נקודת המוצא של המאמר היא אופטימית – אמונה שבבחירות הקרובות השלטון יתחלף. כובד האחריות על הנהגת המדינה יוטל על מתנגדי הממשלה הנוכחית. אחריות שלטונית אינה תואמת תרבות של תנועת מחאה. אחריות שלטונית אינה לצעוק מה לא, אלא לעצב את דמותה של מדינת ישראל לדורות הבאים. האם הממשלה הבאה תתבצר בפונדמנטליזם משפטי שלפיו מערכת המשפט היא מבצר שיש להגן עליו בכל מחיר, ואסור לבחון ולבדוק אותו, כפי שאמרו מי שהציגו כל הצעת פשרה כ"פשרה רקובה" ודיברו בסיסמאות פופוליסטיות ודמגוגיות כמו "אין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה", או תבין שהיא נושאת באחריות היסטורית לעיצוב הממשל בישראל?
רפורמה בהסכמה רחבה במערכת המשפט היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, שרק לפני שלוש שנים הסבירו לנו מיהם, מה מטרתם ובאילו אמצעים הם מתכוונים ליישם אותה. האיומים עלינו אמיתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר.
אנו עדיין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. החברה הישראלית עוד בהתהוות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררותהּ.
רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תעצור את המהפכה המשטרית, אך לא תתחפר בסדר הקיים; ההתחפרות שהיתה היתה המאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית.
על הממשלה הבאה לגלות מנהיגות אמיתית, מאחדת ומלכדת, ולהוביל את הרפורמה הזאת.
להלן הצעותיי לרפורמה קונסטרוקטיבית (בקווים כלליים ביותר).
בסיס הרפורמה המשפטית הראויה, צריך להיות חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים, בין שלוש רשויות השלטון. המהפכה המשטרית צמחה על קרקע של היעדר כללי משחק מעוגנים בחוקה ומקובלים על רוב הציבור ורוב המערכת הפוליטית.
ביקורת שיפוטית על החקיקה חייבת להישאר, כפי שהיא קיימת בכל מדינה דמוקרטית. אך יש לגדר אותה. ביקורת יכולה להיות רק במקרים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט או כאשר החוק סותר בעליל חוק יסוד. אין מקום לביקורת על חקיקה הנוגעת לסוגיות מדיניות וחברתיות ולענייני דת ומדינה. אלה נושאים לדיון ציבורי ופוליטי וכל עוד אין פגיעה בזכויות הנ"ל, אל לבית המשפט להתערב. כמובן שיישאר תחום אפור – מה פירוש "בעליל" והאם באמת החוק פוגע בזכויות מוקנות. אך הגדרות ברורות כאלו בחוק, יגדרו ויצמצמו את המחלוקת.
פסילת חוק בידי בג"ץ יחייב רוב מיוחד של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות.
הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק, ברוב של 75 ח"כים. אפשר להתווכח על המיספר, אך לבטח לא פחות מ-70 ח"כים.
חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, נדבך על גבי נדבך. בשנים האחרונות חלה זילות במהות חוקי היסוד, כאשר חוקים רגילים הוגדרו חוקי יסוד, רק כדי לסכל ביקורת שיפוטית עליהם. יש לקבוע כללים ברורים – באלו נושאים נכון לחוקק חוקי יסוד, באיזה רוב אפשר לחוקק חוק יסוד, וזה לבטח לא רוב רגיל וגם לא רוב של 61 ח"כים, ובאיזה רוב ניתן לשנות או לבטל חוק יסוד.
הביקורת השיפוטית על חוק יסוד תצומצם למינימום שבמינימום במקרים קיצוניים ביותר. פסילת חוק יסוד תהיה רק במקרה של פגיעה קיצונית בזכויות, בהרכב של כל 15 השופטים ובהצבעה פה אחד. ולכנסת תהיה יכולת להתגבר על פסק הדין.
ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת היא בסיס הדמוקרטיה. אין אף דמוקרטיה שאין בה ביקורת כזו. אין ביקורת שיפוטית ללא עילת הסבירות. אך יש לגדר את עילת הסבירות – לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או לפגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין. אין להשתמש בעילת הסבירות לביקורת על מדיניותה של הממשלה ועל החלטותיה המדיניות בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה וכד'.
יש לשמר את עצמאותם של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולא להפוך אותם למשרות אמון. וחובתם של היועמ"שים להבטיח שפעולות המשרדים תיעשנה על פי חוק. אולם גם כאן יש מקום לשינוי. המדינה סובלת ממישפוט יתר ולא אחת יועמ"שים מקשים באמת ובתמים על פעילות הממשלה. יש לצמצם את האקטיביזם המשפטי של יועמ"שים ולהגיע להסכמות על דרך פעולה שתאפשר לממשלה ולשריה לממש את מדיניותם ולסייע להם בכך, בגבולות החוק. יש להגדיר את הדרך לפטר יועמ"שים התוקעים מקלות בגלגלים.
יש לפצל את תפקיד היועמ"ש ולהוציא ממנו את האחריות על התביעה. אולם יש לעשות זאת מסיבה הפוכה לזו שאליה חותרת הממשלה הנוכחית. המטרה היא שהאדם שתפקידו להיות המצביא של המלחמה בשחיתות הממשלתית לא יהיה היועץ של הממשלה, המתחכך עם רוה"מ והשרים באופן שוטף. אף יועמ"ש אינו מלאך ואין ספק שהנחישות שלהם במלחמה בשחיתות נפגעת בשל אותו חיכוך. לכן, התובע הכללי ייבחר בידי גוף בלתי תלוי, ולא בידי הממשלה. לכל היותר, שר המשפטים יהיה אחד החברים בוועדת האיתור.
בנושא אחד אין מקום לפשרה מהותית – בחירת השופטים. העברת בחירת השופטים לידי הממשלה, למעשה, כאשר אין להחלטותיה בנדון שום איזונים ובלמים, פירושה אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה לרשות המבצעת. מהלך כזה מסוכן ביותר ומהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. בנושא הזה כבר נעשתה הרפורמה שיצרה את המציאות הנוכחית, הטובה ביותר. את הרפורמה הוביל גדעון סער ב-2008, ולפיה בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים. כך, חייבת להיות הידברות והסכמות בין השופטים והפוליטיקאים, מה שיבטיח גיוון של הרכב בית המשפט. ואכן, מאז השינוי הזה, הרכב בית המשפט העליון השתנה מאוד. רמת בית המשפט העליון בישראל, היתה תמיד יוצאת דופן במצוינות שלה ועוררה השראה למערכות המשפט בכל העולם. אך במהלך השנים נוצר חוסר איזון בהרכבה, שרובו היה שופטים אקטיביסטים. מאז השינוי באופן הבחירה, רוב השופטים שמונו הם שמרנים. איני רואה צורך לשינוי כלשהו בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. אפשר להתגמש ולהכניס שינויים קלים, אך לא לשנות את מהות השיטה.
הבעייה המרכזית במערכת השלטונית בישראל, היא חולשתה של הכנסת. היא חלשה מול בית המשפט העליון, והצעותיי עד כאן נועדו לשנות זאת. היא חלשה במיוחד מול הממשלה, שהפכה אותה לאסקופה נדרסת, בוודאי תחת יו"רים כמו יריב לוין ואוחנה, שפעלו ופועלים בניגוד לאחריותם כראשי הרשות המחוקקת, אלא כשליחי ראש הממשלה. הם החלישו מאוד את הכנסת, שגם כך היתה חלשה.
אציג שורה של רעיונות לחיזוק הכנסת.
בחירה חשאית של יו"ר הכנסת בידי חברי הכנסת, תעביר את המסר שהיו"ר אינו הממונה מטעם ראש הממשלה על שליטתו בכנסת, אלא הוא מנהיג בית הנבחרים. בהצבעה כזו עשוי להיבחר גם נציג האופוזיציה, אך גם אם יהיה זה מועמד של הקואליציה, הוא יידרש לקו שישכנע ח"כים מהאופוזיציה לתמוך בו, ולא יוכל לנהוג בדרכי לוין ואוחנה.
צמצום דרמטי של המשמעת הקואליציונית. מלבד הצבעות אמון ואי אמון בממשלה והצבעה על התקציב, תוכל הקואליציה להטיל משמעת על לא יותר מחמש הצבעות במושב. כך, כוחה של הכנסת יתעצם באופן דרמטי מול הממשלה.
מניעת מצב אבסורדי שבו ראש הממשלה יכול להדיח יו"ר ועדה שאינו רוקד על פי החליל שלו (כמו הדחת יולי אדלשטיין מתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת) ושר יכול להדיח ח"כים מהוועדות כיוון שנקט בקו עצמאי (כמו הדחת ח"כ סולומון בידי סמוטריץ'). הדחת יו"ר ועדה יכולה להיעשות רק בהצבעת 2/3 מחברי הוועדה. אמנם יו"ר הוועדה נבחר בידי סיעתו, אך מרגע בחירתו מחויבותו היא לוועדה ולא לממשלה, שעליה הוועדה שלו אמורה לפקח. צעדים מסוג זה יחזירו לוועדות הכנסת את תפקידן המקורי, שנשחק עד דק – ביקורת על הרשות המבצעת.
חוק נורווגי אוטומטי ומוחלט. לא כמו היום, שיש אפשרות לנהוג על פי החוק הנורווגי כאשר הדבר נוח, אלא פקיעה אוטומטית של החברות בכנסת של ח"כ, מרגע שנשבע אמונים, כדי להבטיח שיהיו 120 ח"כים שעבודתם היא פרלמנטרית נטו, ואינם שייכים לממשלה כשרים וסגני שרים (את תפקיד סגן השר, שאינו אלא כיבוד פוליטי, יש לבטל, למעט מקרים שבהם ראש הממשלה מכהן במקביל כשר, ויכול למנות סגן שר במשרדו). תנועת הרבעון הרביעי מציעה להגדיל את מספר הח"כים ל-180, וגם זה רעיון שראוי לבחון אותו בחיוב.
חסינות הח"כים הפכה מכלי להגנה על ח"כים מפני המשטר, לכלי להלבנת פשעים והפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. לאחרונה ראינו שאפילו פשע נגד ביטחון המדינה קיבל חסינות. יש לצמצם את חסינות הח"כים ולהגדירה מחדש, כך שתחזור למטרתה המקורית. ובכל מקרה, הצבעה על בקשת חסינות תהיה חשאית. אין לי ספק שבהצבעה חשאית, גוטליב לא היתה מקבלת חסינות.
שינוי נוסף יש לבצע בחוק ועדות החקירה הממלכתיות. החוק הנוכחי מבוסס על הנחה שהאינטרס לחקירת כשלים הוא קודם כל של הממשלה, הרוצה לתקן את דרכיה. הוא התבסס על הנחת עבודה של ממשלות נורמטיביות. הכשלת חקירת טבח 7 באוקטובר, מעידה שאי אפשר להשאיר את השמנת הזאת רק בידיו של החתול. יש להשאיר בידי הממשלה את הסמכות להקים ועדת חקירה ממלכתית, אך יש להרחיב את הסמכות הזאת גם לכנסת – בהצבעה חשאית, וגם לנשיא המדינה.
יש לקוות שהכנסת הבאה תקדם רפורמות משמעותיות בהסכמה רחבה – בתחום המשטרי-משפטי ובברית בין המדינה לאזרחיה, ובליבה גיוס לכל (שזה נושא למאמר אחר).
ואם לא תתגבש סביבן הסכמה רחבה? במקרה זה, יש להביא אותן להכרעת העם במשאל עם.
אורי הייטנר
1. רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה (ב')
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר