים מכס," או "מילים הנאמרות בלילה נמחקות ביום."
המלל המזרח תיכוני משמש כלי נשק בלוחמה פסיכולוגית; אמצעי למשיכת זמן; מנגנון הישרדות, תמרון דיפלומטי, תקייה (אקרובטיקה מילולית להולכת שולל של יריבים ואויבים), שדרוג תדמית ללא סטייה מחזון/אידאולוגיה.
מ-1978, מעצבי מדיניות בארה״ב נוקטים באופציה דיפלומטית (מו"מ) כלפי משטר האייתוללה, המרעיף על צוותי המו"מ האמריקאים מלל מפוייס, מפתה ועסקי המצניע מעש פנאטי ואפוקליפטי.
בעוד ארה"ב רואה במו"מ שלב לקראת התפייסות ודו-קיום בשלום, משטר האייתוללה רואה במו"מ את המשך המלחמה – להכרעת "השטן האמריקאי הגדול" – באמצעים אחרים. כוונות המשטר מעוגנות במעש: חוקת 1979, תוכניות לימודים, דרשות מסגדים, תקשורת רשמית, וההתנהלות השוטפת שהפכה את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למחולל אזורי ועולמי מרכזי ואנטי-אמריקאי של טרור, מלחמות, סחר בסמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית ואף על אדמת ארה״ב.
המלל של המשטר ההאשמי קורא לישראל בשיטתיות להפסיק את המתקפה על חמאס, וקורא להפסקת אש מיידית ונסיגה ישראלית מעזה. אבל, המעש ההאשמי – המשרת את הביטחון הלאומי הירדני – סותר באופן מוחלט את המלל, במיוחד מאז אוקטובר 2023, המעצים את החשש ההאשמי מ"ספטמבר שחור" נוסף בהשראת מתקפת הטרור החמאסי על ישראל.
ירדן מודעת לשיתוף הפעולה המסורתי בין "האחים המוסלמים" לבין הטרור הפלסטיני, ורואה בחמאס – שלוחה של "האחים המוסלמים" – מוקד מרכזי לחתרנות, הסתה, הלבנת הון, סחר בסמים, טרור והברחת/ייצור רקטות, רחפנים וסמים.
בנוסף, חמאס משתף פעולה עם משטר האייתוללות, ארגוני טרור פלסטיניים נוספים ו"האחים המוסלמים", שהוצאו מחוץ לחוק באפריל 2025, אף שהזרוע הפוליטית שלהם היא הסיעה הגדולה בפרלמנט הירדני. חמאס גורש מירדן ב-1999, אך חידש את פעילותו הטרוריסטית במדינה, כולל נגד בסיסים אמריקאיים. למרות המלל האנטי-ישראלי, המעש הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי של ירדן מכיר בכך שישראל מספקת מים ומודיעין נגד טרור, הצילה את המשטר ב-1970 (כאשר כפתה על סוריה נסיגה מאדמת ירדן), וממשיכה לשמש קו הגנה קריטי של המשטר הפגיע והפרו-אמריקאי.
המלל המצרי מגנה את מלחמת ישראל בחמאס ודורש נסיגה מלאה מעזה. אולם, בדומה לירדן, המעש המצרי נגזר מצורכי ביטחון פנים והביטחון הלאומי – במיוחד בשל זיקת חמאס ל"אחים המוסלמים", המהווים איום קיומי על משטר הגנרל סיסי.
מאז הקמתם ב-1928, מנסים "האחים המוסלמים" להפיל את השלטון המרכזי במצרים, ומאז 2013 הם מוגדרים כארגון טרור. קהיר מודעת גם לברית האסטרטגית בין חמאס למשטר האייתוללה, השואף להפיל כל משטר "משומד" סוני פרו-אמריקאי, כולל זה של סיסי. בנוסף, חמאס הוצא בפועל מחוץ לחוק במצרים, כולל זרועו הפוליטית. מצרים מגבילה את פעילות חמאס ומגדירה את הזרוע הצבאית שלו (גדודי עז א-דין אל-קסאם) כארגון טרור.
בעוד המלל של ירדן, מצרים ורוב מדינות ערב מגנה את ישראל על תגובה בלתי-מידתית כביכול לטרור חמאס, ומתנגד להעברת תושבי עזה למצרים ולירדן, הרי שהמעש שונה לחלוטין. מדינות אלה רואות במלחמת ישראל בחמאס מהלך המשרת את צורכי הביטחון שלהן, ומעריכות שכישלון להשמיד את שלטון חמאס יתפרש כניצחון דרמטי של הארגון, ויעניק רוח גבית לטרור האסלאמי במדינותיהן, עד כדי איום קיומי. לעומת זאת, השמדת התשתית הצבאית והאזרחית של חמאס תסיר איום קיומי ותצמצם את אי-היציבות האזורית.
כמו כן, סירוב מצרים וירדן לקלוט תושבים מעזה נובע מניסיון העבר המתעד פעילות טרור פלסטינית במצרים (שנות ה-50), סוריה (שנות ה-60), ירדן (1968-1970), לבנון (1970-1983), כווית (1990) ועיראק (עד 2003), שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס בין-ערבי של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. בעוד המערב מתרשם עמוקות ממלל פלסטיני מתון המורעף על נציגי המערב ומאמץ את רעיון המדינה הפלסטינית, העולם הערבי מתמקד במעש הפלסטיני, ולכן מסתפק בתמיכה מלולית ונמנע (מאז 1948) מקידום מעשי של הקמת מדינה פלסטינית. לדוגמא, ששת הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, והקשרים הביטחוניים והמסחריים הפוריים בין ישראל לערב הסעודית, אינם מותנים בהקמת מדינה פלסטינית.
המלל הפומבי של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות קורא לריסון אמריקאי והמשך המו"מ עם משטר האייתוללה. אולם, המעש של מוחמד בן סלמאן (MBS) ומוחמד בן זאיד (MBZ) – הכולל שיתופי פעולה ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטיים עם ישראל – מהווה תגובה לאיום הקטלני מכיוון "האחים המוסלמים" וחזון בן 1,400 השנים של משטר האייתוללה, השואף להפיל כל משטר "משומד" סוני, ובמיוחד ערב הסעודית, ולהכריע את "הכופר" המערבי, ובראשו "השטן האמריקאי הגדול". שני המנהיגים חרדים מהדגש האמריקאי על מו"מ עם משטר האייתוללה, התורם ללגיטימציה ולהתעצמות הגיאו-אסטרטגית של איראן. למרות חידוש היחסים הדיפלומטיים עם איראן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מייחלות לשינוי משטר בטהרן. שתיהן, כמו יתר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, רואות בישראל בעלת-ברית אמינה במאבקן הקיומי נגד איראן ו"האחים המוסלמים".
השורה התחתונה
הפער בין מלל (ספקולציה) למעש (מציאות) מושרש במזרח התיכון מזה כ-1,400 שנה, מאז תקופת הח'ליף מועאוויה במאה ה-7, שהניח את היסודות לנאמנויות הזמניות המשתנות באופן בלתי-צפוי, ולמלל "גמיש" על מחויבות לכאורה להסכמים.
ההיסטוריה הבלתי צפויה, ההפכפכה, האלימה והבלתי-יציבה של העולם הערבי/המוסלמי מחייבת את מעצבי המדיניות בארה״ב להסתמך על מעש מציאותי – גם אם הוא מתסכל ותובע דם, יזע ודמעות – ולא על מלל של מציאות חלופית, גם אם הוא ערב לאוזן ומפתה.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
מוטי הרכבי
1. הוראות הפתיחה באש המטורללות של המפלגה המשפטית והמפלגה התקשורתית
היום ה-20/7 מתקיימים הפריימריז במפלגת ״הדמוקרטים״, כן כך קוראים להם דמוקרטים ואף אחד לא מופתע. כבר זמן רב השמאל לוקח מילים ידועות עם מובן ברור ונותנים למילה לראות למה זה רע כל כך.
אתמול ה-24/7 נרצחו 2 לוחמים בגלל הוראות הפתיחה באש המטורללות של המפלגה המשפטית והמפלגה התקשורתית. לא מוסיף שמאל כי המפלגה המשפטית והמפלגה התקשורתית הם השמאל.
לפני הרבה שנים הושאלתי במילואים מחיל האוויר לחודש מילואים בעזה (עזה עדיין בשליטה ישראלית) כמפקד בית משפט חוף בעזה. כששמעתי את הוראות הפתיחה באש שנתן מפקד המרחב כבר אז (ראש הממשלה היה רבין). אספתי את כל החיילים ואמרתי. שימו לב. כלא ישראלי פחות גרוע מקבר. תעשו כל מה שצריך כדי לחזור הביתה בשלום. הוספתי עם זה יגיע למשפט אני מתחייב כאן שאומר שאלו היו ההנחיות שלי. למזלי כלום לא קרה וכולנו חזרנו בשלום.
ובהמשך לרצח 2 הלוחמים. אחד מהעשיריה הפותחת של מפלגת הדמוקרטים, משה ראדמן, הזדרז להודיע שהיהודים אשמים. ושלח תנחומים לכלל ההרוגים למי שלא מבין. שלח תנחומים גם לרוצחים הפלסטינים. מזל שגם לחללים הישראלים.
זה מזכיר לי שכשנרצחה משפחת פוגל בשנתם אבא, אמא , ילדים כולל תינוקות בת שבועיים. דוברת נשות ווטש. אותה קבוצה של נשים דשנות שהיו נשואות ברובן לאותם גנרלים ששלחו חיילים למחסומים אותם חיילים להם הן הפריעו הדשנות. אז דוברת נשות ווטש מיהרה לשומרון כדי לנחם... את האימא של הרוצח. התמונה של המנחמת עם האמא של הרוצח עדיין ברשותי.
מוטי הרכבי
2. אני כותב פוסטים למען השרידות של ילדיי ונכדיי.
לאחרונה לקראת הבחירות, תעשיית הפייק ניוז, השקר ועיוות המציאות עובדת שעות נוספות. אין ספק יש הצלחות בהינדוס תודעה של אנשים שבעדינות אומר אנשים לא כל כך חושבים. הופתעתי לגלות שרוב האנשים ״החושבים״ לא יודעים דבר על מתרחש. כשאני שואל אותם למשל על משפט נתניהו אני שומע ״זה כבר לא מעניין.״ תשובתי – באמת? ראש ממשלה נשפט וזה לא מעניין. לא הבנתם שיש מישהו שדואג שלא תדעו דבר על עלילות הדם במשפט! הרי לו יכלו למצוא משפט אחד שבו אפשר היה להשמיץ את נתניהו היו מהדהדים את המשפט זה 7 ימים. פגשתי שמאלנים שלא יודעו דבר על בנה הגנב של היועמ״שית
אז החלטי לשים קצת דברים על דיוקם אתן את המספרים שהערוצים שומרים בסוד.
כלכלה: היצוא בשנת 2025 הגיע לשיא כל הזמנים 169 מיליארד דולר! התמ״ג (תוצר גולמי לנפש) GDP בשנת 2026 עומד על יותר מ 64,000 דולר לנפש. גבוה יותר מרוב מדינות אירופה. כשנתניהו נבחר בפעם הראשונה 1996 התמ״ג עמד על 13,000 דולר לנפש, אני מניח שהיה אז גבוה מבנגלדש אבל לא בטוח שהיה גבוה מממוזמביק. השקעות בישראל גבוהות יותר מכלל ההשקעות בכל אירופה. האבטלה הנמוכה בכל הזמנים. ישראל הפכה לשם דבר במדע, בהייטק, ובתעשייה הבטחונית. אז כן הקפלניסטים אמרו שיוציאו את הכסף, שירדו מהארץ ויפגעו בכלכלה. אז תמשיכו כנראה שזה עוזר.
ביטחון: עזה. כל ההנהגה של ה-7/10 חוסלה. הנייה, דף, האחים סינאוור, ושאר הרוצחים.
70% משטחה של עזה נמצא בשליטה ישראלית. החמאס מוקף ואינו יכול לייבא נשק.
מחסלים מחבלים רובם בכירים ונוח'בות מה 7/10 כ-30 כל שבוע. למי ששכח בעבר על ריקוד דגלים היו שולחים רקטות. היום הם עושים קולות של שטיח. וכך כמובן עזה נראית כמו שטיח.
ע״פ ההסכם החמאס אמור להתפרק מנשקו וכל זמן שזה לא קורה. מותר לישראל להמשיך ולכתוש.
לבנון. נסראללה וכמה מהמחליפים שלו וכך גם רוב הבכירים חוסלו ואלו שלא חוסלו כבר לא יכלו להחזיק נשק! זוכרים מבצע הביפרים ריסק כמה ידיים.
ישראל יושבת ברצועה של כ-10-12 ק״מ בתוך לבנון ושולטת עד לליטאני. ממשלת לבנון שבפעם הראשונה מנהלת שיחות ישירות עם ישראל, מאשרת ישיבת ישראל בלבנון עד שהחיזבאללה יתפרק מנשקו או עד שהמשיח יגיע.
מ-150,000 אלף הטילים (יותר טילים מרוב המדינות בעולם) נשארו אולי 10% והם לא מעזים לירות כי יודעים מה יקרה. למי ששכח "ידיעות אחרונות" בעמוד הראשי הזהירו מ-15,000 אלף הרוגים ומשבועות של עלטה. בפועל ישראל מחסלת כל שבוע לפחות 30 מחבלים והחיזבאללה עושה קולות של שטיח. ואם מדברים על שטיחים כך נראים הכפרים השיעים בדרום לבנון.
בינתיים משטחים את כל האיזור השיעי בדרום לבנון.
סוריה. ישראל השמידה את חיל האוויר הסורי, חיל הים הסורי וכבשה איזור חיץ בסוריה כולל כתר החרמון. ישראל מגינה על הכפרים הדרוזיים ומיעוטים אחרים.
יהודה ושומרון. למרות הפיגועים האחרונים בהם נרצחו 2 לוחמים בגלל הוראות פתיחה באש מטורללות, חלה ירדה משמעותית במלספר הפיגועים. צה"ל נכנס לערים הפלסטיניות ופוגע במחבלים כמו שצריך. בעיקר צה""ל והשב״כ רואה מחדש את רוצחי היהודים כאוייב ולא ביהודים כמו שהיה נהוג במחלקה היהודית בשב״כ. יש מקום.
איראן. ב״עם כלביא״ וב״שאגת הארי״ ישראל בעזרת ארה״ב חיסלו את רוב ההנהגה האיראנית, השמידו את המטכ״ל האיראני וחיסלו חלק גדול מהגנרלים כולל הרמטכ״ל ומפקדי החילות ישראל וארה״ב השמידו את אתרי הגרעין האיראני איספהאן, נתז ופרדו. ישראל השמידה את תעשיית הנשק הגרעינית, השמידה את מרכזי הפיתוח הגרעיני וחיסלה חלק גדול ממדעני הגרעין. תעשיות מפעלי הטילים הושמדו, תעשיית הפלדה ספגה מכה קשה וכך גם התעשייה הפטרוכימית, חיל האוויר הושמד, חיל הים הגדול, במיוחד גם במפרץ הפרסי וגם בים הכספי, הושמדו (כולל נושא הכטב״מים של נושאת מוטסים שטובעה על ידי האמריקאים). הושמדו גשרים תחנות כוח, תחנת הטלוויזיה הממלכתית, מרכזים של משמרות המהפכה והבסיג׳. ישראל וארה״ב השיגו שליטה מלאה בשמי טהרן ואיראן. השמידו את כל המטרות והאתרים שרצו, האתרים האחרים שעדיין לא תורם יגיע או שפשוט לא היו חשובים מספיק.
לאיראנים עדיין כ 450 ק״ג אורניום מעושר לרמה של 60% שעדיין קבור עמוק באדמה ואף אחד לא יודע מה בדיוק מצבו. האיראנים מנסים לעבור לאתר חדש הר המכוש שכנראה יושמד על ידי האמריקאים או הישראלים, וכך גם האורניום המעושר. לו האתרים איספהאן, נתז ופרדו לא היו מושמדים, ייתכן והיו לאיראנים כבר טונות של אורניום מעושר, וייתכן מספר פצצות גרעיניות.
ארה״ב תוקפת וחונקת את איראן , ואיראן בתגובה תוקפת וחונקת את הערבים ואנחנו בישראל יושבים ואוכלים פופקורן. האיראנים למדו את הלקח, תוקפים את כולם חוץ מישראל וכמעט לא את האמירויות למה? נחשו!
מים. למי ששכח ישראל עמדה בפני יובש. בעבר ישראל התכוונה לייבא מים מטורקיה (תארו לכם שהיינו תלויים בטורקיה במי השתייה). ישראל פיתחה את נושא ההתפלה ואין שום מחסור במים בישראל. לא רק שלישראל לא חסר מים, אנחנו מעבירים 100 מיליון קו״ב מים לירדן. 50 מיליון בגלל הסכם השלום ועוד 50 מיליון שבנט הסכים להעביר רק בגלל שהוא בחור טוב. (תארו לכם שנתניהו היה עושה זאת).
גז. ישראל הפכה לספקית גז מהגדולות בעולם. כל תחנות הכוח בישראל עוברות לגז (הרבה פחות מזהם). מחיר החשמל בארץ מהנמוכים בעולם. הכנסות מהגז מסתכמות בעשרות מיליארדים וההכנסות עולות כל הזמן. להזכירכם השמאל רצה להשאיר את הגז בים. ממשלת לפיד/בנט/אייזנקוט/גנץ/ליברמן וכו׳, מסרו שדות גז פוטנציאלים לחיזבאללה, אחרי שהחיזבאלה שלח כטב״ב בודד.
מדד האושר. ישראל שוב מהמובילות במדד האושר, וזאת למרות הניסיונות הבלתי פוסקים של ערוצי הדכדוך.
משפט נתניהו. יום יום מתגלים במשפט מעשים פלילים חמורים שנעשו על ידי מפלגת הפרקליטות והבג״צ. מעשים פלילים שאפילו ברוסיה הקומוניסטית היו נחשבים למוגזמים. השופטים שנבחרו אחד אחד כדי שאפשר יהיה להשיג הרשעה, אפילו הם. כבר הודיעו פעמיים שאין מקום לאשמת שוחד (להזכירכם מנדלבליט, היועמ״ש שהוחזק בגרון, אמר – "בלי אשמת השוחד לא הייתי פותח את כל ההליך כלל") אז פעמיים השופטים רוצים להפסיק את הסאגה אבל היועמ"שית נציגה של מפלגת בג״צ ופרקליטות, מתעלמת.
משהו אישי. שאל אותי חבר – מוטי הליכוד משלם לך כסף על כל הפוסטים שאתה כותב ומפיץ. עניתי – לא, אני בספק אם מישהו בליכוד יודע שאני כותב. אני כותב פוסטים לא בשביל הליכוד, אני כותב פוסטים למען השרידות של ילדי ונכדי.
מוטי הרכבי
עמנואל בן סבו
"שתמות אמן"
"שתמות אמן," אמר האיש העדין, התרבותי, הליברל האנין, דמוקרט ברמ"ח איבריו, שוחר שלום, פריווילג, הנמנה על שבט אדוני הארץ, "תמות אמן," אמר האידאולוג החכם והשנון שהצליח לייצר חלק מהכאוס ששלט ברחובות ישראל טרם טבח שבת שמחת תורה.
"שתמות אמן", איחל שוחר הטוב הזה, פניה הנפלאות של מחאת הבערת הרחובות, חסימת הכבישים, נרמול הסרבנות, עידוד הירידה מהארץ, משיכת הכספים, מיטוט הכלכלה, פגיעה בחוסן הלאומי, פגיעה בכשירות הצבא, פגיעה אנושה במכנה המשותף היהודי-ישראלי.
"שתמות אמן", כתב הוגה הדעות, בעל הרגש הסלקטיבי, פצצת האנרגיה של אהבת ישראל, אהבת אדם, אהבת הטוב, פניה של האליטה המתפוגגת, המתאדה, המסרבת לקבל את החלטת הבוחרים.
"שתמות אמן", כתב היוצר המקורי, חריף התבונה ומומחה התושייה, האיש שאינו איש משמרות המהפכה, שאינו סוכן קטרי, שאינו טרוריסט מתאבד, שייתכן ובסתם יום של חול, בערב סתווי, הוא יושב לנגן על פסנתר כנף יצירות של וגנר או שומן, שמזמזם באופן קולח שירי ארץ ישראל היפה והטובה, שממולל ופוכר אצבעותיו בתוגה אל מול אריות האומה השועטים בעזה ובלבנון.
"שתמות אמן", איחל האיש, סוכן הכאוס, סתם כך, ללא שם, וזכה למאות חברים לשנאה, חברים לאיבה, חברים לאיבוד הדעת, חברים ליצירתיות גועשת וסוערת בדרכי ביצוע באופני המוות, חבל לתליה, סרטן אלים, וכספית רותחת לפה הם ההצעות הפחות יצירתיות.
"שתמות אמן", והארץ לא רעדה, והאולפנים לא סערו, והפרשנים לא געשו, מערכת המשפט לא חתמה על מחאה דחופה, מועדון מפכ"לי המשטרה לא התכנס לכינוס חירום לגבות את המפכ"ל שיבצע את המצופה ממנו, נשיא המדינה לא צייץ, נבחרי הציבור בהווה ובעבר, והחולמים להיות קברניטי המדינה לא צייצו, לא התבטאו, מילאו פיהם בפוזיציה, אטמו אוזניהם משמוע, עצמו עיניהם מלראות, שומרים את הסערות והזעזועים, לאירועים מהותיים יותר מאיחול של: "שתמות אמן".
"שתמות אמן", איחל עדין הנפש ורך הלבב, ובנט לא מלמל, ולפיד לא ליהג, וגדי לא זמזם, ובני לא מצמץ, ואביגדור לא הגג, וחילי לא נע באי נוחות, וגולן נזכר בערגה ובהתרגשות בימים ההם, כשקרא להמונים לצור על המספרה ההיא ועיניו אש ולהבה ברק של "שתמות אמן".
"שתמות אמן", צמד מילים המזקק את הדיוטה התחתונה אליה התדרדרו חלקים שוליים בחברה הישראלית, חלקים של מיעוט השולט במוקדי הכח, ומטיל אימה על חלק מנבחרי הציבור הנתקפים יראה וחלחלה ממה שיבולע להם אם חלילה יעזו להביע התנגדות להסתה הפושעת ויהפכו לזוכים באיחולים הלבביים, "שתמות אמן".
"שתמות אמן", מספר את סיפורה העצוב של חלק ממערכת האכיפה המאוימת, חלק ממערכת המשפט המוטה, חלק ממערכת התקשורת המגויסת בצו השנאה, חלק מנבחרי ציבור המורתעים, סיפורה של אליטת קצוות המהלכת אימים על אומה שלימה.
אחריותנו להשיב את השוליים הסהרוריים, ההזויים, למקומם הראוי, לגודלם הטבעי, העם בישראל מסרב להתרגל ולנרמל את ההסתה הפושעת והרעילה, את שיח הגרדומים, את שפת הביבים, ולליברל המבאיש את ריח ישראל אאחל: "שתחייה אמן"
"שתחייה אמן" ותראה את החברה הישראלית מתחברת, פורחת, מכבדת, חולקת ואוהבת, "שתחייה אמן" ותראה את צבא ההגנה לישראל מביס את אויביו, "שתחייה אמן" ותראה את יהודי העולם שבים למכורתם, "שתחייה אמן" ותראה את עולם המדע, את עולם הישיבות פורח ומשגשג.
"שתחייה אמן" ותראה את כלכלת ישראל פורחת, את מערכת המשפט עוברת תהליך ריפוי, שאלפי צעירים חרדים מתגייסים לשירות משמעותי.
"שתחייה אמן" ותחוש את הרוח היהודית-ישראלית, את אלפי היהודים המתפללים בהר הבית, "שתחייה אמן" ותראה את יהודה ושומרון וחבלי המולדת מתרחבים. את יוקר המחייה נבלם.
"שתחייה אמן" ותהנה מהלכידות החברתית, מהעוצמה היהודית, מהערבות היהודית, מחברת המופת המתעוררת לתיקון עולם.
"שתחייה אמן" ותראה את האחים והאחיות, את היהודים הישראלים שאינם יראים עוד מהשוליים הסהרוריים.
"שתחייה אמן" ומי יודע אולי עוד יבוא היום שבו תבחר להצטרף מחדש לרוחו המאחדת של העם היהודי.
מאחלים לאחים שלנו שתחיו ותהינו מהעם הנפלא בעולם, עם של מחלוקות מתוך אהבה, שתחיו אמן.
עמנואל בן סבו
2. שתיקת ראשי "השינוי, הריפוי והתיקון"
והם שותקים, הם דוממים, הם ממלאים פיהם מים, הם סוכרים פיהם, הם בטוחים שבוחריהם הם עדר עיוור של דפי מסרים מהלכים ומכונות הנדסה נייחות וניידות, לכן הם, שיש להם מה לומר על כל דבר, מאמצים את דוקטרינת אהרון הכהן, ויידום.
גדי ונפתלי, יאיר וחילי, אביגדור ויועז, מנסור וטיבי, כולם דוממים היחיד שפתח את פיו, יאיר גולן וסיפר את שתיקת חבריו לגוש "השינוי, הריפוי, התיקון", פתח את פיו וסיפק חומרי בעירה לשונאי היהודים בארץ ובעולם.
האיש שהביא לעולם את בשורת עלילת הדם האנטישמית, חיילי צה"ל רוצחים תינוקות פלשתינאים כתחביב, התבטא בעקבות רצח הלוחם רס"ן יובל עזרא ואיש כיתת הכוננות, בניהו מלט, על ידי מחבלים ביהודה ושומרון.
עוד טרם שהובאו לקבורה, עוד טרם שנאמר עליהם "קדיש", עוד טרם שיבשו דמעות על לחיי האלמנה, ההורים, הילדים, החברים, עוד טרם שיבש הדם, עוד טרם – והם כבר קבעו מי האשם, מי הקורבן, מי הרע ומי הטוב.
עלילת הדם התורנית, מבית מדרשו של השותף הטבעי של גוש "השינוי, הריפוי והתיקון", יאיר גולן: "יש להצטער על חיי אדם, ישראלים ופלשתינאים, מה שקורה באיו"ש זו מציאות נפיצה שממשלת נתניהו-סמוטריץ-בן גביר מייצרת בכוונת מכוון נתניהו ושר ההשתמטות כ"ץ הופכים את איו"ש לחבית נפץ."
נמצאו האשמים במות הגיבורים, נמצאו האשמים בעלילת הדם התורנית, נמצאו האשמים על פי עלילות הדם האנטישמיות, כמו אלה שהקריבו את החטופים למען כיסאותיהם, כמו אלה ששלחו את החיילים למות בשדה הקרב כדי להינצל ממשפט, כמו אלה שלמען שרידותם הפוליטית תקפו באיראן.
ממשלת ישראל היא האשמה בפרובוקציה, שרי ממשלת ישראל הם שיזמו את מות היהודים כדי להבעיר את השטח ולגרש פלשתינאים מביתם, היהודים אשמים – צווחת המקהלה של האלופים במיל', רבי האלופים במיל', אלה שאינם של ישראל.
מחריד היה לראות את מקהלת האנטי דמוקרטים שהחרו החזיקו אחר מנהיגם המסוכן, המתיישבים היהודים הם האשמים ברצח, "זהירות טרור יהודי בשעות הקרובות" וחברו למפלגה המסוכנת לביטחונה של מדינת ישראל מוסיף: "פעולות נקם מתחילות להתבצע," "תנחומים לכל הנרצחים," "לא היה כאן מחבל אלא אדם שהגן על משפחתו," "מדוע יצאו לטיול בלי תיאום עם הצבא," אתה קורא, שומע ולא מבין איך הם הפכו להיות לא של ישראל.
ואז, אחרי שסייעני תעמולת האוייב, מדעת או שלא מדעת, סיימו את להגיהם החל שלב ההדהוד בתקשורת המוטה, השאלות הנוקבות שחזרו בכל ראיון "מדוע המתנחלים נכנסו ללא אישור הצבא" במילים אחרות הם אשמים במותם, הם הביאו עליהם את הרצח.
"הפלסטינאים החליטו להפסיק לעמוד מנגד" זעקה כותרת מלאת הערצה לעמידה האיתנה של העם ממנו יצאו המרצחים, שר ביטחון לשעבר, פוליטיקאי מתוסכל מככב ברשתות הערביות כמסביר מדוע הפיגוע אינו פיגוע אלא חיכוך וטרור יהודי.
תועמלנית נוספת מבהירה בכותרת מאמרה: "המתנחלים נחושים לחולל הסלמה מתמדת בגדה, הפעם האיפוק הפלשתיני נסדק."
שירותי הדוברות למערכות התעמולה האנטי יהודיות, האיסלמיסטיות, האנטישמיות אימצו לחיקם כמוצאי שלל רב את התבטאויות והאשמת הקורבן של ישראלים הנגועים באנטישמיות מזיקה.
קמפיין תעמולת "אלימות המתנחלים", תתי האדם מתכתבת היטב עם עלילות הדם הבזויות נגד לוחמי שדה תימן, קמפיין ההרעבה שלא היתה, קמפיין רצח תינוקות כתחביב, קמפיין הפצצת בית חולים בעזה, קמפיין רצח עם, קמפיין מלחמה תמורת הישרדות פוליטית.
מבהיל לחשוב איך היתה מתנהגת המערכת הפוליטית, מערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת אם טבח שבת שמחת תורה היה מתרחש ביהודה ושומרון, או כמו שהיטיב לבטא זו אבידע בכר: "אם זה לא היה קורה בבארי אלא ביישובי יהודה ושומרון אז הוא ואחרים היו חושבים שהמתנחלים אשמים."
כמה עצוב לדעת שיש יהודים על אוטומט, יהודים אשר עבורם היהודים תמיד אשמים, היהודים תמיד רעים, היהודים, גם כשהם נרצחים, הם ורק הם הביאו זאת על עצמם.
כדאי לזכור כי מי שנותנים רוח גבית לטרור, לשנאת היהודים ומתירים את דמם של היהודים, הם אלה המאשימים את החלוצים בפרובוקציית מתוכננות, ראוי לזכור מהיכן יוצא הרעל המזוקק, מאלו מכונות ארס נפלטים דברי הבלע והשנאה נגד היהודים, נכון לדעת מי של ישראל ומי לא.
ייאמר הברור מאליו, החלוצים ביהודה ושומרון, גיבורי החוות, הם חגורת הביטחון וההצלה של מדינת ישראל, הם הגיבורים של דורנו, יחד עם זאת, אין מקום לאלימות נגד חפים מפשע פלשתינאים, אין מקום לפעולות נקם, יש מקום לתביעה ברורה של הצבא למנוע את רצח היהודים הבא, הענקת ביטחון ליישובי החלוצים, הכרעת האוייב.
שתיקה איננה תמיד ממלכתיות לעיתים היא הסכמה, ולעיתים היא בריחה מאחריות.
מי שממהר להאשים את הקורבן, מי שמאמץ את נרטיב האוייב עוד בטרם נאספו העובדות, ומי שמעניק רוח גבית למסעות דה לגיטימציה נגד מדינת ישראל וחייליה, אינו מקרב שלום ואינו מרפא את השסע, הוא מעמיק אותו.
דווקא בשעות של כאב ואבל נבחנת מנהיגות, מנהיגות נמדדת ביכולתה להבחין בין רוצח לנרצח, בין טרור להגנה עצמית, בין ביקורת עניינית לבין אימוץ עלילות המשמשות את מבקשי רעתה של ישראל.
יהי זכרם של רס"ן יובל עזרא ובניהו מלט ברוך. חובתנו היא להבטיח שחייהם ומותם יחייבו אותנו לחזק את הביטחון, לעמוד מאחורי לוחמנו, להמשיך לומר בקול ברור, אין ולא תהייה הצדקה לטרור נגד יהודים, בכל מקום בארץ ישראל.
עמנואל בן סבו
עדינה בר-אל
ראיון עם מיכל סנונית – "אינני יכולה להכאיב לאנשים"
שלום מיכל. שמך ידוע כמשוררת למבוגרים וכסופרת ילדים. אחד הספרים שפרץ מתוכך והפך להיות מוערץ בקרב שני הקהלים הללו הוא "ציפור הנפש". מעניין יהיה לחשוף בראיון זה את החיים ואת הסביבה התרבותית בהם צמחת, ואולי גם מעט מן הנפש שלך.
ספרי על משפחת המוצא שלך. מתי ומאין עלו הורייך ארצה? במה עסקו? מדוע בחרו לחיות דווקא בקיבוץ?
הוריי עלו לארץ מאנטוורפן בשנת 1935. אבא שלי היה בן למשפחה מהעשירות באנטוורפן. היה להם בית בן ארבע קומות ברחוב הראשי עם חנות לטבק הפונה לרחוב. אבי למד בנעוריו את עבודת ליטוש היהלומים לצד אביו, שהיה יוצא מדי בוקר לבורסה לעבוד ולסחור ביהלומים.
אימא שלי נולדה באוקראינה, אבל משפחתה נמלטה משם בזמן מהפכת אוקטובר; כי היתה נחשבת לאמידה וידעה שהיא עלולה לשלם על כך ביוקר. הם הגיעו לאנטוורפן, שם הכירה את אבא שלי בקן "השומר הצעיר", ומשם לא נפרדו יותר דרכיהם.
הם הצטרפו עם קבוצת בלגים לקיבוץ עין החורש מתוך אמונה שיש להשאיר את כל חייהם מאחור, להיות חלוצים בארץ ישראל ולעבוד את האדמה. לימים אימא שלי היתה פסיכולוגית ויועצת משפחתית ואבא שלי היה גזבר הקיבוץ וכלכלן.
תארי את האווירה בבית ההורים ואת השפעתם עלייך.
היה לי בית מאוד רגוע. אימא ואבא חיו בכבוד הדדי, בשותפות ועזרה וכן אהבת הקיבוץ עד כדי אמונה עיוורת. חבריהם הטובים ביותר לאורך כל חייהם היו חברי ההשלמה הבלגית איתם עלו לארץ. אני זוכרת שהיו מדברים פלמית על מדרכות הקיבוץ. גם צרפתית היתה שגורה בפיהם של הוריי וגם גרמנית. כאשר עלו לארץ כבר דיברו כולם עברית והשתלבו חיש מהר עם החברים ה"וותיקים".
הוריי היו אנשים אופטימיים, ראו את הטוב שבזולת ולא ריכלו מעולם על איש זה או אחר.
את נולדת בקיבוץ "עין החורש", בו היתה לינה משותפת. האם עובדה זו השפיעה עליך?
רק לטובה. הביטחון שאפף אותי בחדר ההורים, כפי שתיארתי קודם, היה לי צידה לדרך לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי. אהבתי את בית הילדים. הלינה המשותפת הייתה טבעית בעיניי. האהבה שספגתי בבית ההורים נתנה לי ביטחון בלילות בבית הילדים. היה לנו הווי של קבוצת ילדים כמו "שיגעון לילה", בו היינו מתהוללים אחרי שהמטפלת כיבתה את האורות והלכה. בימים טיילנו בשדות. היכרנו כל פרח וכל ציפור והטבע היה לנו כבית טבעי ומובן מאליו. עד היום אחרי שנים כה רבות, אותם ילדים הם החברים הכי טובים שלי, ואנחנו נפגשים ויש לנו קשר חם ומיוחד.
מתי ובאלו נסיבות עזבת את הקיבוץ ועברת לתל-אביב?
הייתי חברת קיבוץ שנים רבות. התחתנתי ונולדו לי ולבעלי שלושה ילדים. אחרי 18 שנות נישואים התגרשנו. אחרי עוד שלוש שנים עברתי לתל אביב, בה חי מי שעמד להיות בעלי. האמת היא שאחרי הצבא רציתי מיד לעזוב, אבל להוריי – בעיקר לאבא שלי – זו היתה שאלת חיים שאישאר. לא היה לי לב להכאיב להם. עד היום אינני יכולה להכאיב לאנשים.
ועתה יש לי שאלה שאולי תיראה לך חודרת לפרטיותך, לכן אם תעדיפי לא לענות ולמחוק אותה מהריאיון, אין בעייה. אבל אני חושבת שהתשובה יכולה להעיד על אופייך ועל אישיותך. ושאלתי היא: ידוע לי (ואינני זוכרת מהו המקור), שאחרי גירושייך והמעבר לתל-אביב היית נוסעת יום יום (!) לקיבוץ כדי להיות עם ילדייך ולטפל בהם. האם זה נכון? תוכלי להרחיב?
בשמחה. הגירושין היו קשים לילדינו וגם לנו. כשעברתי לתל אביב לא היה לי לב להפריד בין הילדים היותר גדולים לבת הקטנה ולקחת אותה איתי. גם לא רציתי לעקור אותם מאבא שלהם שנשאר בקיבוץ. אז לקחתי על עצמי את מה שנראה לי הכי טוב: נסעתי מדי יום לקיבוץ לילדים. הקיבוץ ברוב נדיבותו השאיר לי את החדר שלי שהיה צנוע וקטן ובו בילינו יחד מדי יום. הייתי נכנסת לאוטו בשעה 2 בצהריים וחוזרת לתל אביב אחרי שהשכבתי את הבת הקטנה לישון. מגיעה לתל אביב בחזרה סביב 10(!) בערב וכך מדי יום.
אחרי מספר שנים התחלתי להישאר יום אחד בשבוע בעיר על מנת לנוח מהנהיגה. למזלי הבת הצעירה קפצה כיתה, אז נסעתי מדי יום 11 שנים הלוך ושוב, עד שהלכה לצבא.
מתי התחלת לכתוב? מי לדעתך השפיע על היותך סופרת ומשוררת? איזו יצירה פירסמת לראשונה?
התחלתי לכתוב בתקופת הצבא. קודם לכן לא היו לי יומרות ולא חלמתי להיות משוררת או סופרת לילדים. פשוט כתבתי. השירים שלי באו מעצמם. אני הייתי שומעת אותם בראשי וכותבת אותם על קופסת סיגריות או סתם פתקים וניירות. בבית הייתי מעתיקה אותם למחברת בעיפרון... עד היום אני חושבת שאינני כותבת כמו אחרים. אני שונה לעצמי לטוב ולרע. עם זאת הייתי קוראת כפייתית. מגיל הנעורים עקבתי והיכרתי כל ספר שירים שראה אור בארץ, וכן גם את ספרות הפרוזה הישראלית והעולמית. וולט וויטמן ב"עלי עשב" פקח את עיני בגיל הנעורים וידעתי מיד שזוהי שירה גדולה. ספר אחר שהיכה בי חזק היה "האידיוט" של דוסטוייבסקי. חשתי שהאידיוט, יוצא הדופן, הוא דווקא ההיפך מכך. דרכו קיבלתי לגיטימציה להיות מי שאני.
ספר שיריי הראשון היה "עיניים בראי". חברה שבאה לבקר אותי קראה את המחברת ואמרה לי שאני חייבת לפרסם. לא עלה בדעתי שאעניין מישהו, ובכל זאת שלחתי בדואר את המחברת להוצאת "מחברות לספרות" ועד מהרה קיבלתי מכתב מישראל זמורה בעל ההוצאה שהוא מפרסם את הספר מיד. וכך היה.
את משוררת למבוגרים וסופרת לילדים. האם את בוחרת מתי לכתוב למבוגרים ומתי לילדים?
בשום אופן לא. כשאני מתחילה לכתוב, אני לא יודעת אם זה יהיה למבוגרים או לילדים. תמיד, אבל תמיד, אני מתחילה לכתוב את השורה הראשונה ואז את השנייה עד הסוף. רק אז אני חוזרת וקוראת מה כתבתי.
כל חיי כמשוררת-סופרת אני מניחה את כתב היד במגירה לזמן מה. כשאני קוראת כעבור זמן אני רואה מה טוב לפרסום, אילו תיקונים לעשות, או לזרוק לפח. אני זורקת בקלות. בשום אופן לא מתאהבת במה שאני כותבת.
האם יש הבדל בין כתיבת פרוזה לכתיבת שירה?
בוודאי שיש. פרוזה למבוגרים זו בעיקר עבודה. בוקר ולילה. מחשבה איך לכתוב ומה לכתוב ואיך להמשיך ואיך לסיים. אני עצלנית. יכולתי לכתוב פרוזה, וסיפורים רבים צצו לי בראש; אבל שום כוח שבעולם לא יושיב אותי מדי יום לשולחן הכתיבה. פרוזה לילדים זה משהו אחר. היא זורמת מתוכי כמו השירים. נכתבת מעצמה. אם יש חריזה אז יש. מעולם לא חיפשתי חרוז לשיר או סיפור. אם החרוזים באים אז הם באים מעצמם. אני לא חושבת בעת הכתיבה לא בשירים ולא בסיפורים על איך ומה.
הספר המפורסם שלך "ציפור הנפש" שזכה לכל כך הרבה מהדורות בשפות שונות, עוסק ברגשות. באילו נסיבות הוא נכתב? איך הוא התקבל בארץ ואיך בעולם? האם האמנת שהוא יצליח כל כך? האם את יכולה להסביר מדוע הוא הפך להיות ספר גם למבוגרים? האם את נוסעת "בעקבותיו" בעולם?
אתחיל מסופה של השאלה. בעקבות "ציפור הנפש" הוזמנתי והופעתי בהרבה מאוד כנסים ופסטיבלים בינלאומיים בארצות שונות. הייתי בסין והייתי ביפן, הייתי בבורמה, באיטליה, בטורקיה, בסלובקיה, בפלמה דה מיורקה שבספרד, מצריים ועוד. ובעיקר הייתי אין סוף פעמים באנגליה ושלוחותיה. פעם הוזמנתי לארצות הברית, אבל אז אימא שלי הייתה בסוף ימיה ולא רציתי לעזוב אותה. הספר ראה אור ב-50 שפות והופץ בעוד ועוד ארצות. היו ארצות שהזמינו אותי ש'לא בא לי' לנסוע אליהן והתנצלתי.
על נסיבות הצלחתו אומר ולא ארחיב, שנושא הרגשות הוא הרי אוניברסלי. גם אם אצלי הוא נולד לתחושתי משנות עבודתי כמטפלת בקיבוץ וההזדהות והאהבה שחשתי לילדים וגם לחבריי מילדות.
הספר "ציפור הנפש" הוא היחידי שכתבתי מאז ועד היום, שכל הוצאות הספרים שפניתי אליהן סירבו להוציאו לאור. לבסוף הוא ראה אור בהוצאת "מסדה", יואב ברש עמד בראש ההוצאה. הספר הודפס לפי הטיוטה הראשונה ובלי שום עריכה. בהינף יד ובבת אחת כתבתי אותו בלילה אחד ברומא.
ההצלחה היתה בין לילה. הייתי נבוכה. מבוגרים, ילדים, חוגים, הופעות, הרצאות, כולם חגגו עליו. הספר הוביל את עצמו לכל פינות הארץ והעולם.
כבר מתוך כמה כותרים של ספרי השירה שלך ניתן ללמוד שאת כותבת שירים מלאי רגש, רומנטיים. נא הרחיבי – האם רובם כאלו? מה הם נושאי שירתך למבוגרים?
יש לי שירי אהבה לרוב. אני רגישה מעל למותר. לאנשים אני רגישה וסקרנית. אנשים עוצרים אותי ברחוב ללא סוף: "את כתבת את 'צפור הנפש'. או "הנה הציפור." רבים שואלים אותי למה לא קיבלתי עד היום את פרס ישראל, "הרי כל כך הצלחת!" ואני עונה להם בצחוק: "דווקא בגלל זה."
כל אדם שעוצר אותי ברחוב אני שואלת מה שמו, מה הוא עושה ולוחצת את ידו. זה לגמרי בכנות. כל אדם הוא אדם וחשוב בפני עצמו. יש לי אגו קטן. תודה להוריי ולקיבוץ שכך גידלו אותי.
ספר שיריי "שירת אוקטובר 7.10.23" עוסק באקטואליה ובעוד מגוון נושאים.
בכתיבתך לילדים – האם יש נושאים מיוחדים? האם הם בהשפעת ילדייך ו/או ילדים שהיכרת או פגשת?
בוודאי ובוודאי. שיריי נולדו מילדיי, בן ושתי בנות, ועוד ילדים שהכרתי. היו שנים שעבדתי, בהיותי חברת קיבוץ, כמטפלת בבית הילדים. אהבתי את הילדים שעבדתי איתם עד אין סוף. נקשרתי אל כל אחד מהם כאילו היה שלי. אני מתבוננת בילדים שהולכים ברחוב, סופגת אותם עד תום. חושבת מה הם מרגישים ומה יש בתוכם. מתכונה זו נולדה ציפור הנפש. אני מודעת לכך לגמרי, למרות שספר זה הפך לספר לכל גיל. בחו"ל הוא איננו לילדים ומוצג בדרך כלל על מדפי ה-NEW AGE, או SPIRIT MIND BODY .
את מרבה במפגשים עם קוראים. נא כתבי על תחושותייך בעת הופעה בפני מבוגרים ומה הן תגובותיהם. האם למדת משהו חדש על עצמך במפגשים אלו?
אני לומדת כל יום. ממבוגרים ומילדים. אני שומעת מהם דברים על ספריי שלא עלו בדעתי. מהמבוגרים אני מתרגשת מאוד. יש להם יכולת האזנה ואמירה ותגובה שתמיד מפתיעה אותי כאילו היה זה המפגש הראשון.
ולגבי מפגשים עם הילדים. מה תורמים לך מפגשים אלו? האם הם מגיבים רק ל"ציפור הנפש" או שיש עוד יצירות שלך שמוכרות להם?
כאשר אני נפגשת עם ילדים, אין לי בכלל תופעות של הפרעות ודיבורים. אני מדברת בשקט והם מרגישים את הכבוד שאני רוחשת להם. נותנת להם להעיר ולשאול מתחילת המפגש ולא אומרת "שאלות בסוף." רבים גם מספרים לי על עצמם. בעיקר אחרי המפגש. צפור הנפש מוכרת למרביתם. עם זאת לרבים מהם יש בבית גם ספרי ילדים אחרים שלי, כמו "גלי והמפלצת המעופפת", "גם למפלצות יש רגשות", "רוקמת החלומות" ו"שירה נוסעת העירה".
נא ספרי על פועלו ותפקידיו של צבי אל-פלג, בעלך השני.
צבי אל-פלג היה חוקר בכיר ב"מרכז דיין" באוניברסיטת תל אביב והתמחה בנושא הפלשתינאי. הוא דיבר ערבית מילדות כי גדל – בעוני רב – עם ילדי יפו. רוב חבריו שביקרו בביתנו היו ערבים מהגדה, מהרצועה (כשהיתה פתוחה) והכי הרבה מיפו, שם נשארו לו חברים בנפש. לנזקקים מביניהם היה תורם בדרך של מתן בסתר.
בזמן שירותו בצבא בשנות ה-50 הוא היה מושל צבאי כי דיבר ערבית, ומי מבין הישראלים דיבר ערבית אז? גם מאותה תקופה נשארו לו ידידים, כי היו לו יחסים טובים איתם והם הוקירו אותו על כך מאוד.
מכיוון שגדל בבית עני, הוריו הפסיקו לו את הלימודים בסוף בית הספר היסודי והוא יצא לעבוד ופירנס את משפחתו כבר מגיל 12. אחר כך הוא השלים את מבחני הבגרות והתחיל ללמוד באוניברסיטה רק בהיותו קרוב לגיל 40. עד אז עבד למחייתו שלו ולמשפחתו.
נא ספרי על ילדייך. מה הם עיסוקיהם עתה, בבגרותם? האם מישהו מהם כותב או עוסק באמנות?
לילדיי יש שטחי התעניינות משלהם. טל בני הבכור היה קפטן נבחרת ישראל בכדור מים, שיחק באיטליה מספר שנים כמקצוען. בנוסף לעבודות אחרות הוא מרצה כיום בפני קהלים מגוונים, מבני נוער ועד למבוגרים, בנושא "רצון מברזל – לשחות בין המנטלי לפיזי." הוא מתחרה גם כיום בשחייה במים פתוחים שם הוא מסטר ארצי.
בתי לליב היא מנכ"לית של "הקרן לפיתוח לוד". היא מגייסת תורמים מהארץ ומחוץ לארץ, יוזמת מפעלים לפיתוח העיר כמו: בית ספר למוזיקה בסגנון רימון, שותפות בין ילדים ערבים ויהודים, ספרייה נייד. היא מקיימת התייעצויות עם אנשים רבים, מראש העיר ועד פעילים בכל התחומים לקידום לוד.
בתי תמר היא שופטת. בעבר היתה שופטת לענייני משפחה, ומזה מיספר שנים שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב. היא ייצגה את ישראל בכנסי שופטים בחו"ל ומרצה בנושאי משפט בפני פורמים שונים.
האם את ממשיכה לכתוב ולפרסם גם עתה? תארי את עשייתך בשלב זה של חייך.
לגבי כל ספר שלי שיוצא לאור אני אומרת לעצמי שזהו הספר האחרון. זוהי הבטחה שאינה מתקיימת. רק לאחרונה ראה אור ספרי לילדים ופעוטות, כרגיל אצלי לבני כל הגילים, "הארנב המאוהב". סטימצקי הם המפיצים הראשיים שלי והכל עובר דרכם. כרגע יש לי בהכנה ספר שירים שעליו אינני מדברת, כי לפני שספר שלי רואה אור אני נמנעת מלדבר עליו. אצלי הכתיבה באה מאליה ואני לא יכולה לגרש אותה מעל פניי.
תודה על תשומת הלב ועל שהקדשת מזמנך לענות על שאלות אלו,
עדינה בר-אל
אורי הייטנר
צרור הערות 26.7.26
* אם ההתיישבות בגולן – הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים, ציפקה הראל, ממייסדי ההתיישבות בגולן, מבנאי הגולן, אשתו ושותפתו לדרך ולעשיה של יהודה הראל. בת 85 היתה במותה. לפני חודשים אחדים, החלטנו על הענקת עיטור יקיר הגולן מדי שנה לתושבי הגולן שתרמו תרומה ייחודית לגולן. הראשונים שבחרנו בהם כיקירי הגולן הם ציפקה ויהודה הראל. תיכננו לערוך בעוד שבועות אחדים טקס מכובד ומרשים. בעקבות ההידרדרות במצבה של ציפקה, ביום רביעי הגענו אליהם, ראש המועצה האזורית גולן אורי קלנר ואני, להעניק את העיטור בטקס מצומצם. ציפקה כבר לא יכלה לצאת אלינו. עשינו טקס קצר עם יהודה ועם ילדיהם. כעבור שעות אחדות, ציפקה נפטרה, בתשעה באב. יהי זכרה ברוך!
* אגדה בחייהם – אנו בשנת השישים להתיישבות בגולן ובשנת היובל לקצרין. לפני חודשים אחדים איבדנו את סמי בר לב, מייסד העיר קצרין. השבוע איבדנו את ציפקה הראל, הבנאית הגדולה של הגולן. אנשים שהיו אגדה בחייהם. נמשיך את עשייתם. בבניין הגולן ננוחם.
* שלושת הבתים שציפקה בנתה – בית הקברות היפה ביותר בארץ ישראל, הוא בית הקברות של מרום גולן. הוא נמצא בתוך לוע הר בנטל, לפתח הר געש, בתוך יער, בנוף קסום. גם בית הקברות הזה הוא פרי יצירתה של ציפקה הראל. ביום שישי ליווינו אותה לשם, למנוחת עולמים. מאות רבות מחברי מרום גולן, מתושבי הגולן ומוקיריה מכל רחבי הארץ השתתפו בהלוויה. היתה הלוויה צנועה, עם הספדים של יהודה, של שלושה מילדיה ונציג נכדיה, ונציגת הקיבוץ. היא דיברה על שלושת הבתים שציפקה בנתה – הבית של שבט הראל, בית מרום גולן ובית קהילת הגולן. ציפקה הניחה שבט מפואר – יהודה, חמישה ילדים, ארבעה מהם במרום גולן, 16 נכדים ו-3 נינים.
* דני קריצ'מן – הלך לעולמו דני קריצ'מן, חבר מושב בית הלוי, מי שהיה יו"ר החטיבה להתיישבות, מנכ"ל משרד החקלאות, יו"ר המועצה לשיווק פרי הדר ומראשי תנועת המושבים. בהיותו יו"ר החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הוא חולל מהפך, והחיל את פריסת החטיבה, שעד אז פעלה רק מעבר לקו הירוק, גם על הגליל והנגב, ובכך ייתר את קיומה של המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. קצת רקע היסטורי – החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, שבראשה עמד לאורך עשרות שנים לוי אשכול, גם במקביל לתפקידיו כשר החקלאות ושר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה, הובילה את ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל לפני הקמת המדינה ואחריה. הסוכנות היהודית ממומנת מתרומות העם היהודי. אחרי מלחמת ששת הימים, ארה"ב סירבה לאפשר את הפטור ממס על תרומות להתיישבות מעבר לקו הירוק. לכן, ראש הממשלה לוי אשכול החליט על הקמת החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, שתמומן בידי ממשלת ישראל, ותוביל את ההתיישבות מעבר לקו הירוק – בגולן, בבקעת הירדן, בסיני, ברצועת עזה, ביהודה ובשומרון. החטיבה היתה גוף ביצועי מוצלח מאוד, ולנוכח המשבר בהתיישבות בגליל ובנגב, יזם ראש הממשלה אריק שרון את העברת פיתוח ההתיישבות באזורים אלה לאחריות החטיבה. הרעיון קרם עור וגידים שנים אחדות מאוחר יותר, עם מינויו של קריצ'מן ליו"ר החטיבה. דני קריצ'מן תרם תרומה אדירה להתיישבות ברחבי ארץ ישראל בשישים השנים האחרונות. הוא החל את הקריירה ההתיישבותית שלו בתפקיד הפרוייקטור מטעם תנועת המושבים על ההתיישבות החדשה בגולן. הוא הוביל את הקמת גבעת יואב, רמות, אליעד, מעלה גמלא ומושבים נוספים. הוא ידע לעקוף מכשולים בירוקרטיים ולקצר תהליכים, והדבר איפיין אותו בכל תפקידיו. הוא היה מפא"יניק בנשמתו, אך מפא"יניק של פעם, כאשר תנועת העבודה נשאה את דגל ההתיישבות. לימים היה מזוהה עם צומת וישראל ביתנו. כשכתבתי את ספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969", רציתי לראיין אותו. שוחחתי איתו בטלפון, והתרשמתי שהוא כבר אינו במצב שיוכל לסייע לי. אולם שמו עלה שוב שוב בראיונות עם שותפיו לעשיה ולדרך, אריק נחמקין ז"ל ויבל"א גדליה גל, וציטטתי מדבריו שהופיעו בספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר – הקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק על שלמות הארץ". בראיון לספרו של צור, שממנו ציטטתי בספרי, אמר קריצ'מן על הקמת המושבים בגולן: "לא חסרו אנשים להתיישבות, היינו מוציאים קול קורא להקמת יישוב ומזמינים מועמדים לבוא ולהתראיין. בימי רביעי היה בית תנועת המושבים מלא בעשרות מועמדים שבאו להירשם ליישובים חדשים." וכך כתבתי על קריצ'מן בספר: "תנועת המושבים גייסה את דני קריצ'מן, בן קיבוץ אפיקים וחבר מושב בית הלוי, לימים יו"ר החטיבה להתיישבות ומנכ"ל משרד החקלאות, לפרויקטור של ההתיישבות הצעירה אחרי מלחמת ששת הימים. קריצ'מן היה יזם ובולדוזר התיישבותי בלתי רגיל, הוכיח יכולות גבוהות בארגון, בגיוס מתיישבים, בהקמת גרעינים ובדחיפת ההתיישבות, אך לא הקפיד לנהוג על פי הכללים המסודרים, המקובלים, בפעולות ההתיישבות שהוביל. 'הוא לקח על עצמו התחייבויות ללא סמכות והיה פרוייקטור בלתי רגיל של הקמת היישובים האלה,' אומר עליו גדליה גל, ודברים דומים אומר עליו אריק נחמקין." דני קריצ'מן הלך לעולמו יומיים אחרי ציפקה הראל וחצי שנה אחרי סמי בר לב. דור מייסדי ובוני הגולן נפרד מאתנו. אנחנו והדור שאחרינו, ממשיכים לשאת את המשא ולהמשיך את הדרך שהם סללו. יהי זכרו ברוך!
* כאילו אין – בעקבות רצח בניהו מלט בפיגוע ליד חוות גלעד, גינה משה רדמן את המטיילים הישראלים (הוא כתב "מטיילים" במירכאות, הרי מה, הם לא באמת טיילו), ומה פתאום צריך לטייל שם, ולשבת שם, ומאיפה יש לצה"ל כוח אדם להגן על הערבוב הזה וכו'. כלומר אסור ליהודים לטייל בארץ ישראל, ועצם הטיול הוא פרובוקציה, שאם תוצאתה רצח, הוא באשמת המטיילים. לפני 21 שנים, עקרנו את גוש קטיף ונסוגונו משארית רצועת עזה שהייתה בידינו, כי מאיפה יש לצה"ל סד"כ להגן על "קומץ מתנחלים בתוך אוכלוסייה פלשתינאית." חלפו 18 שנה, וב-7 באוקטובר ראינו מה קרה. חלפו עוד שלוש שנים, ומתברר שלא למדנו. אותן סיסמאות שקר, אותם דקלומים. כאילו אנו מזמינים את 7 באוקטובר הבא. מצער מאוד שבמקום שעם ישראל כולו יתאחד באבל על רצח אזרח ישראלי בידי מחבלים, התגובות על הרצח רוויות בפוליטיקת זהויות שבטית. שבט א' מסביר שהכול תוצאה של "אלימות המתנחלים". כאילו "המתנחלים" אלימים, למרות שרוב מוחלט מקרבם שולל מכל וכל כל אלימות ולבטח טרור. שבט ב' מסביר, שהכול תוצאה מההסתה על "אלימות המתנחלים", שהתירה את הדם וכו'. לא כל כך חשוב מה אומר כל שבט. עצם החלוקה לשבטים בכל נושא, אפילו בהוקעת טרור רצחני, היא הבעייה. מי שמקל ראש בחומרת הרצח ומאשים בכך את הטרור היהודי, חוטא למעשה בהצדקת טרור. הטרור ראוי לגינוי מוחלט, ללא סייג. מי שמצדיק את הטרור הערבי בשל פיגועי הטרור היהודי, מצדיק בכך ביתר שאת את הטרור היהודי, שהרי אף הוא בא כתגובה, כביכול, לפיגועים, ולהרבה יותר פיגועים, ולהרבה יותר רצח. יש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור פלשתינאי.
* רצועת הביטחון – אם צה"ל לא יהיה שם – חיזבאללה יהיה שם. לא עוד 7 באוקטובר!
* היד שאחזה בסכין – היד שאחזה בסכין, בפיגוע הדקירה בניו-יורק היא ממדאני, צורר היהודים. ה"גינוי" שלו צבוע ומתחסד.
* מי צריך את שופטי בג"ץ? – ברח' שוקן לא מכירים את המושג: "יש שופטים בירושלים." הם קרובים יותר לגישתם של יריב לוין, קרעי, רוטמן וגוטליב – מי צריך את בית המשפט אם איננו שולטים בו? לאורך שנים מערכת "הארץ" והכותבים מדבוקת שוקן מתגוללים בשופטי בג"ץ, שמעזים לפסוק שלא על פי תכתיבי רח' שוקן. ביום ד' השתלחו מאמר המערכת וצבי בראל בשני פשקווילים שונים, בכבוד השופטים אלכס שטיין, יעל וילנר ורות רונן, שדחו פה אחד עתירה של ארגונים אנטי ישראליים נגד האיסור עליהם לפעול ביהודה ושומרון נגד ישראל. "ארגונים הומניטריים", מגדיר אותם העיתון. אבל השופטים צודקים. אם ישראל היא מדינת אפרטהייד, כפי שמטיחים בה העותרים, הרי שאין לה זכות קיום. אז מה אתם באים לבקש סעד מבית המשפט העליון של מדינה שאתם כופרים בזכות קיומה? אילו הכותבים היו כותבים בשם חופש הביטוי, וטוענים שגם לארגונים השוללים את זכות קיומה של ישראל מותר לפעול כאן, ניחא. אבל הטענה שלהם היא שהארגונים הללו צודקים. ומה דינו של בית המשפט העליון ששופטיו סוטים מדפי המסרים של שוקן? "אם זה יהיה הקו של בית המשפט העליון, הוא ישמוט במו ידיו את הבסיס לקיומו," נכתב בפשקוויל המערכת. יריב לוין לא היה מנסח זאת באופן קיצוני יותר. וכשהם מתגוללים בבית המשפט, במי מתגולל רוגל אלפר? במילואימניקים. הוא פירסם פשקוויל רווי שנאה ובוז למילואימניקים, שבזכותם ובזכות מסירותם וקורבנם הוא חי. "סוגה חדשה של ישראלים ששואבים את עיקר משמעות חייהם מהשתתפות במלחמת הנצח הרב־זירתית. להלן 'המילואימניקים'." הוא משתלח בהם בשנאה. הוא מאשים אותם שהם "נוטשים את ילדיהם ואת נשותיהם בכל פעם שהם מקבלים צו." והוא נוזף בהם שהם מעזים לא לסרב. "סוגת המילואימניקים שדבר לא יגרום להם לסרב לצו, מורכבת מטיפוסים שאינם נכנסים לטראומה בשדה הקרב ואינם מתייסרים מהזוועות שהם מתבקשים לבצע. הרגישים וההלומים נשרו בדרך. נשארו אלה עם נפש הטפלון, צייתנים ואטומים, שמתמסרים לצורכי הדיקטטורה." והוא מתריע ש"אם מלחמת הנצח תסתיים, הם יסתובבו בקרבנו כסהרורים." ההגדרה המדעית לייצורים מסוגו הנחות של רוגל אלפר היא: חרא.
* שנאה ממומנת - סרטון ההסתה והשנאה נגד איזנקוט אינו שנאת חינם. זו שנאה ממומנת.
* שיא הנוכלות – המאמץ העיקרי של נתניהו לקראת הבחירות הוא להשתלט על סדר היום. הוא נמלט מהנושא המרכזי – אחריותו למחדל שהמיט על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה. הוא נמלט מחרפת הברית המושחתת עם המשתמטים, שעה שצה"ל משווע ללוחמים ונציגי המשתמטים יושבים בקבינט השולח את בנינו לקרב. הוא נמלט מדיון על כך שלשכתו שירתה את תעמולת האוייב הקטארי בזמן המלחמה, תמורת בצע כסף. הוא מנסה לייצר, כדרכו בטומאה, סדר יום של שנאה ודמוניזציה. והפעם החיבור המומצא של איזנקוט עם רע"ם. הסיפור של נתניהו עם רע"ם הוא אחד משיאי הנוכלות; סיפור מסמר שיער אפילו בקנה המידה הנכלולי של נתניהו, לא פחות ממעשה הנוכלות של גניבת הרוטציה בממשלת האחדות עם גנץ. רע"ם היתה הבייבי של נתניהו. רע"ם היתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היתה בת טיפוחיו של נתניהו. יחד עם יריב לוין וקיש הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו. נתניהו הבין שהוא איבד את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות יהודיות (שלא לדבר על ציוניות, שהרי הברית עם החרדים אינה שותפות עם ציונים). ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו, ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה. הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו איתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם היתה תעודת הביטוח של שלטונו. ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים. הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעת הליכוד במלואה – איש לא פיקפק בשותפות הזאת, רע"ם, ימינה על כל שבעת חבריה, ובהם שיקלי שתמך אף הוא בכך, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית (הרי אף ישראלי נורמלי לא ספר את כנופיית בן גביר הגזענית הפשיסטית כשותפה לממשלה ונתניהו התחייב בראיונות לכל כלי התקשורת ערב הבחירות שלא יישב עם בן גביר). לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה. נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שיכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו. ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, רע"ם נדרשה לחשב מסלול מחדש. רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי. נתניהו, שריקד ופיזז בחיזורו אחרי מנסור עבאס, שכינה אותו סאדאת של ערביי ישראל, שלימד אותו שיעור בתורת ז'בוטינסקי על השותפות הפוליטית עם ערביי ישראל, שהתרוצץ ביישובי המגזר הערבי לפני הבחירות בשבתו כאבו-יאיר (שמו הקודם והנשכח של יונתן הון) כדי להביא אותם לתמיכה ברע"ם שתשב בממשלתו – ביום אחד, בלי להניד עפעף, הפך את בעלי בריתו, שותפיו, לאויבי הציבור, לתומכי חמאס וכל מי שהקים איתם קואליציה לבוגד. ומאז הוא רץ על קמפיין השקר, ההסתה, הדמוניזציה והשנאה הזה. ומדוע אני מכנה זאת מעשה נוכלות? כי לשוני דלה, ולא מצאתי ביטוי חריף דיו כדי לתאר את מעשהו הנבזי והבוגדני של נתניהו.
* הדיבר הראשון – בשורה מצוינת לכל אזרחי ישראל – למרות המלחמה, שנת שיא בייצוא מישראל. איזה ביביסט שטוף שנאה שיתף את הכתבה על כך, והוסיף לה כותרת: בשורה רעה לרל"ביסטים. אני מנסה לחדור לנפשו האפלה, ולהבין מה עומד מאחורי הפוסט הרעיל. תופעה אחת, היא הפנמת הדיבר הראשון של הדת הפגאנית – כת פולחן האישיות של נתניהו: "המדינה היא נתניהו." ולכן, מי שמותח ביקורת על נתניהו, הוא נגד המדינה, שמח בכישלונותיה ואבל על הצלחותיה. מכאן נובעת עלילת הדם האוטואנטישמית הבזויה, שעל פיה מפקדי צה"ל והשב"כ "מרדו" בממשלה ושיתפו פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר כדי להפיל את נתניהו. הרי אדם צריך להיות בעל נפש מסוכסכת באופן קיצוני, כדי להאמין בזבל הזה. אבל כאשר מדובר בכת של שטופי מוח, הכול אפשרי. התופעה השנייה היא השלכת ההתנהגות שלהם בשנת האופוזיציה, על יריביהם. כאילו, העובדה שהם פעלו כאופוזיציה למדינה, בהובלת הצמד לא-חמד ביביטיבי, בעת כהונת ממשלת השינוי, מעידה על כך שהסטייה הזאת קיימת גם אצל יריביהם.
* 15 אלף איש – החדשות הטובות - רוב מתפקדי הדמוקרטים גילו בגרות ואחריות ולא הצביעו לפרובוקטור הדוסופוב "נאור" נרקיס ולא הכניסו אותו לרשימתם לכנסת. החדשות הרעות – למעלה מ-15,000 איש (!) נתנו את קולם לריקא הזה, האיש שאין בו כלום חוץ משנאה ותאוות פרסום. ועל כך, לדוגמה, צמתי בתשעה באב.
* גינוי על צביעותו – במאמרו "איפה סמוטריץ'" ("חדשות בן עזר", 23.7.2026) מתח מנחם רהט ביקורת נוקבת ומוצדקת לחלוטין על שתיקתו של מי שמתיימר להיות מנהיג הציונות הדתית, לנוכח דברי הבלע והארס של הזקן הממרא הרב לנדו בגנות חיילי צה"ל הדתיים לאומיים: "הרשעים כאן, מה אפשר לעשות? יש רשעים... והחובשי כיפות סרוגות, שלא פחות מהם... אני מדבר על הכיפות הסרוגות שמחייבים ללכת. אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה והורגים אנשים – גם זה מותר??? רצח ממש!!! אז הם מסיתים לרצח, כך הם עושים. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה." למאמר החשוב בגנותו של סמוטריץ', וכדי להבליט את אטימותו, ציין רהט לשבח את תגובתו הרפה של נתניהו, שגינה את דברי לנדו, אך אפילו לא הזכירו בשמו, ותהה שמא הוא זה שינהיג את הציונות הדתית. אזכיר לרהט, שמי שמחזיק בכל מחיר את הברית עם המשתמטים ומפלגותיהם, וגם כאשר הם פרשו מהקואליציה המשיך להיכנע לכל גחמה שלהם; מי שנירמל את המציאות שבה שרים שמייצגים את הציבור המשתמט שולחים את חיילי צה"ל לקרב וגאים בנכדיהם העריקים; מי שהדיח את שר הביטחון, הרמטכ"ל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אך ורק כיוון שלא הלכו איתו עד הסוף בחקיקת ההשתמטות; מי שבשבוע האחרון של הכנסת העביר את חוקי ההשתמטות המושחתים, הוא נתניהו. הוא ולא אחר. כפי שהוא נמלט מההצבעה, כדי שיוכל לשקר שלא תמך בה (כפי שהוא משקר שלא תמך בהתנתקות, אף שאז לא נמלט מן ההצבעות), כך הוא הוציא לקראת הבחירות איזו הסתייגות מדבריו של הזקן הממרא. הוא אינו ראוי על כך לשבח, אלא לגינוי על צביעותו.
* מר טלוויזיה – חידון הטריוויה הראשון שלי, בילדותי, היה משחק קופסה שנקרא "משחק טלוויזיה". יצר אותו חיים יבין. על הקופסה נראה מרקע ובו דיוקנו של המגיש חיים יבין, בשחור-לבן, כמובן. כמו כל בני דורי, חיים יבין היה לאורך שנים בן בית, הדמות הסמכותית שעל המרקע, שמתווך לנו את החדשות בארץ ובעולם. הוא זכור במיוחד במשדרי הבחירות שהגיש, ובעיקר בבחירות 1977, שבהן הליכוד ובגין עלו לשלטון, ויבין הביא לחיינו את המושג שאילתר – מהפך. הלוואי שגם השנה נזכה לכותרת כזו. באחד ממשדרי הבחירות הללו השתתפתי. זה היה ב-1996, בבחירות הראשונות בפתקים נפרדים לראש הממשלה ולכנסת, לאחר רצח רבין. השתתפתי בשידור כדובר ועד יישובי הגולן (ובאופן בלתי רשמי כנציג הדרך השלישית). באותן בחירות תוצאות המדגם והתוצאות הראשונות מהשטח ניבאו ניצחון דחוק לפרס, אך ככל שהלילה התקדם התברר שנתניהו, שהצבעתי בעדו לצד הפתק לדרך השלישית, ניצח. עקבתי לאורך המשדר אחרי ניווטו בידי יבין, והתרשמתי מאוד מהמקצוענות שלו, ושל מינה צמח שישבה לצדו. הוא ניצח ביד רמה ובסמכותיות על הלילה הארוך הזה. "מר טלוויזיה" הלך לעולמו. יהי זכרו ברוך!
* באתי לבנות – בערב תשעה באב לפני 25 שנים, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי ערב שנקרא "תשעה באב לכולם", מפגש של דתיים וחילונים, במועדון מושב יונתן. הגיעו לאירוע כ-120 איש. מתוכם כעשרים חילונים בלבד. מעט, שישית מהציבור, אך ידעתי שלרובם, אולי לכולם, זו הפעם הראשונה בחייהם, שהם חווים בצורה זו או אחרת את תשעה באב. ערב תשעה באב השתא, נערך האירוע, זו הפעם ה-26. נדמה לי שכבר מותר להתחיל לכנות זאת – מסורת. בשנים האחרונות אנו מתכנסים בבית הכנסת העתיק, המשוחזר, בפארק קצרין העתיקה, בשיתוף של המרכז הקהילתי גולן ומתנ"ס קצרין. התחלנו בקריאת מגילת איכה. אנו קוראים בשני מעגלים – מסורתי ושוויוני. אני, כמובן, במעגל השוויוני, שבו יש קוראות וקוראים. אגב, החלוקה היא ממש לא לפי דתיים וחילונים. יש חילונים שיושבים במעגל המסורתי ודתיים – במעגל השוויוני. כבכל שנה קראתי פרק, בטעמי המקרא, בנגינת תשעה באב. הפעם את פרק ד'. לאחר מכן היה שיעור משותף לכולם, שעסק במדרש ש"לא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין." ומשם התפצלנו למעגלי שיח סביב טקסטים. גם היום, תשעה באב השלישי אחרי 7 באוקטובר, החורבן שנכח בשיח היה אותו יום מר ונמהר, שמחת תורה. אחד הטקסטים שקראנו היה "קינת בארי". השיח היה בונה, מחבר, כן וחשוב מאוד. ביום שני השתתפתי באירוע נוסף לקראת תשעה באב, מפגש בראש פינה של "מעגלים" – הקהילה הלומדת שבה אני חבר ויש לי הזכות להיות המנחה שלה, עם קבוצת תושבים מראש פינה. עסקנו באגדות החורבן, בהנחייה של חבר מעגלים יואל היימן מקריית שמונה. סיימנו בשירת שירה של רחל שפירא "נחמה". "מי שחווה את בערת הבית / לבו לבית." כך מסתיים אחד הטקסטים שקראנו בערב בקצרין העתיקה, שירה של סיוון הר שפי "חלקי":
* ביד הלשון: שומרון (סבסטיה) – אונסק"ו הכריזה על אתר סבסטיה כאתר מורשת עולמית פלשתינאי, שנמצא בסיכון בשל פעולות הכיבוש הישראלי. המשפט ההזוי הזה מעיד על ההידרדרות של המוסד, שמכפיף כל שיקול מקצועי לאינטרס פוליטי אנטי ישראלי. כי המציאות הפוכה. מדובר באתר מורשת יהודית מובהק, שרבין הקפיד להשאיר אותו, בשל כך, באזור C שבשליטת ישראל, וישראל מגינה עליו מפני התנכלויות ונדליסטיות של פורעים פלשתינאים שנוהגים להגיע למקום ולחבל בו. אתר סבסטיה הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בארץ ישראל, המבטא את ההיסטוריה הישראלית בארץ. זו העיר שומרון העתיקה, בירת ממלכת ישראל, בתקופת החלוקה לממלכת יהודה וממלכת ישראל. את העיר ייסד בשנת 887 לפנה"ס עמרי, מלך ישראל, על שטח שרכש מאדם בשם שֶׁמֶר, ומכאן שמה – שומרון. בנו, המלך אחאב, הרחיב את גבולותיה, בנה אותה וביצר אותה והפך אותה לעיר הבירה. על שמה, נקראה כל ממלכת ישראל, על פי מקורות אשוריים בני התקופה, ממלכת שומרון. בחפירות הארכיאולוגיות התגלה במקום ארמונו של המלך ירבעם השני ואוצרות של קישוטי שנהב וחרסים. בשנת 721 לפנה"ס נכבשה ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית ועשרת השבטים הוגלו ואבדו. העיר שומרון המשיכה להיות מרכז מנהלי בארץ ישראל תחת שלטון אשור, בבל ופרס. הורדוס, מלך יהודה, בנה מחדש את העיר, במאה הראשונה לפנה"ס, והעניק לה את השם סבסטֶה. לימים, המקום היה לעיר קדושה לנצרות, ושם, על פי המסורת הנוצרית, קבור יוחנן המטביל. במקום נבנתה כנסייה, בתקופה הביזנטית, והיא נבנתה מחדש בתקופת הצלבנים. לאחר מכן הפכה הכנסייה למסגד בשם נבי יחיא. שמה של סבסטה נשמר בשם הכפר הערבי סבסטיה. בשנות ה-70, התמקד המאמץ של תנועת גוש אמונים להתיישבות יהודית בשומרון בסבסטיה. 7 פעמים עלה גרעין אלון מורה לשומרון, לרוב לסבסטיה – ופונה. בניסיון השביעי והאחרון, בחנוכה 1975 בסבסטיה, אושרה התיישבות הגרעין במחנה קדום ובכך נפרצה הדרך להתיישבות היהודית בשומרון. בקרבת מקום הוקם היישוב שבי שומרון. בהסכם אוסלו ב', הכפר סבסטיה הועבר לשליטת הרש"פ ותל סבסטיה – שומרון העתיקה, נשאר בשליטת ישראל. אורי הייטנר לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
חרב חדה
כשבאו הרוסים, פרמתי את הטלאי הצהוב על רקע שחור מעל הבגדים שלי ושל לוצה רעייתי: "לוצה, אנחנו חוזרים לפרומושיקה." "אתה לא פוחד?" "כבר עברתי שבעה מדורי פחד, צריך לחזור לבית שלנו, לבית המלאכה." "אבל, הירשל, מסוכן להסתובב בדרכים, שמעתי שהרוסים הורגים בשביל שעון, בשביל זוג נעליים." לוצה צדקה, תוהו ובוהו שרר בדרכים – הפשיסטים כבר אינם, והרוסים עוד לא הצליחו לארגן שלטון צבאי על המחוזות שכבשו – איש הישר בעיניו יעשה – בעצם רק הפושעים והחיילים עשו כישר בעיניהם. גונב לאוזני שיחידת פרשים עומדת לנסוע דרומה ליאשי, והם ייאלצו לעבור דרך פרומושיקה. ניגשתי למחנה שלהם ובמעט הרוסית שבפי שאלתי אם נוכל להצטרף. "הנה, שם הביתן של מפקד הגדוד, שאל, אולי יסכים." מפקד הגדוד הסכים. ההסכמה הזאת היתה כמו תעודת ביטוח – שום פושע ושום חייל שיכור לא יעז לפגוע באזרחים המסופחים ליחידה צבאית. "אתה יהודי, סבא?" "כן, חבר מאיור." "חה חה, יש לנו מספר יהודים ביחידה. וולודק! וולודק! הוא לא שומע. רס"ר גש לקרוא לוולודק." וולודק היה בחור צעיר, נדמה לי בדרגת סמל, קווצת שיער בלונדינית השתרבבה מתחת לכובע עם הכוכב האדום המחומש, עיניו כחולות, ופניו שזופים – דומה בכל לגוי גמור. "גוטֶן טָאג, הֶר יִיד!" "גוטן יָאר, פין וָאנֶט קָאמְט אִיר, כלומר, מאין מגיע כבודו?" "מקייב, אוקראינה, ומאין אתה?" "אני מפרומושיקה." "איפה זה?" "זה בכיוון שאתם הולכים, בכיוון ליאשי. ביקשתי מהמאיור להתלוות אליכם." "ומה שמך, רֶבּ ייד?" "הירש, הירשל גולדבלאט." "תנוח דעתך, רֶבּ הירשל, נגמרו הצרות. אצלנו בברית המועצות אין הבדל בין רוסי לקירגיזי, לגרוזיני, ליהודי או לאוקראיני – כולם שווים."
למחרת הצטרפנו לשיירה לוצה ואני. אני שכרתי עגלה והעמסתי עליה את מכונת התפירה ועוד מעט מיטלטלים שהצלחנו להציל בגירוש מפרומושיקה ביוני 1941, ואשר הצליחו לשרוד בשלוש השנים הקשות. הדרך ארכה חמש שעות, כי הגדוד עצר מדי פעם ותרגלו תרגולות קרב מוזרות, ואנחנו ישבנו בעגלה והבטנו בהם כמו בהצגה. נפרדנו מהמאיור ומוולודק, והעמדנו את העגלה מול מה שהיה לפנים ביתנו, ממנו נשארו רק הקירות – מה שאפשר היה לתלוש – נתלש: חלונות, דלתות, משקופים, רעפי הפח שעל הגג. עמדנו שעה ארוכה והבטנו בחורבן.
הורדתי את הכבודה מהעגלה ושילמתי לעגלון. לידנו עבר קוֹסְטָאקֶה, אותו הגוי שסירב לפתוח את הדלת כשהגרמני השיכור דרש לעצמו את בתנו היפה, פרומה. "ברוך הבא, הירשל, התגעגענו אליך." שכך יהיה לך טוב, לך ולכל אוהביך, שפן בן חזיר שכמוך, בוודאי שהתגעגעת, כמו שאני התגעגעתי אליך! "ברוך הנמצא, קוסטאקה, איך האישה, הילדים?" "ככה, ישוע הטוב ייסר אותי – הקטנצ'יק קיבל דיזנטריה, ולא היה רופא, את דוקטור סגל הרי גירשו איתכם לבוטושאני, והילד נפח את נשמתו בייסורים קשים." "צר לי, אתרום נר לזכרו שתוכל להדליק בכנסייה." "תמיד היית יהודי טוב. תאמין לי, הירשל, כאב לי הלב לראות אתכם נאספים על זקניכם, נשיכם וטפכם בכיכר, ואחר כך היידה, סילקו אתכם כמו כלבים. את בית הכנסת שלכם הפגיזו, נותרה רק הסינגוגה של בעלי המלאכה, וגם היא נראית בערך כמו הבית שלך. אז תגיד לי, הירשל, איפה תישנו?" "מה אעשה, קוסטאקה, ננקה את הרצפה, נניח עליה את שמיכות החורף ונישן עליהן. מזל שעכשיו קיץ, וגם השמיים בהירים." "למה לך, הירשל, יש בבית שלי חדר ריק. בוא אלי, לא אגבה ממך יותר מהמגיע, הרי שכנים אנחנו."
התגוררנו אצל קוסטאקה שלושה חודשים תמימים עד שבעלי המלאכה הניחו רעפי פח על הגג, התקינו חלונות ודלתות ורצפת עץ במקום רצפת הפרקט שהיתה לנו לפני המבול. עם ירידת השלג הראשון כבר שכנו כבוד בביתנו המתוק.
בלילה השלישי, או הרביעי למגורינו אצל קוסטאקה, התגנבתי בלילה אל היער. הוצאתי מתוך סבך עשבים את האת שקניתי והכנתי מבעוד מועד, וחפרתי באדמה הקשה עד שהגעתי אל הקופסה שלי. הוצאתי ממנה עשרה נפוליאונים, סגרתי וכיסיתי בעפר. אבל בקיץ אין שלגים ואין הפשרת שלגים, ולכן מלאכת ההסוואה נמשכה עד הבוקר. אמרתי לעצמי שאינני מפר את השבועה של אבא, כי באמת חרב מונחת על צווארי, ואין לי דרך אחרת לשקם את ביתי החרב. כשחזרתי מהיער קיבל אותי קוסטאקה ב'ברוך הבא' גדול: "איפה היית, הירשל, ומה זה בגדיך מעופרים כאילו עבדת במכרה זהב?" לא הכנתי תשובה, והייתי די מבולבל משאלתו: "תראה, קוסטאקה, צריך להתפרנס ממשהו, הרי אתה לא תלין אותי בביתך ללא שכר דירה – איך אומר האיכר – 'אח קרוב לאח, אבל על הגבינה – במזומן!'" "אם תהיה לי חייב כמה מאיות – אחכה בסבלנות. אינני גזלן." "שיברך אותך האל על החסד שאתה עושה עימי."
באותו היום נסעתי לצורף רומני בחארלאו, אותו הכרתי מימי מלחמת העולם הראשונה, שנינו שירתנו כחובשים באותו הגדוד. הנחתי על השולחן עשרה נפוליאונים נוצצים, והוא שילם עבורם במזומן. בכסף הזה שילמתי לבעלי המלאכה, ושוב זכיתי לגור בביתי כמו בימים הטובים ההם שלפני המבול. שמתי שלט על הדלת, והאיכרים חזרו אלי להכליב להם את מכנסי הפשתן.
חשתי שאני חוזר אל הימים הטובים. סיפרו לי שפיטרו את פורקרו – "נציג המשטר הישן". יהודי פרומושיקה לא יכולים לשכוח עד כמה הוא התנהג באנושיות בגירוש, איך הוא בלם בגופו את כל הפורעים מהכפרים שרצו לשדוד את מעט הרכוש שהעמסנו על העגלות, איך כעס על העגלונים שרצו את כל הכסף באמצע הדרך. הוא עצמו הלך ברגל את כל שלושים הקילומטרים כדי להשגיח שאיש לא נטפל אלינו. איך, באמת איך אפשר להגיד עליו שהוא נציג המשטר הישן? כְּשֶנְּשַקֵּם את בית הכנסת, נתאסף ונחליט איך מסייעים לאיש היקר הזה.
במקום פורקרו נכנס לתפקיד ראש המשטרה איש צעיר בשם פֶּסְקָרוּ, יון פסקרו. כמו מרבית הקומוניסטים באזור היה גם הוא "בוגר" טארגו ז'יו. והיה גם חידוש – כמו ברוסיה, מונה מעין קומיסר של המפלגה שכל פני העיר רעדו מפניו ומפני הכפופים לו. הוא לבש בגדים אזרחיים, אבל הייתה לו דרגת סגן-אלוף בצבא המתחדש של רומניה.
יום אחד זכיתי בביקורו של פסקרו: "אני רואה, הירשל, שהסתדרת לא רע." "כן, אדון המפקד, ברוך השם אין לי טענות – חי מיגיע כפיי." "הירשל הירשל, מתי תלמד שאין עוד אדונים. שנן לעצמך – 'חבר, חבר פסקרו'. ועוד דבר, אנחנו כבר לא סומכים על האל, אלא רק על רצונו של העם ועל המרקסיזם-לניניזם?" "אתה צריך לסלוח לי, חבר פסקרו, אני שייך לדור הישן, אבל בוודאי אתרגל." "מוטב שתתרגל, הירשל, מוטב שתתרגל. תגיד לי הירשל, מה דעתך לבקר אותי בתחנה – נגיד מחר בבוקר בשמונה?" "למה, מה קרה?" חשתי שזיעה קרה ניגרת על גבי. מה הצרה הזאת שנחתה עלי? "מה אתה מתרגש? סתם אני רוצה להכיר אותך יותר טוב. אתה לא היחיד בעיירה שאני מזמין למשרד. אז מה? מחר בשמונה, כן? אל תאחר." אמר והסתלק.
עמדתי ליד הדלת דקות ארוכות. כל גופי רעד כאילו לקיתי בקדחת. לא טוב, לא טוב, מישהו הלשין עליי – אבל באיזה עניין? מאז שהקומוניסטים השתלטו על רומניה נקראים אנשים למוסדות החשאיים, מאיימים עליהם ומאלצים אותם להלשין על מי שהתבטא בצורה לא נאותה על השלטון. המלשין יוצא מהפגישה בשן ועין, אך זה שהלשינו עליו – איננו יוצא כלל – קודם מענים אותו עד שהוא מודה שהרג את סבתא של סטאלין, אחר כך שופטים אותו בדלתיים סגורות, בלי עורך דין ובלי ראיות מרשיעות, ושולחים אותו לרצות שנים ארוכות במאסר. מי שבאמת היה 'אויב המשטר' – מקבל כדור בראש. "אפשר לכבד אותך בכוסית צויקה, חבר הירשל?" כך קיבל אותי פסקרו למחרת. "בכל הכבוד חבר מפקד." לא כדאי לסרב, אבל רצוי ללגום רק מעט – לך תדע מה הוא מזג לתוך הכוס. "טעים, נכון? החרמנו את זה במסבאה של בניומין." הלגימה החריפה נתקעה לי בגרון. שוב חשתי את הזיעה הקרה לאורך חוט השדרה: "אבל למה, חבר מפקד, למה, מה הוא עשה?" שאלה יותר חכמה לא הצלחתי להוציא מפי. "הירשל, הירשל, זה לא מה עשה, זה מה שהוא – הוא סוחר, סוחר חי מפער התיווך. הוא מנצל גם את היצרן וגם את הלקוח. הוא משלם לכורם ששתל, גזם, עישב, בָּצַר – פרוטות, ומוכר ללקוח במחיר מופרז, ואת הכסף הלא צודק הזה הוא תוחב אל תוך כיסיו הגדולים. הבנת, הירשל? עוד מעט לא יהיו במדינה שלנו סוחרים, העובד ישלח את תוצרתו למדינה, והמדינה תמכור ללקוח בלי פער תיווך. זהו הסדר החדש." שתקתי. הוא הביט בי ארוכות לבחון אם ירדתי לסוף דעתו. "אבל אתה הירשל, לא צריך לדאוג, אתה חי מיגיע כפיים. אמנם מאוחר יותר תצטרך למסור את מעשי ידיך למדינה, והיא תמכור ללקוח – אתה תקבל משכורת כמו כל פועל אחר. זה לא מחר מחרתיים, זה יקרה מתישהו בעתיד. הבנת הירשל?" לא היה בזה היגיון – אם המטרה היא ביטול פער התיווך, למה אני צריך לתת את מעשי ידי למדינה, כדי שהיא תמסור ללקוח, ושאני אקבל שכר שוב מהמדינה? לא יותר פשוט שאני אתן ישירות ללקוח? אבל הוא אמר שאני לא צריך לדאוג בינתיים – זה קצת הרגיע – אם כן, לשם מה הזמין אותי העמלק הזה? "נשתה עוד כוסית?" לגמתי עוד לגימה מאותה הכוס. מה הוא זומם, ריבונו של עולם? "אתה יודע, הירשל, אתה מן הראשונים ששיקמת את ביתך – רוב היהודים גרים עדיין בשכירות, והשיפוצים מתנהלים לאט." לא הגבתי. מה אני יכול להגיד לו? "מעניין איך הצלחת, מצאת אוצר? אחיך המיליונר מאמריקה שלח לך כסף?" "אחי? לא, הוא נסע מכאן לפני שפרצה המלחמה, ומאז לא קיבלתי ממנו שום ידיעה." "אז איך, הירשל, תסביר לגוי סתום כמוני איך השגת את הכסף. הרי לא מדובר בפרוטות." "חבר מפקד, בוא נא לבית המלאכה שלי ביום חול, ותראה איך האיכרים עומדים בתור. תודה לאל, הפרנסה בשפע, וכך גם היה בגירוש בבוטושאני, וגם לפני המלחמה אני חסכתי לא מעט..." "'תודה לאל', הירשל? אולי צריך להודות למישהו אחר? לא עשו אותי באצבע, הירשל, אתה מקבל על כל תיקון שניים שלושה לֵאי, ולפעמים לאיכר אין כסף ונותן לך קצת חריצי גבינה. בשיפוץ שלך השקעת אלפים רבים. החשבון אצלנו, הירשל, מה לעשות – הכול גלוי לפנינו." "באלוהים, אדו..., סליחה – חבר מפקד, אלה חסכונות של שנים. למה שאשקר לך?" "באמת למה? ובאשר לאלוהים, אנחנו נוותר עליו בשיחה הידידותית שלנו." שתקתי. הרגשתי את הולם הדופק בצדעים. הרגשתי שאסון גדול מתרגש ובא עליי. "אתה יודע מה, הירשל, אתן לך זמן לישון על זה. מחר בבוקר תבוא לכאן שוב בשמונה, ואם יהיה לך מה לבשר לי – אשמח מאוד לשמוע."
באותו היום הראש שלי לא היה בעבודה. הוא היה במקום אחר, והאיכרים נדהמו לראות אותי מבולבל כל כך ואיטי כל כך. בלילה לא הצלחתי לעצום עין. לוצה הציעה לי לגלות את האמת ולגמור עם זה, בלאו הכי אין סיכוי גדול שנשתמש בכסף החבוי ביער. "לוצה, הם חושדים, אבל אין להם קצה חוט. אילו היה להם, העמלק הזה היה רומז משהו, פולט משהו. הם פשוט לא מבינים איך הירשל החייט חי ברווחה כזאת כשכל שאר אחיו היהודים חיים במסכנות כזאת." "הם יענו אותך הירשל. יהודים מספרים סיפורי זוועה על חדרי החקירות של הבולשביקים – זה בסך הכול כסף, כדאי לסבול?" "אולי את צודקת, לוצה, אבל גם אם אספר להם את האמת – אני נחשב לפושע שהחזיק מטבעות זהב שלא כחוק. אפילו אספר את האמת, לא אינצל מאימת הדין. למה לא היה לי שכל, לוצה שלי, לבנות את הבית לאט לאט, כמו כולם? אצה לי הדרך להיות בעל בעמיו, להיכנס לביתי לפני השלג הראשון. לא תיארתי לעצמי שבן יום העולם התהפך."
למחרת מצאתי את פסקרו במצב רוח מרומם: "הנה, הירשל רחימאי, עכשיו אזכה לשמוע מפיך את האמת, את כל האמת ורק את האמת." "וכי, חבר מפקד, לא שמעת אותה ממני כבר אתמול? אני עובד קשה, אוסף לֵאוּ לְלֵאוּ, חי בצניעות, וכל הכסף שם בצד לימים רעים. ימים רעים עברו עלינו, ועכשיו עשיתי שימוש בכסף. זאת האמת, האמת כולה." "ולי יש גרסה אחרת – עשית איזו עסקה חכמה, אבל שחורה, כמו שרק אתם יודעים לעשות. מה אתה אומר, הירשל?" הבנתי שהוא לא יודע דבר. "איזו עסקה כבר מסוגל לעשות חייט פשוט כמוני. אינני סוחר, ומעולם לא התעסקתי במסחר. אין לי מושג איך משיגים כסף שחור. תניח לי, חבר מפקד, אני בעל מלאכה, חי מיגיע כפיים, תן לי לשוב אל בית המלאכה שלי לשבת מאחורי מכונת התפירה." פסקרו ישב רגע מהורהר. קיוויתי ששכנעתי אותו. "תראה, הירשל, אני לא מאמין לך, אבל הייתי מניח לך שתיהנה מן הספק – לא נורא. אבל החבר קומיסר, סגן-אלוף קרישנה לוחץ. הוא נציג הפוליטבירו בעיירה שלנו, ואי אפשר לסרב לו. אני מקווה שאתה מבין אותי." ואז הנהן פסקרו בראשו, ושוטר שעמד מאחורי גבי, ולא הרגשתי בו, התנפל עלי ואזק את ידיי. "למה?!" צרחתי, "מה עשיתי?" פסקרו הרים את גבות עיניו כאילו גם הוא נדהם ממה שקרה. השוטר הרים אותי מהכיסא, כאילו הייתי תינוק, העמיד אותי על רגליי ודחף אותי אל הדלת. כעבור שניות מצאתי את עצמי בחדר המעצר. נשארתי לבד, עדיין אזוק. הבטתי סביבי: מיטה מכוסה בשמיכה מאובקת, דלי לצרכים – זה הכול. התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. ניגבתי את הדמעות אך בקושי בידי האזוקות. כמה זמן הם מתכוונים להשאיר אותי כך? שמתי את ראשי על השמיכה המזוהמת והתכוונתי להירדם כדי לשכוח מהכול. הייתי עייף עד מוות כי כל הלילה לא ישנתי. חשבתי על לוצה שבוודאי תוהה מדוע אינני חוזר הביתה.
כשהתעוררתי, היו כבר דמדומי ערב. הידיים שלי היו חופשיות, ומול מיטתי עמדה עוד מיטה, ועליה שכב איש כבן חמישים, זיפי זקן של שבוע לפחות על פניו, שוכב ומביט אליי בסקרנות. "מקווה שתסכים לחלוק עמי את הארמון, רֶבּ יִיד." הוא ירד מהמיטה, וניגש אלי ללחוץ את ידי. "על מה יושב מר?" "הלוואי שידעתי. חקרו אותי וזרקו אותי לכאן, ואשתי לא יודעת. שמי הירש גולדבלאט, ושמך?" "נעים מאוד, יוסף מנדלוביץ', מחארלאו." אני הכרתי את רוב היהודים שהתגוררו בחארלאו, נסעתי הרבה לשם לצורך עסקי, אינני זוכר שנתקלתי באיש הזה. "תגיד לי, יוסף מנדלוביץ', מותר להם לעצור אדם בלי פקודת מעצר?" "איפה אתה חי, רֶבּ הירש, כבר למעלה מעשור אין מותרות כאלו, לא אצל הפשיסטים הירוקים ולא אצל הקומוניסטים האדומים – לוקחים בן אדם מביתו באמצע הלילה, חוקרים ומענים עד שאומר 'מודה אני', ואחר כך יורים בו כמו בכלב, ולא נותנים דין וחשבון – לא לבני האדם ולא לאלוהים. הנה, אני הודיתי בכול, והם הבטיחו לשחרר אותי. אם יהיה לי מזל עוד תספיק עיני לשזוף את כחול השמים..." "על מה הודית?" "תראה, רב הירש, אי-אפשר לעמוד בעינויים שלהם, צריך להגיד את האמת – גיליתי להם איפה החבאתי את הדולרים שצברתי." חיברתי את כל הנתונים, והגעתי למסקנה שהכניסו לי בחדר מדובב: הם הכניסו אותו לחדר המעצר לאחר שכבר נעצרתי, הרי לא מצאתי אותו בבוקר בחדר. הוא כאילו מחארלאו, אבל אני לא מכיר אותו ואת שמו, הוא מתוודה על עבירה דומה לשלי, והוא משמיץ את השלטון בפני אדם שהכיר בזה הרגע. אין ספק שהבטיחו לו שחרור אם יצליח לדובב אותי. "ואתה, רב הירש, על מה אתה יושב?" "הלוואי שידעתי, אני בטוח שיש להם טעות." "לא נאה, רב הירש, אני התוודיתי בפניך על הכול, ואתה מסתיר ממני, אנחנו הרי חברים לתא – אלוהים יודע עד מתי." "הלוואי שהיה לי על מה להתוודות – תאמין לי, יוסף מנדלוביץ', שהייתי מרגיש הקלה, אבל באמת, ידיי וליבי נקיים מחטא." "על איזה חטא מדבר מר, הרי זאת מצווה להסתיר מפני העמלקים האלה – החטא הוא להיתפס."
יוסף מנדלוביץ' חזר אל מיטתו. פניו הביעו אכזבה וייאוש. אני מניח שהוא החליט להניח לי לזמן מה כדי שיוכל להתקיף אותי שוב בהזדמנות הראשונה. השתררה שתיקה מעיקה. לחדר נכנס סוהר והניח על הרצפה שתי קערות מרק. זינקתי מהמיטה ונעמדתי מול הסוהר: "בבקשה ממך, תודיע ללוצה אשתי שאני כאן." האיש חייך: "בוודאי, בלי שום ספק," ויצא.
החיוך שלו רמז לי שאין סיכוי שמשאלתי תתגשם. קיוויתי שלוצה איכשהו תבין שנעצרתי, והיא תפנה לעורך הדין קומאן סוסניאק, ידיד משפחתנו, שיפנה לרשויות לשחרר אותי מהמקום המבחיל הזה.
למחרת נאזקתי שוב והובלתי לחדרו של הקומיסר. "אז אני מבין, הירש גולדבלאט, שיש לנו עסק עם סרבן." "על מה כבוד הסגן-אלוף מדבר?" "קודם כל, 'חבר סגן-אלוף', נגמרו ימי הכבוד והאריסטוקרטיה – עכשיו כולנו חברים, חוץ מהספקולנטים והקפיטליסטים, ושנית אני לא משתגע על ההיתממות שלך, ממש ממש לא משתגע." שתקתי. קרישנה רמז למישהו מאחורי, ולפני שהספקתי להסתובב, חטפתי מכה נוראית על העורף, והפנים שלי נחבטו בחוזקה בשולחן. הראש התפוצץ מכאבים, והעיניים הוכו בסנוורים, לרגע הייתי כעיוור. כשהתאוששתי מההלם והרמתי את פני, הרגשתי את הדם הניגר מאפי ומפי. "נו, יותר טוב? איך המרגש, הירש גולדבלאט?" "חבר קומיסר, אני קורבן חינם, סופג מכות על לא עוול בכפי." קרישנה רמז שוב לשוטר שעמד מאחורי. הפעם המכה היתה כל כך חזקה שאיבדתי לגמרי את ההכרה.
כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו הכניסו לתוך המוח שלי אבן ריחיים. המיטה ממול היתה ריקה – מנדלוביץ' שנכשל בתפקידו הוצא מהחדר. לא היה לי כוח לקום. המכנסיים שלי היו רטובים, וכשהבנתי למה – פרצתי שוב בבכי. החלטתי לנסות לישון, ושיהיה מה שיהיה.
כעבור כשעה נכנס לחדר קרישנה בכבודו ובעצמו והתיישב במיטה של מנדלוביץ'. הוא ניגש ישר לעניין: "תשמע, הירש גולדבלאט, עכשיו אני יודע בוודאות שאתה משקר. עצרנו את הצורף מחארלאו, ולאחר טיפול מסור שלנו הוא סיפר לנו הכול." קרישנה המתין מעט ובחן את הבעת פניי: "מזל שאין מראה בחדר הזה – היית נבהל מעצמך... ובכן, הירש גולדבלאט, אתה צריך להחליט בזה הרגע אם אתה משתף פעולה, או שאתה מעדיף המשך טיפול עד שתוציא את נשמתך בייסורים. דע לך שאנחנו יודעים להעלים גופות..." "חבר קומיסר, אם אספר לכם את האמת, תניחו לי?" "אתה מתחיל לדבר לעניין – אני אשחרר אותך. עורך הדין סוסניאק מעורב... אבל לא תשוחרר מיד, ניתן לחובש הכלא לטפל בך שתיראה כמו בן אדם, שלא יגידו הבריות שלא התנהגנו אליך יפה. וחוץ מזה, תעמוד לדין על החזקה לא חוקית של זהב. אם תשאל אותי – אין לך ברירה." "חבר קומיסר, איזו ערובה יש לי ש..." "אתה יודע שאתה חצוף? מי מבין שנינו שיקר – אני או אתה? שום ערובה, שום דבר לא ייכתב – מה שהבטחתי אקיים. המילה שלי צריכה להספיק לך."
לקחו אותי במכונית סגורה אל היער, ואני הראיתי להם את מקום המחבוא. הם ספרו את הנפוליאונים מול עיניי להיווכח שאינני משקר. אחר כך הוחזרתי לכלא למשך שבוע עד שהפצעים בפני הגלידו. כשיצאתי פגשתי את קוסטאקה שחייך אליי את חיוכו הערמומי. הבנתי מיד שזה הוא – כשבאותו הבוקר נסעתי לחארלאו, העגלה עברה מול ביתו, והוא נופף לי לשלום.
עורך דין סיניאק הצליח לפטור אותי בבית המשפט בקנס בלבד.
אחרי שהכול הסתיים, הלכתי לקבר של אבא, הנחתי על האבן הקרה את פסק הדין ולחשתי: "היתה חרב חדה, אבא, חרב חדה." משה גרנות
לבין תבוסת ישראל ב-7 באוקטובר ב-23 ביוני 2026, הועברו אפרם של מרק ליאופולד בנימין בלוך ואשתו סימון לקבורה בפנתיאון בפריס בטקס רב רושם בהשתתפות נשיא צרפת עימם-אללה פרדריק מקרון. שגרירות צרפת בישראל בישרה על כך (בעברית עם שגיאות) לעם בישראל: "היסטוריון, לוחם רזיסטהס, הומניסט – מארק בלוך נכנס היום לפנתאון לצד אשתו סימון בלוך. כל חייו נשא את מורשת ההשכלה, מתוך אמונה עמוקה שהידע, החשיבה הביקורתית והאמת החומה היעילה ביותר אל מול האפלה. בכניסתם לפנתאון, צרפת מוקירה שתי גרעי(?) חיים שהנחו אותן האומץ, החירות והמחויבות. זיכרון שממשיך להאיר את ההווה שלנו." https://x.com/franceenisrael/status/2069693443652071623 מארק ליאופולד בנימין בלוך Marc Léopold Benjamin Bloch 1886-1944) היה היסטוריון יהודי צרפתי של ימי הביניים בצרפת וממייסדי אסכולת האנאל. עונה ונרצח בידי הנאצים כחבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית. "תחי צרפת!" היו המילים האחרונות שיצאו מפי בלוך כשב-17.6.1944, עשרה ימים אחרי הנחיתה בנורמנדי, הוצא להורג כמוריס בלנשאר, אחד משמותיו המחתרתיים, ביחד עם עוד 27 לוחמי רזיסטנס. במשך שלושה חודשים בין יולי 1940 לספטמבר 1940 בעיר ליון, כשהוא בן 54, מותש וחולה, הוא כתב מסמך-ספר-ביקורת ועדות-אישית" המשתרע על כמאתיים עמודים דחוסים גועשים ומכאיבים – התבוסה המשונה L'Etrange Defaite – של צרפת שמקורה בחטא ההיבריס. (החיבור 'נגנז' ופורסם אחרי המלחמה ב-1946). בלוך היה בן למשפחה יהודית שורשית (מעל חמישה דורות) בחבל אלזאס; אדם חילוני שמעולם לא התעלם או התכחש למוצאו אך 'לא עשה עניין' מהעובדה; אזרח ופטריוט צרפתי ללא פשרות; שירת כחייל וכקצין בשתי מלחמות העולם: במלחמה הגדולה החל את דרכו כסמל חי"ר וסיים אותה בדרגת סרן כולל פציעות וארבעה אותות הצטיינות על גבורה בקרב; במלחמת העולם השנייה שירת בהתנדבות (היה בן 53 ואב לשישה) כקצין מטה אוגדתי בנושא אספקה, תחמושת ודלק. "אני יהודי, על פי דתי שאת מצוותיה איני מקיים כלל וכלל, ולא יותר מאשר על פי עובדת לידתי לאם יהודייה […] מעולם איני מצטדק, מגן או מצהיר ותובע בהקשר למוצאי פרט למצב אחד ויחיד: כשאני מתייצב מול אדם אנטישמי בעליל! אבל אולי יקומו צרפתים שיתנגדו לעדותי [הביקורתית לגבי התבוסה במלחמה] וישאפו לקעקע אותה, ואז יתייחסו אלי כאל זר חשוד בבגידה ('meteque') – לאלה אשיב כדלקמן: סבא רבא שלי היה חייל ב-1793; אבי שרת בצבא ב-1870 בזמן המצור על שטרסבורג; שני דודים שלי ואבי עזבו את אלזס מולדתם מרצון אחרי שהועברה לריבונות הרייך השני; אני עצמי גדלתי וחונכתי על ברכי תרבות שמקדשת פטריוטיות צרפתית, מה שאפיין תמיד את היהודים (Israelites) ממוצא אלזסי; לעולם לא אוכל או ארצה לעקור את צרפת מליבי גם אם יהיו כמה קונספירטורים שיעשו כל מאמץ לפלוט אותי מצרפת מולדתי האהובה; נולדתי בצרפת, שתיתי ממעיינות תרבותה, תיארתי היטב את עברה שהוא עברי, איני נושם טוב אלא רק תחת שמיה, ותמיד התנדבתי בתורי להגן עליה במיטב כוחותיי." בצוואתו מה-18.03.1941 ביקש בלוך לחרוט על המצבה מעל קברו שתי מילים בלטינית: DILEXIT VERITATEM לקוח מתוך משפט יותר ארוך: " Patriam Dilexit Veritatem Coluit" שפירושו: "הוא אהב את מולדתו והעריץ את האמת," ובמילים אחרות: כתיבת היסטוריה ללא ביקורת האמת היא ביזוי! (הרחבה על מקור המשפט הלטיני ראו במקורות). חיבורו התבוסה המשונה L'Etrange Defaite – הוא מסמך מצמרר, המהווה מניפסט ראוי למחקר וחיקוי, של לקיחת אחריות וגם וידוי והכאה על חטא אישי וקיבוצי, תוך כדי ניתוח ביקורתי נוקב וחודר קרביים של הצבא, ההנהגה, המימשל והחברה הצרפתיים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובמהלך המלחמה עד השבר הגדול, ובעיקר אומר וזועק: "איך זה שלא למדנו דבר מההיסטוריה שהיתה כתובה על הקיר"? מזכיר לנו את מלחמת עזה הנוכחית שלנו, הלא כן? – כבר מן ההתחלה אפשר להגדיר את החיבור הזה כמופת של התמודדות אמיצה עם חרפה לאומית, מעין חרקירי אינטלקטואלי חסר פשרות ועכבות שמטרתו למנוע בכל מחיר הישנות של תבוסה בסדר גודל כזה – ועדיין ללא ועדות חקירה! יצחק מלר, בעבר מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן), סופר וד"ר לספרות, עושה השווה בין תבוסת צרפת לזו של ישראל. מומלץ לקרא את מאמרו; (יצחק מלר "התבוסה המשונה" – מארק בלוך אפרופו מלחמת עזה כחרבות ברזל…"הכרה בתבוסה וקבלתה היא ראשית הדרך לתיקון והבראה") (התפרסם ב-25.05.24) https://salonet.org.il/התבוסה-המשונה-מארק-בלוך-הכרה-בתבוס/ השוואה מצמררת המראה את כשלי החברה הישראלית ביחס לחמאס ובייחוד כשלי מפקדי הצבא הישראלי כגד אזנקוט, והרצל הלוי בקונספציה שפיתחו. במלחמת העולם הראשונה גנרל פרדינאן פוש– Ferdinand Foch, 1851-1929 מרשל צרפת, פילדמרשל בריטניה, ומרשל פולניה, שעיצב את תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה אמר ש"הרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון". בלשונו– Victoire, C'est La volonté – "הניצחון הוא הרצון," הביא לצרפת את הניצחון. בין שתי המלחמות החברה הצרפתית שינתה את פניה ולא רצתה יותר לנצח. וזה השליך כמובן על הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה. בדומה לכך גם החברה הישראלית לפני ה-7 באוקטובר לא רצתה לנצח. "הפילוסוף" פרופ' אברהם שוויצר-שגיא, ממנסחי מסמך "רוח צה"ל", עם אסא קאשר-כשר – סירב להכניס את "הניצחון" על הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי כערך יסוד. https://heb.hartman.org.il/what-is-victory/ הרמטכ"ל גד אזנקוט: צה"ל לא פועל לפי "סיסמאות כמו הקם להורגך השכם להורגו." https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4767370,00.html כלומר, לפי גנרל גד אזנקוט יש לחכות שיבואו להרוג, ועד אז להכיל. הרמטכ"ל גד אזנקוט קרא להכיל איראן גרעינית. https://news.walla.co.il/item/3151529?utm_campaign=socialbutton&utm_content=twitter&utm_medium=sharebutton&utm_source=twitter&utm_term=social בנימין מילקובסקי-נתניהו, גד אזנקוט, נפתלי בנט, יאיר למפל-לפיד, איווט-אביגדור ליברמן, יאיר גולדנר-גולן, ובעצם כולם, קראו להכיל את חיזבאללה, ולהכיל (ולהאכיל) את החמאס ולתת לו כסף כתמורה לשקט. כולם לא רצו לנצח. בדיוק כמו בצרפת ערב מלחמת העולם השנייה. חובה לקרוא! נ.ב. רק לבנימין מיליקובסקי-נתניהו יש מאז המלחמה את הרצון לנצח. ואיזה לעג הוא חוטף מהפרוטסטנטים על עצם מושג "הניצחון מוחלט".
הסיבוב הושלם: ממנסחי רוח צה"ל להזדהות עם סרבניו פרידה מפרופ' אבי שגיא נועה לוי המתנאה כ"יועצת המשפטית של תנועת הסירוב" מספידה את פרופסור אברהם שוויצר-שגיא. "פרופסור אברהם שוויצר-שגיא, שנפטר הוספד כאקדמאי וכהוגה פורה וחשוב," כותבת נועה לוי, ומוסיפה ("אני והנפטר"): "אני הכרתי אותו כשצורף לוועדת המצפון בצבא, בעקבות המלצת בג"ץ להוסיף לוועדות נציג ציבור, אזרח. בירור העלה שמדובר בפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת בר־אילן, חובש כיפה וממנסחי "מסמך רוח צה"ל." "בעבורנו, בתנועת הסירוב, זה לא היה תיאור מחמיא. בעינינו רוח צה"ל התבטאה בעיקר בשליטה במיליוני פלסטינים חסרי זכויות – כתם ששום מסמך אתי לא ילבין. שוויצר-שגיא ביקש להבחין בין סרבנות מצפונית לסרבנות פוליטית. הוא ביסס את תפישת המצפון שלו לא מעט על הפילוסוף מרטין היידגר, שמתאר את קריאת המצפון כנטולת תוכן ספציפי. זוהי תחושה חזקה שאומרת לאדם שהדבר שהוא עושה אינו נכון, אינו ראוי, אינו אמת. מול עולם שלם של מוסכמות, קול המצפון הוא קריאה שלא ניתן לזייף או להעתיק. היא עולה מתוך ישותו של אדם אל מול המעשה הבזוי והשפל שהוא נדרש לעשות. אפשר להיענות לה ואפשר להתעלם ממנה, אבל אי אפשר לשנות אותה. זו היתה גם תפישתו של שגיא בוועדה: הוא ביקש לשמוע את קריאת המצפון העולה מעמקי נשמתו של הסרבן, המזדעק בפנימיותו מול המעשים שהוא נדרש לעשות, לפני כל ניתוח פוליטי קונקרטי. "ב-2016 קמה רשת "מסרבות", ויחד עם עו"ד גבי לסקי קיבלנו מפרופ' שגיא חוות דעת שתמכה בסרבנית שייצגנו. כך החל קשר ממושך ביני לבין שוויצר-שגיא. בכל פעם שוועדת המצפון היתה "עושה בעיות" (למשל, מסרבת לאפשר לסרבן להופיע בפניה משום שהוא חייל, או משום שהוא דתי, או מסרבת להעביר לנו את פרוטוקול הדיון או את נימוקי הדחייה) – הייתי פונה אליו, והוא היה דופק על שולחנות. "לפני כשנתיים הגעתי לוועדת המצפון עם שני אחים מקהילת נטורי קרתא. הם הסבירו, שלפי פרשנותם ליהודים אסור לשתף פעולה עם כל צבא, מדינה או מלחמה, אלא עליהם לחיות בגלות בכל מקום שבו הם חיים – ללא כוח וללא אלימות, עד בוא המשיח. בלשכת הגיוס סירבו להכניס אותם לוועדת המצפון. פניתי לשגיא, שפתח במאבק וקבל על שלא ניתנה להם אפילו הזדמנות להוכיח שעמדתם היא פציפיזם דתי. הוא הסביר שיש לצבא קושי להתמודד עם סוג הטענות הזה ועם העולם ההלכתי, ואמר שאולי צריך להכשיר ועדה מיוחדת בעבורם: ועדת מצפון לחרדים. "בנטורי קרתא התלהבו, אבל בצה"ל פחות. עתרתי לבג"ץ בשם האחים, בהסתמך על חוות דעת מפורטת של פרופ' שוויצר-שגיא, שהיה אחראי על הכשרת ועדת המצפון והעיד כי עניינם מתאים להתברר בפניה. "השופטים פסקו, שהמצפון של חרדים הוא קיבוצי וקהילתי באופיו, ולכן אינו מתאים להתברר בוועדת המצפון. בקשה לדיון נוסף הביאה לאותה תוצאה, משום שלגישת בית המשפט אין לבחון את אמונתם בוועדה, שכן מצפונם הוא קהילתי ולא אישי. פרופ' שגיא זעם, ופירסם מאמר אקדמי נחרץ, אחד האחרונים שכתב. "באוקטובר, זמן קצר לפני הפסקת האש, כתב לי שוויצר-שגיא שהוא התפטר מוועדת המצפון. התקשרתי באימה: למה? מי יעזור עכשיו לסרבני המצפון להתמודד עם כשלי המערכת? "עם איך שהתנהלנו במלחמה הזו, איבדנו את הזכות המוסרית לשפוט את מצפונם של סרבנים,", הוא ענה. "אחרי שנים רבות קריאת המצפון של אברהם שוויצר-שגיא גברה, ואסרה עליו להוסיף ולשרת בוועדת המצפון של צה"ל. המלחמה, פשעי המלחמה, האדישות לחיי החטופים והמציאות הפוליטית של השנים האחרונות הביאו אותו למסקנה, שאדם מצפוני אינו יכול עוד לקחת בהם חלק. הוא השלים סיבוב מלא: ממנסחי רוח צה"ל אל הזדהות עם סרבניו." (נועה לוי, "הסיבוב הושלם: ממנסחי רוח צה"ל להזדהות עם סרבניו. פרידה מפרופ' אבי שגיא", "אל-ארצ'", 22.7.26). https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-07-22/ty-article-opinion/.premium/0000019f-8acf-d114-a59f-cedf71450000 הבנתם? גברת נועה לוי "הסרבנית" (יחד עם גבריאלה לסקי-שוץ מועמדת "הדמוקרטים" לכנסת) מהללת את אברהם שוויצר-שגיא על התבססותו על התורה של הפילוסוף הנאצי מרטין היידיגר חסיד היטלר והפתרון הסופי של בעיית היהודים. "נמות ולא נתגייס! "נסרב לשרת!" "הבה נלך כצאן לטבח!" בהחלט יביאו לפתרון הסופי ברוח היידיגר וחסידו אברהם שוויצר-שגיא. נ.ב. גם אם "אחרי מות קדושים אמור" הרשת מלאה בתיאורים עליו כרשע מרושע שאינו כלל דתי.
חיים וישניה-רמון: "מפלגת הדמוקרטים זו מפלגה אנטי-דמוקרטית" השר לשעבר חיים וישניה-רמון: "אין שום דמיון בין מפלגת הדמוקרטים לבין מה המפלגה בעבר. בזמנו, נושא הסרבנות היה שם טאבו. יוסי שריד, שהתנגד בכל תוקף למלחמת לבנון הראשונה, קם והתגייס כשהיו קריאות לסרבנות. היום זו מפלגה שלא אומרת טעינו כשקראנו לסרבנות. יש בה ראשי מחאת הסרבנות, וראש המפלגה יאיר גולדנר-גולן עצמו קרא לסרבנות וביקש מראשי הצבא לעשות מהפכה צבאית. זו מפלגה אנטי-דמוקרטית." https://x.com/IsraelGaley/status/2080533598239662082 איך מכנים מפלגה אנטי-דמוקרטית? האם פשיסטית?
העיתונאית הדס שטייף בתפקיד ז'דנוב חופש העיתונות מוגבל לדעותיה בלבד הדס שטייף, אשת תקשורת וחברת הנהלה בארגון העיתונאים, לאיתמר פליישמן וגיא בוסי: "ככלל, אני נגד הדרת עיתונאים. פה יש בעייה, משום שלכאורה ערוץ 14 אינו כפוף למה שאנחנו מכנים עיתונות. מהטעם הזה, קשה לנו מאוד להתייחס לאירועים מהסוג הזה כפי שהיינו מתייחסים לכתבי ידיעות, מעריב ואפילו גלי ישראל. הייתי רוצה שיכניסו גם את כתב ערוץ 14, כי יש לו ציבור רחב מאוד של צופים." בוסי: "הארגון שלך, שאמור להגן על עיתונאים, הוא לא הכתובת?" שטייף: "מועצת העיתונות התערבה, ואנחנו הסתפקנו בזה. בתוך הארגון לא אהבו את זה שלא הכניסו את הכתב, אבל כפי שאמרתי, יש לנו בעייה עם זה שהערוץ הזה בועט בכל חוקי האתיקה, ועלינו, העיתונאים 'הישנים', זה לא מקובל." פליישמן: "איך בדיוק הוא בועט בכללים האלה?" שטייף: "אני לא צופה בערוץ 14." פליישמן: "זה לא אנטי-עיתונאי לטעון משהו נגד הערוץ ואז לומר שאת לא צופה בו?" שטייף: "אני מקבלת את הכותרות שהם משדרים ברשתות. ערוץ 14 לא משדר חדשות אמיתיות. יש שם אמירות שקריות, בניגוד גמור למציאות." פליישמן: "תני לנו דוגמה." שטייף: "אני לא רוצה לתת דוגמאות." פליישמן: "תני לי אחת, רק אחת." שטייף: "קח את האמירות של ברדוגו, בלי סוף. מבחינתי, פה נגמר הוויכוח. עליתי בכלל לדבר על הבחירות. לא נאמר לי שאני הולכת להתווכח על ערוץ 14. שלום ותודה." https://x.com/IsraelGaley/status/2080177889652113488 זה מאוד מסוכן לטעון לחופש עיתונות ובלבד שזו תשדר רק את "הפרבדה" (אמת) שלי, ותמנע את "הפרבדה" (אמת) של האחר. הדס שטייף המתפקדת כז'דנוב מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.
יַה-בַּה-יֶה יַה-בַּה-יֶה אַל תִּשְׁאַל אַל תִּשְׁאַל כָּךְ פועל מנסור עבאס הַשּׁוּעָל בדומה להיסטוריון ד"ר אבא של מאזן, מכחיש השואה ומכחיש קיומו של העם היהודי, הולך גם "ההיסטוריון" השייח' מנסור עבאס. מנסור עבאס: "ספרי ההיסטוריה והחוגים לארכאולוגיה [באקדמיה], כולל הישראליים, לא הציגו עדות מדעית כלשהי לקיומו של בית המקדש של שלמה במקום זה [הר הבית] או בכל מקום אחר. בשבועות הראשונים של הכיבוש הישראלי הם חפרו את רצפת המסגד מתחת לשטיחים, ואילו היו מוצאים משהו הם היו מפרסמים זאת." ב-16 באוקטובר 2016, עמוד הפייסבוק של התנועה האיסלאמית – הפלג הדרומי, המכנה עצמו "התנועה האיסלאמית – הפנים הפלסטיני", פרסם מכתב גלוי שיעד מנסור עבאס לחבר הכנסת אחמד טיבי, ולהלן תרגומו: השייח' מנסור עבאס [منصور عباس] לד"ר אחמד טיבי [احمد الطيبي]: אל תגמגם ואל תהסס בנושא [מסגד] אל-אקצא. מסגד אל-אקצא – אל תגמגם ואל תהסס האח הנכבד, חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי היקר. בתשובה לשאלתם אליך: מה היה לפני מסגד אל-אקצא? לא היה דבר לפני מסגד אל-אקצא, אלא זה היה מזבלה של פסולת. לא היו חורבות או שרידי חורבות של מבנה עתיק כלשהו. אז [בשנת 638] בא [הח’ליף] עומר בן אל-ח'טאב [عمر بن الخطاب] וניקה את הפסולת ואת הטינופת שלו [של המקום בו נמצא מסגד אל-אקצא] בידיו ובבגדו, והורה לבנות עליו את בית התפילה הראשון. והמוסלמים פעלו דור אחר דור להיטיב את בנייתו ולהרחיבו. ספרי ההיסטוריה העתיקה והחוגים למדע הארכאולוגיה [באוניברסיטאות], כולל הישראליים, לא הציגו עדות מדעית כלשהי לקיומו של בית המקדש של שלמה במקום זה או בכל מקום אחר. ובשבועות הראשונים של הכיבוש הישראלי הם חפרו את רצפת המסגד מתחת לשטיחים, ואילו היו מוצאים משהו – היו מפרסמים זאת. הם [היהודים] אומרים שהמקדש נהרס על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, ואחרי שש מאות שנה באו המוסלמים ובנו בו את מסגד אל-אקצא שלהם. שווה בנפשך, שש מאות שנה שלמות – איש לא התפלל בו, איש לא שיפץ את חורבותיו, איש לא ניקה את הטינופת שבו, והיום הם [היהודים] רוצים אותו [את המקום בו נמצא מסגד אל-אקצא] כדי שישמש בית המקדש שלהם. איזו צדק, איזו אנושיות ואיזו דת זו [היהדות]? לא היה ראוי, אחי היקר, שתגמגם או תהסס במתן תשובה לשאלה הנבזית שהציגו. כך הם יעזו [לערער] על [מעמד] מסגד אל-אקצא, וכך הם יתאוו לחלק אותו בזמן ובמקום [מתן אפשרות גם ליהודים לקיים פולחן דתי במסגד אל-אקצא / הר הבית בחלוקה עם המוסלמים על פי מפתח של זמן ומקום]. ואתה היית בין אלה שעמדו מולם בגבורה ובאומץ בחצרות מסגד אל-אקצא, ולא נשכח את עמידתך האמיצה ההיא. כמו כן, אנו מעריכים את ההתמודדות שלך עם הגזען הפשיסט [הכתב לענייני צבא של ערוץ 12] רוני דניאל באותו ראיון. ואולם, מסגד אל-אקצא ראוי לעמדה אמיצה, ישירה וברורה כזו יותר מאשר התעמתות עם הפשיסט החולה באישיותו, רוני דניאל. ולבסוף, יקירי, מסגד אל-אקצא אינו רק מקום תפילה למוסלמים – הגדרה זו חלה על כל פיסת אדמה טהורה, אלא הוא כיוון התפילה הראשון של המוסלמים, אפילו כשהיה מזבלה של פסולת, ואפילו כשהיה תחת שלטון הרומאים. המוסלמים, בעודם נרדפים, חלשים ומוקפים, הכריזו בגלוי כי 'מזבלת הפסולת' היא המסגד שלהם שבו יעבדו את ריבונם. הם לא חששו מהרומאים ולא מאחרים, והקריבו שיירות של שהידים למענו. הם לא הרסו בית כנסת, לא כנסייה, לא מקדש ולא מנזר. ולו חמדו דבר, הם היו חומדים את הכנסייה המשגשגת, אך הם שמרו על הברית והגשימו את ההבטחה. והוא [מסגד אל-אקצא] השני מבין שני המסגדים אחרי הכעבה [الكعبة] בארבעים שנה [על פי החדית’, מסגד אל-אקצא נבנה 40 שנה לאחר הכעבה שנבנתה על ידי המלאכים והאדם הראשון], כלומר מאז אדם [האדם הראשון], עליו השלום, עמים רבים עבדו בו את אללה, דור אחר דור, הרבה לפני היהודים. והוא [מסגד אל-אקצא] השלישי לאחר שני המקומות הקדושים, ו[הוא] מקום המסע הלילי של שליח אללה, תהא עליו תפילת אללה וברכתו, שממנו עלה השמיימה ואליו חזר, ובו התפלל עם הנביאים כאימאם [העומד בראש המתפללים], ובכך איחד את השליחויות [של הנביאים ששלח אללה לאנושות], והוא קוראן שייקרא עד שתתקיים השעה [יום הדין באחרית הימים]. מסגד אל-אקצא הוא מולדת כבושה, ריבונות אבודה וכבוד מחולל. מסגד אל-אקצא הוא זהות ושייכות. כאשר מדובר במסגד אל-אקצא – אל תגמגם ואל תהסס, אלא [אמור את דבריך] בגבורה ובגאווה. סימוכין: https://tinyurl.com/3ukru56b https://x.com/jdhalevi/status/2079721189723852917
יַה-בַּה-יֶה יַה-בַּה-יֶה מהי אהבת ציון של יאיא פינק "ההיסטוריון" ו"מדען המדינה", המתנאה כדתי, יאיר פינק המכונה "יא יא", מועמד מפלגת "הדמוקרטים" לכנסת קובע: ״אני חושב שמנסור עבאס אוהב את מדינת ישראל יותר ממה שיהדות התורה וחברי הכנסת שלה, והוא יותר ציוני מאשר החברים ביהדות התורה ששרים נמות ולא נתגייס.״ https://x.com/YinonMagal/status/2079588406930083992 השייח' מנסור עבאס, קובע יאיר יא יא פינק המתנאה כדתי, "למען ציון לא יחשה"... ומה לנו שנלין על אורי הייטנר הלא דתי המכשיר גם הוא את השייח' מנסור עבאס לממשלה ובלבד שבנט מנהיגו (העכשווי-זמני) יהיה ראש הממשלה. מפעל ההכשרה "גלאט כשר" של מנסור עבאס עובד במלא הקצב.
עונש מגוחך לכמאל ח'טיב, שליבה את מהומות שומר החומות מה נשאר לומר על מערכת משפט שמתעכבת יותר מחמש שנים בגזירת דינו של בכיר הפלג הצפוני, שליבה בפראות את התקוממות 'שומר החומות'? חמש שנים וחודשיים לאחר שהוגש נגדו כתב האישום על עבירות הסתה לאלימות והזדהות עם ארגון טרור, בית משפט השלום גזר את עונשו של כמאל ח'טיב, בכיר הפלג הצפוני (שהוצא מחוץ לחוק) של התנועה האסלאמית. מדובר בעונש מקל מאוד ואף שערורייתי – תשעה חודשי עבודות שירות בלבד. חלק חשוב במיוחד בהרתעת היחיד והרבים בניהול הליך פלילי הוא מיידיות הגמול. עונש שניתן סמוך לביצוע המעשים משפיע לאין ערוך יותר מעונש שניתן שנים לאחר ביצוע המעשים. זה נכון באופן כללי, ונכון במיוחד בנוגע לעבירות לאומניות. השב"כ טען בשיח עם הפרקליטות שאחד הגורמים העיקריים לכך שבאופן כללי ערבים ישראלים לא הצטרפו למעגל הטרור במלחמה הנוכחית היה מיידיות התגובה של מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט. אפס סלחנות. זו כמובן לא הייה הסיבה היחידה, אבל לטענת השב"כ (של רונן בר, לא של זיני) הנקודה הזאת היתה קריטית בהבדל בין 'שומר החומות' ובין 'חרבות ברזל'. ח'טיב הורשע על ידי השופטת עדי במביליה־אינשטיין בשלוש עבירות הסתה לאלימות ובשתי עבירות של פרסום דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור, תמיכה או הזדהות, על פי חוק המאבק בטרור. האירועים שבגינם הורשע ח'טיב התרחשו בזמן פרעות 'שומר החומות' בכל הערים המעורבות בישראל, ואף בדרום הארץ, ומי שעמד מאחורי שלהוב הרוחות, ופעל (בהצלחה) לנכס לעצמו את השמירה על אל־אקצא, הוא ארגון הטרור חמאס. כתב האישום מתאר בתמציתיות את היסטוריית האירועים: "מראשית חודש הרמדאן, ובמהלך כל החודש, התנהלו עימותים אלימים בין מתפרעים ערבים לכוחות הביטחון סמוך לשער שכם, ובמוקדים נוספים בעיר העתיקה בירושלים. בהתפרעויות אלה, השליכו מתפרעים ערבים חפצים, יידו אבנים וירו זיקוקים לעבר שוטרים, זרקו אבנים לעבר אוטובוסים, ניפצו שמשותיהם והציתו פחי אשפה. כן אירעו מספר ניסיונות לינץ' בתושבים יהודיים ברחבי ירושלים. במהלך ההתפרעויות, נעצרו חלק מן המתפרעים על ידי המשטרה.״ ב־18 באפריל 2021 הותקף רב על ידי תושבים ערבים ביפו. בעקבות אירוע זה פרץ בעיר גל התפרעויות אלימות בין מתפרעים ערבים לכוחות המשטרה ובין מתפרעים ערבים ליהודים. "במהלך ההתפרעויות יידו מתפרעים ערבים אבנים לעבר כוחות המשטרה, ירו זיקוקים והציתו פחים. כתוצאה מההתפרעויות ביום זה, נגרם נזק לרכוש, שוטרים נפצעו ומספר מתפרעים נעצרו." ח'טיב, דמות דתית משפיעה, ניצל את ההתלקחות כדי ללבות עוד יותר את הלהבות. הוא שיבח את הפורעים ואת המתפרעים. בחשבון הפייסבוק שלו, עם 160 אלף עוקבים, כתב ח'טיב כך: "יפו – גורם כוח. יפו תמיד ייצגה את המותן והריאה של ירושלים. כשם שירושלים מתמודדת עם עדרי המתנחלים כך פעלה יפו בליל אמש בעימות מול שלוחי הרסן שלהם. למרות שאותה משטרה ואמונתה העוינת כלפי כל פלסטיני, ערבי ומוסלמי תוקפת את אנשינו ביפו, גיבורי יפו עומדים איתן כל יום כגורם בעל משקל. כל הברכות והנשיקות לכל אחד מכם, אריות יפו. יפו היא ההוכחה הסופית לכישלון המפעל הציוני למחיקת זהות אנשינו בפנים הפלסטיני על אף 73 שנים מאז הנכבה של יפו ושל כל פלסטיני." כמה ימים לאחר מכן, תוך כדי המהומות, כתב ח'טיב דברי שבח לפוגרום שנעשה ביהודים במאורעות תרפ"ט, וקישר אותו לימינו אנו: "מהפכת אל־בוראק (השם הערבי למאורעות תרפ"ט, א"ג). מה דומה הלילה לאתמול. זה היה באוגוסט 1929 ביום שבו חבורה דתית יהודית בשם בית"ר קראה לצעירים יהודים להגיע מתל אביב כדי לתמוך ביהודי ירושלים בפלישה לכותל אל־בראק ולהתפלל מולו, וזאת בתמיכה של צבא הכיבוש האנגלי. "התגובה של הפלסטינים היתה יציאה בצעדות ממסגד אלאקצא המבורך לאחר קריאות לתושבי הכפרים והערים להגיע לירושלים ולעמוד בפני החבורות היהודיות ובאותו זמן היה יום הולדתו של הנביא יחד עם יום כיפור של היהודים. היו התנגשויות אלימות בכל רחבי ירושלים והאנגלים התערבו לטובת הכנופיות הציוניות באותו הזמן. אבל עד מהרה עבר ניצוץ האירועים, שנודעו לאחר מכן כמהפכת אל בוראק, לערים חברון, יפו, חיפה, בית שאן, טבריה וצפת. התוצאה הייתה 116 שהידים פלסטינים ו־133 הרוגים יהודים. נעצרו אלפי פלסטינים וחלק נידונו למוות, עליהם נמנו השהידים פואד חג'אזי, מחמד ג'מג'ום ועטא אלזיר. "באותה העת הוקמה ועדה בריטית בראשות לורד 'שו' שהחליטה שהכותל המערבי הוא חלק בלתי נפרד ממסגד אלאקצא ושהוא רכוש המוסלמים בלבד. והנה הימים האלו חוזרים והאירועים דומים כאשר חבורות יהודיות, ובראשן חבורת 'להב"ה', קוראות להגיע לירושלים מכל הערים היהודיות כדי לפלוש לאלאקצא וממול ישנה העמידה של גיבורי ירושלים וקצווי ירושלים והתעמתותם עמם. והעובדה שהאירועים עוברים לערי הגדה המערבית, הפנים הפלסטיני ורצועת עזה היא ניצחון עבור ירושלים ואלאקצא, מדגישים את הבלעדיות של זכותנו בו ואין ליהודים זכות אפילו לגרגר אדמה בו. המבחן האמיתי הוא 28 ברמדאן כאשר ישנן קריאות חסרות תקדים לפלישה לאלאקצא. זה אלאקצא שלנו, לא בית המקדש שלהם. אלאקצא בעיניים שלנו, נושמד אנחנו והוא לא יושפל. אנו קרובים יותר לישועה, אז היו שמחים." מדובר בדברי הסתה חמורים ומזעזעים. אין הבדל מהותי בין הטבח שנעשה ביהודים בתרפ"ט ובין טבח 7 באוקטובר. אותו המון צמא דם שהתנפל על יהודים, ללא הבחנה, כדי לטבוח ולשפוך כמה שיותר דם. ח'טיב שיבח את הפורעים של אז ושיבח את הפורעים של 'שומר החומות' תוך שהוא מחבר בין המהומות בירושלים, בערים המעורבות וביהודה ושומרון ובין הלחימה של החמאס בעזה. ההסלמה הביטחונית המשיכה לגבור, ויחד איתה גם ניסיונותיו של ח'טיב לשלהב את ההמונים. באמצע מאי 2021 הוא נשא דרשה והפיץ אותה בין היתר בחשבון הפייסבוק שלו, ובה הוא אמר בין היתר: "הם מופתעים בימים אלו מכך שהדור הזה מלמד אותם לקח עכשיו בירושלים, מלמד אותם לקח בעמידתו האיתנה באלאקצא ומלמד אותם לקח בעמידתו האיתנה בעזה, הדור הזה! לא דור הנכבה ולא דור הנכסה, זהו דור העוז, דור התמיכה, דור הגבורה, שהוא דור השבת הזכויות." הפרקליטות ביקשה לגזור על ח'טיב 40 חודשי מאסר בפועל. השופטת רות שפילברג־כהן החליטה להסתפק בתשעה חודשי עבודות שירות. השופטת שפילברג־כהן הסבירה מדוע היא מקלה בעונשו בנימוק אינפנטילי, שלפיו "לא מדובר בחריגה בוטה וחמורה, בהסתה מפורשת או בקריאה ישירה לציבור לנהוג באלימות. מבחינה זו יש לקחת בחשבון לטובת הנאשם את מידת המתינות שבה בחר, גם אם עשה זאת ממורא החוק, ולא מתוך רצון כנה להימנע מעידוד לאלימות קשה." כלומר, הוא אומנם הסית לאלימות קשה ולטרור אבל הוא התנסח במילים מתונות, כדי לא להסתבך עם החוק. למזלנו, שפילברג־כהן לא היתה זו ששפטה את פורעי מאורעות תרפ"ט, אלא שופטים בריטים. אחרת היא היתה מצליחה לפלפל ולהסביר למה גם בעונשם צריך להקל. לאחר 7 באוקטובר היתה התפכחות של בתי המשפט ושל הפרקליטות. אפילו אם אדם כתב רק פוסט (או אפילו סטטוס לעוקביו בווטסאפ) שמשבח את חמאס או את המחבלים או קורא למעשי טרור – הוא נשלח לשנת מאסר. גם אם היו לאותו מסית 150 איש בלבד שעקבו אחריו, ולא ברור כמה קראו בכלל את הפוסט הזה. וכאן לא מדובר על איזה צעיר חמום מוח או נטול מוח. מדובר בדמות דתית בכירה, סגן ראש פלג של התנועה האסלאמית שהוצאה כבר לפני שנים מחוץ לחוק. מדובר באדם שלחשבון הפייסבוק שלו יש 166 אלף עוקבים. אדם שאנשים רבים סרים למרותו, ששוב ושוב משלהב את ההמונים בשיא הרגישות הביטחונית להגן על אל־אקצא, כמו האריות של יפו, וכמו גיבורי מאורעות תרפ"ט, והשופטת המנותקת סבורה שאפשר לגזור עליו פחות ממה שנגזר על ערבי שהסית בחשבון הפייסבוק השומם שלו. זה מטורף. ברגעי המעצר של ח'טיב. המון ערבי מוטרף ניסה למנוע את המעצר, תוך שימוש בירי חי. את התיעוד האפוקליפטי פרסם העיתונאי אלי סניור בחדשות 13 במרץ 2022. הסצנות נראות כאילו שמדובר במחנה הפליטים ג'נין או בקסבה של שכם. לא פחות. השופטת בעצמה מאזכרת זאת בתוך גזר הדין, לאור הסברי הפרקליטות שמדובר בנסיבה המוכיחה את הדומיננטיות של הנאשם לשלהוב ההמונים, ואת הסכנה שנשקפה ועודנה נשקפת ממנו. השופטת דנה באוייב. היא עוסקת בעניינו של אדם שתנועתו הוצאה מחוץ לחוק, אבל חושבת שהיא עוסקת בעבריין שלא דיווח על הכנסות. "מעדויות ארוכות ומפורטות, אשר אליהן התייחסתי בהרחבה, עולה דמותו של הנאשם כאדם דומיננטי לחיוב בתחומי החינוך, החברה והרווחה בקרב האוכלוסייה הערבית. את שבעת ילדיו חינך הנאשם להשכלה גבוהה, ללמידת שפות, לקריאה ולחיים נורמטיביים. העדויות לגבי השפעתו של הנאשם בתחום יישוב הסכסוכים ובהפחתת האלימות בחברה, היו אמינות ומשכנעות. עדותו של ראש מועצת כפר כנא מר אמארה, ועדותו של עו"ד ח'טיב, עורך דין ותיק, שכנו של הנאשם, נשמעו בהערכה ובחיבה רבה לנאשם, והיה ניכר כי הנאשם זכה לתמיכתם של אנשים אלה ושל אחרים לא בחסד, ולא ערב העדות במשפטו, אלא בזכות, ולאור השפעתו הברוכה על חברתו." תגידי לי, את התחלקת על השכל? מה זה רלוונטי שהוא חינך את ילדיו להשכלה גבוהה וללמידת שפות? למי אכפת שהוא משמש כבורר בין כנופיות ועבריינים בחברה הערבית? על מי את חושבת שאת עובדת כשאת טוענת שהוא מחנך את ילדיו לחיים נורמטיביים, אם אפילו על המעשים הללו, שבגינם הוא הורשע, הוא סירב לקחת אחריות ולהתחרט? איכשהו גם כאן השופטת הצליחה ללמד עליו זכות. "הנאשם הביע במסגרת זכותו למילה האחרונה עמדה של כיבוד לחוק ולהחלטת בית המשפט. אין לטעות ולראות בעמדתו משום הבעת צער על מעשיו, ואין בהם משום עמדה פייסנית כלפי הציבור היהודי או כלפי נציגי השלטון, שאותו כינה בפרסומים משנת 2021 'שלטון עריץ'. יחד עם זאת, מטעם סנגוריו של הנאשם נמסר כי הנאשם אומנם עומד מאחורי אמירותיו אך בעתיד ישתדל להיות זהיר יותר ולא לעבור על החוק. אומנם לא ניתן לראות בגישה זו משום אחריות מלאה על האמירות, אך אין בדברים נימה מתריסה או קיצונית." השייח' הזה אומר בפני בית המשפט, לאחר הרשעתו, שהוא עומד מאחורי השבחים שנתן לאריות של יפו, לגיבורים של עזה ולתושבי ירושלים שחוללו את הפרעות – אבל לפי השופטת אין בדברים נימה מתריסה או קיצונית. הניתוק של כבוד השופטת כל כך קיצוני, שאני לא יודע באילו מילים אני צריך להשתמש כדי להסביר כמה זה מופרך, וכמה גזר הדין שלה מסוכן. השורה התחתונה היא שחמש שנים לאחר פרעות 'שומר החומות', אחד המסיתים המרכזיים והדומיננטיים ביותר יוצא עם עונש מגוחך, באדיבות מערכת המשפט הישראלית. יש רק לקוות שהפרקליטות לא תעבור על כך לסדר היום, ותגיש ערעור על קלות גזר הדין. כמו כן, אני לא יודע מי ירכיב את הממשלה הבאה ומי יהיו החברים בוועדה לבחירת שופטים הבאה, אך בעיניי חייב להיות סימן שאלה גדול על קידום השופטת שפילברג־כהן למחוזי. אבישי גרינצייג, 23.7.26. https://be7.co.il/26722 מסתבר כי מפעל ההכשרה "גלאט כשר" לתנועה האיסלמית קיים גם במערכת המשפט הישראלית.
מישראל ביילין לאלתרמן "אימא יקרה לי" בחינם בהמשך לרצנזיה המעניינת של עדינה בר-אל על ספרו של דוד ישראל קורונה-אסף. "אמא יקרה לי" ("חדשות בן עזר", 2180), הרי בימינו יש יתרון רב לאתר דיגיטלי על הספר הכתוב. לדוד ישראל קורונה-אסף יש אתר בשם "עונג שבת" שבו מרוכזים השירים עם קישורים דיגטליים לביצועים שונים שלהם. יתרון עצום על ספר מודפס. הנה קראו על השיר "חיימקה שלי" על כל גלגוליו עד ישראל ביילין-ארווין ברלין. עם הביצועים השונים שלו: https://onegshabbat.blogspot.com/search?q=חיימקה שלי זה בחינם ויחסוך לכם את מחירו של הספר. נעמן כהן
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (26)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור תל אביב 1987 ציורים ועטיפה דני קרמן
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
**
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת.
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח המחסור שלהם במים, בחשמל ובמשכורות למנוולים. ההתבוננות במיליוני האיראנים שהשתתפו בלוויה של חמינאי וקראו להשמדת ישראל – מעלה את ההרהור שאולי אין מה לרחם עליהם כי הם באמת, כמו הנאצים, רוצים להשמיד אותנו!?
והלוואי שיתייבשו.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת, כמו בסוריה, מגדל קלפים יקרוס מחר!
אהוד: לידיעת האידיוטים בתקשורת שסתמו את הגולל על יחסי ישראל-ארה"ב.
* דורון גיסין: השלום והברכה לקוראי העיתון. מזה זמן שלא העליתי קטעים מנבכי מוחי הקודח.
לאחרונה מהיותי חשוף למה שמשדרת המדיה, נזכרתי בקטע מן העבר הרחוק , למעשה חזרתי לסצינת המועדונים בשנות השישים או אולי השבעים של המאה הקודמת.
באותם ימים רחוקים הובא לארצנו הקטנה והמשוגעת ריקוד שולי ואזוטרי מן האיים הקריביים בשם : limbo – עיקרו של הריקוד היה לעבור מתחת למוט אופקי שהיה מונמך ככל שהריקוד התקדם. תוך נענועי ירכיים וישבן , חזה וזרועות, היה הכרוז מרעים בקולו מבעד לקצב –
"how law you can go"
בזמנו היה זה אולי משעשע לראות את מיטב רקדנינו מטים את גוום המרופד והדשן אל מתחת למוט האופקי תוך נענועי גו, ישבן וחזה אל מתחת למוט ההולך ומונמך. עד שהעובר מתחת היה קורס בפישוט אברים על רצפת הריקודים.
ועדיין לא האמנתי שזה יגיע גם למוחם המעוות והפליטות ישבן במקום לפיהם שהזדהם ואיבד את מוסריותו.
יש אימרה באנגלית האומרת "its not done"
כנראה ללא התקדמנו ולא הפנמנו את האימרה הבסיסית "HOW LAW CAN YOU GO"
!!!!!!!
אהוד: קרא נא את מאמרו של מוטי הרכבי בגיליון הזה ואז אולי תירפא קצת מראיית השחורות הכרונית שלך.
* אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם: http://benezer.notlong.com http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי * מסעות כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם! עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989! עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין! 05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה 94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי. * היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן! וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ' עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"! עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב, צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה, וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה, עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות! עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר. אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות! עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"! עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית! עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"! עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"! עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"! עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"! עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח" עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"! עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"! עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"! עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"! עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"! ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור. עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?" סִפּוּרִים לִילָדִים עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"! עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"! עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות. עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"! עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"! עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"! אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי. * קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ: https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz * את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"! רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ. עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921. עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"! עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה. https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"! עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם. * אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003. עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי * אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]! עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים. * את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963" עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי. * את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ. עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך. * את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"! עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ. עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005. עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"! עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"! עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים! עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"! עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת דאוד אבו-יוסף. עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי * את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום. עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * שונות את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה"). עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם * הבלוג של דני קרמן https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
יוסי אחימאיר:
המבשר: חיים יבין
יורם אטינגר:
1. מלחמת ארה״ב-איראן: זה לא בגלל ישראל
יורם אטינגר:
2. הפער בין מלל למעש במזרח התיכון –
מוטי הרכבי:
1. הוראות הפתיחה באש המטורללות של המפלגה המשפטית והמפלגה התקשורתית
מוטי הרכבי:
2. אני כותב פוסטים למען השרידות של ילדיי ונכדיי.
עמנואל בן סבו:
"שתמות אמן"
עמנואל בן סבו:
2. שתיקת ראשי "השינוי, הריפוי והתיקון"
עדינה בר-אל :
ראיון עם מיכל סנונית – "אינני יכולה להכאיב לאנשים"
