בשבוע שעבר נערך בת"א כנס, שכותרתו "ישראל מסורתית – הבחירות מתחילות בסיפור המסורתי." כל הדוברים בו, פוליטיקאים, אנשי ציבור ואנשי רוח, הם אנשים מתונים, המאמינים בפוליטיקה מתונה, החותרים לאחדות ולהסכמות רחבות, ורואים במסורת היהודית את המצע החברתי, התרבותי והרוחני שעליו ניתן לבסס פוליטיקה של הסכמות ואיחוי הקרעים בעם. עם השותפים באירוע היו ח"כ מיכאל ביטון, ח"כ דן אילוז, מייסד תנועת הרבעון הרביעי ד"ר יואב הלר, ראש עיריית בית שמש לשעבר ד"ר עליזה בלוך, ח"כ לשעבר ד"ר עינת וילף, השר לשעבר גלעד ארדן, ד"ר יהודה מימרן מתוכנית מנדל למנהיגות חינוכית ועוד. לא התפניתי להשתתף באירוע, אך אני מזדהה עם רוחו.

ימים אחדים לאחר מכן שמעתי על סקר שהוצג בו, ונחרדתי. בסקר נשאלו אנשים, המגדירים את עצמם מסורתיים, מי הפוליטיקאי המסורתי שמייצג אותם. המנצח היה בן גביר. ובקרב בני נוער וצעירים – בפער גדול. התשובה הזאת מזעזעת. אין דבר רחוק יותר מרוח המסורתיות בכלל, ורוח המסורתיות המזרחית בפרט, מאשר בן גביר, הפשיסט, הגזען, הלאומן. איך מי שמגדירים את עצמם מסורתיים, רואים בו את ייצוג המסורתיות? ושמא תוצאות הסקר מעידות על כך שהנחת היסוד של הכנס שגויה בתכלית, ומן הראוי להתרחק מן המסורתיות כמו מאש, בהיותה נשא האש הזרה של הכהניזם והבןגביריזם?

המסקנה שלי הפוכה. אני מאמין שהחיפוש של ישראלים אחר המסורתיות היא הזדמנות, אך היעדר חלופה מסורתית אמיתית, מתונה, מקורית, שולחת את המחפשים אל האיום הבןגבירי. יש להציג בפניהם מסורתיות אחרת, של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כלומר, לא זו בלבד שתוצאות הסקר אינן מבטלות את הנחת המוצא של הכנס, אלא להיפך, הן מדגישות את הצורך שהכנס בא לשרת, ומעצימות את ההכרח בו.

סיפר לי בזעזוע חבר שמלמד בבית ספר קיבוצי (!), שמרבית תלמידיו נוהים אחרי בן גביר. קראתי על תופעה דומה גם בבית ספר קיבוצי אחר.

איך זה יכול להיות? איך מי שגדל בתוכנו חובר למוטציה הבןגבירית של היהדות ושל הציונות?

אל נשלח אצבע מאשימה אל הנוער, אלא לעצמנו. איפה טעינו?

חוששני שהמסקנה של חשבון נפש כזה בקרבנו, בקרב המחנכים שבינינו, תהיה שלא חינכנו מספיק להומניזם, לליברליזם, לאוניברסליות, וכעת עלינו לחזק ולהעצים את החינוך הזה. המסקנה שלי אחרת.

אין ספק שהתופעה הזאת היא תוצאה של 7 באוקטובר. ניתוח שטחי יציין שהטבח הנורא גרם לשנאת ערבים, והנהיה אחרי בן גביר היא הביטוי לכך, כיוון שבן גביר מגלם את שנאת הערבים המזוקקת. זה נכון, אך בעיניי זה חלק קטן מהתמונה, ואם לא נשכיל לראות את התמונה השלמה, לא נדע לתת מענה הולם לתופעה.

ההסבר שלי שונה. ב-7 באוקטובר טבחו בנו בהמוננו בשל היותנו יהודים. עשו זאת מתוך אידיאולוגיה של השמדת המדינה היהודית והקמה על חורבותיה של מדינה פלשתינאית "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי." השבר המטלטל של 7 באוקטובר גרם לבני נוער רצון להתחבר ללאומיות שלהם, להעצים אותה, לצופף שורות. וההליכה לעבר הלאומנות והגזענות נובעת מכך שלא מצאו מולה חלופה לאומית, ציונית חזקה אחרת. הם מצאו מצד אחד לאומנות ומצד שני ניכור כלפי הלאומיות. את הניכור הזה הם מצאו בסביבתם, אצל הוריהם ומוריהם. היא אינה מספקת אותם ואינה נותנת מענה הולם לשאלותיהם, למאווייהם, לרגשותיהם. וכדרכם של בני נוער, הם הלכו לקיצוניות השנייה.

הניכור הוא היחס המסויג, בלשון המעטה, ללאומיות היהודית – הציונות, לישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסולידריות הלאומית כערך. הניכור הוא אימוץ בהפוך על הפוך את התפיסה הפינקלשטיינית של בחירה בין יהדות וישראליות, כאשר אנחנו קודם כל ישראלים, והישראליות הזאת מנוכרת ליהדותנו. הניכור מתבטא באימוץ קו הרואה ניגוד בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקורא לחיזוק המהות הדמוקרטית באמצעות החלשת המהות היהודית, כאילו מדובר במשחק סכום אפס בין שני הערכים, ולא בכלים שלובים, שהעצמת ערך אחד מביאה גם להעצמת הערך האחר. כל רגש לאומי הוצג בסלידה כ"עליונות יהודית" (חקיינות ריקה של המחאה נגד "העליונות הלבנה" בארה"ב). כל רגש פטריוטי תויג כ"מיושן", "מסתגר" וכדבר שיש להתבייש בו ולבער אותו.

אמחיש זאת במספר דוגמאות. בפרוץ המלחמה באוקראינה, היה גל של קליטת פליטים אוקראינים במדינות המערב. שרת הפנים בממשלת השינוי, איילת שקד, הובילה קו של קליטת הפליטים היהודים. התוכניות והכוונות היו לקליטת מיספר פליטים גדול יותר מכל מדינה אחרת, ביחס לגודל האוכלוסייה, ובכך תרומה גדולה ביותר למאמץ הבינלאומי, אך עם עדיפות לבני עמנו. אנו מדינת הלאום של העם היהודי, חובתנו העליונה היא הושטת יד לאחים בצרה ופתיחת ביתנו ליהודים, מתוך תקווה שלא יגיעו רק כפליטים אלא יעלו לארץ. כך נוהגת מדינה ציונית.

בקרב אסכולת הניכור, התפיסה הוקעה כגזענית, לא הומנית, מסתגרת. למה? הרי אם יש לי קרוב משפחה באזור אסון או מצוקה, לא ברור שארצה קודם כל לסייע לו? ודאי שכן. ומדוע שזו לא תהיה גישתנו כאומה – משפחה מורחבת שקודם כל מסייעת לבניה באשר הם? כי בעיני אסכולת הניכור, עצם ההתייחסות לאומה כאל משפחה מורחבת, היא כפירה בעיקר. הרצון לקלוט מאות אלפי פליטים יהודים, תויג בעיניהם כסירוב לקלוט מיליוני פליטים שאינם יהודים. איזה אבסורד.

הביטוי הבוטה ביותר של אסכולת הניכור, הוא הזעם הקדוש נגד חוק הלאום. החוק הוצג כלאומני, מסתגר, מפלה, גזעני, "עליונות יהודית", פוגע במיעוטים, מעליב את הדרוזים, מדיר אותם מהמדינה וכו' וכו' וכו'. אין לי ספק, ש-99% מהקופצים והקוצפים לא טרחו לקרוא את החוק. אילו הכירו את החוק היו יודעים שאין בו שמץ מהתיוג הזה. מה יש בו? גיבוש הסולידריות הלאומית, ההזדהות שלנו עם לאומיותנו היהודית, גאווה יהודית, אחריות ליהודים בתפוצות הגולה, אמונה בזהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אסכולת הניכור סולדת מכל אלה. מבחינתם, סולידריות יהודית משמעותה הדרת ערבים. במקום שחוק הלאום ילכד את הציבור היהודי בישראל סביב ערכי הציונות, וזו היתה מטרת החוק, "חצי העם" זנח את הלאומיות בסלידה, והפקיר אותה בידי מחנה הימין. הניכור הזה, שיצר זהות מלאכותית בין לאומיות לימניות, בניגוד מוחלט למורשת תנועת העבודה הציונית, גרמה למי שמחפש את ההזדהות הלאומית, את ההשתייכות הלאומית, את הגאווה הלאומית, בוודאי אחרי 7 באוקטובר, למצוא את עצמו בימין, ועם הקיצונים ביותר בימין.

הדגל שהניפה אסכולת הניכור היא מגילת העצמאות; ערכי מגילת העצמאות. מה ערכי מגילת העצמאות?

מניפי המגילה מצמצמים אותה לפסוק אחד: "תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

אכן, זהו פסוק חשוב מאוד ומבטא היטב חלק מן הערכים שעליהם הושתתה מדינת ישראל. זהו פסוק שאסור לוותר עליו בשום אופן; לא עליו ולא על הערכים המגולמים בו. אך הוא אינו מגילת העצמאות. הוא חלק קטן ממגילת העצמאות. הוא מבטא אולי 5% ממגילת העצמאות. וכאשר הוא מנותק ממכלול המגילה, מוצא מהקשרו, הוא למעשה הופך תחליף למגילת העצמאות, והאידיאולוגיה שלו היא אידאולוגיה חדשה, שאינה באמת מגילת העצמאות, אלא היא חלופה לה.

כאשר נכתב "תקיים שוויון זכויות," מיהי אותה "תקיים"? מי תקיים שוויון זכויות? המדינה שהוגדרה שתי פסקאות לפניה, בפסוק הליבה של המגילה, שהוא הוא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מי תקיים שוויון? המדינה היהודית. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל, של העם היהודי. בארץ ישראל, כלומר בארצו של עם ישראל. לא כל בלבולי השכל המנוכרים של "זו לא מדינה יהודית אלא מדינת היהודים." לא. מדינה יהודית. המדינה המתוארת במגילה היא מדינה דמוקרטית, ליברלית, אך מנסחי המגילה לא ראו צורך להדביק למילה "מדינה יהודית" את התוספת "ודמוקרטית" כבייביסיטר, שחס וחלילה לא תיאמרנה המילים "מדינה יהודית" לבד, ותשתוללנה.

ובתוקף מה אנו מכריזים על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית." כך נאמר בפירוש. מהי זכותנו הטבעית? זכותו של העם היהודי למדינת לאום ריבונית במולדתו, "ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." ומהי זכותנו ההיסטורית? זכותו הנצחית, שאינה ניתנת לערעור, של העם היהודי על ארץ ישראל.

המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" וכל חלקה הראשון, עד פסוק ההכרזה עצמו, הוא הצגת זכותנו על ארץ ישראל. הב"ג שכתב את זה היה בן גוריון, לא בן גביר. אך מי שמנוכרים ל-95% ממגילת העצמאות, ומציגים אותה כסותרת את ההתחייבות לשוויון זכויות מלא לכל תושבי הארץ, בעצם אומרים שיש לבחור בין שני הערכים המנוגדים. וכאשר הנוער מחפש להתחבר ללאומיותו, ואומרים לו שעליו לבחור בין הערכים, שהם לא "גם זה וגם זה," אלא "או זה או זה," מי שאומרים זאת דוחפים אותו לבחור בלאומנות שבזה לערכים האוניברסליים של מגילת העצמאות.

נהיית הנוער אחרי בן גביר מחייבת חשבון נפש חינוכי. אם המסקנה תהיה לעשות עוד מאותה הדבר, הריאקציה תהיה בהתאם. חינוך לליברליות, להומניזם, לדמוקרטיה? בהחלט. אבל לציונות ליברלית, לציונות הומניסטית, לציונות דמוקרטית. כן, חינוך לאומי, חינוך יהודי, חינוך ציוני, חינוך לסולידריות לאומית, חינוך לגאווה לאומית.

הזורעים ניכור קוצרים בןגביריזם.

[אהוד: ואולי הסיפור יותר פשוט. נהיית צעירים אחר בן גביר היא בין השאר תגובה להשתוללות האליטה המשפטית והתקשורתית של שונאי נתניהו, מבזיו והסולדים ממנו – כמוך!]