מתוך יומן 1973
4.2.73. בליל שישי הרציתי בבית ברנר בתל-אביב על ברנר. השתתפו אדיר כהן, אביב עקרוני ושמעון פינקל. המנחה דרש ממני בפומבי שאדבר על ברנר ותנועת העבודה ואני עניתי קצת בגסות שאינני רגיל שיאמרו לי מה להגיד, ודיברתי דווקא על הרגשת כישלונו של ברנר בחיי עבודת הכפיים. אחרי ההרצאות, שהיו קצרות ועלו יפה, גם פינקל לא האריך בקריאתו – הזמנתי אליי את אדיר ואשתו [בלהה] ואת יצחק אורפז ורותי חברתו, שבאו לשמוע את ההרצאה. הכנתי כיבוד יפה. יצחק ורותי נשארו עד לשעה מאוחרת. נתתי ליצחק לקרוא את שיריי וכמה מן הסיפורים, הוא אמר שהשירים הם פואימות הדורשות השלמה של פרקים נוספים. ועל הסיפורים אמר שעיקר כוחי במונולוג, שמצאתי ניגון, אך עליי גם לשבור אותו מדי פעם כדי שלא ייראו הדברים מעוגלים מדי, נכתבים מתוך נחת. דברים דומים להפליא אמרה גם פיצי.
15.2.73. ביום שישי האחרון התפרסם ב"משא" סיפורי "כמה ימים יש עד מחר". לא ידעתי על כך. אורפז צלצל ואמר שהסיפור מאוד מצא חן בעיניו.
10.3.73. שבת. בצהריים צלצל אורפז. לאחר ששעה קלה לפני כן שוחחתי איתו ארוכות, והזמין אותי לטייל עם רותי חברתו וחברה נחמדה שלה עם מכונית. תחילה לא רציתי אך רותי שיכנעה אותי. הם באו לקחת אותי. לבחורה קוראים עדה רייס. נחמדה ודי יפה. בת 28. עושה את המ"א בביולוגיה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב בבית-החולים בילינסון. נסענו לנמל תל-אביב הנטוש [צ"ל יפו]. עשיתי להם סיור בעקבות טיולי עם שלמה שבא: מהנמל לסימטאות נווה שלום ונווה צדק עם הסברים היסטוריים ספרותיים. אחר-כך נסענו למסעדת יוניס ביפו ואכלנו. אני שילמתי 42.5 לירות עבור כולם ואורפז אמר שאזכור את החוב, מחצית הסכום, שהוא חייב לי. ראוי היה לי להזמינו – הוא הביא לי מתנה לדירה רישום [הדפס] של יוסל ברגנר אשר שווה כמה מאות לירות.
4.4.73. אחרי-הצהריים יצאתי לטייל. הלכתי לאורך גדת הירקון הדרומית מרחוב אבן-גבירול ועד למגרשי התערוכה, והתבוננתי בתשומת-לב בכל פרט. אחר-כך ביקרתי אצל אורפז וישבנו על המרפסת עד שעה לאחר השקיעה ודיברנו על עצמנו. הקשר שלו לרותי דומה לקשר שלי ליהודית. ושתיהן אחיות בבית-חולים. מה שטוב בפגישת עימו שהן אינן מתסכלות כפגישות עם סופרים אחרים. להיפך, יש בפגישות אפילו משום השראה. הוא אינו מוכה בשיגעון גדלות וגם רשע איננו, ולא סכסכן.
1.5.73. ...אחר-כך צלצל אורפז והזמין אותי לשבת בקפה "פראק" [ברחוב דיזנגוף] ונתן לי את ספרו החדש "עיר שאין בה מסתור". עברו ג'אד [יהודה נאמן] ורוחמה [מרטון, בת-זוגו אז] והצטרפו אלינו, וכן עמי מעייני. ג'אד סיפר לי כי הוזכרתי ב"טיים" על ספרי "לא לגיבורים המלחמה" במאמר של 25 שנים לישראל. כניראה שהסתמכו על ציטוטו של אמנון רובינשטיין מלפני כמה שבועות בסדרת מאמריו ב"הארץ".
28.5.73. יום שני. סיימתי את קריאת ספרו של יונג וכתבתי רשימה ארוכה על ספרו החדש של אורפז "עיר שאין בה מסתור" מתוך הסבר יונגיאני.
4.6.73. ...הלכתי לספרייה העירונית ובדרך חזרה פגשתי את אורפז וישבנו שעה קלה בקפה "צמרת" באבן-גבירול. אתמול הוא צלצל, במצב נואש, אם יש ליהודית חברה להכיר לו. הוא זקוק לאישה. צלצלתי אליה. אמרה לומר לו שיחזור לרותי ויגיד תודה שיש בחורה צעירה שאוהבת אותו ורוצה בו. אמרתי לו את דבריה והוא חייך.
6.6.73. ... כשגמרתי את העבודה היא כבר קרוב לאחת-עשרה בלילה. יצאתי לעשות טיול ולזרוק את המאמר לאברהם יבין [שגר אז ברחוב אבן גבירול מול רחוב הדסה] ופגשתי בדרך את אסתי, בת קיבוץ שמיר, שהיתה חברה של אורפז. הזמנתי אותה לשבת בפיצריה שבפינה, ושוחחנו ארוכות על אורפז. אמרה שקיבל מילגה להיות מרצה אורח בתור סופר באוניברסיטה בשנה הבאה. לי לא סיפר על כך דבר.
9.6.73. אורפז, כפוי טובה. לא צלצל אפילו לומר תודה על המאמר שכתבתי עליו השבוע ב"על המשמר".
16.6.73. אורפז צלצל ביום חמישי, והיום צלצלתי אליו. לא מרוצה מהמאמר שכתבתי עליו. הוא שרוי בעולם כה הרמטי, ובכייני, שאינו מסוגל לראות שאיש מכל המבקרים שיכתבו על ספרו לא יתמודד עימו כמוני.
21.6.73. אתמול לפנות-ערב הלכתי לאורפז ובילינו שלוש שעות בשיחה. שוב התלונן על המאמר שכתבתי עליו, ובקושי עלה בידי להפיס את דעתו, אף שבתוכי חייכתי. כאב לו שלא נגעתי בסיפורים כמו "עיר שאין בה מסתור", "צֵיד הצבייה" ו"נמרוד גיבור ציד". לא היה לי כוח לפרש את כל סיפוריו, וחלק מהם גם לא דיבר אליי. הוא הסביר לי בפרטות מה רצה לומר בשלושה סיפורים אלה, וזה לא הוסיף להנאתי מהם.
הוא אמר שלעיתים יש בי מידה גברית של התמודדות אינטלקטואלית עם יצירה ורצון לרדת לסיבתו של כל דבר, ולעיתים מידת הערצה והתרשמות נשית, שאינני מגיב אלא על מה שגורם לי הנאה מיידית. סיפור שאינני נהנה בקריאתו – אינו מדבר אליי ואינני מוכן להתאמץ במובן "גברי" להתמודד עימו פעם נוספת.
אמרתי לו שבדבר אחד צדק – מפני שאני קורא הרבה, אינני מסוגל להתעכב אלא על סיפור שמעניין אותי ותופס אותי באופן רגשי. אחרת אני משתעמם. ורק מה שגרם לי חווייה אסתטית בקריאה – שווה בעיניי גם שאתמודד עימו ואנסה להבינו באופן שכלי, אנאליטי.
[אורפז עדיין גר אז בדירה הפונה לים, בקומה שלישית בבית דירות גדול משנות השלושים בסוף רחוב בן-יהודה, שאם אינני טועה גרה בו דודתי אסתר שנים אחדות בראשית שנות הארבעים, על כל פנים, זו הדירה הראשונה שלה שאני זוכר מביקוריי אצלה בתור ילד כבן ארבע-חמש. הסימן – מערכת חימום מרכזית עם רדיאטורים בכל חדר בדירות שבאותו בניין].
אורפז היה נוהג להכין לנו קפה והיינו יושבים לקראת השקיעה במרפסת הצופה לים ומדברים שעות ארוכות. הבעייה שלו כל השנים, גם כעת, בקיץ 2005, כאשר אני מראיין אותו על חייו, שהוא נוטה כל הזמן לנתח ולפרש את יצירותיו במקום לספר באופן יותר ספונטאני על חייו ולהשאיר את הפרשנות לאחרים. הוא מבוגר ממני ביותר מתריסר שנים].
31.7.73. הלכתי לערב על יצחק שדה. איחרתי קצת, וכשנכנסתי דיברה בחורה, ניבה לניר מקיבוץ עין החורש. אני בטוח שזוהי הבחורה אשר אורפז אהב עד לטירוף לפני כשנה וחצי, ונכנס להתמוטטות עצבים בגללה. מצאה חן בעיניי והחלפנו מבטים כל הערב. דיברו יפרח חביב, מירה מאיר, פנחס גינוסר ומאיר פעיל. ומעניין היה לשמוע את מאיר פעיל.
אחרי ההרצאה התוודעתי לכולם, גם לניבה, שוחחנו. לא הייתי בטוח אם באה לבד, ולאחר כרבע שעה נפרדתי מהם. ולפתע קראה לי – "אהוד," ובאה עימי. ליוויתי אותה עד כיכר דיזינגוף ושוחחנו שיחה מעניינת. גם היא גרושה ומקיימת עתה יחד עם מאיר פעיל תנועה שמאלנית. נפרדנו בידידות כי אמרה שיש לה עוד ישיבה הערב.
13.8.73. ישבתי עם אורפז כשלוש שעות. סיפר על רומאן חדש שהוא כותב עתה. והוא נשמע כנתון בתקופה פורייה מאוד. עודדתי אותו בהחלטתו להמשיך ולגמור את הרומאן ולא להיעצר בשום מחיר. הוא לקח חופשה מיוחדת לשם כך. סיפר קצת על עסקי נשים שלו. אחר כך סיפרתי לו על פגישתי עם ניבה לניר, ושאלתיו אם לא היא הבחורה שאותה אהב עד כדי ייאוש בחורף שעבר, בערך בתקופה בה היתה לי התאונה. הוא התפלא כיצד צירפתי כמה פרטים שמסר לי עד כדי זיהוי מלא שלה. סיפרתי את הרושם שלי ממנה. הוא סיפר שהיא אחותה של מיכל סנונית.
אחר-כך סיפרתי לו על עסקי נשים שלי.
26.8.73. אתמול בערב באו אורפז ורותי ושימחו את ליבי. ישבו כשעתיים והכנתי להם ארוחת ערב. אפילו לא הרגישו שאני במצב-רוח רע. כניראה שאני אדם די סגור, ושקט כלפי חוץ. סיפרתי להם קצת על מה שהתרחש בימים האחרונים. אורפז אומר, על פיצי – אולי זה לטובה שהתפטרתי ממנה. אחר-כך הלכו שניהם להצגה שנייה.
28.8.73. אתמול נסעתי עם אורפז לירושלים. היה מפגש של סופרים ומשוררים יהודים וערבים במוסד ואן ליר לרגל צאת קובץ מתורגם מן הספרות הישראלית – במסגרת רבעון "א-שארק". שם הופיע גם סיפורי הקצר: "פנייה לאליעזר עציוני" בתרגום של אחמד אל-חאג' מכפר יאסיף, אותו היכרתי בפגישה. שוחחנו והיום שלחתי לו את "לא לגיבורים המלחמה" ואת השיר על פתח-תקווה. מחמוד עבאסי אמר לי שהוא מטפל בתרגום הספר לערבית, אלא שצריך הדבר לעבור ועדה. ויש לי הרגשה שהוועדה לא תאשר את התרגום. עם אחמד אל-חאג' הוא דיבר בקשר לתרגום.
פגשתי עוד מכירים – מנחם מילסון, ששון סומך, נסים רג'ואן, יהודה האזרחי, יהודה עמיחי ועוד רבים אחרים. אפילו לחצתי ידו של אמיר כדי שלא יחשוב שאני כועס עליו, על שהחזיר לי את הסיפור מ"קשת". והאמת שאני כועס עליו. היכרתי את אנטון שמאס, שעשה רושם קצת מנופח ויהיר, אם כי קרא להפליא את השירים שתרגם מעברית לערבית. את תוכנם לא הבנתי אבל הקריאה היתה מוסיקלית להפליא.
אורפז נמלט על נפשו בגמר הקראת השירים. הנשיא [כנראה אפריים קציר], שניראה כפקיד טורקי גבוה בדימוס, יצא מהאולם, ואני נשארתי לחלק הקל של הערב – תקרובת ושיחה, ואחר-כך נילוויתי אל יהודה עמיחי וחנה אשתו [בת פתח-תקווה שגם היתה איתנו תקופה בעין-גדי], לביתם בימין משה, הצופה אל מול פני הר ציון וחומת העיר העתיקה. נוף מקסים. ובילינו ערב בשיחה מהנה [יהודה עמיחי היה איש שיחה מקסים שאהב הרבה גסויות קטנות ודיבר ללא צביעות וללא צנזורה עצמית אלא באנושיות עמוקה וכמובן קצת ייקית] וחזרתי בשעה מאוחרת לתל-אביב לאחר טיול ברגל מימין משה למרכז ירושלים.
6.9.73. אתמול בערב אצל אורפז. שיחה מלב אל לב על המרפסת, מול הים. הוא נמצא בתקופה של שפע יצירה. מה שמעודד לחשוב, בקשר לעצמי – שעוד תבואנה תקופות טובות לאחר תקופת הרפיון הארוכה.
18.9.73. בליל שישי נסעתי לפתח-תקווה לארוחת-ערב, וחזרתי וישבתי לבד בבית. ראיתי ושמעתי מוסיקה. צלצל אורפז והזמין אותי לנסוע למחרת, שבת, לירושלים. וכך היה. נסענו עם רותי, חברתו, ועם חברה שלה, בלה, גם כן אחות, אשר ניסתה לשדך לי. באנו לעיר העתיקה. הסתובבנו לקנות מרבדים. אחר-כך אכלנו במסעדה קטנה ושוטטנו בעיר. אורפז רצה לבקר בנחלת אחים, ובינתיים הסתובבתי עם שתי הנשים בימין משה משכנות שאננים המשוחזרת. חזרנו לקחת את אורפז, ונסענו לעבר ארמון הנציב. ירדנו בצור בחר אל פינת הר היתים, משם דרך גת שמנים עלינו לאל-טור ולמצפה אינטרקונטיננטל. היתה שעת שקיעה וקצת קריר. חזרנו משם דרך הר הצופים, לתל-אביב. מאחר ולא הכירו את ירושלים, אני הדרכתי אותם גם בסימטאות העיר העתיקה וגם ברחובות העיר וסביבותיה, ולא טעינו אף פעם. [היום כבר לא הייתי מסוגל לעשות זאת כי העיר, רחובותיה וכבישיה, השתנו פלאים]. אורפז נראה זר לגמרי להוויית הארץ, והעיר. ממש כפליט. קשה להאמין שהיה שנים רבות בצבא. הוא גם די קמצן. אבל נחמד ונוח לבריות.
7.10.73. יום ראשון. יום מעיק. הרגשה מחורבנת. ואינני יודע מה לעשות עם עצמי. ישנתי בקושי שלוש שעות הלילה. בבוקר קניתי מעט דברים נחוצים, אצלי המקרר תמיד מלא באוכל לשבוע מראש. מהצבא לא קראו לי. מה יש לעשות אצל קצין חינוך? הלכתי וישבתי אצל אורפז על המרפסת מול הים [בדירתו בקצה הצפוני של רחוב בן-יהודה] וניתחנו את המצב. לדעתו מחכים שהמצרים יכניסו מה שיותר כוחות לתעלה, מעברנו, ואז יחסלו אותם. אבל, מחיר הדם. ודאי מאות משלנו כבר אינם בחיים בשעה זו. אפילו אם ננצח, דבר שאינו מוטל בספק, זוהי טראומה – פתאומיותה של המלחמה ביום הכיפורים. היוזמה שבאה מצד הערבים. וכולי.
9.10.73. יום שלישי. אחר-הצהריים היום ישבתי אצל אורפז ושוחחנו. בין היתר סיפר לי כי ההתפוצצות שנשמעה קצת אחרי שעה שתיים בצהריים בשבת [יום כיפור], באזעקה הראשונה (דומני שאני הייתי אז על הגג) – היא של טיל מצרי אשר נשלח מפורט-סעיד לתל-אביב כמנת פתיחה למלחמה, ונושא בחרטומו טון של חומר נפץ, ורק במזל נתגלה על-ידי הראדאר והושמד על-ידי מטוסינו בערך מול אשדוד. טיל כזה יכול להשמיד בלוק של בניינים. ובינתיים גם המצב בחזיתות אינו מעודד. אתמול דובר על מתקפת הנגד שלנו, והיום מדובר על כך שנגרמה הבלימה ומתחיל שלב ההתשה, וכי עיקר כוחו של צה"ל טרם נכנס למערכה.
אורפז טוען כי האופנסיבה העיקרית תתחילה הלילה, במצרים. הוא די מודאג כי בנו שיריונאי. [לאחר זמן לא רב התברר כי אחיינו, זאב אורפז, ששמו כשם בנו, נהרג בקרבות בסיני].
10.10.73. יום רביעי. מצחיק ומוזר לכתוב הערכות צבאיות. אך בשיחה עם אורפז היום הגענו למסקנה כי הפעם גוליית המצרי פשט את שיריונו והחל קולע בדויד, שהשתריין מדי, בשיטות של דוד. והכוונה לחיל הרגלים המצרי אשר עוצר ברקטות את הטנקים שלנו בטרם ייכנסו למלחמה אם האוייב בטנקים שלו.
15.10.73. יום שני. היום בצהריים סיימתי את השיר – "בשולי פנקס הכיפורים" המבוסס על שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה" שהתפרסם אחר מלחמת ששת הימים.
הראיתי בצהריים את השיר לאורפז, כי היו לי חששות. הוא העיר כמה הערות נכונות אשר לפיהן קצת תיקנתי את השיר. לדעתו זהו שיר פובליציסטי רטורי עם כמה שורות שיר יפות, ולא כדאי לגנזו כי ערכו גם במיידיות של פירסומו.
לפנות-ערב העתקתי מחדש את השיר [במכונת-כתיבה, כמובן] ונסעתי במונית למערכת "ידיעות אחרונות" ושם מסרתי אותו. מעניין אם ידפיסוהו. [הוא נדפס לבסוף ב"על המשמר" ונכלל גם בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].
20.10.73. הבוקר התכנסנו כמה סופרים בפיקוד גדנ"ע בקריה – אורפז, עוזר רבין, עוגן, איתמר יעוז-קסט, טנאי ואני, ויצאנו לסיור כדי לראות את הגדנ"עים בעבודתם, לאחר שיחה עם ישעיהו תדמור, מפקד הגדנ"ע. ראינו כמה כיתות של גדנ"עים ממלאים שקים בחול בשטח למ"ד, ואחר-כך ביקרנו בתל השומר, בחדרי מיון חירום, שם משמשים גדנ"עים כאלונקאים.
25.10.73. היום בצהריים צלצל אורפז. לדבריו יש לנו עד כה 1540 הרוגים, שלוש מאות וחמישים נעדרים, חלקם שבויים וחלקם הרוגים. וכך מתקרב מיספר ההרוגים לאלפיים. וכן יש כארבעת אלפים פצועים, אשר גם מהם חלק עתיד למות.
20.12.73. הייתי מלא חוויות ולפנות-ערב הלכתי אל אורפז להתחלק בהן. הוא נמצא בתקופת יובש. ואילו אני, בשבועיים האחרונים חייתי עם ארבע נשים בזו אחר זו. נישארתי אצל אורפז גם לארוחת ערב – הזמין אותי. טרח והכין בנוסח צבאי-למחצה, בשר מקופסה ומרק מוכן, וסאלאט מאולתר. ואחר-כך טיילנו ברחוב [בן-יהודה]. היה מעניין.
סיפרתי לו, היחיד מחוץ לפיצי – כי שלחתי העתק של הסינאופסיס [מהנסיעה שלי ל"אפריקה" מטעם קצין חינוך כמראיין עם מכשיר הקלטה] לוועדת החקירה.
אגב, מדיין טרם קיבלתי תשובה על המכתב אליו. גם לא אישור על התקבלותו.
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
ידידי יצחק אורפז
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר