בטקס סיום מחזור ד' של הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, אמרו מנהלי בית הספר: "כדי שנחיה חיים נורמליים, יש צורך בקומץ אנשים שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים."
הנה, סיפורה של הציונות על רגל אחד[?]. הנה, הגדרה נפלאה למושג – חלוציות. ובוודאי שזה תמצית סיפור ההתיישבות בגולן.
בשבוע הבא, ב-14 ביולי, ימלאו 59 שנים לתחילת ההתיישבות בגולן ותפתח שנת השישים למפעל התיישבות. ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, עלו ראשוני החלוצים למחנה הסורי הנטוש וההרוס עליקה, וכך החל מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. ראיינתי כמה מאנשי עליקה ומכולם שמעתי אותו פזמון: זו היתה תקופה קשה מאוד, תנאי החיים היו בלתי נסבלים, בלתי אפשריים. וזו היתה התקופה היפה בחיינו.
ונשאלת השאלה – אם התנאים היו כל כך בלתי נסבלים, איך זו התקופה היפה בחיים? הוא שאמרנו. לא נורמלים. איך אמר מאיר אריאל? "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?! אני לא נורמלי!" ואלתרמן כתב על אנשי העליה השנייה:
הֵם בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנִים
אַרְצָה בָּאוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים,
וְכָל רוֹאֵיהֶם
אָמְרוּ עֲלֵיהֶם –
אֵיזֶה מִן בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים...
עוֹלִים אַרְצָה אֶל אֶרֶץ בִּצּוֹת וּשְׁמָמוֹת,
בֶּאֱמֶת בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים מְאוֹד!
הגיעה העת שמשפחת הגולן תכיר תודה לחלוצים, מפלסי הנתיב, הנחשונים שקפצו למים הסוערים ובזכותם אנו נהנים מהיש הגדול שיש כאן.
כמעט מתחילת ההתיישבות בגולן, הכתרנו אישים שונים – יקירי הגולן. כולם היו מחוץ לגולן; אישים שהגולן רצה להוקיר אותם על תרומתם הייחודית לנו. עם יקירי הגולן נמנים מנחם בגין בזכות חוק הגולן, קהלני, שלמה הלל, שמריה גוטמן – חופר גמלא, ועוד.
לפני חודשים אחדים נבחרתי ליו"ר ועדת הנצחה במועצה האזורית גולן, והעברתי החלטה שמעתה מדי שנה, סביב יום הגולן, נעניק את עיטור יקיר הגולן לאדם או שניים, רובם תושבי הגולן, שתרמו לגולן תרומה ייחודית בתחומי החיים השונים. נמשיך להעניק את יקיר הגולן, פה ושם, גם לאישים מבחוץ, ובלבד שלא יהיו פוליטיקאים מכהנים.
הראשונים שבחרנו ליקירי הגולן הם יהודה וציפקה הראל ממרום גולן. משוגעים כבר אמרנו? אין משוגעים מהם.
הבחירה ביהודה מובנת מאליה. הוא היה תמיד בפרונט, מנהיג ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, מי שכונה כבר לפני עשרות שנים "אבי ההתיישבות בגולן" (אף שהוא עצמו אינו אוהב את הכינוי), מי שהיה פעיל בזירה הציבורית וביום העצמאות ה-70 למדינה קיבל הכרה ממלכתית על מפעל חייו, כשהוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.
מי שפחות מוכרת ציבורית היא ציפקה, שעשייתה היתה תמיד מאחורי הקלעים, והיא ראויה גם ראויה לתואר "אם ההתיישבות בגולן". השותפות הזוגית של ציפקה ויהודה היא מופתית. הכול הם עשו יחד. הוא הרעיונאי והיא המבצעת, והיא אשת ביצוע מוכשרת שאין כדוגמתה. היא מילאה תפקידים רבים במרום גולן ובגולן, עסקה הרבה מאוד בבנייה, במרום גולן וביישובי הגולן ובמוסדות הגולן ובכל משימה שנטלה על עצמה, היתה בולדוזר שאין שני לו; שום דבר לא יכול היה לעמוד בפניה, וכך היא קידמה בהצלחה רבה כל מיזם שהובילה. מבין המיזמים אציין במיוחד את ההרחבה הקהילתית של מרום גולן, שמכל הארץ באו ללמוד ממנה – הן כיצד לעשות הרחבה מוצלחת, וכן איך לבצע את התפקיד שהיא ביצעה. איני חושב שמישהו יכול היה לעשות זאת כמוה.
כאשר כתבתי את ספרי הראשון, "יהודה הראל – ביוגרפיה", ראיינתי ארוכות את ציפקה ושמעתי את סיפורה. סיפורי בראשית במרום גולן, סיפור החיים תחת אש במלחמות ההתשה, סיפור הפינוי והשיבה במלחמת יום הכיפורים, וכל מה שהיא עשתה בימים ההם, ראויים לעיטור הגבורה לא פחות מאשר לתואר יקירת הגולן.
אני שמח שהיום, כמעט שישים שנה מראשית ההתיישבות, אנו מוקירים את ציפקה ויהודה. שניהם אנשים צנועים, ואיני בטוח עד כמה הם אוהבים את הטררם הזה סביבם. אבל אני יודע שלנו, קהילת הגולן, מגיעה הזכות להודות להם על כל מה שעשו בבניין הגולן.
אני שמח שאנו יכולים לומר לציפקה ויהודה, שיש להם ממשיכים, שמפעל חייהם יעלה כפורח, ואפילו שיש עדין מי שמוכנים לעשות דברים לא נורמליים כדי שנוכל לחיות כאן חיים נורמליים.
אורי הייטנר
1. יקירי הגולן
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר