על "50 אימרות שנונות נבחרות"

מאת בני דון-יחייא

ביתן 2026, 63 עמ'

ליד ידע חובק עולם בכל הנוגע למטריה המעונבת, שאליה הקדיש עו"ד בני דון-יחייא את חייו – חוק ומשפט – ליד ידע זה שהניע אותו לחבר ספרים בתחום דיני משפחה וירושה מורכבים ביותר בשפה פשוטה, שאפילו הדיוט כמוני מבין, ובכן ליד כל האוצר הזה יש ביצירתו של עורך הדין בני דון יחייא מדור שלם של הומור, אליו הגיע בפוגשו בודדים וזוגות שפתחו בפניו את סגור ליבם, ושלמרות מה שנראה בעיני הפונה לעורך-דין כטרגדיה, הרי השומע איננו יכול אלא להעלות על שפתיו חיוך לנוכח מעקשים בחיים שהאדם הביא אותם על עצמו. על המגוחך והקומי שבהוויה האנושית חיבר דון-יחייא מיספר ספרים, ובתובנות הנובעות מכך הוא גם מופיע על במות להנאת הקהל המריע ומוחא לו כפיים.

בספרון שלפנינו מביא דון-יחייא 50 אימרות שנונות משל אישים ידועים בתחומים שונים (פיזיקה, ספרות, פילוסופיה, מדיניות, הומור ועוד), אשר אותן הוא מאפיין כדלקמן: "אימרה שנונה מזקקת במשפט אחד תבונה שאינה מצויה בדף גדוש מלל."

אינני בקיא בדיני זכויות יוצרים, מה שידוע לי הוא כי זכויות היוצרים פוקעות רק אחרי שעברו 70 שנה ממותו של המחבר, ובאמת אני פוגש בספרון זה אימרות של אישים חיים, ורבים אחרים שבוודאי לא חלפו 70 שנה מעת מותם, אבל אני סומך על ידיעותיו של בני דון-יחייא בנדון, כי הרי לא מדובר כאן ביצירות, אלא באימרות שרובן בוודאי אפילו לא הועלו על הכתב בידי מי שהגה אותן.

הקורא ספרון זה פוגש אישים ידועים מאוד, כמו בוב הופ, אוסקר וויילד, לה רושפוקו, מארק טוויין, אלברט איינשטיין, שלום עליכם, בנג'מין דיזראלי, ג'ורג' ברנרד שואו, וודי אלן, רוברט פרוסט ורבים וטובים אחרים. שתי אימרות בקובץ זה הן משל המחבר: "נישואים הם מוסד שבו צד אחד צודק בכול צעד ושעל – והצד השני הוא הבעל" (עמ' 22), וכן "חתונה מאיצה חולי ידוע לשמצה: תרצת נפוצה" (עמ' 53).

כדי לתת מושג לגבי השנינה שבאימרות בקובץ, אביא קצת דוגמאות: "אנשים חכמים הם אנשים שדעתם כדעתנו," לה רושפוקו, עמ' 15; "כשאני מבקר בבית קברות, אני שואל את עצמי: היכן קבורים האנשים הרעים?" – צ'רלס לאם; "לעולם ימכור אדם את כותנתו האחרונה ובלבד שיהיה עשיר" – שלום עליכם, עמ' 25; אדם נוצר לפני חוה, כי לכל יצירת מופת צריך להכין קודם טיוטה", לוסיל ביל, עמ' 33; "לסלוח לטרוריסטים זה תפקידו של אלוהים, תפקידנו לדאוג להפגיש אותם", הגנרל נורמן שוורצקופף, עמ' 36; "המקום היחיד שבו הצלחה מופיעה לפני עבודה הוא המילון", דייויד לויד ג'ורג', עמ' 47; "כולם רוצים להאריך ימים, אבל איש אינו רוצה להזדקן", ג'ונתן סוויפט, עמ' 56.

אני רוצה להאמין שגיריתי את התיאבון של הקורא הפוטנציאלי. לכך יש להוסיף כי הספרון מעוצב לתפארת בידיה האמונות של זהבה טפר, שגם אני נהניתי מיכולותיה בעיצוב ספריי המוקדמים.

לסיכום אומר כי נהניתי לקרוא את האימרות השנונות, וכפי שהמחבר ציפה – באמת הקריאה גרמה לי נחת רוח והעלתה חיוך על שפתיי.

משה גרנות