על "לוויתן ברוח" מאת חיים באר
ספרו החדש של חיים באר, "לווייתן ברוח", שקראתי בהנאה רבה, הוא ספר מוזר. לא נתקלתי בשכמותו, וכנראה שלא אתקל בשכמותו. חיים באר מביא בספר זה את הארס-פואטיקה לשלמות. הספר הוא תיאור כתיבתו של הספר. העלילה היא כתיבתו של הספר והיא מושלמת כשהספר מושלם.
אני מניח שגם חלק מאוהבי חיים באר וכתיבתו לא יתחברו לספר הזה, ומן הסתם באר ידע זאת בכתבו את הספר, והוא מוכן לשלם את המחיר. המדור המיתולוגי שלו ב"דבר" בשנות השמונים נקרא "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", ב-2011 הוא פירסם קובץ מתוך המדור בספרו "מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים". ודומני שהספר הזה מיועד לתולעי ספרים, אולי הוא אפילו המדריך לתולעי ספרים. זה ספר למטיבי לכת או מטיבי ספר, ספר שכולו אהבת הספרים והספרות.
בספר הזה הוא מספר איך נתקל לפני כארבעים שנה, לגמרי במקרה, בספרון קטן ביידיש, שהיה מוסתר בתוך מהדורה של "ספר חסידים", שהיו לבאר שני עותקים ממנו, אך לשמחתו הוא מצא את העותק הקדום יותר, ולכן הוא רכש אותו. ובתוכו נמצא ספרון ביידיש, של הסופר אופאטושו (יוסף אופאטושו 1886-1954) "יום ברגנסבורג". באוטובוס מירושלים לביתו בר"ג (הסמוך לבית שבו גדלתי) הוא החל לקרוא את הספר. האוטובוס נאלץ לעצור בשל שריפה בהרי ירושלים, ובאר ירד ממנו והמשיך לקרוא את הספר. לאחר מכן הנוסעים המעוכבים הוזמנו לנגב חומוס באבו-גוש ושם הוא המשיך בקריאת הספר. וכך החל רומן שלו עם הספר, שנמשך ארבעים שנה, שבו ניסה לעשות משהו עם הספר הזה. הוא ניסה לתרגם אותו לעברית (תרגום נוסף על זה של דב סדן), הוא חשב לכתוב עליו מסה ספרותית. ובינתיים לאורך השנים הוא חקר וחקר כל פרט ופרט שמופיע בספר, הנוגע לסופר, למד והתעמק ביידיש המערבית, של אנשי מרכז אירופה, אשכנז, בימי הביניים, השונה מזו של יהודי מזרח אירופה, ותיקיית מחקרו על הספר הלכה והתעבתה וטפחה. בספר הוא מתאר באיזה עומק הוא חקר כל פרט ופרט שנתקל בו, וכיצד בעבודה בלשית הגיע למקורות ההיסטוריים שעליהם הסתמך אופאטושו בספרו, ודומה שבאר התאהב באופאטושו בעיקר בזכות אותו מחקר היסטורי יסודי שהוא עצמו ערך בדרכו לספרו. אגב כך הוא מספר על שני תחקירים שהוא החל לעשות לצורך כתיבת רומנים שלבסוף לא כתב – האחד על חבורת "הנוקמים" אחרי השואה והשני על תוכנית "מצדה על הכרמל" של היישוב היהודי תחת החשש שארץ ישראל תיכבש בידי הנאצים.
באר מנתח בספר גם את עצמו, ביחסו לגרמניה, שהיא הרקע לרבים מספריו, בעקבות הערה-נזיפה, שקיבל בשל כך, מחוקרת ששלח לעיונה את כתב היד של ספרו "צל ידו". הוא מתאר את יחסי השנאה-אהבה, דחיה-משיכה שלו לגרמניה. הדחיה היא כמובן בשל הנאציזם והשואה. המשיכה היא בשל היות גרמניה במשך שנים בירת התרבות היהודית המשכילה והתרבות העברית בתחילתה.
הספר "יום ברגנסבורג" מתאר חתונה גדולה של בני גבירים בקהילה היהודית בעיר הגרמנית רגנסבורג, שעל גדת הדנובה, לקראת פורים 1519, עם תיאור השמחה הגדולה, וההוללות ואף הזימה שאינן בדיוק הולמות את האופן שבו מצטיירת בעינינו תרבות יהודית לפני 500 שנה, אך היא מוכחת בתחקיר שערך באר אחרי מקורות התחקיר שערך אופאטושו. בעיצומה של החתונה, בשיאה של השמחה, הגיעה פקודת גירוש ליהודי העיר, ובתוך חמישה ימים הם נאלצו לנטוש את העיר שבה חיו בתחושת ביטחון ורווחה במשך מאות שנים. בית הכנסת של רגנסבורג נהרס, בית הקברות שלה נחרש, והמצבות שימשו לבנייה, ובעיר הן פזורות בתקרות, קירות ומדרכות.
לאורך שנים התחבט באר בשאלה – מה יעשה עם הספר הזה ועם התחקיר עליו, ולא פעם כמעט הרים ידיים ונטש. נקודת המפנה הייתה הזמנה שלו כאורח הכבוד לכנס על גרמניה בספריו של חיים באר, שנערך לא פחות ולא יותר – בעיר רגנסבורג. הוא נסע לשם עם רעייתו, ובנוסף להשתתפותו בכנס, החל במסע האובססיבי שלו בעיר, בעקבות הקהילה היהודית העתיקה ובעיקר בעקבות המצבות הפזורות בה. היה זה הראשון משלושה מסעות שלו לעיר, בהן התחקה, בין השאר, אחרי המצבות, ואמר עליהן קדיש ו"אל מלא רחמים" לזכר הנספים, שכבודם וזכרם חולל.
קראתי את הספר בעניין רב ובהנאה מרובה. נהניתי להתאהב עם באר ביצירתו של אופאטושו, ובעיקר להתחקות עימו אחר מקורותיה. ודומני, שאחד המסרים של באר, אולי המסר המרכזי, בספר הזה, הוא: כך ראוי לקרוא ספר. כך נכון ללמוד ספר. כך יש להעמיק בספר. לדוגמה: בספרו של אופאטושו מתואר דיאלוג בין שניים מגיבורי הסיפור. כותב באר: "בניסיון לרדת לחקר האמת, או למצער לנסות ולברר מה אמת ומה בדייה ספרותית בדיאלוג הקצר שניהלו ביניהם פישל ובחור הישיבה המקומי, הגעתי למסקנה שעליי לבחון תחת זכוכית מגדלת כל אחד ואחד מפרטי המידע שהשניים פיזרו אגב אורחא בתוך שיחתם" (ע' 80). וכך הוא אכן עשה, ופירט זאת בספר. מאמרי הביקורת על הספר קטלו אותו על "טרחנות", על עומס מידע, על חוסר מיקוד, על אסוציאטיביות קיצונית. אבל זו מהותו של הספר, ובעיניי – זה יופיו. הוא אינו ספר שווה לכל נפש, הוא אינו מחניף לקוראיו, הוא אינו מנסה לעשות להם את החיים קלים. הוא מראה להם איך הוא מעמיק בספר ואיך ראוי, בעיניו, להעמיק בספר.
אז מהו הספר? רומן? ממואר? מחקר היסטורי? מסה ספרותית? באר עצמו תוהה, ואינו מספק תשובה, לא לעצמו ולא לקוראים. "...עדיין לא ידעתי מה עתיד להיום טיבם ביום שבו אקרב אותם זה לזה. האומנם יקרם עליהם עור מלמעלה ורוח תבוא ותיפח בהם חיים והם יהיו לספר, או שמא הם ימשיכו להיות לא יותר מאשר אותיות פורחות באוויר ודפים נישאים ברוח ותו לא? או שמא עליי להתמקד דווקא בחיפוש תשובה מניחה את הדעת לשאלה שאיננה מרפה ממני מיום שאני נותן את חילי לטקסט תמוה זה ההולך ונכרך בהתמדה מסביב לנובלה של אופטאטושו, והיא: האמנם יש לטקסט מעין זה שאני עמל על כתיבתו, טקסט שהוא ספק חטיבת פרוזה, ספק ממואר, ספק יומן קריאה, ספק סיפור מסע, בניין אב בספרות? כלומר, האם כבר קיים במציאות מעין אבטיפוס שיכול לשמש לו כעין דוגמה ומופת, לשון אחר, טקסט קנוני שהיווה, באופן לא מודע כמובן, בבחינת מודל שעל פיו אוסיף לכתוב אותו."
תשובתי היא, שאין אבטיפוס לספרים מסוג זה, אין עוד ספרים מסוג זה, ולדעתי גם הספר הזה לא יהיה אבטיפוס לספרים נוספים שייכתבו ברוחו. זהו ספר חד-פעמי.
את הספר חותמת אחרית דבר מאירת עיניים של דן מירון, המתמקדת במידה רבה בשם הספר. בספר מתאר באר גם את מערכת יחסיו עם דן מירון. מירון קטל את הרומן הראשון של באר, "נוצות" (הספר שבו התאהבתי בבאר, שאני רואה בו את גדול הסופרים בדורות שאחרי עגנון), ומאז היה ביניהם נתק מוחלט במשך עשרות שנים. חיים מספר איך חודש הקשר והיה לידידות קרובה וקשר ספרותי וחברי עמוק בתקופה האחרונה, שבה נעזר באר בבקיאותו המופלגת של מירון בספרות העברית והיידיש, לצורך כתיבת הספר.
אהבתי מאוד את הספר, אך אין זה מן הספרים שכשאני אוחז בהם איני יכול לעוזבם. קראתי אותו לאיטי, במשך שבועות אחדים. הייתי בתחילת הספר, כשקראתי את מאמר הביקורת עליו של אברהם בורג ב"הארץ". בורג טען שבספר יוצר באר את התשתית התרבותית ליהדות הפוסט ישראלית, אחרי חורבן מדינת ישראל. לטענתו, היהדות הפוסט ריבונית, הפוסט ארצית הזאת, תתמקד בגרמניה. כבר אז כתבתי שהביקורת המופרכת הזאת אינה אלא הפנטזיה של בורג על חורבן המדינה השנואה עליו, כשהוא משליך את הפנטזיה החולנית הזאת על באר, שאותו הוא מנסה להציג כיוחנן בן זכאי של היהדות החדשה.
ביקורתו של בורג ליוותה את המשך קריאתי. לא חשבתי שיתברר שבורג צודק, אבל ניסיתי למצוא על אילו יסודות ביסס בורג את התזה. עם סיום קריאת הספר אני יכול לקבוע שהתזה – כל כולה במוחו המסוכסך של בורג, ואין לה שמץ של אחיזה בטקסט.
זה לא ספר ציוני, ואינו ספר פוסט ציוני, אנטי ציוני ואף לא לא-ציוני. הוא פשוט אינו עוסק בציונות. ברור שבאר שולל את שלילת הגולה, ובעיקר את המוטציה שלה – שלילת היצירה היהודית בגולה וההיסטוריה היהודית בגולה, שמוגדרת בקלישאה "מהתנ"ך לפלמ"ח".
גם אני, שדוגל בכל יישותי בשלילת הגולה, שולל את המוטציה הזאת. שום דבר יהודי אינו זר לי, וברור לי שהפרק הגלותי הוא מרכיב משמעותי ביותר הן בהיסטוריה של עמנו, והן בארון הספרים שלו (אגב, הייתי תלמידו של חיים באר, המורה הטוב ביותר שהיה לי מעודי, בלימודי התואר השני. הוא סיפר לא אחת שהוא אבי הביטוי "ארון הספרים היהודי". אולם כשקראתי לא מזמן את הביוגרפיה של זלמן שז"ר, מצאתי שהוא השתמש בביטוי הזה עשרות שנים מוקדם יותר).
אבל הטענה של בורג, המשליך על באר את הסטייה שלו, לפיה הגלות היא העתיד של העם היהודי, ומכל הגלויות – דווקא גרמניה, לא זו בלבד שאין לה כל יסוד בספר, אלא שהספר עצמו מפריך אותה.
כשבאר מהלך בחוצות רגנסבורג הוא אינו רואה את העתיד, אלא את חורבות העבר. "כשהתעמקתי בקורות גלגוליה של המצבה הזו מיום שנעקרה ממקומה ועד שהגיעה אל מקומה הנוכחי, הלכה והתקבעה בליבי המחשבה כי כאן, ברגנסבורג, מתחת למפלסו של כל בית, לפנים מכל כותל ומאחורי כל אבן חבויה באר שחת, מסתתרת תהום, מוצנע שאול תחתיות" (ע' 199).
אין בו ולו שמץ של כמיהה לכך ששאול התחתיות הזאת תהיה אתר עתידו החדש של העם היהודי או עתידה של היהדות. סיפורה של קהילת יהודי רגנסבורג, שהוא סיפורה של יהדות גרמניה, שהוא סיפורה של הגלות, מתמצה באותו יום מר ונמהר ברגנסבורג, 1519, יום "המהפך הפתאומי שהתחולל בהפתעה גמורה בחייהם השאננים של יהודי רגנסבורג, שבטחו בקיומם הוודאי במקום הזה, שבו חיו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך מאות שנים" (ע' 215).
כמו בכל ספריו של באר, יותר מאשר אצל כל סופר עברי אחר, השפה הנפלאה משובצת רבדים רבדים של הלשון העברית והתרבות היהודית לתולדותיה, וברור לי שככל שהקורא בקיא יותר ברבדים אלה, כך יבין את האסוציאציות של באר, וכך תגדל הנאתו מן הספר.
חיים באר, "לווייתן ברוח", הוצאת עם עובד, בני ברק, 2026. 303 עמ'.