* כישלון חרוץ – כמעט שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר חמאס על הרגליים, חמוש, משתקם, ממלא את השורות ושולט ללא מיצרים בעיר עזה ובכ-30% משטח הרצועה.
זה כישלון מדיני וביטחוני חרוץ של ישראל, של ממשלת ישראל, של רוה"מ.
מי היה מאמין ב-8 באוקטובר שזה יהיה המצב אחרי כשלוש שנים. אסור שזו תהיה תוצאת הטבח. המלחמה הזאת חייבת להסתיים במיטוט חמאס – ירידתו מהשלטון ופירוזו מנשקו, כולל הנשק הקל.
זה לא כישלון מוחלט. בכלל, כדאי להימנע מהלהג על מוחלטות. יש גם הישגים רבים ומשמעותיים. צה"ל שולט על כ-70% משטח הרצועה וממשיך לחסל בשיטתיות את האשמים בטבח 7 באוקטובר ובהחזקת החטופים. חמאס חטף מכות קשות במלחמה, איבד את שידרת הפיקוד שלו, והוא חלש בהרבה מכפי שהיה ב-7 באוקטובר. כפי שיש להצביע על הכישלונות, ראוי להצביע על ההצלחות.
חשיבות השליטה על רוב הרצועה, אינה עצם השליטה. אין לנו אינטרס לשלוט בעזה. אחרי מיטוט חמאס אני בעד נסיגה מרוב הרצועה, שתהיה בשלטון אזרחי של הפלשתינאים עם חופש פעולה ביטחוני של ישראל. החשיבות של השליטה על השטח היא יצירת לחץ כבד על עזה כדי להביא למיטוט חמאס ולהיות נקודת פתיחה טובה לחידוש המלחמה למיטוט חמאס.
אולם האפקטיביות של השליטה על השטח היא בעמידה מוחלטת על העיקרון של שיקום תמורת פירוז, כלומר בלי פירוז לא תהיה אפילו התחלה של שיקום. הפעלת הלחץ צריכה להתבטא באי הזרמת סיוע לרצועה זולת ההכרח ההומניטרי, והיום ישראל מאפשרת הכנסת 600 משאיות ביום, פי שלושה מן הדרוש.
ועכשיו, תמורת צילום של נתניהו עם טראמפ לפני הבחירות, הממשלה התקפלה והחליטה להכניס את מועצת החלום לרפיח, בלי פירוז. זה הלקח מ-7 באוקטובר?
אף פעם לא התרשמתי מההתרברבות על ניצחון "מוחלט". אבל על ניצחון אסור לוותר.
(הערה זו נכתבה טרם הדיווחים על התגבשות הסכם עם חמאס).
* אם – אם אכן חמאס יתפרק מנשקו, יהיה זה הישג גדול. יהיה זה ניצחון ישראלי במלחמה.
הדגש במשפט זה הוא על המילה "אם".
בראש ובראשונה יש לוודא שמדובר בפירוק מוחלט מכל נשק, כולל רובים ואקדחים. הטבח נעשה בקלצ'ניקובים ובהם חמאס משליט את שלטונו בעזה.
שנית, ישראל, ואך ורק ישראל, תפקח על פירוק הנשק, ורק אישור של ישראל שהפירוק אכן בוצע, יהווה אישר שחמאס מילא את חלקו.
שלישית, הנשק לא יימסר בשום אופן לפיקוח פלשתינאי ולא יישאר ברצועת עזה, אלא יימסר רק לגורם שישראל תאשר.
רביעית, עד השלמת פירוק חמאס ישראל לא תיסוג מאף שעל ולא יחל השיקום.
חמישית, הנסיגה הישראלית לא תהיה בשום אופן לקווי 7 באוקטובר, ובידי ישראל יישאר פרימטר משמעותי.
הבעייה המרכזית בהסכם, שנחתם אשתקד, הוא הכנסת כוח רב לאומי לרצועה. ישראל חייבת לעמוד על חופש פעולה ביטחוני מלא ברצועת עזה, במודל של אזורי A ו-B ביו"ש, כלומר שלטון אזרחי פלשתינאי ושליטה ביטחונית ישראלית. יהיה קשה מאוד לפעול באזור שיש בו כוחות זרים, הכפופים למועצת החלום הכוללת את האויב הטורקי והאויב הקטארי, מהמרים באויבינו. כיוון שהכוח הזה מעוגן בהסכם, יהיה קשה לשנות זאת, אך אם ישראל תרד מהעץ של ההתנגדות לשלטון אזרחי של רש"פ, הדבר אפשרי.
(הערה זו נכתבה לפני שמועצת השלום הציגה את מתווה ההסכם).
* כניעה – ה"הסכם" של מועצת השלום הוא כתב כניעה של ישראל.
על ממשלת ישראל לדחות באופן גורף את ההסכם. על האופוזיציה להבהיר שאם ההסכם ייחתם הוא לא יחייב אותה כשתעלה לשלטון.
משמעות ההסכם הוא ניצחון מוחלט לטבח 7 באוקטובר.
* החדשות הטובות והרעות – החדשות הטובות – הושמדה רשת מנהרות חיזבאללה ברכס הבופור.
החדשות הרעות – לא היו בהן מחבלים.
* על מה הבחירות –טרם החלטתי למי אצביע בבחירות. מה בוער? יש עוד כמעט שלושה חודשים.
אבל בטוח שלא אצביע לראש ממשלת 7 באוקטובר, לא אצביע לממשלת 7 באוקטובר ולא אצביע למפלגה שהיתה בקואליציית 7 באוקטובר.
בקיצור – לא אצביע ל-7 באוקטובר.
* דבר הפריץ – אילו טראמפ הביע תמיכה בנתניהו בבחירות, הליכוד היה יוצא מגדרו בחגיגות ניצחון. כיוון שהוא נמנע מכך, יריביו צוהלים.
ותי, לעומת זאת, ממש לא מעניין במי נשיא ארה"ב תומך בבחירות בישראל. ככל הידוע לי, אין לו זכות הצבעה.
איזו נמיכות קומה יש ברצון של מועמדים בישראל לקבל תמיכה מהפריץ.
צדק המנהיג הציוני שמריהו לוין: קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים.
* משתכנז – אם מכונת הרעל כבר מתעסקת בגדי איזנקוט כמשתכנז ומפנה עורף ל"מרוקאיות" שלו כדי לשאת חן בעיני האליטות, זה סימן שהם מ-פ-ח-דים. הם מ- פ-ח-דים.
אגב, איזנקוט אינו מרוקאי. הוא יהודי, ישראלי, שהוריו עלו לארץ מגלות מרוקו. העדתיות היא גלותיות.
* סכנה –מה ההגדרה המדעית לשלמה קרעי?
אדם מסוכן.
* עוד כנופייה בן גביריסטית – אני לא מתרגש יותר מדי מכך שראש השב"כ "הכשיר" כנופייה כהניסטית, ולא רק כיוון שלא הוא קובע, אלא ועדת הבחירות המרכזית, והפוסק העליון הוא בג"ץ, אלא כיוון שאין באמת עילה לפסול אותם אחרי ההכשרה של כנופיית בן גביר. אם יפסלו אותם, יש להם כל הסיבות שבעולם לטעון על חוסר שוויון ועל איפה ואיפה.
אם כל חטאת היא הכשרת כנופיית בן גביר, והכתם הזה הוא לדיראון עולם על מצחו של בג"ץ, בהחלטה האקטיביסטית ביותר בתולדותיו.
ובסופו של דבר, לא נורא אם תרוץ עוד כנופייה בן גביריסטית, שלא תעבור את אחוז החסימה, ותיקח קולות מכנופיית בן גביר.
* צל כבד – פרשת "הצל" החדשה היא תוצאה ישירה של מינוי [---]ע לשר לביטחון פנים.
* תקלה שצריך לתקן – האירוע שבו ביביריון הטריד את מוני מושונוב קשישא ברחוב, ותהה בנימוס מאיים איך זה שהוא עוד חי ולמה הוא וחבריו עוד חיים, הוא מזעזע.
מה שמזעזע שבעתיים, הוא התמיכה שמעשה הביביריונות הבזוי הזה מקבל בבייס. איזה "דמוקרט" כתב, שהם תוקפים את ביבי ב"זהו זה" אז אין להם זכות "להתבכיין".
כי זאת הדמוקרטיה הביביסטית. אין מקום לסאטירה. אין מקום לביקורת על המנהיג העליון. ומי שמטיח ביקורת במנהיג העליון, מותר לביביריונים להתנכל לו, ואין לו זכות להתבכיין. וראוי לתמוה איך זה שהוא עוד חי אחרי גיל 70. גם את התקלה הזאת צריך לתקן.
* שאלות לאהוד בן עזר – לטענתך, נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת בשל תמיכתה בעלילת הדם על חטיפת ילדי תימן.
מכך, שמי שתומך בעלילת הדם על חטיפת ילדי תימן הוא פוליטיקאי מסוכן.
בנימין נתניהו, כפי שהוכחתי כאן בציטוטים, תומך אף הוא בעלילת הדם (אגב, לדעתי הוא לא באמת מאמין לה, אלא משתמש בה בציניות לאינטרסים הפוליטיים האישיים שלו). מכאן, שנתניהו הוא פוליטיקאי מסוכן.
פוליטיקאי מסוכן שהוא ראש ממשלה – מעצם הכוח שבידיו הוא מסוכן יותר.
מדוע, אם כן, אתה תומך בפוליטיקאי מסוכן ומעריץ אותו?
* אין חיסיון – בעקבות רשומה שבה הזכרתי את עלילת ילדי תימן, נשאלתי: אם זו עלילה, למה יש עדין חיסיון על המסמכים? מה יש להם להסתיר?
ובכן, ראשית, החיסיון אינו על המסמכים הספציפיים הללו, אלא חיסיון של 70 שנה על כל מסמך.
אולם ב-2016 החליטה הממשלה להסיר את החיסיון על כל המסמכים הקשורים לפרשה. אין עוד כל חיסיון.
שמונה שנים חלפו מאז, ולא נמצא ולו מסמך אחד המאושש את העלילה. כפי שבכל השנים הללו לא נמצא ולו "חטוף" אחד, שחרחר עם חזות תימנית שגדל במשפחה "אשכנזית" בארץ ובחו"ל, שעונה על פרטי העלילה.
במקרה הזה באמת אין כלום, כי לא היה כלום.
[אהוד: נכון, אין כלום! אבל אתה באיוולתך ממשיך לתמוך בנעמה לזימי וללכלך על ביבי שרק הסכים לחקירת הנושא].
* בימי כיליון ומרד – לפני כשלושים שנה קראתי בשקיקה את ספרו של אנטק צוקרמן, סגן מפקד ארגון אי"ל במרד גטו ורשה, "שבע השנים ההן". הספר עשה עליי רושם עצום, וחיזק את הערצתי לאותם גיבורים. כתבתי עבודה סמינריונית על הספר, בקורס על השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית.
כבר אז התכוונתי לקרוא את ספרה של אשתו, צִבְיָה לובֶטקין, ממנהיגות המרד – "בימי כיליון ומרד", אך משום מה לא עשיתי כן. לאחרונה קראתי את הביוגרפיה המשובחת של צביה ואנטק מאז העלייה לארץ, "כל השאר הוא אלמוות" מאת שרון גבע והשתתפתי בכנס לציון 80 שנה ל"ועידת צביה", ועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, שם במשך יומיים סיפרה את סיפורה בשואה, סיפור המחתרת והמרד, וכעת קראתי את "בימי כיליון ומרד".
ביה לא כתבה את הספר. היא לא כתבה את סיפורה וזיכרונותיה. הספר, שיצא שנה אחרי מותה (1978), הוא תמלול סיפורה בוועידה. היא עלתה לארץ ימים אחדים קודם לכן, ובעברית רהוטה ריתקה את קהל האלפים במשך יומיים.
הספר מרתק. התקשיתי להניחו מידי. הוא מספר את סיפור תנועת דרור והמחתרת, עוד תחת הכיבוש הסובייטי בתחילת המלחמה, לאחר הכיבוש הגרמני וקיבוץ היהודים בגטו, הפעילות החינוכית והתרבותית שאירגנה התנועה במחתרת בגטו ורשה, ההכרה במהות השואה ובהכרח להילחם, מרד ינואר ומרד אפריל, היציאה מן הגטו בתעלות הביוב, ההשתתפות במרד הפולני. ודברי סיכום של צביה, שבהם היא מתארת את מהות החברות בתנועה, בקולקטיב, כמה שנתן את הכוח ליטול אחריות, להתריס, לקום ולמרוד.
ספר מטלטל. הערצתי לצביה ולאותם בני נוער גיבורים אדירה.
אגב, נכדתה של צביה, רוני צוקרמן, היא טייסת הקרב הראשונה בחיל האוויר. יש משהו בגֶנים האלה.
* התנועה – "התנועה. הקיבוץ באמנות הישראלית" היא תערוכה במוזיאון רמת גן המציגה פנורמה רחבה של האמנות הפלסטית בתנועה הקיבוצית לתולדותיה. האוצר – יניב שפירא מקיבוץ יזרעאל. תערוכה יפה, מרשימה ומלמדת.
ביום שישי נערך כנס במוזיאון, לסיום שנת הפעילות של פורום חוקרי הקיבוץ, שבו אני חבר, שכלל סיור בתערוכה, ברכות ופאנלים של אוצרים ושל אמנים.
היה בוקר מרתק. עונג שבת.
* גיבורות – "גיבורות" היא תערוכה במוזיאון העיצוב בחולון, המציגה את חוסן הנשים בעורף במלחמת העולם השנייה, באמצעות האופנה; השמירה על הנשיות בתנאים הקשים של המלחמה.
חלק מהמוצגים הם מן השואה, מהמחנות – אפילו בתנאי התופת הללו נשים אלתרו בתנאים בלתי אפשריים ותוך סיכון חיים, אמצעים לשמירה על הנשיות. הוצגו תחליפים מאולתרים ליצירת ביגוד והנעלה יפים בתנאי מחסור בחומרי גלם כמו עור, במדינות המערב במלחמה. למדתי בתערוכה שהיטלר סלד מאודם אדום והייתה אופנה מתריסה בארה"ב ובאירופה של איפור באודם אדום בוהק כהתרסה.
אופנה כשלעצמה אינה מתחומי העניין שלי, אך ההיסטוריה של האופנה היא אמצעי להבנת היסטוריה תרבותית וסוציולוגית, ולכן התערוכה עניינה אותי מאוד.
ויש בתוכה תערוכת משנה – גיבורות "חרבות ברזל". תערוכה המספרת את סיפורן של נשים גיבורות בשבעה באוקטובר ובמלחמה. להצדיע להן!
* ביד הלשון: צומת השריון – צומת השריון בגולן, הוא המפגש בין כביש 91 המוליך מגשר בנות יעקב עד צומת זיוון עם כביש 978 המוליך למסעדה ויער אודם.
השם מנציח את לוחמי השריון שבלמו באזור זה, בקרבות גבורה קשים ועקובים מדם, את הצבא הסורי הפולש במלחמת יום הכיפורים.
שמו הקודם של הצומת היה צומת נפח, בשל סמיכותו לכפר נפח ולמחנה נפח, אולם כינוייו בידי החיילים והאזרחים היו צומת קישור לאו"ם וצומת העגבניה. למה קישור לאו"ם? כי במקום היתה ממוקמת מפקדת יחידת הקישור לאו"ם. ולמה צומת העגבניה? עד היום לא פגשתי מישהו שיודע לתת תשובה לשאלה.
לאחרונה הוקמו בסמוך לצומת חממות של קיבוץ מרום גולן, המגדל בהן עגבניות. אז הנה, אולי נוצרה סוף סוף תשובה בדיעבד, באיחור של חמישים שנה, לשאלה למה נקרא המקום צומת העגבניה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 2.8.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר