אני מזמין אתכם, לרגע, לתרגיל בדמיון מודרך.

אם, חס וחלילה, חלילה וחס, חס ושלום, היינו מפסידים במאבק על הגולן בשנות ה-90. הגולן היה נמסר לאוייב הסורי. ההתיישבות הישראלית הייתה נעקרת. היינו מגורשים מבתינו, מנושלים מאדמתנו, מפעל חיינו היה נחרב.

וכעבור 18 שנה, אלפי מחבלים היו פושטים מן הגולן, מבתינו ממש, לעמק החולה ולעמק הירדן, למסע של רצח, אונס וחטיפה המוני – טבח 7 באוקטובר. הטבח היה מוביל למלחמה. ובמלחמה צה"ל היה משחרר את הגולן, בנינו היו מגיעים כלוחמים ליישובים שחרבו.

מה היינו עושים אז? מה היינו רוצים שיקרה?

לי אין ספק מה הייתי עושה. הייתי מתמסר כל כולי למטרה אחת – הקמה מחדש של יישובי הגולן. לא חשוב מה היה גילי, מה היה עיסוקי, מה עומק השורשים שהייתי מכה במקום החדש – הייתי רוצה לחזור לביתי על הגולן.

סביר להניח שכמוני חשים רוב תושבי הגולן. ומי שבאופן אישי היה חש שאין בכוחו להתחיל מפעל חיים נוסף – לבטח היה רוצה שבניו יעלו לגולן, או שיהיו אלה ישראלים אחרים, אך שההתיישבות בגולן תקום מחדש.

זה כל כך נכון. זה כל כך טבעי. זה כל כך הגיוני. זה מובן מאליו.

אז למה הרצון להתיישב מחדש ברצועת עזה מתויג כ"הזוי", "מטורף", "קיצוני"? מדוע הוא בלתי לגיטימי?

אפשר להתווכח האם נכון ורצוי לחדש את ההתיישבות ברצועת עזה, להקים מחדש את גוש קטיף, האם התיישבות כזו תשרת את האינטרס הישראלי, האם היא תתרום לביטחון.

אבל מאיפה אנשים לוקחים את עזות המצח לשלול את עצם הלגיטימיות של דיון כזה, להציג אותו כ"הזוי"? איך אנשים שתמכו בהתנתקות וכל הקונספציה שלהם קרסה, מרשים לעצמם להתנשא כך על מי שצדקו?

להלן, קיצור תולדות גוש קטיף. יישובי גוש קטיף קמו כחוק, על פי החלטת ממשלות ישראל, מימין ומשמאל. המתיישבים הם חלוצים שעלו כשליחי העם והמדינה לחולות עזה, הפריחו את השממה, בנו בית, נטעו עץ, היכו שורש, יסדו קהילה, יצרו חיי חינוך ותרבות והפכו את השממה לגן פורח. הם עמדו איתן, בחוסן אישי, קהילתי ולאומי למופת, בשתי אינתיפאדות, בפיגועי טרור, במכוניות תופת, בירי קסאמים ופצמ"רים. ולבסוף נעקרו ביד אחים, בהחלטת מדינתם, שבשליחותה יצאו במסירות להתיישבות; המדינה, שאותה הם אוהבים, לה הם מסורים, אותה הם משרתים בנאמנות בביטחון ובהתיישבות; בידי צה"ל שבו הם שירתו בנאמנות וחינכו את בניהם להמשיך ולשרת בנאמנות. והם ניהלו מאבק דמוקרטי למופת, שכותרתו – באהבה ננצח, ואפילו בזמן העקירה עצמה הם נטלו את האחריות, שהממשלה לא נטלה – להבטיח שהעקירה לא תידרדר למלחמת אחים.

ואחרי העקירה מסתבר שהמדינה לא דאגה להם, שהטיפול בהם היה מחפיר, מחדל ממדרגה ראשונה. ואף על פי כן, הם המשיכו לאהוב את המדינה, לתרום לה, לשרת אותה. וכעבור 18 שנה יצאו טובחי 7 באוקטובר מתוך המקום שהם הקימו ושהיה ביתם, לבצע את זממם, את הפשע הנורא נגד העם היהודי ונגד האנושות.

מה טבעי יותר, נכון יותר והוגן יותר, מחידוש ההתיישבות ברצועת עזה, ולו כדי להבהיר לאוייב שהטרור לא השתלם לו?

איני טוען שבכל מקום שהיה בו יישוב יש להקימו מחדש. יש לבחון כל מקרה לגופו, לראות את היתרונות והחסרונות שבו. אולי נכון להקים מחדש את גוש קטיף בתוחמת הצפונית, שתהיה חלק בלתי נפרד מן המועצה האזורית חוף אשקלון.

איני שותף למאבק לחידוש ההתיישבות, כי הוא ממוסגר במסגרת שבעיניי היא מתועבת ומפלצתית – הקריאה לטיהור אתני של רצועת עזה משני מיליון הפלשתינאים שחיים בה והקמת ההתיישבות על חורבותיה. זה רעיון זוועה בלתי מוסרי, בלתי אנושי ובלתי מעשי. כל עוד הקמת ההתיישבות מתויגת עם הזוועה הבן גביריסטית הזאת, אנשים כמוני לא יוכלו להתקרב ת"ק פרסה אליה.

כדי להקים היום התיישבות חדשה ברצועת עזה, למשל בתוחמת הצפונית, יש צורך בהסכמה לאומית רחבה. מי שמפקיר את הקמפיין להתיישבות בידי פנאטים עם רעיונות מסוכנים, לעולם לא יוכל ליצור קונצנזוס.

אני מקווה שאנשי גוש קטיף לשעבר יתארגנו, יתנערו מדניאלה וייס, בן גביר וכל אותם קיצונים, ויובילו מסע להכשרת הלבבות בעם ישראל להקמת הגוש מחדש, בלי אותם רעיונות זוועה. מגיע להם לחדש את מפעלם.