* נציג הספר הצפוני – ניסן זאבי מקיבוץ כפר גלעדי הוא מנהיג אזורי ויזם חברתי ועסקי. הוא הקים את הארגונים "לובי 1701" ו"הביתה – חוזרים לגליל."
ניסן הצטרף למפלגת "ביחד" בהנהגת נפתלי בנט, וירוץ ברשימתה לכנסת. אני שמח על כך מאוד. ניסן הוא מנהיג אמת, נציג אותנטי של הספר הצפוני ויישובי קו העימות. הוא מסוג המנהיגים שאנו ראויים להם, שיחליפו את העסקונה הכושלת שהמיטה עלינו אסונות ודירדרה את המדינה למצבה העגום.
בהצלחה!
[אהוד: להזכירך, בתוך הערפל שבו מוחך אולי שרוי – את האסונות המיטו עלינו החמאס ואיראן, ואילו מצבה של המדינה כיום טוב יותר מאשר לפני טבח שמחת תורה!]
* ברוך שפטרנו – החדשות הטובות מהפריימריז בליכוד, הן שנפטרנו מכמה מהדמויות המאוסות שנדבקו לחיינו, ובהם שרת התנינים זיבורית סילמן, שהיתה "טובה עד הסוף" אך הם בעטו אותה החוצה, יו"ר ועדת הביזה החשוד באונס חנוך מילביצקי, פורעת החוק הכהניסטית מאי גולן, הגנו"ט (הגאון ניסים ואטורי), קטי בן שטרית ועוד מהדיוטה הזאת.
* סופו של קרנף – אבי דיכטר למד בדרך הקשה שההתקרנפות אינה משתלמת. הוא דיקלם באדיקות את דפי המסרים של הבייס, אך הבייס קלט שזה לא אותנטי. אילו היה נאמן לעצמו ולמצפונו, במקרה הגרוע היה מסיים באותה תוצאה, אך יכול היה להביט בעצמו במראה.
* נטע זר – הפסדו של עוזי דיין בפריימריז, מלמד מהם פני הפוסט-ליכוד. למה מי הוא, סגן הרמטכ"ל, ראש המל"ל, איש ביטחון, התיישבות, חינוך וחברה, אדם רב זכויות ומעשים, לעומת גוטליב שכל מה שיש לה הוא ג'ורה ומאגרי שנאה בלתי נדלים. זו התגלמות הקקיסטוקריה – שלטון הגרועים ביותר.
הלכתי עם עוזי כשהקים את "תפנית" שנשאה את דגל המלחמה בשחיתות. אף פעם לא הבנתי מה הוא מחפש במפלגה שהפכה את השחיתות לדגל ואת המושחתים למודל לחיקוי. עוזי הוא נטע זר בליכוד. לא עזרה לו הופעה יומית כפרשן ערוץ 14. גם המסרים הפופוליסטיים לקראת הפריימריז לא עזרו לו. הצטערתי מאוד כשהוא ירד נמוך מים המלח בפוסט נגד נפתלי בנט.
באחד הסרטונים הוא שיבח את הליכוד, שהוא סלט שמכיל את כל הרכיבים בחברה הישראלית. לא, עוזי. אתה שייך לרכיב בחברה הישראלית שלא עובר בפוסט-ליכוד. הרקע שלך, היותך בן ההתיישבות העובדת, הקריירה הביטחונית שלך, שם המשפחה שלך, כל אלה עושים אותך חלק מה"אליטה" שנגדה מנהל הפוסט-ליכוד מלחמת חורמה. מבחינתם אתה חלק מהדיפ-סטייט.
מבין המועמדים בפריימריז בליכוד, דיין אמנם נמוך קומה אך הוא משכמו ומעלה. קיוויתי שייבחר. אך בפוסט שכתבתי בעדו, הבהרתי שאיני אופטימי. היה לי ברור שהוא אינו עובר את הבייס הנוכחי.
* חגיגה של דמוקרטיה – כמה מתוך אלפי החרדים שהצביעו בפריימריז בליכוד יצביעו לליכוד בבחירות לכנסת? אפשר למנות אותם על אצבעות יד אחת.
כנ"ל, המוני הבןגבירסטים שהתפקדו לליכוד.
* למה התפקדת? – איני יודע מה המשמעות של אחוז ההצבעה הנמוך בפריימריז בליכוד, ואיך זה השפיע על התוצאות.
אומר דבר עקרוני. איני מבין איך בפריימריז במפלגה אחוז ההצבעה אינו קרוב ל-100%. לא מדובר בזכות בחירה במדינה, שאתה מקבל באופן אוטומטי, פאסיבי. עשית מעשה אקטיבי, התפקדת למפלגה, אתה משלם דמי חבר, כדי להשפיע ולהצביע. אם לא אכפת לך, למה התפקדת? ההתפקדות אמורה להעיד על רצון להשפיע.
איני מבין את התופעה. אחוז ההצבעה בפריימריז בדמוקרטים היה 86% והיתה התפעלות מהאחוז הגבוה. וגם כאן לא הבנתי את ההתפעלות, במיוחד כשההצבעה הייתה באמצעות הטלפון הנייד. למה אנשים שהתפקדו לא טורחים להצביע, כשמדובר רק בכמה קליקים בטלפון.
בליכוד ההצבעה היא בקלפי, וזו טרחה רבה יותר. אבל 50%? מוזר מאוד.
* פוליטיקאי מסוכן – השר דודי אמסלם, מבכירי הליכוד, הוא אחד הבולטים בין נשאי עלילת הדם על חטיפת ילדי תימן. העלילה הזאת היא מרכיב מרכזי בנראטיב האנטי אשכנזי הגזעני שלו, שבא לידי ביטוי בכל נאום שלו בכנסת ובכל ראיון שלו בתקשורת. לטענתו, מדובר ב"פשע היסטורי חמור, גזעני וממוסד של הממסד האשכנזי-מפא"יי של אותם ימים נגד העולים "המזרחים". הוא רואה ב"היעלמות הילדים מעשה של נישול וגזענות מצד ההגמוניה השלטונית של ראשית המדינה, שנועד לשרת את הממסד המדיני על חשבון עולי תימן ושאר עדות המזרח." בנאומיו הוא מקשר לעיתים קרובות בין העוולות ההיסטוריות – ובראשן פרשת ילדי תימן – לבין התנהלות מערכת המשפט כיום. לטענתו, אותה הגמוניה שהובילה לעוולות בעבר משמרת את כוחה דרך מוסדות המשפט והאקדמיה. אמסלם מביע חוסר אמון בוועדות החקירה הרשמיות של העבר, שלדבריו ניקו את הממסד וטייחו את האמת.
שאלה לי לאהוד בן עזר. האם דודי אמסלם, שהוא עומד להצביע למפלגתו, הוא פוליטיקאי מסוכן, עקב פועלו בהפצת עלילת הדם, או שההגדרה הזו היא פריבילגיה השמורה רק לח"כ נעמה לזימי?
* אזרחים סוג ב' – אחת האמירות המקוממות שמשמיעים החרדים היא שהם "אזרחים סוג ב'".
למה הם אזרחים סוג ב'? כיוון שאנו דורשים מהם לשרת בצה"ל.
אבל אנחנו וילדינו משרתים בצה"ל. איך הדרישה מהם למלא את החובות שאנו ממלאים, הופכת אותם לאזרחים סוג ב'? ומי הם אזרחים סוג א', לשיטתם?
והם עוד אומרים זאת שעה שהם עדיין משתמטים, ואנחנו, המשרתים, במיסים שלנו, מממנים את אורח חייהם המשתמט ואת מוסדות החינוך להשתמטות.
אנחנו נושאים אותם על גבנו והם עוד מרשים לעצמם להתבכיין.
* פשע שנאה – כמו בכל ראש חודש, נערך בבוקר ראש חודש אלול פשע שנאה של חרדים קנאים נגד נשות הכותל. התעמרות כזו ביהודיות בתפילתן ובקריאת התורה, כשנערות מוסתות צווחות כדי להפריע לקריאת התורה, צורחות "עמלק" ו"חמאס" ושולחות אצבע משולשת, ומבוגרים שמציגים למצלמה קרעים מהסידורים שהשחיתו – אילו נעשתה בגולה בידי גויים, היינו מגדירים אותה, בצדק, פשע שנאה אנטישמי. אוטואנטישמיות היא האנטישמיות הנחותה ביותר.
יש להוקיע בכל לשון את הבריונות הקנאית הזאת, בדיוק כפי שגינינו את הבריונות הקנאית הדוסופובית ביום הכיפורים בתל-אביב, ערב שבעה באוקטובר.
* יש פתרון – אם כל כך מפריע לחרדים לראות בעיניים נשים יהודיות דתיות שדרכן ביהדות שונה משלהם – הם צריכים להיות התומכים הראשונים במתווה הכותל, של הקמת רחבת ישראל, שבה התפילות תהיינה מעורבות ושוויוניות, אך לא במתחם שבו הם מתפללים.
נכון, אני יודע שחלק מנשות הכותל הן אורתודוקסיות שאינן רוצות להתפלל תפילה מעורבת, אך אני בטוח שבהידברות עם מי שינהלו את רחבת ישראל, שלבטח יהיו פלורליסטים, ניתן יהיה למצוא פתרון שיניח את דעת כולם.
* מיהו נאצי – כיוון שיאיר לפיד חותר לממשלה ציונית, רוגל אלפר מגדיר אותו "נאצי". "אולי זה שכל אישיותו הפומבית מושתתת על היותו דור שני לניצול שואה מפורסם, שמע סיפורים רבים על דיונים פנימיים של החברה הארית – שבהצבעות שנעשו בהם היה חשוב לשמור על טוהר הגזע. פן תשתחל פנימה איזו אצבע יהודונית מטונפת."
אין דבר שמעורר באלפר אמוציות של שנאה תהומית, חולנית, אובססיבית, כמו קיומה של מדינה יהודית. הוא אוטואנטישמי בזוי. ההבדל בינו לבין אוטו ויינינגר, הוא שויינינגר לקח את עצמו ברצינות, והוא סתם פקה פקה.
* עיתונות במיטבה – ערוץ התעמולה שיגר "כתב", כלומר מטרידן, להטריד את הפצ"רית הקודמת תומר ירושלמי.
אמנם הוא לא מצא את תומר ירושלמי, אבל הוא מצא אשכנזייה עם משקפיים, וזה כמעט. אז הוא הטריד אותה.
עיתונות במיטבה.
פוליצר.
* ייהרג ובל יעבור – בשנת 2001, הוציאה לאור המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן (המל"ג), ששירתתי בה כדובר, שני גיליונות של מוסף חינמי, שצורף לעיתונים "מעריב" ו"הארץ" – "דרך הגולן והבקעה". היתה זו יוזמה שלי, וערכתי את המוספים. היו אלה מוספים מעניינים ועשירים, ברמה גבוהה מאוד, עם מאמרים פובליציסטיים בנושא הגולן ובקעת הירדן, ראיונות וכתבות. רציתי להוציא עוד גיליונות, אך מטעמי תקציב החליט הוועד המנהל של העמותה, בראשות יעקב חסדאי, לא להוציא עוד גיליונות (ובסופו של דבר, שבועות אחדים לאחר מכן נבחרתי לנהל את מתנ"ס הגולן וסיימתי את תפקידיי האחרים, כולל במל"ג).
אחד הכותבים לגיליון 2, שפורסם ערב פסח תשס"א, היה הגיאוגרף פרופ' ארנון סופר. הוא כתב מאמר שכותרתו: "השליטה על מקורות המים – ייהרג ובל יעבור," ובו הזהיר מפני הסכנה הקיומית בנסיגה מהגולן, שמשמעותה מסירת השליטה על מקורות המים של ישראל לאוייב. "אם תיסוג ישראל מהגולן תהיה סוריה שותפה מלאה בכל מקורות המים הגדולים של הירדן. כן, תחזור סוריה ותהיה שותפה מלאה בכינרת, אם תהיה חזרה לקווי ה-4 ביוני 67' (כפי שדורשים הסורים) או שותפה חלקית – אם החזרה תהיה לקווים הבינלאומיים." הקרדיט לכותב היה: פרופ' ארנון סופר הוא ראש הקתדרה לגיאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.
ארנון סופר הלך בשבת האחרונה לעולמו, בגיל 90. יהי זיכרו ברוך!
* שאלה בתחום השיווק – האם קטטות-הכיסאות ההמוניות בפארקי המים משרתים את המותג "כתר פלסטיק"?
* לא ראוי לפרסום – גיליון 242 של "האומה" יצא לא מכבר לפני שבועות אחדים, אך אני בדיליי, רק עתה סיימתי לקרוא את גיליון 241. כפי שכתבתי לא פעם, אני אוהב מאוד את כתב העת הזה, המשותף למסדר ע"ש ז'בוטינסקי ולמרכז מורשת מנחם בגין. אמנם עם הרבה מהכתוב בו איני מסכים, אך איזה הבדל בין תרבות ההדר המאפיינת גם את אלה שאני חולק עליהם, לבין תרבות הגוטליביאדה. ואני גם מסכים עם לא מעט מהכתוב בכתב העת.
כתב העת משלב מאמרים פובליציסטיים, מאמרים היסטוריים, ביקורת ספרים ושירה. הוא מעניין מאוד, ואני קורא אותו תמיד מכריכה לכריכה. בגיליון זה, כמו בגיליונות רבים בעבר, מתפרסם גם מאמר פרי עטי: "בחזרה לגישה התקפית ולהתיישבות ביטחונית".
אהבתי במיוחד מאמר היסטורי של פרופ' אביעד הכהן, שמגלויה קטנה שנחשף אליה, יצא למסע היסטורי על דמותו של חיים דב, שוחט ובודק של שפיה וזיכרון יעקב, דמות של אדם רב פעלים שעלה בילדותו לארץ ישראל וגדל בשכונת מאה שערים, ביישוב הישן, אך היה לחרדי ציוני, שעלה להתיישבות, עסק בחקלאות לצד פעילותו הדתית. ועל דמותה של חובשת מהמושבה כינרת, נעמי שפירא שאליה שלח גלויה, בניסיונו לאתר נעדר.
אלוף (מיל') גרשון הכהן מסביר מדוע למרות הסכמות ושיתופי פעולה שלו עם אלוף (מיל') יצחק בריק, בשורה התחתונה הוא אינו שותף לעמדותיו ולתחזיותיו הפסימיות. בריק מתייחס למלחמה כאל הנדסת בניין – מה החומרים הדרושים לנו, ואם הם חסרים לנו, לא נוכל לפעול ולנצח. אולם מלחמה היא תופעה הרבה יותר מורכבת, והדרך לניצחון עוברת בממדים רבים ושונים, הרבה מעבר לבחינה הטכנית. בבחינה הטכנית, לא היינו מקימים מדינה כי לא היה לנו סיכוי לנצח בתש"ח. הוא מצטט דברים שאמר הרמטכ"ל משה דיין לאחר מלחמת סיני: "ניצחנו לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר. ניצחנו משום שבשנים האחרונות ידע צה"ל למקד את עצמו רק בעיקר – רק במה שיכול להביא להכרעה במלחמה."
הרב שרלו הזכיר לנו שדמוקרטיה היא שלטון העם ולא שלטון הרוב. נכון שהרוב הוא כלי שבלעדיו אי אפשר לקבל החלטות, אולם הגישה שלפיה מי שיש לו רוב זעום לוקח את כל הקופה, היא אנטי דמוקרטית. דמוקרטיה אמיתית חייבת לקחת בחשבון את רצון המיעוט ולתת לו ביטוי. השיטה שהוא מציע היא התייחסות לגודל הרוב.
"אולי היה ראוי לקבוע מנגנון הצבעה משתנה: החלטות הרות גורל ידרשו רוב מיוחס ואילו החלטות שגרתיות יסתפקו ברוב רגיל. אולם אני מודע לכך שזהו פתרון לא ישים... לכן, אינני מציע לשנות את ה'מתמטיקה' של ההצבעה, אלא את התהליך שקודם לה. התיקון צריך לבוא בתרבות הדיון ובאופן קבלת ההחלטות עוד לפני שמרימים את היד בכנסת. התיקון צריך להיות בתפישת השלטון את עצמו ובתפישת האופוזיציה את עצמה... בראש ובראשונה, בהכרה ענוותנית של השלטון שהוא משרת העם כולו, ונועד להביא לידי ביטוי את הרצונות לפי משקלם האמיתי באוכלוסייה. הוא אינו המנצח שלוקח הכול, כי אם המנצח על התזמורת הממלכתית כולה. מתוך כך, שינוי היחס למיעוט, ובאופן ממוקד לאופוזיציה, ויצירת תרבות כפולה שבה האופוזיציה מכירה בכך שהיא מיעוט, ובמקביל הרוב מאזין וחותר להסכמות."
הוא ממשיך ומפרט ומציע הצעות מעשיות. לא אכנס לפרטים, אך בגדול אני מזדהה מאוד עם התזה שלו. ראינו בקדנציה האחרונה לאן דרדרה את החברה הישראלית ממשלה שניסתה לקחת בכוח את כל הקופה (תרתי משמע). אני מעריך ומקווה למהפך בבחירות, ואני מודה שגם בין מתנגדי הממשלה יש קולות מסוג זה, של "שלטון הרוב" וגריפת כל הקופה.
מאמר מרתק נוסף הוא של פרופ' אלכסנדר בליי, שכתב על התערערות העוגן האסטרטגי העיקרי של ישראל, ההשתייכות למערב, בשל תהליכים הקורים באירופה ובארה"ב והציע תפיסה של בריתות נוספות, שאותן הוא מגדיר "אסטרטגיית חמשת הימים" [ימים מלשון ים]. הוא גם מסביר את החשיבות הרבה של הברית עם סומלילנד, שרבים בתוכנו אוהבים משום מה ללעוג לה, אך יש לה משמעות אסטרטגית בשל מיקומה. אני מסכים איתו מאוד. אגב, את ההשתייכות של ישראל למערב הגה בן גוריון. הוא גם הגה את ברית הפריפריות, שהיא בסיס האסטרטגיה שבליי מציע. חלקו השני של המאמר התפרסם בגיליון 242.
יורם ארידור הוא כותב קבוע ב"האומה". גם בגילו המתקדם, 93, הוא חד מאוד, מתנסח היטב ובקיא מאוד במתרחש. מה שמאכזב, הוא שאדם שגדל בתנועת החירות ההיסטורית, הלאומית ליברלית, מאמץ את התפיסות של פוסט ליכוד, כמו האיבה התהומית למערכת המשפט. בעבר, הליכוד הוא זה שהעלה אותה על נס בתפיסת "עליונות המשפט" של בגין, שמשמעותה אקטיביזם שיפוטי קיצוני. איני שותף לתפיסה הקיצונית של בגין, אך איני מבין איך מפלגתו הלכה לקצה ההופכי הקיצוני ביותר, ואיך מי שהשתייך לליכוד אימץ את תפיסת פוסט ליכוד. הפעם הוא תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, על כך שאינו מעניק חנינה לנתניהו (אף שנתניהו כלל לא ביקש חנינה, אלא בעצם דרש את הפסקת משפטו, ולנשיא אין סמכות כזו).
הגיליון יצא לאור בעיצומו של מבצע "שאגת הארי", כאשר דומה היה שידינו על העליונה. אפשר ללעוג בדיעבד לאופן שבו היא נראתה לכותבים, אך האמת היא שבאותה מידה אפשר ללעוג לדברים שאני כתבתי באותם הימים. התוצאות של המלחמה שונות מאוד מכפי שנראו אז, ואגב, לא באשמת נתניהו אלא בעיקר באשמת טראמפ. דווקא יורם ארידור, לצד ההתפעלות מההצלחות, מגלה גישה מפוכחת יותר באשר לדרכו של טראמפ בהמשך הדרך. "אנו מקווים שארה"ב תלך עמנו עד לניצחון. אצל הנשיא האמריקני טראמפ ידוע איך הוא מתחיל, אך לא ידוע במה יסיים. בוונצואלה הוא התחיל במיטוט המשטר ובמעצר השליט מדורו, אך בהמשך הוא שיתף פעלה עם סגניתו של מדורו ואנשי המשטר הישן, כשהוא כופה עליהם את דעתו בתחום הנפט, ועם זאת מותיר להם מידת שלטון. לפעמים חצי מהפכה גרועה מהיעדר כל מהפכה, כי היא מחסלת את התקווה שנותרה להמשך השינוי. צריך לקוות שבאיראן יסתיים לחלוטין שלטון האייתולות, כי אם לא נכבה כליל את מדורתם, היא יכולה להידלק מחדש... ראש הממשלה נתניהו ער לאפשרות הזו וצריך לקוות שטראמפ נחוש לא פחות ממנו."
מה שמסתבר, שדווקא נתניהו רתם את טראמפ לפנטזיה של החלפת אישים בתוך משטר האייאתולות, באמצעות השלטת אחמדיניג'אד (!) על איראן.
מאמר אחד הכעיס אותי מאוד – מאמרו של פרופ' אברהם דיסקין. דיסקין היה מרצה שלי בתואר הראשון במדע המדינה. הוא חזר אז משבתון בחו"ל, ועבר מהפך של התפכחות פוליטית. הוא היה מזוהה בעבר עם שלום עכשיו, וכעת הוא סיפר לי שהוא מזדהה מאוד עם מאבקנו על הגולן. סיפרתי לו שאנו מקימים את מפלגת הדרך השלישית, והוא הצטרף אליה והיה מראשיה. מאז חלפו כשלושים שנה, והוא הלך והקצין ימינה. ובמאמר הזה הוא הפליג למחוזות המטורללים, ההזויים והמסוכנים של תאוריית הבגידה. "סימנים נוספים כגון פרשת 'המרגל שליח המחאה' בפיקוד הדרום, העלו את סברת הבגידה למעמד של אפשרות סבירה. אין חמורה מהגדרה של בגידה ושל עונשה בסעיף 99 (א') של חוק העונשין תשל"ז-1977: 'מי שעשה בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.' הראיות הנסיבתיות מחרידות, אך עד כה לא התגלתה הוכחה ניצחת לכך שהיתה אכן כוונה ברורה לסייע לאויב."
חשוב לומר – עלילת הדם על הבגידה אינה רק שקר מוחלט אלא גם רוע צרוף. כל עלילות הדם האנטישמיות בהיסטוריה, מתגמדות ליד עלילת הדם השפלה הזאת. אני מתפלא על עורך כתב עת רציני כזה, ידידי יוסי אחימאיר, שפירסם את התועבה הזאת. בעיניי, פרסום כזה אינו טוב יותר מפרסום תאוריות הכחשת השואה.
* ביד הלשון: אלון מורה – אלון מורה הוא יישוב קהילתי דתי על רכס כביר שבקרבת שכם.
אלון מורה הוא חלוץ ההתיישבות היהודית בשומרון. ממשלות המערך, שתוכנית ההתיישבות שלהן מעבר לקו הירוק היתה על פי תוכנית אלון, התנגדו להתיישבות על גב ההר בשומרון. גוש אמונים, שקם לאחר מלחמת יום הכיפורים, נאבק למען פתיחת השומרון להתיישבות יהודית, באמצעות מבצעי התנחלות בלתי לגלית. את המהלך הזה הוביל גרעין אלון מורה, שניסה לעלות לשומרון, לחווארה, סבסטיה ועוד, 7 פעמים. שש פעמים הוא פונה, ובעליה השביעית, בחנוכה תשל"ו (1975) ממשלת רבין אישרה את פשרת קדום – אישור לגרעין להתיישבות זמנית במחנה קדום. אחרי עליית הליכוד לשלטון, והבטחתו של בגין ש"יהיו הרבה אלוני מורה," עלה הגרעין לרוג'ייב, באישור ממשלתי, אך היישוב קם על קרקע פלשתינאית פרטית, ופונה על פי פסיקת בג"ץ, בהרכב שבראשו עמד השופט לנדוי. על פי החלטת הממשלה, עבר הגרעין לאתר הקבע שלו על הר כביר.
מקור שמו של היישוב הוא מקראי. הוא מוזכר בתנ"ך פעמיים: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית י"ב, ו'). "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל, הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (דברים י"א, כ"ט-ל').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 19.8.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר