* רש"י לא מספיק ברור? – את הפסוק שקראנו בשבת שעברה בפרשת "מטות": "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" רש"י לא פירש. הדברים כל כך ברורים ומובנים, שאין צורך לפרשם.
לעומת זאת, את הפסוק על המלחמה במדיין, באותה פרשה: "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" רש"י פירש: "לרבות שבט לוי". זאת, כדי שלא יקום פעם מישהו, יתחכם ויציג את עצמו כשבט לוי, על מנת לתרץ השתמטות מהמלחמה.
לקראת ההצבעה על חוק אי מעצר עריקים, ובלבד שהם לובשי שחורים, התבקשו הח"כים החרדים לחתום על הצהרת ניגוד עניינים, אם יש להם ילדים או נכדים עריקים. כולם חתמו על נוסח אחיד, שיש להם ילדים ונכדים מעל גיל 18 שמשמשים בשבט לוי.
מסתבר שרש"י לא היה מספיק ברור.
את ספר דברי הימים החרדים אינם לומדים. אילו למדו, היו יודעים שגם בימי דוד הלוויים לחמו: "וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא בָּאוּ עַל-דָּוִיד חֶבְרוֹנָה, לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו, כְּפִי יְהוָה. ... מִן בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת. וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם... כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם, בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' י"ב, כ"ד-ל"ט).
* הרב נוח – בקרב החרדים קיימת בדיחה על חשבון מי שהם מגדירים "דתיים לייט", שהם תלמידי "הרב נוח". הרב שאומר להם לקיים מה שנוח ופוטר אותם ממה שלא נוח.
והאמת היא שתלמידי הרב נוח הם דווקא החרדים, שהרב נוח שלהם פוטר אותם ממצוות לא כל כך נוחות כמו מלחמת מצווה, כמו כיבוש הארץ, כמו "לא תעמוד על דם רעך."
* האנרכיה משתוללת – אחרי שממשלת האנרכיה החליטה להפר פסיקת בג"ץ, כעת ח"כים מהקואליציה מסיתים את שוטרי משטרת ישראל וחיילי צה"ל לא לציית לפסיקת בג"ץ.
מחריבי המדינה.
* ירידת הדורות – בליכוד של חמשת המ"מים שרו: "למות או לכבוש את ההר."
בליכוד של שלושת הכ"פים שרים: "תמותו ולא נתגייס."
* ביבי נמלט – אחרי שהבטיח, שיש רוב לחוקי ההשתמטות המושחתים, נתניהו נמלט מההצבעה.
כך הוא ישקר בקרוב שהוא התנגד לחוקים, וחסידיו השוטים יאמינו לו.
אבל האמת היא שחסידיו השוטים מאמינים לו גם כשהוא משקר שהתנגד להתנתקות, למרות שהצבעותיו בעד מתועדות.
* הטובים הולכים – במפלגת ההשתלטות העוינת על מותג הציונות הדתית, אין מקום לאופיר סופר ומשה סולומון, האמונים על ערכי הציונות הדתית.
חבל שהם פורשים מהחיים הפוליטיים. חבל שדווקא הטובים הולכים.
* העין השנייה – לו אני ח"כ באופוזיציה, הייתי נלחם בכל כוחי נגד חוקי ההשתמטות המושחתים, אבל הייתי תומך בהארכת השירות הצבאי ל-32 חודשים. בעיניי צריך להחזיר אותם ל-36 חודשים, כפי שהיה רוב שנות המדינה, כפי שאני שירתי וכפי שגם בני הבכור עוד שירת. קיצור השירות היה חלק מקונספציית הצבא הקטן. במלחמה האחרונה למדנו שהקונספציה הזאת חסרת אחריות. את תקלת קיצור השירות יש לתקן.
להצביע נגד הארכת השירות כנקמה על חוקי ההשתמטות המושחתים, זה כמו לעקור את עיני השנייה כנקמה על כך שעקרו את עיני הראשונה.
כשהמילואימניקים קורסים תחת הנטל, כשהרמטכ"ל מניף את כל הדגלים האדומים, זה מחייב את האופוזיציה לא רק להילחם נגד ההתנקשות חסרת האחריות בביטחון ישראל בחקיקת ההשתמטות, אלא גם לגלות אחריות ולתמוך בהארכת השירות.
* נקודת אור – בשבוע המר והנמהר הזה, אולי השבוע השחור בתולדות הכנסת, יש גם נקודת אור. הכנסת קיבלה, בתמיכת 61 ח"כים וללא מתנגדים ונמנעים, את החוק לטיפול מותאם בנפגעי הלם קרב. מסתבר שהכנסת מסוגלת לקדם גם את הדברים החשובים לחברה הישראלית ואפילו להתאחד סביבם.
* נגע הפריימריטיס – סיעת הליכוד בכנסת והשרים בממשלה הם עדות לתוצאות נגע הפריימריטיס. השילוב של פופוליזם, דמגוגיה, אוכלוקרטיה, קקיסטוקריה, הקצנה ואלימות, בא לידי ביטוי לא רק בחבורת הזבל שמייצגת את הליכוד, אלא גם את ההתקרנפות של אנשים רציניים כמו דיכטר, ברקת, סער, אלקין ואחרים, שאימת הבייס מרחפת מעל ראשם.
בשבוע הבא יתקיימו פריימריז במפלגת הדמוקרטים. האם גם אותם יכה הנגע? איני מכיר את כל המועמדים, אבל לפחות שני מועמדים הם אבן בוחן לשאלה. אם נאור נרקיס ונאווה רוזוליו, תואמי מרדכי דוד ורעש גוטליב, ייבחרו במקום ריאלי, זו תהיה צרה צרורה.
מועמד נוסף שאני מקווה מאוד שלא ייבחר הוא מוסי רז. אבל מסיבות אחרות, הוא לא מוקיון פופוליסט. הסיבה היא עמדותיו האידיאולוגיות הקיצוניות. הוא איש שמאל רדיקלי. הוא קרוב יותר בעמדותיו לעופר כסיף מאשר ליאיר גולן.
אני ממליץ לחבריי במפלגת הדמוקרטים על שני מועמדים טובים – יאיא פינק ואבי דבוש. שניהם אינם בדעותיי, אבל הם אנשים רציניים, בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה, מחויבות חברתית אמיתית, ציונים, מחוברים למסורת ולזהות היהודים, פטריוטים. הם מסוג האנשים, שטוב שיהיו כמותם בכל המפלגות.
* ההתנתקות: בין יאיר גולן לנתניהו – בראיון להסכת של נדב פרי, אמר יאיר גולן כמה תובנות מעניינות.
הוא אמר שההתנתקות הביאה לגל טרור עצים ברצועת עזה ובצפון השומרון (הוא היה אז מפקד יו"ש). בצפון השומרון, הוא אמר, צה"ל דיכא אותו בהצלחה.
לטענתו, עקירת היישובים היתה מוצדקת, אבל צה"ל היה צריך להישאר בעזה כאזור B, כלומר שלטון אזרחי של רש"פ וביטחוני שלנו.
"בעצם שרון היה משמאל לך," אמר נדב פרי, וגולן אישר. ובעצם, גם נתניהו שהצביע שוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד ההתנתקות, היה משמאל לו.
בעיניי, הפשע של ההתנתקות היה עקירת היישובים. אבל האמירה של גולן מעניינת וגישתו מורכבת.
הריאיון נערך ב-12 ביולי, היום שבו מלאו עשרים שנה למלחמת לבנון השנייה. גולן אמר שהמלחמה היתה החמצה גדולה, כיוון שלא בוצעו התוכניות שהוא הכין כאשר שירת כמפקד עוצבת הגליל שנים אחדות קודם לכן. לטענתו, היה על צה"ל לצאת לתמרון יבשתי גדול לכיבוש כל דרום לבנון עד הזהרני, ולנקות אותו לחלוטין מחיזבאללה. אני מדגיש, לא עד הליטני, עד הזהרני. במקרה כזה, הוא מעריך, תנאי הפסקת האש היו הרבה יותר טובים.
מסר מעניין נוסף, הוא שגולן תומך במדינה פלשתינאית כחזון עתידי, אך מתנגד להקמתה עכשיו, ואף כינה זאת "טירוף הדעת."
כמובן שעם רוב דבריו לא הסכמתי. מה שהדאיג אותי במיוחד זו גישתו התוקפנית והמיליטנטית בזירה הציבורית והפוליטית הפנים ישראלית. כל הז'רגון שלו בנוגע למאבק הפוליטי הוא צבאי – "לא מנצחים בהגנה, אלא בהתקפה" וכד'. המסר שלו אינו של מנהיג מפלגה דמוקרטית במערכת בחירות דמוקרטיות אלא של מפקד מיליציה במלחמת אחים.
* הכרעה בעזה והיום שאחריה –מרוקו הודיעה על הצטרפותה לכוח הרב לאומי לעזה. שמחה וששון!
ואני תוהה. האם מישהו מאמין שחיילים ממרוקו, ממצרים ומשאר המדינות השותפות, יילחמו בחמאס? יפרקו אותו מנשקו? את זה רק צה"ל יכול לעשות. מישהו מאמין שצה"ל יכול לעשות זאת כאשר הכוח הרב לאומי נמצא ברצועה?
הפחד המשתק של נתניהו מפני קבלת החלטות, גרמה לכך שהוא אפילו לא כינס דיון על היום שאחרי, וכאשר איננו מעצבים בעצמנו את היום שאחרי, מעצבים אותו אחרים, ולא על פי האינטרסים שלנו.
האינטרס שלנו הוא חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון בכל עזה, כדי לסכל כל ניסיון של הטרור להרים ראש. זאת, בלי שליטה על שני מיליון פלשתינאים ובלי הפנטזיות על טרנספר.
יש לנו ניסיון מוצלח עם הדרך הזאת. קוראים לו אזור B. שלטון אזרחי של רש"פ ושליטה ביטחונית של ישראל. כפי שזה עובד לא רע ביו"ש, כך זה צריך לעבוד ברוב עזה. רוב – כי חייב להיות פרימטר משמעותי בשליטתנו המלאה. זו הצעתי מאז השבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר. אני מכיר היטב את כל הסיבות למה לא רש"פ. והן נכונות. אבל זה הרע במיעוטו. יתר הפתרונות גרועים יותר.
אבל כדי להגיע ליום שאחרי, יש להגיע קודם ליום שלפניו – מיטוט חמאס ופירוקו מנשקו. בלי היום-שלפני-היום-שאחרי – שום דבר לא יצלח ביום שאחרי. הניצחון על מחוללי 7 באוקטובר צריך להיות כמו הניצחון על מחוללי השואה. מלחמת חורמה עד כניעת האוייב. אך זאת, כאשר מול העיניים ניצב היום שאחרי.
אני מאמין, שבמוקדם או במאוחר, נצא למהלך הצבאי של מיטוט חמאס, תחת כל ממשלה שתיבחר. עד אז העיקרון צריך להיות –– ללא פירוק חמאס וארגוני הטרור מנשקם, ישראל לא תיסוג אף שעל ולא תאפשר ולו תחילתו של שיקום.
ילמי שטוענים שאי אפשר לחסל את חמאס כי חמאס זה רעיון – אדרבא, שיישאר רק רעיון. גם הרעיון הנאצי לא מת בכניעת גרמניה ב-1945, אך הנאצים הוכרעו. זה המודל.
* איש מוזר – הפרק בסדרה "אויבים" ב"כאן 11", ששודרה במוצ"ש, הוקדש לעבד אל-מאלק א-ח'ותי, מנהיג החות'ים. בפרק הוצג האיום החות'י ודובר על העיוורון המוחלט שלנו לאיום הזה לפני 7 באוקטובר וגם אחריו.
האמת היא שלא כולם היו עיוורים. צביקה האוזר, אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ראה והתריע, בוועדה ובתקשורת, בע"פ ובכתב ודרש להגדיר את החות'ים ארגון טרור. אבל איש לא הקשיב לו. הוא נראה להם איש מוזר.
* לא מאמינה לפילבר – המאבק ששרה נתניהו ניהלה על הנצחת אבטחתה ואבטחת משפחתה, מעידה שגם היא לא מאמינה לסקרים של פילבר.
* קריטריון ערכי – כניעת זיני ללחצו של נתניהו לאישור אבטחה רבת שנים למשפחתו אחרי אובדן השלטון הצפוי, היא חרפה. זיני מוכיח חולשה וקושי בעמידה מול הגחמות של "המשפחה".
יש להבין, שעמדת גורמי המקצוע אינה שהמשפחה לא תקבל אבטחה, אלא שההחלטות על האבטחה תהיינה מקצועיות, על פי הערכת האיום, כלומר יכולה להיות החלטה מקצועית ששרה נתניהו צריכה לקבל אבטחה גם עוד עשרים שנה, ויכולה להיות החלטה מקצועית שיש להסיר את האבטחה בעוד חצי שנה. הכול על פי הערכת האיום. העמדה הזאת היא מובנת מאליה. כל עמדה אחרת היא בלתי מקצועית.
לי יש בנדון דעה לא מקצועית, אך ערכית. יש להוסיף קריטריון נוסף – חיים בארץ. אם בניו של נתניהו בחרו לרדת מהארץ זו זכותם. המדינה אינה צריכה לממן את אבטחתם בחו"ל.
* התייחסות עניינית לראש השב"כ – מתחתי ביקורת חריפה על כניעתו של זיני ללחצו של נתניהו בנושא אבטחת משפחתו, וכצפוי קיבלתי תגובות כמו: איך זה שאתה תוקף אותו, הרי אתה תומך בו? או: רואה? אמרנו לך. תודה בטעותך. וכו' וכו'.
מה לעשות, איני נמנה עם האוטומטים, ולא עם אנשי השחור לבן. אני מאמין בענייניות ובמורכבות. אנשי השחור לבן הם האנשים המסוכנים ביותר. אני סולד מנתניהו ואין לי שום בעייה לשבח אותו כאשר הוא ראוי לשבח, ואני אף שמח לשבח אותו על כך. ואין לי שום קושי לבקר מנהיג שאני תומך בו. אני מעריך שבעוד חודשים אחדים תהיה לנו ממשלה אחרת, שאתמוך בה. ואין לי ספק שאמתח ביקורת על החלטות, מעשים ואמירות של הממשלה ושל מי שיעמוד בראשה. ואם אני תומך במינוי זיני, אין זה אומר שאני צריך לתמוך בכל צעד שלו. ואם אני מתנגד לצעד שלו, אין זה אומר שאני צריך להסכים עם כל הטענות של רודפיו.
מתוך נקודת מוצא זו, אציג את עמדתי בנוגע למינוי זיני. מיד אחרי 7 באוקטובר, היה לי ברור שרונן בר כשל ועליו ללכת הביתה. אמנם חשבתי שהוא צריך לעשות זאת 5 דקות אחרי האחראי הראשי, ראש הממשלה, אך לא העליתי על דעתי שלמעלה מאלף יום אחרי הטבח מר מחדל יאחז בתפקידו ויש לו עזות מצח להתמודד על עוד קדנציה. אבל ברור היה לי, ואף כתבתי זאת, שאין די בהחלפת ראש השב"כ. אמנם בד"כ אני בעד מינוי מתוך הארגון, אך לאחר כזה כישלון טוטאלי, יש להביא אדם מבחוץ שינער את המערכת, יאתגר את המוסכמות שלה, יטלטל אותה. והאיש הזה צריך להיות בעל גישה אחרת, ניצית יותר, התקפית יותר, חותרת יותר למגע.
כאשר עלה שמו של זיני, שאלתי עליו אנשים לא מעטים שמכירים אותו. מכולם, ללא יוצא מן הכלל, שמעתי אותן אמירות. מדובר בקצין מצוין, התקפי, מנהיג אמיתי, סוחף. שמדובר באדם חכם, יצירתי, שחושב מחוץ לקופסה. ולא פחות חשוב, שמדובר באדם ערכי, ישר וממלכתי באופן קיצוני, כאמונה דתית. מצד שני, ראיתי מתקפה דוסופובית מחרידה עליו, ניסיון בכל מחיר לסכל את מינויו. ולא זו בלבד שהוא מעז להיות דתי, מזרחי ואפילו אב לעשרה לילדים, ר"ל, הוא גם מינוי של נתניהו. נתניהו הוא ראש הממשלה, לצערי, ותפקידו למנות את ראש השב"כ וראש המוסד, ובלבד שיעברו את ועדת המינויים. התנגדות אוטומטית לכל מינוי של נתניהו, בשל היותו הממנה, בזויה בעיניי, והיא פגיעה בביטחון המדינה ובדמוקרטיה. ראיתי שבמשך חודשים רודפיו של זיני חיפשו מתחת לאדמה חומר נגדו, והעלו חרס בידם. ולכן, תמכתי מאוד בבחירתו.
אילו מונה לתפקיד אדם שהתנגדתי למינויו – מרגע שהוא מונה לתפקיד, הייתי רוצה רק בהצלחתו. לכך ציפיתי גם ממתנגדי זיני. לא כך קרה. הם המשיכו לרדוף אחריו, לחפש מתחת לפנס כל מעידה, כשהם ניזונים מהדלפות נבזיות מתוך הארגון. המרדף הזה מזעזע ופוגע בביטחון המדינה.
מרגע שאדם נבחר לתפקידו, הוא נבחן על פי מעשיו. ראש השב"כ נבחן בראש ובראשונה בסיכול טרור, בסיכול הברחות נשק וכד'. לרוב, איננו נחשפים להצלחותיו. יש לתת לו סביבה תומכת ומאפשרת כדי שיוכל להתמקד במשימה ולהצליח בה. לצערי, אין הוא זוכה לכך.
אני שומע טענות שקריות נגדו. למשל, בכל הכרוך לטרור של מחבלים יהודים. שעה שהדוצ'ה של המחבלים הוא שר בכיר בממשלה, שאינו מאפשר למשטרה לפעול נגדם, ושעה שראש הממשלה שבוי בידי בן גביר ולא מעז לפעול בניגוד לרצונו, ושעה שפריימריסט הביטחון פוזל לבייס, שמורכב מלא מעט מתפקדי-ארגזים בןגביריסטים, שלא מעלים על דעתם להצביע לליכוד, אך הם משפיעים מאוד על רשימתו – היחיד שפועל נגד הטרור הזה הוא זיני. אני נחשף לקבוצות הווטסאפ של המחבלים הללו ("חדשות אנ"ש"), ורואה את הזעם שלהם ואת הבעתה שלהם מפני השינוי שמתחולל במלחמה נגדם מאז מינוי זיני, בהשוואה לתקופת רונן בר. אני שומע איך הם מוקיעים את זיני, ואת "קלגסי זיני", כפי שהם מכנים את אנשי "המחלקה היהודית", שממררים להם את החיים. ואני שומע את המומחה מס' 1 לנושא, רועי שרון, שכתב ספר על המחבלים היהודים, מתאר את השינוי בחצי השנה האחרונה, את העובדה שסוף סוף פורעים נתפסים בשעת מעשה, עולים על מארבים של השב"כ, ושסוף סוף יש כתבי אישום נגד מחבלים יהודים. זיני תומך בחידוש המעצרים המנהליים נגד מחבלים יהודים, אך לא הצליח לשכנע את כ"ץ. לעומת זאת, הוא הצליח לשכנע את כ"ץ, אחרי סירוב של חודשים רבים, להסיר את החיסיון שיאפשר את העמדתה של ח"כית ה[---]ת גוטליב לדין על פשע נגד ביטחון המדינה.
צפיתי בנאום "הנאמנות" של זיני. אילו כתבתי לו את הנאום, הוא היה מנוסח אחרת. אבל המסר שלו הוא הכרה בכפיפות לדרג הנבחר, כל דרג נבחר, גם אם תהיה ממשלה אחרת, והוא אמר זאת בפירוש. חבל שמעד והשתמש במילה "נאמנות". והוא דיבר על שמדינה ללא מערכת משפט חזקה היא מדינה חרבה. אלה הדברים שאני מצפה לשמוע מראש השב"כ במדינה דמוקרטית. כל אלה מנוגדים בתכלית לעמדות קבוצת הייחוס שלו, ולאיך שמציגים אותו רודפיו.
ורודפיו מחפשים אותו, ומנפחים כל רכילות. לדוגמה, הומצאה עליו בדיחה: "למה זיני הורה לבטל את עמדות הקפה השחור? כי אנחנו בתקופה של נס." בעיניי, זו בדיחה מצחיקה. צחקתי. ואז ראיתי שאנשים מפיצים את הבדיחה כעובדה, ואשכרה מאמינים לזה! דוגמה נוספת – גם אני השתוממתי על החלטתו להסיר פינת זיכרון לחללי השב"כ ב-7 באוקטובר. הסיפור היה שהוא טען שזה משדר תבוסתנות. מסתבר שהסיבה היתה שאין להבחין בין חללי 7 באוקטובר לכל חללי השב"כ לאורך השנים. ועוד ועוד.
כניעתו לגחמה החולנית של משפחת נתניהו בנושא האבטחה מחפירה. במקרה הזה, הוא לא גילה עמוד שדרה מקצועי וכושר עמידה מול רוה"מ. צר לי על כך. אני מקווה שזה מקרה חריג. זו בהחלט נורה אדומה. כאשר הוא עשה מעשה שלילי, יצאתי נגדו על המעשה. אם בעתיד יתברר שמדובר בדפוס חוזר, אולי יתברר שהוא אינו מתאים, כי אין לו כושר עמידה מול לחצי רוה"מ. אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו. ואני מאמין שבקרוב הוא יהיה כפוף לראש ממשלה שלא יכשיל אותו בדרישות הזויות כאלו.
* גולדשפן – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, בהנהגת אביגדור קהלני, והיה לנו חשוב מאוד לצרף מקסימום חברים ממפלגת העבודה. אחד מהם היה אלי גולדשמידט. מבין חברי מפלגת העבודה, הוא היה הכי פעיל, הכי נאמן והכי חד-משמעי בתמיכתו, זולת קהלני.
הקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה (בהמשך הייתה למפלגה) והוא הצטרף.
יזמנו את "חוק שריון הגולן" והחתמנו עליו בחשאי קבוצה גדולה של כ-17 ח"כים (כמדומני) ממפלגת העבודה. הוא היה מהבולטים שבהם.
כשיצאנו לשביתת הרעב בגמלא (1994), בנינו את פרסום הצעת החוק עם כל החתימות כאקט הסיום של שביתת הרעב. זה אמור היה לחולל זעזוע רבתי, כי היה מוכיח לממשלה ולכל העולם שאין שום סיכוי להעביר בכנסת נסיגה.
ביום שישי 9.9.94, יומיים לפני שביתת הרעב, "מישהו" הדליף את קיומה של הצעת החוק לחתימת הח"כים ממפלגת העבודה. לא חלפה שעה קלה - סורפרייז! מבזק. אלי גולדשמידט השתפן וחזר בו. ואחריו – רוב החותמים.
ומרגע זה ואילך הוא התהפך והיה אחד הדוברים המרכזיים בעד הנסיגה. מהפך של 180 מעלות – כהרף עין.
ומרגע זה – יקרא שמו בגולן אלי גולדשפן.
בתגובה הוא אמר שהוא מודה שהוא פחדן. "אני פחדן, כי אני מפחד מהמלחמה שתהיה אם לא ניסוג מהגולן."
היום הוא ביביסט מלא מלא. והוא הודיע על הקמת איזו מפלגת פרוקסי ביביסטית.
אני במקום ביבי לא הייתי בונה על משענת הקנה הרצוץ הזה.
* זולג לחברה היהודית – אמירה שתמיד הכעיסה אותי, היא שאם לא נטפל בפשיעה וברצח בחברה הערבית, היא תזלוג לחברה היהודית. היא הכעיסה אותי לא כיוון שהיא לא נכונה – היא נכונה – אלא כי המשמעות שלה, היא שכל עוד האלימות היא בחברה הערבית, אין זה מענייננו והמדינה אינה מחויבת להתמודד אתה, אלא אם כן היא תסכן אותנו, היהודים. זו גישה החותרת תחת אחריותה ומחויבותה של המדינה לשלומם וביטחונם של כל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד.
אין לי ספק שחוסר הטיפול של המשטרה באלימות בחברה הערבית אינה נובעת רק מאפסותו הביצועית של השר, מוקיון הטיקטוק, אלא לא פחות מכך מגזענותו, ומכך שבעיניו התגברות הרצח בחברה הערבית אינה נתפסת ככישלון אלא כהצלחה והתגשמות האידיאולוגיה שלו.
והנה, במתקפות על מסעדות רשת "ג'פניקה" נוכחנו עד כמה האמירה, שמכעיסה אותי – נכונה.
* שלילת זכות ההגנה העצמית – ראש העיר ניו-יורק ממדאני הודיע, שהוא מנהל דיונים עם המחלקה המשפטית, באשר ליכולת לעצור את ראש הממשלה נתניהו, כשיגיע לדיוני עצרת האו"ם. אל דאגה, זה לא יקרה, אין לו סמכות כזו. מה שחשוב זה הרצון שלו, או ליתר דיוק, האובססיה שלו. אובססיה אנטישמית.
צו המעצר אינו נגד נתניהו האיש, אלא נגד ראש ממשלת ישראל, כפי שהוא אינו נגד יואב גלנט האיש, אלא נגד שר הביטחון של ישראל. זהו צו מעצר שניתן בידי טריבונל אנטישמי מושחת. האידיאולוגיה שעומדת מאחורי הצו, היא שלמדינה היהודית אין זכות להגנה עצמית, הזכות הטבעית המוקנית לכל מדינה. אין לה זכות להתגונן גם מול טבח 7 באוקטובר, פשע נורא נגד האנושות.
אין פלא שצורר היהודים, ראש העיר האנטישמי של ניו-יורק, נתלה בצו האנטישמי הזה במלחמתו ביהודים ובמדינתם.
* החמצה אדירה – כבר המלצתי כאן על ההסכת "ארטקטיקה" של טלי בן סירא, העוסק באמנות הפלסטית, שאני מאזין לכל פרקיו ומדי פעם משתף בתובנות שלי מן הדברים.
הפרק האחרון לא היה בפורמט הרגיל – לא היה בו מרואיין, אלא כולו הוקדש לדיווח של טלי מהביאנלה בוונציה, תערוכת האמנות העכשווית הוותיקה והחשובה בעולם, שממנו היא חזרה.
נושא שמהדהד חזק באירוע, במאות אזכורים הוא "הג'נוסייד בעזה". המיצג הפלשתינאי היה מיצג מקצועי וחזק מאוד, בתיאורי זוועה מן ה"ג'נוסייד". ולא רק במיצג הזה. אילו הייתי שם ללא היכרות עם המציאות, הייתי יוצא משם עם ה"ידיעה" שישראל מבצעת ג'נוסייד אכזרי.
ובמה עסקה התצוגה הישראלית? טבח 7 באוקטובר הניב שפע של יצירה אמנותית, המתארת את הזוועה ומוראותיה. אך טבעי היה שבכך תעסוק התצוגה הישראלית. איני חושב שהיה בכוחו לחולל שינוי תודעה של 180 מעלות. הוא לא היה גורם לקהל להבין שמלחמתנו בחמאס היא מלחמת הטוב ברוע המוחלט. אי אפשר היה להציג בו את זוועת ההסתתרות של מחבלי חמאס מאחורי מגינים אנושיים, בבתי חולים וכו'. אך הצגת הטבח יכולה לפחות לאזן קצת. לפחות לגרום לאנשים לחשוב שיש כאן מורכבות. שישראל החזקה לא פשטה בבוקר בהיר אחד לעזה החלשה והחלה לרצוח את העם הפלשתינאי ולהרוג תינוקות כתחביב. לפחות היתה לקהל הזדמנות להיחשף גם לאמת.
אבל התצוגה הישראלית לא עסקה כלל בטבח. מה, אנחנו נתלכלך ב"פוליטיקה"? ישראל הציגה מיצב של חתן פרס ישראל בלו סימיון פיינרו: "שושנת האין": בריכה האוספת אליה טיפות מים ממערך טפטפות התלוי מעליה. "מחזוריות הטפטוף, הצליל, האור והתנועה יוצרים מופע מדיטטיבי שבו נוכחים גם רבדים של עצב קיומי, זיכרון, קינה ופגיעות."
יפה מאוד, מכובד מאוד, אך עם כל הכבוד – אסור לנו להפקיר את הזירה. ובזירה של אמנות פוליטית של הסתה ועלילת דם נוראית נגד ישראל, מן הראוי שנפסיק להתייפייף ונציג את 7 באוקטובר.
זו החמצה אדירה. מעניין אם זה קשור לכך ששר התרבות הוא מכחיש הטבח, כדי להכחיש את אחריות הממשלה, שבה הוא מכהן, למחדל.
* חרא של אמנות – בביאנלה יש גם תערוכת חרא. ממש כך, פשוטו כמשמעו. תערוכה העוסקת כולה בבני המעיים ומוצאיהם, וכל כולה חרא, פלוצים וכיו"ב, ואחסוך מקוראיי את התיאורים.
ויש גם אידיאולוגיה סביב זה, שהאמנות אינה צריכה להיות יפה. לא צריך יופי. יופי זה קיטש.
לי זה מזכיר את פולחן בעל פעור. ואת ה"אמנית" פעורת התחת נטלי כהן וקסברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל, והסרטון הוא, איך לא, יצירת... "אמנות".
האמנות צריכה בהחלט לעסוק גם בקשיי החיים, גם בכיעור, אבל היא צריכה להיות בראש ובראשונה נשגבת ומאירה את האור ואת היופי.
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיְפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד רֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.
נתן זך
* בעד מסי – אני בעד ארגנטינה –
לא בגלל צבעי הכחול לבן
גם לא בזכות התמיכה של ארגנטינה בישראל.
אני בעד ארגנטינה בזכות מסי.
מגיע לו לזכות שוב במונדיאל.
* אז מה מסי לימד אותנו? – שאין דבר כזה "נקודת אל-חזור."
תובנה מעניינת לחיים.
* מה אוכל ליברל – מסעדתו של השף רז שבתאי זכתה בכוכב מישלן, אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הקולינריה – תו תקן עולמי לאיכות וייחודיות קולונרית.
כתבתי עכשיו משפט על נושא שאיני מבין בו דבר. אממה? בכל פעם שישראלי זוכה בפרס עולמי יוקרתי, אני שמח. הוא אינו הישראלי הראשון שזוכה בכוכב מישלן, אך זו המסעדה הכשרה הראשונה הזוכה בכך. וביום חמישי היתה כתבה בערוץ 12 שדיברה על הסצנה של גאות המזון הכשר המשובח בישראל.
אין כאן חלילה כפייה של כשרות בחברה הישראלית. לא מכריחים מישהו, רחמנא לצלן, לאכול כשר. אין בכך משהו שצריך לעורר תגובה שלילית מצד מישהו. ובוודאי ובוודאי לא מאדם ליברלי, כי הרי הליברליות מבטאת סובלנות, פלורליזם, הכלה לדעות ומסורות שונים ובוודאי ובוודאי לטעמים שונים. אוכל כשר לעולם לא יפריע לליברל.
רוגל אלפר אינו ליברל. הוא דוסופוב, ודוסופוביה וליברליות הן תרתי דסתרי. הוא אוטואנטישמי, וכמובן שאין שום קשר, לו סמלי ביותר, בין אנטישמיות וליברליות. ההיפך הוא הנכון. ליברל אמיתי לעולם לא יהיה אנטישמי ואנטישמי לעולם לא יהיה ליברל.
אבל רוגל אלפר מציג את עצמו כליברל. וכמייצגו של "המחנה הליברלי". הנה, כמה ציטוטים מפשקוויל נאצה של הליברל הדגול על כתבה ששיבחה את זכייתו של שבתאי בכוכב מישלן ואת המטבח הכשר האיכותי:
"השתלטות המטבח הכשר על עולם המסעדנות הישראלי מאז 7 באוקטובר הוא חלק מהתגברות תופעת העליונות היהודית שבה לקתה החברה הישראלית בתהליך הפשיזציה שלה... שיעבוד לאמונות התפלות שעומדות בבסיס איסורי הכשרות... הסתגרות וצרות אופקים... הכשרות הולכת וסוגרת על הליברלים בישראל ומחניקה את תרבותם הקולינרית... המילה כשר מייצגת טמטום." כותרת הפשקוויל: " 'כשר' היא מילה גסה."
ליברליות לעילא ולעילא, מה יש לומר.
* ביד הלשון: נס הרים – הריצה המשותפת של חילי טרופר ויועז הנדל, אינה רק שותפות פוליטית, ולא רק חיבור בני שני חברים אישיים, אלא גם שותפות של שכנים, תושבים באותו יישוב, נס הרים.
נס הרים הוא מושב עובדים, משותף לחילונים ודתיים, המשתייך לתנועת המושבים ולמועצה האזורית מטה יהודה. המושב ממוקם בהרי יהודה, בין ירושלים ובית שמש, בקרבת בר גיורא. נס הרים הוא חלק מגוש ההתיישבות "יישובי המזלג" שנוסד ב-1950, שנתיים אחרי שחרור האזור בידי חטיבת "הראל" במבצע ההר במלחמת השחרור. הוא כלל ארבעה מושבים חקלאיים, וכעבור עשור הוקמה צור הדסה כמרכז אזורי. הגוש כולל את צור הדסה, מבוא ביתר, בר גיורא, מטע ונס הרים. גוש יישובי המזלג היה אזור ספר, בתקופת הכיבוש הירדני של יהודה ושומרון, והוקם כחלק מן המגמה הציונית של פריסת התיישבות ציונית לאורך הגבולות, כחלק מתפיסת הביטחון ועיגון הריבונות של מדינת ישראל.
המושב נס הרים עלה לקרקע ב-1950. יסדו אותו עולים חלוצים מכורדיסטן. היום מונה המושב 300 משפחות, חציין חילוניות ומסורתיות וחציין דתיות לאומית וחרד"ליות.
את שם היישוב הציע זאב וילנאי. מקורו מקראי: "כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיהו י"ח, ג').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 19.7.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר