את החנות סגרתי כבר בשבע, אבל נשארתי עד מאוחר כדי לארגן את הניירות לקראת מחר. מישהו מהימן לחש לי כי מחר מצפה לי ביקור ממש לא ידידותי – לאחרונה מס הכנסה התלבשו עליי, רוצים למצוא אי סדרים במאזן הוצאות והכנסות כדי למצוא עילה להכניס אותי לקלבוש.

מנעוריי אני סוחר, ואינני יודע דרך חיים אחרת, אבל מ-1947, כאשר סילקו את המלך, וקבעו בבחירות מפוברקות כי רומניה היא "דמוקרטיה עממית", לשון קוד לגרורה של ברית המועצות – סוחר כמוני הוא עלוקה שמוצצת את דם הפרולטרים, ומקומו הנכון הוא בכלא – במקרה הטוב, וכדור בראש – במקרה הפחות טוב.

מה אעשה? לאן אברח? וכי אפשר בכלל לברוח, כשאני בעל לאישה, ואב לקטנצ'יק בן שנתיים? מרחפת תקווה בקהילה היהודית שישועה תבוא מאנה פאוקר, היהודייה, שרת החוץ של רומניה. משהו מתבשל שם, הלוואי שיהיו בשורות טובות.

חשבתי שאני לבד בחנות מאחורי הדלפק, כי בלה נמצאת באו. פ.ד. ר., אגודת הנשים הרומניות לידידות עם נשות ברית המועצות. הערב היא נושאת נאום על הישועה שהביאה ברית המועצות לפועלי העולם. אולי ממנה תבוא הישועה? אין סיכוי – היא שייכת לבשורת העולם החדש, ואני עדיין במעמד המוקצה של סוחר בארץ קומוניסטית. וכן, הקטנצ'יק ישן, כשלידו מיטתה של המטפלת ההרוגה מעייפות.

חשבתי שאני לבד, אבל פתאום צצה לה מרגרטה המנקה – איך לא שמתי לב? מה היא עושה בשעה כזאת?. המנורה שעל הדלפק הטילה אור על הסילואטה המשובבת שלה, והיא מרימה ידיים אל על, מפהקת פיהוק גדול, וכך מבליטה מה שיש לנשים מלפנים, ואצלה, צריך להודות יש מה לראות. רציתי לשאול מדוע אינה הולכת הביתה, השעה היתה כבר קרוב לעשר, אבל תנועות הגוף שלה השאירו אותי פעור פה ועיניים. מה? מה? באמת מה? כשהיא שמה לב להבעות פניי, היא התקרבה לדלפק, תמכה את שדה הימני בידה, כאילו מגישה אותו לי, ואז היא לוחשת "רוצה אותו? תמורת כוסית רום אני מרשה להחזיק בו."

בחוץ העולם קפא, ואני זיעה ניגרה לי על המצח, הלב דפק בחוזקה כאילו הייתי בן שש-עשרה, והרי הייתי בימים ההם כבר בעל בעמיו בן שלושים ושתיים. למרות ההתרגשות שחוויתי, קפץ לי הסוחר לפה: "למה כוסית על ציץ, אני מבקש קומפלט עבור בקבוק שלם של רום."

ומרגרטה: "עשינו עסק!" ומיד השתחלה מאחורי הדלפק, הסירה את בגדיה, ובאמת מה שראיתי... מה יש לדבר! תרשה לי לא לתאר מה היה, לא נברא האדם, כישרוני ככל שיהיה, שיכול לתאר מעשה מדהים כזה, רק זאת אציין: איפה בלה, ואיפה מרגרטה!

"אפשר עוד?"

"רוצה עוד בקבוק?"

"לא מתנגדת."

התחלתי להבין מדוע היא איחרה לחזור הביתה, ושהתה בחנות שלוש-ארבע שעות נוספות. חשבתי שהבנתי...

נתתי לה את שני הבקבוקים, היא התעטפה במעיל הפרווה שלה, ויצאה מהחנות. כבר לא היתה לי סבלנות לניירות, החלטתי להמשיך מחר עם שחר, כיביתי את האור, ונכנסתי לחדר שינה. כשהדלקתי את האור, חשכו עיניי: ארון הבגדים היה פתוח, ושום בגד לא היה בו, הוא רוקן קומפלט! – נעלמו שלוש החליפות שלי, שני מעילי הפרווה לחורף, חולצות, אפודות, גרביים – הכול! בארון הסמוך של בלה הגנב לא נגע. כנראה, הגנב קיבל הזמנה של בגדי גברים. לא צריך להיות בלש כדי להבין מה קרה: איציק בורשטיין, המכונה "איציק גאנעב", כלומר, איציק הגנב, חי עם מרגרטה הגויה "בחטא" כבר חמש שנים, הם קבעו יחד את המבצע – התפקיד שלה היה להשהות אותי בחנות, כשהוא מרוקן בנחת את הארון. סימני הנעליים שלו היו על עדן החלון שהיה פתוח למחצה.

ברור שלא הלכתי לישון – רצתי כך, בלי מעיל ובלי כובע, למשטרה, והודעתי להם שבלי ספק הגנב הוא איציק בורשטיין. התחננתי שיעשו מיד חיפוש בביתו, ואמרו לי שיש בתחנה רק שני שוטרים, ואסור להם לעזוב את העמדה. בבוקר יבואו האחרים ויערכו חיפוש. למותר לציין כי בבוקר מצאו אצל איציק גאנעב רק שתי עניבות וחגורה. "אלה שלך?"

"כן," ורציתי לבכות. מרגרטה נעלמה מהעיר.

כדי שהסיפור לא יסתיים בדמעות, אני מבקש להזכיר כי אנה פאוקר באמת הצליחה לשכנע את הממשלה לאפשר ליהודים שרוצים להגר לפלסטינה, כשעל כל גולגולת קיבלה רומניה הקומוניסטית כאלף דולר קפיטליסטיים. בין אלה שניצלו את ההזדמנות להימלט מציפורני הדיקטטורה של הפרולטריון, הייתי אני, בלה, והקטנצ'יק שהיה כבר בן קרוב לשלוש.

ובאשר לאנה פאוקר, שהיתה קומוניסטית שרופה, שסטלין רצח את בעלה על חטא "הקוסמופוליטיות" (קרי: על היותו יהודי!) – נשיא רומניה החליט שגם היא קוסמופוליטית (ראו פירוש לעיל), היא הודחה מתפקידה כשרת החוץ, הודחה מהמפלגה הקומוניסטית, וסטלין הציע לנשיא רומניה גיורגי גיאורגיו דז' לתקוע לה כדור בראש. מולוטוב, שר החוץ הרוסי, הגן עליה, והיא לא נורתה, אבל חיה בעוני כשהיא מתרגמת בשכר רעב ספרים משלוש שפות, אבל אסור לה לחתום את שמה כמתרגמת.

צר לי שמהלתי את הסוף הטוב שלי בסוף הפחות טוב של אנה פאוקר הקומוניסטית השרופה, שבצעירותה היתה, לא להאמין, מורה לעברית.

משה גרנות