הדמוקרטיה אינה מתה בקול רעש גדול, לעיתים היא נחלשת דווקא תחת סיסמאות של 'רצון העם', 'ביטחון', 'אחדות' או 'תיקון'.

ההיסטוריה מלמדת שמשטרים רבים לא הכריזו שהם מבטלים את הדמוקרטיה, הם טענו שהם מצילים אותה.

לאורך ההיסטוריה, מימין ומשמאל, מישטרים שונים השתמשו בשפה דמוקרטית כדי לרכז כוח, להחליש מוסדות עצמאיים, להגביל את חופש הביטוי או לצמצם את יכולת האופוזיציה לפעול.

דמוקרטיה אינה נבחנת רק בבחירות, אלא בעיקר בשמירה על שלטון החוק, הפרדת הרשויות, זכויות המיעוט וחופש הביקורת.

הדוגמאות רבות, ברם, נדמה כי הדוגמה הזועקת לשימוש בדמוקרטיה כדי לייצר דיקטטורה אכזרית החלה בגרמניה הנאצית בה הצורר היטלר עלה לשלטון באמצעות הליך חוקי ובחירות, אך לאחר מכן ביטל את הדמוקרטיה, אסר מפלגות, השתיק את התקשורת והקים דיקטטורה טוטליטרית.

גם ברית המועצות הוגדרה כ"דמוקרטיה עממית", אך בפועל היתה מדינת מפלגה אחת, עם דיכוי צנזורה ומעצרים המוניים.

מדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה, כמו מזרח גרמניה, רומניה וצ'כוסלובקיה, הציגו עצמן כדמוקרטיות של העם, אך לא התקיימו בהן בחירות חופשיות.

והרשימה ארוכה, ונצואלה, טורקיה, רוסיה, צפון קוריאה ועוד.

לראשונה בתולדות מדינת ישראל קיימת סכנה ממשית בה מפלגה, לכאורה בעלת קווים פשיסטיים המכנה עצמה בשיא האירוניה "הדמוקרטים" מהווה איום וסכנה ממשית לדמוקרטיה.

במשך למעלה משנתיים נבנה המותג בכיכר החטופים, ברחובות קפלן הבוערים, בהפצת עלילות דם על ראש ממשלת ישראל, מפקיר החטופים, השולח לוחמי ישראל לקרב כדי להציל את עצמו מהמשפט, המותיר את החטופים במנהרות החמאס כדי לשרוד פוליטית.

בראש המפלגה אשר הינה הכול חוץ מדמוקרטית, עומד, גנרל אמביציוזי המתבטא באופן מסוכן נגד הדמוקרטיה, מזהה תהליכים מובהק האוסר על כניסת עיתונאים, המבטיח לסגור תקשורת שאינה משרתת אותו, המבהיר כי ציבור עצום יטופל במחנות לחינוך מחדש.

המודיע כי יפרק מכינות קדם צבאיות, יעצור את "תתי האדם" מההתיישבות היהודית, יפטר את ראש המוסד, ראש השב"כ, יפטר את "משרתי הממלכה".

יעצור את המלחמות, יחתור למדינה פלשתינאית, לא בעת הקרובה, יפעל למנוע מחיילי צה"ל לרצוח תינוקות כתחביב, יפנה את החוות והמאחזים.

לצד האנטי דמוקרט המובהק, נבחרו, באופן דמוקרטי, מועמדים נוספים המערערים ומעקרים את מהות הדמוקרטיה, על ידי מתפקדי המפלגה החדשה ישנה, הכלאה של מר"צ–העבודה-ומובילי הכאוס המופקר תחת המעטה של מחאה שאופיינה בחסימות כבישים, הבערת רחובות, מתקפות על נבחרי ציבור, עידוד סרבנות, קריאות הסתה מהנפשעות שנשמעו בתולדות מדינת ישראל.

ואלה חלק מהנבחרים, משיחיים חולמי שלום, חוסמת כבישים סדרתית מומחית בהבערת בערות, מתרים למשפחות כפר המחבלים וסייעניהם, מייצגת מחבלים וסייעניהם, מעודדי ומנרמלי סרבנות ואי התייצבות לצה"ל, שונא יהדות מוצהר ומתעב יהודים דתיים, מאיים בפירוק ישיבות ההסדר, משווה בין גטו ורשה לגטו עזה, מחרימה להט"ב.

חלקם, ומנותם שנאת האחר המעז לחשוב אחרת מאדוני הארץ, אומנותם החרבת הדמוקרטיה, בהם המייחלים לשני עמים במדינה אחת.

ורק לחשוב שהמפלגה שניהלה, מיום טבח שבת שמחת תורה, מערכת בחירות קשה ואכזרית בכיכר החטופים, בקפלן, שהשתמשה ביגון, בכאב, בגעגוע ובמצוקות המשפחות, לא הציבה אף בן משפחה שכולה, משפחת חטופים ברשימתם המסוכנת בחלקה, והמטרידה עד מאוד.

דמוקרטיות אינן קורסות לתוך עצמן בבת אחת, דמוקרטיות אינן מתרשמות מנושאי שמה לשווא, דמוקרטיות מתגוננות מפני המדכאים את חופש הביטוי, את זכות החשיבה העצמאית, את חירות וזכויות האדם, דמוקרטיות קורסות אט אט עד להפיכתן ל"דמוקרטיות עממיות" ולדיקטטורות במסווה ובגלוי.

האירוניה קופצת ראש מסוכת המציל לבריכה ריקה, כשהיא פוגשת בשם "הדמוקרטים", מעולם לא היתה בישראל מפלגה שהבטיחה דיכוי, השתקה ושלילת זכויות יסוד מאזרחי המדינה עוד טרם שנכנסה בשערי הכנסת.

מצופה מראשי גוש ה"תיקון, שינוי, איחוי, ריפוי, רק לא נתניהו, רק לא חרדים, רק לא ציונות דתית, רק לא עוצמה יהודית", שיציבו, טרם הבחירות, קו אדום למפלגה זו, כתנאי לצירופם לגוש המבקש להנהיג את המדינה.

מדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית.

ביקורת על הממשלה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה גם בכירי מערכת הביטחון בדימוס זכאים, ואף חייבים, להשמיע את קולם.

אולם כאשר הכתובת אינה ממשלת ישראל או הציבור הישראלי, אלא נשיא ארצות הברית, מתעוררת שאלה עקרונית, היכן עובר הגבול בין הבעת עמדה לגיטימית לבין ניסיון לגייס לחץ מדיני חיצוני על מדינת ישראל והבאשת ריחה בעולם, בשם הדאגה לביטחון ישראל?

"מפקדים למען ביטחון ישראל" (Commanders for Israel's Security – CIS) היא תנועה ציבורית שהוקמה לפני 12 שנים, על ידי בכירים בדימוס ממערכת הביטחון, צה"ל, המוסד, השב"כ, משטרת ישראל ושירות החוץ.

בעת הקמתה מנתה התנועה כ-150 בכירים, ומאז גדלה לכ-600 חברים, התנועה מגדירה את עצמה כבלתי-מפלגתית, אך בעלת עמדה ברורה בסוגיות הביטחוניות, מדיניות ומאוד מאוד פוליטית וצבועה בערבוב צבעי שמאל קיצוני, שמאל ציוני רדיקלי, שמאל מרכז.

מטרות העמותה, על פי הפרסומים הן: שמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קידום הסדר מדיני עם הפלסטינים מתוך תפיסה ביטחונית, התנגדות לסיפוח חד-צדדי של יהודה ושומרון, תמיכה בהיפרדות מדינית מהפלסטינים תוך שמירה על צורכי הביטחון, קידום יוזמת "ביטחון תחילה", הכוללת צעדים מדיניים, ביטחוניים ואזרחיים.

באחרונה עמותת העצומות של הגנרלים לשעבר שיגרה לנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ עצומה ובה תיאור אוטו אנטישמי על אחיהם היהודים, החלוצים והאשמתם באלימות ופשיעה לאומנית נגד הפלשתינאים.

הגנרלים לשעבר העסוקים בהבאשת ריחם של החלוצים, ריחם של האחים היהודים בפני הפריץ כחלק מהעצומות שפורסמו מיום היווסדה של העמותה.

2014 – מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו הקורא להיענות ליוזמת השלום הערבית ולפתוח במהלך מדיני, מכתב זה היה הבסיס להקמת התנועה.

2015–2016 – קמפיין "ביטחון תחילה", שבו הוצגה תוכנית להיפרדות מהפלסטינים גם ללא הסכם קבע מלא, תוך שמירה על חופש הפעולה הביטחוני של צה"ל.

2017–2020 – שורת עצומות נגד החלת ריבונות או סיפוח חד-צדדי ביהודה ושומרון, בטענה שהדבר יסכן את ביטחון ישראל ואת הרוב היהודי.

2023 – הצטרפות למכתבים ציבוריים שהזהירו מפני המשבר סביב הרפורמה המשפטית והשלכותיו על לכידות מערכת הביטחון ועל כשירות צה"ל.

לאחר טבח שבת שמחת תורה 2023 – פירסמו מסמכי מדיניות הקוראים לשילוב הכרעה צבאית בחמאס עם מהלך מדיני-אזורי הכולל את הרשות הפלסטינית ומדינות ערב המתונות.

2025 – מכתב לשר הביטחון בדרישה לפעול בתקיפות נגד תופעות של טרור יהודי ולמנוע פגיעה בחיילי צה"ל ובתושבים פלסטינים, בטענה שהדבר פוגע בביטחון המדינה.

לחלק מ"מפקדים למען ביטחון ישראל", בהם אבות הקונספציה, היתה השפעה למציאות הנוראה אליה הגיעו צה"ל ומדינת ישראל בטבח שבת שמחת תורה.

ועתה, בעיצומה של מלחמת התקומה, מלחמה בשבע חזיתות, מוצאים לנכון חברי עמותה זו, הנתמכת במימון על ידי הקרן החדשה לישראל, לפנות לגורם זר בקריאה להתערב בסוגיות בוערות של מדינת ישראל.

מכתב המספר סיפור של צד אחד, היוצר נרטיב, ההופך את מדינת ישראל למדינה בה תתי האדם מפעילים טרור יהודי נגד הפלשתינאים, מציאות כזב הגורמת לנזק עצום למעמדה שלל מדינת ישראל.

במכתב הדואגים לביטחון ישראל נכתבה האשמה כוללנית ותיוג יהודים, מאות אלפי מתיישבים, חלוצים, מלח הארץ, אוהביה ומגינה, כטרוריסטים.

הדואגים לביטחון ישראל, לא כתבו על הטרור הפלשתיני הרצחני, על רצח יהודים, על פיגועי טרור לעיתים עשר פעמים ביום, על טרור הכבישים, על הסתה, הפצת שנאה, חינוך לרצח יהודים.

מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית היא מדינת חוק, מערכות אכיפת החוק פועלות נגד כל מי שנוקט בהתנהגות ובמעשים עבריינים, דין אזרח תל אביבי כדין אזרח מעלי.

האם הדואגים לביטחון ישראל מתכוונים לישראל מסוימת בלבד?

קבלו אותה, את מלכת המילים החדשות של השיח הישראלי, "חיכוך".

מילה תמימה לכאורה, אך כזו שהפכה למכבסת מילים המטשטשת את הגבול בין תוקפן לקורבן.

בפיזיקה משמעות המילה חיכוך, זהו הכוח המתנגד בין שני משטחים הנוגעים זה בזה, ברפואה חיכוך מתאר שפשוף או התחככות בין רקמות, איברים או משטחים בגוף, באמונה חיכוך הוא המפגש בין האמונה לבין המציאות רעיונות וחוויות המעמידים אותה במבחן.

אלא שבישראל של השנים האחרונות קיבלה המילה משמעות חדשה, היא חדלה לתאר מציאות והחלה לעצב תודעה.

במציאות הישראלית החדשה בקרב חלקים מסוימים בחברה, חיכוך פירושו יהודים רשעים, מתנחלים, טרוריסטים, שונאי אדם וחובבי רצח תינוקות פלשתינאים, חיכוך 2026 על פי האוטו- אנטישמיים המקומיים, הוא יהודים המעזים לצאת לטייל בארץ ישראל, לפגוש ערבים תמימים, נפלאים, שוחרי שלום, המגיעים בסבר פנים יפות ובנפש חפצה לרעות את הצאן בשטחים הפתוחים ומגינים על עצמם ועל צאנם מהמתנחלים אוכלי המוות.

החיכוך היהודי ערבי לא החל אתמול, הוא מלווה את שיבת ציון מראשיתה, עוד טרם שנות התקומה, הגאולה והתחייה, כבר בתרפ"ט התחככו ערבים ביהודים, ב-1948 התחככו ערבים, לא רק מפלשתינה אלא מהשכונה כולה, ביהודים, אודים מוצלים שהגיעו מהתופת לארץ אבותם, ליהודים שהגיעו מהגולות הדוויות אשר גם שם התחככו בהם.

החיכוך נמשך מאז ובכל יום, במדינה היהודית הדמוקרטית, באוטובוסים, במסעדות, בטרמפיאדות, ברחובות, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בקניונים, בבתי הספר, חיכוך של נהרות דם, שבילים של אש ויובלים של שנאה.

החיכוך החדש נולד ממצוקתם של יהודים, אחים, אשר מאמרו הנודע של ברל כצנלסון, מחוויר אל מול הטנטרום שאחז בחלק מהעם היהודי, חלק קטן אך השולט עדיין במוקדי הכוח וההשפעה, כה אמר ברל, אשר יורשיו הם מראשי שונאים אחיהם ובני עמם: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד ורצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש ההערצה והתמכרות..."

אירוע הרצח המתועב של רס"ן יובל עזרא הי"ד ואיש כיתת הכוננות בניהו מלט הי"ד. בפאתי כפר פלשתיני אשר חלק מיושביו יצאו ממנו להתחכך ביהודים המטיילים בדרכים בהם פסעו אבות אבותם, גנבו את הנשק, ירו ורצחו.

אירוע טירוף הדעת שאחז בחלק מראשי מפלגות השמאל הקיצוני, הרדיקלי, המשיחי והפרוגרסיבי, אשר עוד טרם שהובאו בניהו ויובל למנוחת עולמים, הסתערו מיליציות השנאה ופלנגות האיבה והאשימו את היהודים ברצח עצמם, הם כינו את הרוצח גיבור המגן על ביתו ועל כפרו מפני הטרוריסטים היהודים.

ההאשמה המתועבת והאנטישמית של היהודים, הקורבנות, ברצח של עצמם, היא מחלה חשוכת מרפא, מחלה המכשירה את רצח היהודים הבא.

החיכוך, שיש בחולים במחלה חשוכת המרפא הסבורים כי אינו מקרה והוא מתוכנן, והינה שיטה של ראש ממשלת ישראל וחלק משריו כדי להבעיר את השטח ולנצל את המצב לקושש קולות בבחירות.

החולים, מייסדי עלילת הדם מספר, מי יודע כמה, מייצרים ומייצאים לארץ ולעולם את עלילת אלימות תתי האדם, המתנחלים, הטרוריסטים היהודיים, בהם המצדדים באוייב, הרואים ברוצח קורבן.

המאשימים את היהודים המטיילים בארץ ישראל, המבקשים להגן על עצמם, במותם, אינם ראויים להיות חלק מהשיח הלגיטימי, מי שמאשים את אחיו באופן פבלובי, מתוך פוזיציה, מתוך עיוורון של איבוד מצפן ומצפון, הוא אח הזקוק לחמלה ולגמילה ממחלת השנאה העצמית.

המילה 'חיכוך' אינה עוד מונח תיאורי, היא הפכה, לעיתים, למנגנון המטשטש אחריות מוסרית ומלבין אלימות.

חברה שמאמצת שפה המטשטשת את ההבחנה בין רוצח לנרצח מסכנת לא רק את האמת, אלא גם את יכולתה להגן על עצמה זהו החיכוך האמיתי המאיים על החברה הישראלית.

כשמשנים את משמעותן של מילים, משנים גם את משמעותם של המעשים כאשר רצח הופך ל'חיכוך', הדרך לטשטוש האמת קצרה מאוד.

עמנואל בן סבו

אני מזמין אתכם, לרגע, לתרגיל בדמיון מודרך.

אם, חס וחלילה, חלילה וחס, חס ושלום, היינו מפסידים במאבק על הגולן בשנות ה-90. הגולן היה נמסר לאוייב הסורי. ההתיישבות הישראלית הייתה נעקרת. היינו מגורשים מבתינו, מנושלים מאדמתנו, מפעל חיינו היה נחרב.

וכעבור 18 שנה, אלפי מחבלים היו פושטים מן הגולן, מבתינו ממש, לעמק החולה ולעמק הירדן, למסע של רצח, אונס וחטיפה המוני – טבח 7 באוקטובר. הטבח היה מוביל למלחמה. ובמלחמה צה"ל היה משחרר את הגולן, בנינו היו מגיעים כלוחמים ליישובים שחרבו.

מה היינו עושים אז? מה היינו רוצים שיקרה?

לי אין ספק מה הייתי עושה. הייתי מתמסר כל כולי למטרה אחת – הקמה מחדש של יישובי הגולן. לא חשוב מה היה גילי, מה היה עיסוקי, מה עומק השורשים שהייתי מכה במקום החדש – הייתי רוצה לחזור לביתי על הגולן.

סביר להניח שכמוני חשים רוב תושבי הגולן. ומי שבאופן אישי היה חש שאין בכוחו להתחיל מפעל חיים נוסף – לבטח היה רוצה שבניו יעלו לגולן, או שיהיו אלה ישראלים אחרים, אך שההתיישבות בגולן תקום מחדש.

זה כל כך נכון. זה כל כך טבעי. זה כל כך הגיוני. זה מובן מאליו.

אז למה הרצון להתיישב מחדש ברצועת עזה מתויג כ"הזוי", "מטורף", "קיצוני"? מדוע הוא בלתי לגיטימי?

אפשר להתווכח האם נכון ורצוי לחדש את ההתיישבות ברצועת עזה, להקים מחדש את גוש קטיף, האם התיישבות כזו תשרת את האינטרס הישראלי, האם היא תתרום לביטחון.

אבל מאיפה אנשים לוקחים את עזות המצח לשלול את עצם הלגיטימיות של דיון כזה, להציג אותו כ"הזוי"? איך אנשים שתמכו בהתנתקות וכל הקונספציה שלהם קרסה, מרשים לעצמם להתנשא כך על מי שצדקו?

להלן, קיצור תולדות גוש קטיף. יישובי גוש קטיף קמו כחוק, על פי החלטת ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. המתיישבים הם חלוצים שעלו כשליחי העם והמדינה לחולות עזה, הפריחו את השממה, בנו בית, נטעו עץ, היכו שורש, יסדו קהילה, יצרו חיי חינוך ותרבות והפכו את השממה לגן פורח. הם עמדו איתן, בחוסן אישי, קהילתי ולאומי למופת, בשתי אינתיפאדות, בפיגועי טרור, במכוניות תופת, בירי קסאמים ופצמ"רים. ולבסוף נעקרו ביד אחים, בהחלטת מדינתם, שבשליחותה יצאו במסירות להתיישבות; המדינה, שאותה הם אוהבים, לה הם מסורים, אותה הם משרתים בנאמנות בביטחון ובהתיישבות; בידי צה"ל שבו הם שירתו בנאמנות וחינכו את בניהם להמשיך ולשרת בנאמנות. והם ניהלו מאבק דמוקרטי למופת, שכותרתו – באהבה ננצח, ואפילו בזמן העקירה עצמה הם נטלו את האחריות, שהממשלה לא נטלה – להבטיח שהעקירה לא תידרדר למלחמת אחים.

ואחרי העקירה מסתבר שהמדינה לא דאגה להם, שהטיפול בהם היה מחפיר, מחדל ממדרגה ראשונה. ואף על פי כן, הם המשיכו לאהוב את המדינה, לתרום לה, לשרת אותה. וכעבור 18 שנה יצאו טובחי 7 באוקטובר מתוך המקום שהם הקימו ושהיה ביתם, לבצע את זממם, את הפשע הנורא נגד העם היהודי ונגד האנושות.

מה טבעי יותר, נכון יותר והוגן יותר, מחידוש ההתיישבות ברצועת עזה, ולו כדי להבהיר לאוייב שהטרור לא השתלם לו?

איני טוען שבכל מקום שהיה בו יישוב יש להקימו מחדש. יש לבחון כל מקרה לגופו, לראות את היתרונות והחסרונות שבו. אולי נכון להקים מחדש את גוש קטיף בתוחמת הצפונית, שתהיה חלק בלתי נפרד מן המועצה האזורית חוף אשקלון.

איני שותף למאבק לחידוש ההתיישבות, כי הוא ממוסגר במסגרת שבעיניי היא מתועבת ומפלצתית – הקריאה לטיהור אתני של רצועת עזה משני מיליון הפלשתינאים שחיים בה והקמת ההתיישבות על חורבותיה. זה רעיון זוועה בלתי מוסרי, בלתי אנושי ובלתי מעשי. כל עוד הקמת ההתיישבות מתויגת עם הזוועה הבן גביריסטית הזאת, אנשים כמוני לא יוכלו להתקרב ת"ק פרסה אליה.

כדי להקים היום התיישבות חדשה ברצועת עזה, למשל בתוחמת הצפונית, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה. מי שמפקיר את הקמפיין להתיישבות בידי פנאטים עם רעיונות מסוכנים, לעולם לא יוכל ליצור קונצנזוס.

אני מקווה שאנשי גוש קטיף לשעבר יתארגנו, יתנערו מדניאלה וייס, בן גביר וכל אותם קיצונים, ויובילו מסע להכשרת הלבבות בעם ישראל להקמת הגוש מחדש, בלי אותם רעיונות זוועה. מגיע להם לחדש את מפעלם.

לא שאלה את מיכל סנונית

 איך את מסבירה את זה  שבטכס החתונה שלך כשצעדת על הבמה לעבר חתנך הראשון, נעצרת פתאום והכרזת לעיני כל הקיבוץ  ''אני שונאת אותו!"

את הסיפור על החתונה שלה בקיבוץ עין החורש, סיפרה לי מיכל סנונית לפני כעשרים שנה כשחזרנו במונית מבית הספר של עומר שאליו הוזמנו שנינו למפגש עם תלמידים ביוזמת אמנות לעם.

בדרך חזרה כששנינו יושבים מנמנמים על המושב האחורי של המונית, התעוררה פתאום מיכל משנתי ושאלה אותי אם  סיפרה לי על החתונה הראשונה שלה.

אמרתי לה שלא רק שלא סיפרה לי, אפילו לא הזמינה אותי. היא התנצלה וסיפרה לי את אחד הסיפורים הבלתי אמינים ששמעתי בחיי.

"החתונה שלי," סיפרה לי מיכל, "נערכה באולם התרבות של הקיבוץ, אני צעדתי בשמלת כלולות על הבמה בין אימי לאימו של החתן, וכשהגענו אל קירבת החופה ניתקתי את עצמי משתי האמאות, רצתי למרכז הבמה והכרזתי:

''די!  גמרתי איתו!  יותר לא אצא איתו אף פעם! הוא גועלי. הוא צבוע. אני מתעבת אותו! אני שונאת אותו. אינני יכולה לסבול אותו יותר. בהתחלה אמנם מצא מאוד חן בעיני. הייתי מסונוורת מצורתו החיצונית. נדמה היה לי שאין יפה ומבריק ממנו. אהבתי לטייל עימו ברחוב דיזינגוף לעת ערב. הוא היה אז קרוב אלי מאוד, שנינו היינו הדוקים זה לזה, וחם היה לי עימו וטוב. אבל כמה אפשר...

"סיפרתי זאת לחברות שלי והן דווקא ניסו לעודדני, אמרו הוא יפה, הוא חמוד מאוד! הוא בדיוק בשבילך!

"עכשיו אני יודעת שהן רק רצו להחניף לי, מאחורי גבי בטח דיברו אחרת, צבועות שכמותן, זה רק משניא אותו עליי יותר ויותר, אינני יכולה אפילו להסתכל עליו. הוא נמאס! נמאס! נמאס...

"זהו. אני יודעת מה אעשה. אחביא אותו אחת לתמיד בתוך המגירה הקטנה שלי, שירקיב שם, לא אכפת לי, אני כבר מוכרחה, מוכרחה ללכת ולקנות לי סוודר חדש במקומו...''  

 נהג המונית שהקשיב לסיפור, היפנה לרגע את ראשו אחורנית ושאל אם זה סיפור אמיתי. 

אני לא שאלתי. הכרתי את הסיפור על הסוודר כמעט בעל פה, זהו סיפור מתוך ספרי ''יומנה  של  איה הג'ינג'ית''. מתוך הרשימה של עדינה בעיתון חב''ע למדתי שמיכל סנונית הרבתה לקרוא ספרים בנעוריה אבל לא ידעתי שיש לה אומץ כזה ויכולת הומוריסטית לקחת סיפור דמיוני ולהפוך אותו למערכון היתולי שהיכה באלם את כל הקיבוץ וכמעט גרם לאם הכלה להתעלף על הבמה. התדהמה באולם החתונה לא נמשכה זמן רב, כי חלק מהקהל הכיר את הסיפור ופרץ בצחוק וגרר אחריו מחיאות כפיים שהרעידו את האולם. 

לעדינה ב-אל לא היה מושג על סיפור החתונה של מיכל, ולכן לא יכלה לשאול עליו, מכאן צץ לי רעיון להציע לעדינה שבהמשך הפרקים של הסידרה הביוגרפית הזאת, תוסיף שאלה אחת 'כבקשתך' שאותה ישאל גיבור הפרק עצמו, שאלה שאף אחד אחר מלבדו לא היה יודע לשאול.

פוצ'ו

הגיגים קלים על עניינים כבדים

שתיקת המואזינים

בשם אללה הכביר

אחי בני עמי ברכת אללה עליכם

בעיניים דומעות אני רואה מה שקורה בחוצות ערינו וכפרינו ובאוהלי הבדואים, וליבי נחמץ: רצח של אחים כל יום וכל לילה. צעירים, זקנים, נשים וטף. למה זה קורה אצלנו? הלא יש לנו מנהיגים, שייח'ים, חאג'ים, חברי-כנסת, אנשי דת, אימאמים, מואזינים, שתפקידם לקרוא למאמינים לתפילה ולאמונה, מעל כל מגדל של מסגד. אבל קולם לא נשמע.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם.

הצעירים האלה עם הרובה ביד קיבלו חינוך במשך תשע או אפילו 12 שנים. וזוהי התוצאה של החינוך הערבי-המוסלמי שלנו?

תראו את הצעירים היהודים: הם דבקים בתורה שלהם, תורת מוסא הנביא שלהם. הם ממושמעים טוטאלית לרבנים שלהם. הרב אומר להם לשבת – הם יושבים בישיבות שלהם ולומדים יומם ולילה. הם שומעים מרבם פקודה "קומו!" הם קמים ויוצאים להפגין. הרב אומר להם "אל תתגייסו!" אז הם לא מתייצבים בבסיס הגיוס. זהו החינוך של הרב. מסורת של אלפי שנים. יש גם אצלם תופעות של משפחות-פשע קטלני ומעשי רצח, אך אין להשוות בין מה שקורה אצלם, ומה שקורה אצלנו, מבחינה סטטיסטית. הלא כן?

אנחנו פונים למשטרה, אך זו קצרה ידה מלהושיע, והיא גם איננה מזדרזת במלאכתה, כנראה לפי רמז של השר שלהם בן-גביר. אז רק עלינו לפטור את הבעייה הכאובה הזאת.

אנחנו אומה של גיבורים, של אמיצים במשך אלפי דורות. אז עכשיו, בדורנו, לא יימצא גיבור כזה שיקום ויקרא: הו, בני-ערב, אנשי כבוד וגבורה! בסטה! די לאלימות ולרצח. חדל אש!

ע. אבו סאלם בן הגליל

יהודה גור-אריה

על "יום השישי" מאת אריאל שנבל

כנרת זמורה 2026, 269 עמ'

על הרוב דיסטופיה איננה מסוגלת לנבא את העתיד, אבל היא עשויה להזהיר מפני מעקשיו האפשריים. עשרות רבות של דיסטופיות התפרסמו בעולם, בהן מבקשים הסופרים להזהיר את הקוראים מפני רעות המזומנות למין האנושי, ובאמת מעט מאוד מתחזיותיהם התממשו. די אם נזכיר את "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שכתב על לידות מחוץ לגוף האישה, אך לא העלה על דעתו אפשרות שיומצא המחשב; את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, שניבא על חברה בה מכבי האש מופקדים על שריפת ספריות ובעלי הספריות. אמת עתידית אפשר למצוא ב "1984" של אורוול שחזה את זוועות הקומוניזם, אבל ב-1949, כאשר ראה הספר אור – רק עיוור לא ראה את הזוועות שמבצע סטלין, אמת ניתן למצוא ב"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג שתיאר איך בני אדם הופכים לחיות טרף, אבל לא חסרות אצלו "צליעות". המצב הביטחוני והמדיני הקשה של מדינת ישראל העטופה באויבים המבקשים להכחידה – הוא כר פורה לדיסטופיות מקומיות, כגון "הדרך לעין חרוד" (מוזכר בספרנו בעמ' 230) ו"שואה 2" של עמוס קינן, "2023" של יגאל סרנה, ו"השלישי" של ישי שריד.

מטבעה של הדיסטופיה הוא שהיא מדכאת, וגם משרה תחושה לא נעימה של פטרונות מצד הסופר, שכביכול הוא רואה את מה שקהל קוראיו אטום מלראות. כשהתחלתי לקרוא את "יום השישי" היה בי חשש שאחווה את התחושות האלו, בעיקר אחרי שגונב לי במה עוסק הספר מהרשימות של חנוך דאום ונוית בראל, ואני מודה שהדיסטופיה שבספרו של אריאל שנבל בנויה לתלפיות, ולמי שתוהה כיצד יצא כזה רומן מהוקצע ממקלדתו של סופר שזה הרומן הראשון שלו – התשובה – אם מותר להשתמש במטפורה – האיש "שחיין" מצטיין מזה שנים רבות בים התרבות והספרות.

ועתה לגוף העניין, לגופה של היצירה, הבנויה על "אילו" גדול: האם יש לחש או קסם שיוכל לשנות את אירועי העבר? בנושא זה חוברו הרבה פנטזיות, בהן בעלי כוחות על המציאו מכונות זמן, שמאפשרות להעניק כנפיים לדמיון. הרומן שלפנינו נעגן, כביכול, באדן מוצק: רמח"ל, איש הקבלה והמסתורין הוריש ספרון, ובו לחש, שמאפשר לבכור, או בכורה, להחזיר אחורה את הזמן ביממה, מעשה שיכול להתקיים ביום שישי מהזריחה ועד השקיעה.

כדי לשכנע את הקורא שמדובר בירושה אמיתית מרמח"ל, בחר הסופר שלנו בספר שלו שנותרו ממנו רק פרגמנטים מעטים "זוהר תניינא". גיבורת הספר, שהסופר אינו מגלה את שמה לאורך כל היצירה – ואני מודה כבר כאן, שלא הבנתי מדוע – מקבלת מאביה ידיעה כי בספרון הזה מצוי לחש פלאים שיכול לשנות זמנים שנקבעו על ידי הבורא. לאחר שבעלה, לביא, נהרג בקרבות מול חמאס, היא מפעילה את הקסם הזה, וצונחת אל ה-6.10.2023, כשבכוונתה למנוע את הטבח ב-7.10.2023, ולכן למנוע את מותו של לביא. לשם כך היא נוסעת לשדרות וליישובי העוטף כדי להזהיר מפני האסון המתרגש ובא. במשטרת שדרות, ליד גן ילדים בבארי וכו' מתייחסים אליה כאל מי שזקוקה לפסיכיאטר.

בעזרת יסכה, חברת ילדות, היחידה שמאמינה לנבואות של חברתה, הגיבורה מצליחה להיוועד עם שר בממשלה, וזה משועשע מדבריה, מאמין שמדובר במעריצה קצת מסובבת בראש, והוא מרשה לעצמו להיטפל אליה מינית, ובתגובה היא סוטרת לו.

בשל חבלה מכוונת של מתדלק, המכונית שלה מושבתת, ומשום מקום מגיע צעיר בשם אלון, שעיניו דומות לאלו של לביא, ומסיע אותה לכל המקומות בעוטף שעלול להתרחש בהם האסון. יסכה מצליחה להזעיק שני עיתונאים שישמעו את מה שלגיבורה יש לומר. הם מתרשמים מכך שלגיבורה יש ידע על אירועים שייוודעו לציבור רק אחרי ה-7.10, לכן הם מוכנים לפרסם את דבריה, אך לא יוצא מזה כלום, כי הם רבים ביניהם על בלעדיות ועל ראשוניות בפרסום.

צריך לציין שהאירועים המתוארים בסיורה של הגיבורה לעוטף משובצים בהבזקים מן העבר (מה שמכונה בלועזית – פלש-בק), על חיי הזוגיות, על התחרות בין שתי עורכות הדין – הגיבורה ויסכה, על אחיה, צחי, ואחותה אורלי, על כמעט פלירט וכד' – הבזקים מעניקים לתמונות היעגנות לריאליה.

כאן מופיעה תמונה שמערערת את התחושה המצופה מהקורא שיזרום עם העלילה המדומיינת: מופיע צעיר מחזיק ביד סכין, מאיים על שתי הנשים, ואוזק אותן, ומסתבר שזה אלון, הדורש מהן להפסיק את אזהרתן מפני האסון המתקרב, כי כבר זכו להצלחה – הנגדת מחיל המודיעין, עוררה את כל המערכת, קם כוח לוחם שמכריע את מחבלים, והעזתים מניפים דגלים לבנים. ולא רק זאת, אלון מגלה שהוא "מהעתיד", בנה של הגיבורה שלנו, שברגע זה היא רק בהריון. לא ברור מדוע סכין ואזיקים, לא ברור מדוע הגיבורה לא הכירה מיד את אלון, זה שהסיע אותה ביישובי העוטף, קנה לה מים וכריך. דווקא משום שבאמת הרומן הזה בנוי לתלפיות, התמונה הזאת (עמ' 111-110) יוצאת דופן מההוויה המדומיינת עצמה.

הגיבורה מתעמקת בכתבי רמח"ל ובפרשנויות עליו, כשהיא שואפת להתוודע לתוצאות האפשריות בשל ניצול הקסם שבלחש המחזיר את הזמן לאחור, ומסתבר לה שרבנים החרימו את רמח"ל ואת ספריו, ובראשם ר' יעקב עמדין, יעב"ץ, שקבע כי בעקבות הניסיון של רמח"ל לשנות זמנים שקבע הקב"ה – אסון גדול עלול לחול. (אינני בטוח שמבחינה היסטורית ר' יעקב עמדין הוא היריב הנכון, את רמח"ל נידו העיקר רבני ונציה).

מסתבר כי מניעת אסון אחד, גורם לאסון הרבה יותר גדול. ועוד דבר: הגיבורה פונה למי שיודע לפתור צפנים, ומסתבר כי בתוך הספרון נמצא פתק, כנראה מאביה, ובו מילים סתומות באנגלית. פותר הצפנים מבשר לגיבורה כי המילים הסתומות הן מפתח לארנק קריפטו, ובו סכום אגדי. כאן דוגמה מצוינת להפלגה דמיונית שמתיישבת יפה עם ההוויה הפרושה לאורך כל הספר. וכל כך למה? משום שאחרי האסון הנורא שפוקד את מדינת ישראל, המחייב פליטים ישראלים להתיישב בארצות הברית (כפי שיפורט להלן), הגיבורה שלנו, בעלת ההון האגדי מצליחה לקנות בכספה 25 דונמים, ולבנות עליהם בית חולים ומוזיאון לזכר מדינת ישראל, והנתינה הענקית שלה נובעת מתחושת האשם כי בגללה בא האסון על מדינת ישראל (ראו לדוגמה עמ' 186).

מבחינה כרונולוגית (הרומן אינו בנוי בסדר כרונולוגי, אלא קופץ קדימה ואחורה בזמן) בשנת השמונים למדינה, 2028, במקום צפירה לקראת החגיגות, מושמעת אזעקה, שבעקבותיה מתארע אסון נורא: איראן שולחת אינספור טילים ההורסים את כל ערי ישראל, אנשי המודיעין נרצחים במיטותיהם (תמונת ראי למה שעשה המודיעין שלנו למנהיגי חמאס, חיזבאללה ואיראן!), הסייבר והחשמל מנותקים, חיזבאללה ופלסטינים פולשים למדינה במטרה אחת ויחידה – להרוג כל יהודי שימצאו. תוך זמן קצר מדינת ישראל מפסיקה להתקיים, ורק מעוזים מעטים מחזיקים מעמד. לפני שראש הממשלה נרצח בבונקר, הוא פוקד על הצוללת האטומית לשלוח פצצה כדי להשמיד את איראן, והצוללת עצמה נכחדת על ידי טורפדו. הגיבורה, שבעלה לביא (שכזכור, קם לתחייה!) ממהר להגיע ליחידה כדי להילחם בפולש, וכצפוי, נופל בקרב, פוגשת – אחרי תחנות מחרידות בדרך (בין השאר תור של קילומטר לתחנת דלק שספגה ונדליזם של נהגים מיואשים) – את יסכה חברתה, שבעלה, מוטי ושלושה מילדיה נרצחו, ורק ילד אחד נותר בחיים – עידן בן התשע. השתיים חוברות לחבורה של צעירים שמחזיקים בנשק, ומתכוונים לרדת אל הבקעה, ולנסוע בכביש תשעים עד ליישובי עמק המעיינות.

צריך לציין לזכותו של המחבר על כך שהגיבורה מתוארת בסצינה זאת כמנהיגה של החבורה, למרות שחבורת הצעירים יש יוצאי צבא, ואפילו מ"פ במילואים. הגיבורה אפילו נואמת נאומים קצרים, וחושפת ידע היסטורי (על פי יוסף בן מתתיהו), ובהמשך ידע בטופוגרפיה ואסטרונומיה שקלטה מהוריה.

אדלג על הקורות אותם בדרך, ואזכיר בקצרה תמונה שצוירה על ידי המחבר בצורה מושלמת: כביש תשעים שורץ טנדרים של מחבלים עם אר פי ג'י ודגלי חיזבאללה. חברי החבורה סרים למשכנו של בדווי בשם נביל, המקבל אותם בלב שלם, כאשר שתי נשותיו מטפלות באלון בן הארבע שלקה בחום. נביל לוקח על עצמו סיכון גדול כאשר הוא יוצא לקראת המחבלים המבקשים להיכנס למתחם שלו, והוא מצליח לגרום להם לוותר על הביקור אצלו. הקטע הזה בספר מרתק, כי הרי אחרי שתי אינטיפאדות נוראות ואחרי הטבח המזעזע ב-7.10.23 אפילו שוחרי שלום אדוקים התאכזבו מהאפשרות ליחסי שכנות טובה עם הערבים, והנה, אנו פוגשים משפחה ערבית (נביל פלסטינאי, ואחת מנשיו ערבייה ישראלית) שמוכנה לקחת על עצמה סיכון נורא כשהם נותנים חסות ליהודים. זה מזכיר בהכרח את חסידי אומות העולם אשר בסיכון נורא העניקו מסתור ליהודים בימי מלחמת העולם השנייה. ללא ספק, המחבר שלנו מעניק לקוראים סיבה למחשבה שנייה. וכן, מסתבר כי למרות שמשפחתו של נביל לא חרגה מההווי הבדווי (שתי נשים), הם אנשים מתורבתים – נביל היה מנהל עבודה אצל קבלן יהודי, עלא אשתו היא רוקחת מדופלמת, ובנם אזהר הוא חובב רדיו, שבזכותו החבורה מקבלת מידע מהעולם, כשאמצעי התקשורת הישראליים כבר אינם קיימים.

ניסיון ההצלה של החבורה באמצעות משאית בעלת רצפה כפולה, בעלת זכות מעבר, ועלייתם של החבורה אל אנייה העוגנת בעכו, ואשר תביא אותם לארצות הברית. שוב, ערבים שמסכנים את חייהם (אמנם תמורת תשלום) כדי להציל יהודים. שוב עולה בזיכרון מעשיהם של הדנים, שאמנם תמורת תשלום העבירו את יהודי דנמרק בסירות לשוודיה. לא נותר אלא לשער כיצד הגיעו מאות אלפי פליטים מארץ ישראל לאמריקה, ובפרק מיוחד המיוחס לשנת 2048, מאה שנה למדינה ששרדה רק שמונים שנה, מסתבר שההוויה בגלות אמריקה לא שינתה את העם המפולג: חילוניים ודתיים לאומיים נמצאים בעיר "ניו איזראל", ואילו חרדים וחרד"לים נמצאים בעיר. "ניו ג'ודאה". דוגמית מהקורה שם נמצא במשפחתה של הגיבורה – אחותה אורלי החר"דלית, נמצאת בריב מתמיד עם צחי אחיה השמאלני.

הקידמה באמריקה מתוארת במידה מסוימת של גיחוך – במוטלים, המופעלים אוטומטית, קשה למצוא גם בעלי שירות אנושי, המקרר מודיע לבעל הבית מה חסר במקפיא, ומזוודות בשדות התעופה אינן מגיעות במסוע, אלא נוחתות ממטוסים זעירים, ולפעמים נוחתות על ראשו של הנוסע.

כאמור, סדר הפרקים איננו סדר כרונולוגי, אלא יש בו קפיצות אחור וקדימה. הספר מתחיל בפרולוג המספר את צוואתו של רמח"ל לפני מותו בעכו ממחלת הדבר, בהמשך מופיעים הפרקים כדלקמן: ישראל 2023; ניו איזראל קולורדו 2048; ישראל 2024; ישראל 2028; ישראל 2023; הקפיצות האלו אינן מקשות על הקורא לחוש את סדר האירועים. וכן, צריך להזכיר שסוף הספר מחזיר את הקורא להתחלה, כאשר בבוקר השכם מודיעים לגיבורה כי בעלה נהרג.

אני שאלתי את עצמי לאורך הקריאה מדוע המחבר החליט להשאיר את הגיבורה הראשית נטולת שם, יש אינספור פעמים שגילוי השם ממש מתבקש, אביא שתי דוגמאות: כאשר היא מבקשת לדעת את שמותיהם של בני החבורה, עימם היא יוצאת לדרך לכביש תשעים, זה הרי התבקש שהם ישאלו לשמה ; כאשר אלון מגיש לה מכתב בו "מתכתבת" הגיבורה עם עצמה בהפרש של עשרות שנים – בסוף המכתב יש חתימה: "אני".

למי שחושש שיש ממש בפלא הזה של החזרה בזמן, והאסון שבעקבותיו, יש בספר הרגעה – מקובל מבטל את הנדר ליד קברו של יעב"ץ.

דרכו של מבקר להיות רשע למצוא פגמים ביצירה אותה הוא מבקר, ואני באמת אינני חסיד של כתיבה עתידנית וכתיבה דיסטופית, ולמרות זאת הריני להעיד שבעיניי הרומן בנוי על רעיון ייחודי, רומן מעניין ואפילו מרתק.

משה גרנות

עכשיו

שמלאו לי 90

אני מרגיש

כאילו כבר מתי

וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ

הסופר

אהוד בן עזר

נכדו

של יהודה ראב

*

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת.

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!

* אהוד ידידי, תודה על הריאיון איתי. אני לא רגילה לספר כך על עצמי והנה פתחת לי דלת.

ותודה כמובן גם לעדינה בר-אל על השאלות שאיפשרו לי לספר כל זאת.

הערה: מה שכתבת על גיל 90 כאילו מתת, עשה אותי עצובה. אין צעיר ממך ברוחך ובכל עשייתך.

העיתון הוא דוגמה חיה לכך.

שלך באהבה,

מיכל

* אהוד היקר, תודה על פרסום הסיפור "חרב חדה". אודה לך אם תסכים לפרסם רשימה שכתבתי על ספרו של אריאל שנבל, עורך מדור הספרות של "מקור ראשון".

אני מכיר ומוקיר את מיכל סנונית, ושמחתי על הריאיון שערכה עמה עדינה בר-אל הנהדרת. רוב הדברים המוזכרים בריאיון מוכרים לי, מה שחידש לי – היא העובדה שמיכל אהבה את הלינה המשותפת בקיבוץ עין החורש (שלא מעט גינו בחריפות), וכי הייתה מגיעה לילדיה בקיבוץ מדי יום כדי שהם לא יסבלו בעקבות הפרידה מבן הזוג. בוודאי שאפשר ללמוד ממנה איך מונעים פגיעה בנפש הילדים.

נעמן כהן מביא נקרולוג מעניין על מרק ליאופולד בנימין בלוך שעצמותיו שלו ושל אשתו זכו להיות טמונים בפנתיאון. באשר להשוואה של תבוסת צרפת במלחמת העולם הראשונה בהשוואה לתבוסתנו ב-7.10.23 – זה עדיין אצלי בצריך עיון.

באשר לדמוקרטים – יש בין המועמדים שלהם אנשים ראויים, אבל הראש שלהם אמר כמה דברים נבזיים שבוודאי מכתימים את זאת שאמורה להיות יורשתו של השמאל .

שלך –

משה גרנות

* אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!

* אודי שלום. נשאלתי היום מדוע עלון  קיבוץ עין גדי נקרא "אפיק".

אני סברתי תמיד שנבחר מתוך המקורות "כאפיקים בנגב", שובינו[?] כמים חזקים בנגב החם והצחיח.

מה תשובת העורך הראשון של "אפיק"?

כל טוב ובריאות,

ליישי [אלי רביד]

אודי: התמזל מזלי לפני 70 שנה להיות העורך הראשון של העלון השבועי "אפיק" של קיבוץ עין גדי, בעזרת דבוישה שהקלידה על שעווניות ובנדלה שאיירה להדפסה, במכונת גסטטנר ישנה מימי ההיאחזות, והדף חולק מדי יום שישי לכל החברים. לפעמים אייר זאביק.

למיטב זיכרוני הוחלט אז להוציא מדי פעם עלון גדול יותר בשם "ערוגות", על שם נחל ערוגות, הערייג'ה, שיהיה המשך לעלון של גרעין "שדמות", דבר שלא התבצע – ומדי שבוע להוציא את הדף של "אפיק", אולי על שם האפיק הצפוני, נחל דוד, הסדייר.

תקופת זמן זכינו גם ל"אפיקיר" שכתתב צ'רלי, יורם צורי, והיה תולה אותו על לוח המודעות.

והיום, 70 שנה אחרי, אני עורך את העיתון האחרון שלי "חדשות בן עזר".

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!