אדוני מתלונן על היחס המכפיש כלפיו היוצא מבית היוצר של השמאל האנטישמי, זה שמתחנף לגויים ומוכן לראות באחיו את שונאיו ואת שונאיו כבעלי בריתו.

נשימה אחת מאוחר יותר מלין יוסי על אותם צעירים "חסרי מעצורים" התוקפים את הכפר כוסרא ובכך "מכתימים" בעיני הגויים  את טוהר ההתיישבות המתנחלית הצודקת. 

תנוח דעתו של יוסי אחימאיר. אלו נבלה ואלו טריפה בעיני הגויים שהיו מעדיפים לראות את אלו ואת אלו מתים ושרופים. ראה השמיני באוקטובר. לא כל הגויים. רק אלו שאנו מצווים להתחנף אליהם. 

שנית האין הוא רואה כיצד הוא מחרף ומגדף יהודים מסויימים בדיוק כמו שאותם גויים מחרפים ומגדפים את המתנחלים מן היישוב על שחרגו מן התחום שהגויים מוכנים זמנית לתת להם, מה שקרוי גבולות אושוויץ? 

שלישית, האם לפני ששפך חמתו על אותם צעירים "חסרי מעצורים" האם הלך אליהם ושאל מדוע הם עושים ב"כפר" כוסרא מה שאינם עושים במקום אחר? חזקה על עיתונאי אמיתי שהיה נוסע אל מושב הצעירים הזו, או שולח שלוחים, או מתקשר למאן דהוא שיסע לשם וישמע את דבריהם. אבל לא. יוסי אחימאיר מחרה מחזיק אחרי אויבינו ומאשים במעשי בריונות מבלי לחקור ולדרוש. 

אספר מעשייה עתיקה.  אחד מתקשר למשטרה ואומר שהוא רואה דמויות המתגנבות לחצרו. המוקדנית אומרת לו שהמשטרה מאוד עסוקה והניידת תגיע בעוד שעה. כעבור חמש דקות מתקשר אותו איש ומתלונן שהדמויות הגיעו לדלתו והחלו לפרק את הצירים. המוקדנית כובשת את זעמה ואומרת שהניידת תתפנה בעוד שעה. 

כעבור חמש דקות מתקשר האיש ואומר כי אין צורך בניידת.שלושת הפורצים כבר מתים כי הוא ירה בהם כאשר פלשו לביתו.  שתי דקות ויללת הצופר המשטרתי ממלאת את הרחוב ושלושה שוטרים מסתערים לעבר הבית. האיש פותח את דלתו החצי הרוסה. היכן הפורצים שאל הסמל? נסו על נפשם כאשר היגעתם. תודה. 

וכך אותם רועי צאן ושומרי אדמות. הם סובלים מרדיפה אינסופית היוצאת מ"כפר" מסויים. לא כפר כי אם עמדה קדומנית של הג'יהאד. פעם פעמיים חמש ועשר ניסו להשיג נוכחות של הריבון, צה"ל, ונתקלו בחומת אדישות, או אולי לגלוג לאיד. לכן עשו מה שצריך כדי להשיג נוכחות הריבון בדמות צבא או משטרה, ואפילו שב"כ יותר טוב מכלום. זה הכול. 

חודש הסליחות בא עלינו. נבקש סליחה מנערי הגבעות כמו מכל נער ונערה שהלכו לרקוד בפסטיבל נובה ולא זכו שצה"ל יגן עליהם. 

שנה טובה. 

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים

בעקבות מניעת כניסתו של ערוץ 14 לאירוע ההכרזה על תוצאות הפריימריז במפלגת הדמוקרטים קראו נשיא מועצת העיתונות והתקשורת בישראל, השופט בדימוס חנן מלצר, ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, השופט נועם סולברג, להעניק לכל כלי התקשורת גישה שוויונית לאירועים שנפתחו לסיקור. מלצר ביסס את קריאתו על הצורך להבטיח "שקיפות מלאה וזרימת מידע חופשי לציבור כולו." ואילו סולברג הדגיש, כי "עיתונאי שנמנעת ממנו הכניסה אינו נותר בחוץ לבדו; הציבור שהוא משרת נותר בחוץ עימו."

קריאתם של מלצר ושל סולברג עוררה את חמתו של גיא רולניק שמלין על ש"שניים מהאנשים המרכזיים ביותר בעולם המשפט והעיתונות בישראל נכשלים היום בדיוק במקום וברגע שאנחנו זקוקים להם במיוחד." ["ערוץ 14 הוא עיתונות? סולברג ומלצר לא טרחו לשאול" דה מרקר, 31/7/2026]. רולניק מתנחם לפחות בכך שהשניים "נדרשו לשאלת ערוץ 14 ומפלגת הדמוקרטים לא בשבתם בערכאות משפטיות. הודעותיהם אינן פסקי דין, וגם לא אמורות ליצור הלכות מחייבות. מדובר בעיקר בהתבטאויות מוסדיות ונורמטיביות". אילו טרח רולניק לעשות עבודתו נאמנה היה מגלה שקיים כבר תקדים והם אך יישמו אותו.

בבחירות שנערכו לכנסת ה-25 הודיעה מפלגת מרצ, המפלגה שמרכיבה כיום את מפלגת הדמוקרטים, לערוץ 14, כי אין בדעתה לאפשר לו לשדר ממטה המפלגה ביום הבחירות. בהתגוננה מפני עתירתו של ערוץ 14 נגד ההחלטה, העלתה מרצ טענות שהדיה נשמע גם היום. ההחלטה שלא להזמין את נציגי הערוץ למטה הבחירות היא "ביטוי לסלידתה של המפלגה מהתנהגות הערוץ, מהזלזול המופגן, מהפצת 'פייק ניוז'" וכי ייתכן שזהו "הכלי היחיד שיש למפלגה כנגד כלי תקשורת להביע מורת רוחה מהתנהלותו." מרצ הוסיפה, כי מנקודת מבטה "ערוץ 14 אינו ערוץ תקשורת, אלא מדובר בכלי תעמולה הפועל לרומם את מפלגת הליכוד."

בקבלו את העתירה פסק בית המשפט העליון: "חסימת דרכו של כלי תקשורת מהגעה לאירוע בעל גוון ציבורי ניכר, כאשר זאת מכוונת לגוף עיתונאי מסוים ואליו בלבד, שקולה לפגיעה 'בגרעין הקשה' של חופש העיתונות, וזאת בליבתה של הזירה הציבורית." ובית המשפט הוסיף: "הבטחת הגישה של כלל אמצעי התקשורת לזירה הציבורית היא חיונית, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של כל אדם וכל גוף להסתייג מן התכנים והשידורים של אמצעי תקשורת זה או אחר, או מאיכותם."

אינני נמנה עם חסידיו של ערוץ 14. כתבתי ודיברתי נגדו לא אחת ואף הופעתי בוועדת הכלכלה של הכנסת כדי להתנגד למתן הטבות לערוץ. אין בין זה לבין התנגדותי לפגיעה ביכולתו של גוף תקשורתי לסקר אירוע ציבורי ולא דבר – תהא דעתנו על הגוף אשר תהייה.

לא זו בלבד שהדבר עומד בליבת הדמוקרטיה אלא שאנו אף מצויים על פתחו של מדרון חלקלק. רבים מהכתבים של ערוץ 15 לוקים ב"תסמונת ערוץ 14." האם גם אותם נחסום? ומה יהיה כאשר יעלה לאוויר ערוץ 16? האמנם נמנה צנזור שיסווג עבורנו איזה ערוץ ראוי להגנת החוק ואיזה דינו החרמה? למעשה לכך מטיף רולניק. הוא אמנם מתנגד לכך שכל מפלגה תחליט מיהו גוף עיתונאי לגיטימי. במקום זאת הוא קורא להקמתו של "גורם עצמאי ומקצועי... מנגנון עצמאי, שקוף, שוויוני וניתן לערעור" שיקבל את ההחלטה.

צר לי מר רולניק, חזונך איננו חזון דמוקרטי. זו למעשה קריאה לדיקטטורה הגם שלא מטעם השלטון.

הכותב הוא חבר נשיאות מועצת העיתונות והתקשורת בישראל ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס. עמד בראש "וועדת מעוז" לבחינת נושא החיסיון העיתונאי.

פורסם בשינויים קלים ב"הארץ".

פרופ' אשר מעוז

בבית החולים קפלן ברחובות החליטו חברי ועד העובדים, וועד הרופאים להזמין את הצוותים לטיול של אהבת ישראל, מורשתו וערכיו, טיול ברוח עשרת ימי תשובה.

הטיול אשר אינו חובה, אמור להתקיים במסלולי סלע קיומו של העם היהודי, בקבר רחל אימנו, במערת המכפלה, כולל ארוחת בוקר חלבית וארוחת צהריים בשרית כשרה.

ותהום ארץ כל אזרחיה, רעש הרעמים והבזקי הברקים ישרו על סופה תורנית המתקרבת, סערה בתחילת חודש ספטמבר.

הרצים יצאו דחופים, הדתה, כפייה דתית, שטיפת מוח, כניעה לשלטון, ביקור במדינת האפרטהייד היהודי, במעוזי הכיבוש והדיכוי, והרשימה ארוכה יותר מהדרך למערת המכפלה.

זכה אליעזר קפלן, ממנהיגי התנועה הציונית ותנועת העבודה, מחותמי מגילת העצמאות ושר האוצר הראשון של מדינת ישראל, ששמו יפאר את הרחוב המרכזי בתל אביב ואת בית החולים המרכזי ברחובות.

רחוב קפלן בתל אביב נחשב לציר מרכזי המחבר בין משרד הביטחון, מטה צה"ל ומרכז העסקים עזריאלי ואילו בית החולים קפלן ברחובות, בית חולים מציל חיים ובו מרכז רפואי אוניברסיטאי המסונף לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.

אליעזר קפלן נפטר לפני 74 שנים, עול לימים 61, אשר השפעתו על עיצוב הכלכלה הישראלית של המדינה המתחדשת כתובה באותיות של זהב על כותל התחייה היהודית.

אליעזר קפלן עלה לארץ ישראל, ארץ לא זרועה, ארץ אשר בשביליה פסעו האבות, בדרכיה צעדו האימהות, על אבניה וסלעיה ניבאו הנביאים, במערותיה ובנקירותיה הסתתרו הלוחמים, בהריה הבעירו את אש המולד, בשדותיה הותירו לקט, שכחה ופאה, במעיינותיה טבלו העולים לרגל, באדמתה זרעו חיטה אל מול שמיה האפורים נשאו תפילה לגשם, ארץ אשר עיני האל בה.

אליה כסף, ערג, התפלל וכמה אליעזר קפלן לעלות עם אבותיו, כ"ח שנים טרם השלמת תהליך התחייה הגיע לארץ האבות לחונן עפרה.

אליעזר ורעייתו דבורה נחים על משכבם בשלום בחלקת גדולי האומה, הם בוודאי היו גאים ומאושרים אם הרחוב הנושא את שמם היה לרחוב של מחאה לגיטימית, כיאה בשלטון דמוקרטי.

הם, אינם יודעים כי שם משפחתם היה ללעג ובוז, למשל ולשנינה, הם אינם יודעים כי הרחוב המרכזי בתל אביב היה בשנים האחרונות לסמל הסיאוב, הכיעור, האלימות והבריונות, סמל לוונדליזם, חוליגניזם, סמל לאכיפה בררנית לאי שיווין בפני החוק, סמל לישראל החדשה והאנטי דמוקרטית, המשתיקה, האנטי סובלנית, סמל של הנדסת תודעה וגסות רוח, סמל של הקצנה, סמל של אנרכיזם ושורפי אסמים, סמל של הסדק המתרחב ב-יחד היהודי ישראלי.

הם אינם יודעים, הרופאה ד"ר דבורה והכלכלן בוגר ה'חיידר', אליעזר, כי אבות ואימהות האומה היו לשיכים בעיני מבקשי ארץ כל אזרחיה.

כי ארץ הבחירה, הארץ המובטחת, אינה כוללת את ההיסטוריה היהודית, את ערש הולדתו של עם הנצח, את המקום בו עם חיה וקם.

אליעזר ודבורה קפלן היו הראשונים שנטמנו בחלקת גדולי האומה והיחידים שלא נשאו במשרות המעניקות זכות זאת, נדמה, בחלוף 74 שנים, שני קפלן יש בארץ ישראל.

בית החולים קפלן ברחובות, בית חולים המציל חיים מדי יום, ביקש להציע לעובדיו מסע של בחירה חופשית אל תחנות יסוד בסיפורו של העם היהודי. מי שרצה, יירשם, מי שלא רצה, יישאר בביתו, בעבודתו, פשוט כל כך. אלא שבישראל של הימים האלה, גם בחירה חופשית הפכה לעילה לזעם, בתנאי שהיא מובילה אל קבר רחל או אל מערת המכפלה.

מי שמניף את דגל הסובלנות מתקשה לעיתים לסבול דעה אחרת, מי שמטיף לפלורליזם מבקש לשלול את זכותו של האחר לבחור במסע של מורשת וזהות.

בין קפלן של תל אביב לקפלן של רחובות מפריד מרחק גיאוגרפי קצר, אך לעיתים נדמה שמדובר בשתי מדינות, באחת צועקים בשם הדמוקרטיה, ובשנייה מבקשים להזכיר שהדמוקרטיה כוללת גם את הזכות להכיר את שורשי העם, את מורשתו ואת אמונתו.

אליעזר קפלן, ממנהיגי תנועת העבודה, מחותמי מגילת העצמאות ומראשוני בוני המדינה, ודאי לא העלה בדעתו ששמו יחבר באחד מן הימים בין רחוב המסמל מחאה לבין בית חולים שמסע מורשת תמים מטעמו יעורר מחאה אחרת.

המאבק איננו על טיול, המאבק הוא על השאלה אם הזהות היהודית היא נכס משותף או מטרה שיש לסמן עליה איסור.

כל זמן שמסע אל ערש הולדת עמנו ייחשב כמעשה פסול, לא הטיול הוא שזקוק לחשבון נפש, אלא החברה הישראלית.

לרייך השלישי

בעיצומה של תופעת החזרה בתשובה ההמונית אי שם בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ואני עול לימים ביקשתי לפצח את סוד הנהירה אל המגבעת, החליפה, הסיגופים הציציות המתבדרות ברוח וזקן הפרא שצמח לתפארה, השינויים החיצוניים והפנימיים המהירים כל כך המתחוללים בנפש האדם, החוזר בתשובה.

במסע הברור האיר לי תלמיד חכם מופלג, יסוד נפשי של חלק מהשבים בסערה אל בוראם, לאחר שגילו את האור והשילו מעליהם את בגדי החולין ממהרים לעטות את בגדי מלך מלכי המלכים החדשים.

מצטט מהזיכרון: "זוהי לרוב אהבה של פח דלק הבוערת באחת עד לב השמיים ודועכת באותה המהירות ולא אהבת הגחלים הלוחשות, המלחכות, המחממות אחת את רעותה, המבעירות לאורך זמן את הנמצאים עימם.

"אלה גם אלה יהודים טובים, אלה מבקשים לכפר על עברם, אלה מבקשים לספר את סיפורם מרגע שיבתם ליהדות, ולכן המציאות הקיצונית אותה אנו פוגשים אצל חלק מהשבים, קיצונית אף יותר ממי שנולדו עם מגבעת על ראשם."

שבתי לאירוע זה כששמעתי את הסופר אייל מגד, אמן המילים, הבוחר מילותיו בקפדנות, שוקל אותן במשורה, מזקק, בורר מילה במילה כברור הבר מן התבן, מגייס את השואה למלחמת השנאה ותהליך ההיטהרות בסגנון השיעים הנוהג בימי העשורא היום העשירי בחודש מוחרם, יום האבל המרכזי של השיעים.

אייל מגד, פעם חברו הטוב של ראש ממשלת ישראל, נמרח בזפת רותחת, על גופו הונחו נוצות, הובל אל הכיכר המרכזית ועוד רגע הוצתה האש לקול תשואות השונאים, המחרימים והמתעבים.

אייל מגד חזר בו מהערכתו, הערצתו, אהבתו לראש הממשלה, אותו כינה באהבה: "חבר מכוכב אחר." מסע ההיטהרות והחזרה בתשובה שלו הפך אותו לאבי אבות הקיצוניות, בפיו גילה כי לחבריו החדשים הישנים בשמאל מוכנים [לסלוח?] להיטלר על רצח העם ולא לאייל מגד שהעז להיות חבר של ראש הממשלה.

מסע ההיטהרות של אייל מגד, מעורר רחמים, אחרי ההכאה על החזה שלו על שהעז לאהוב את ראש הממשלה, החל להכות עצמו בשרשראות עם להבים קטנים, והתבטא כי התומכים בראש הממשלה מזכירים לו את הציבור של הרייך השלישי.

אייל מגד נמצא בעיצומו של מסע ההכאה העצמית וההיטהרות, הוא כבר לא שונא ומתעב באופן הקיצוני ביותר רק את ראש הממשלה, הוא גם מתעב את התומכים בו אשר בעיניו מזכירים לו את הרייך השלישי.

איש המילים מגייס את השואה, הטרגדיה של האנושות, של העם היהודי למסע ההיטהרות המורכב והמאתגר שלו, אחרי שקבע כי ראש הממשלה הוא האוייב הגדול ביותר של העם, אחרי שקבע כי חובה קדושה לסלק אותו, אחרי שפירסם כי ידיו של ראש הממשלה מגואלות בדמם של חיילים שמסרו נפשם כדי שיישאר בשלטון.

אייל מגד, בנו של הסופר אהרון מגד אשר עסק רבות בשואה, מגייס את השואה באופן שיטתי נגד מתנגדיו, שר החקלאות אורי אריאל כונה על ידי אייל מגד, "אייכמן של בעלי החיים," בשל משלוחי טלאים למדינת ישראל, עוד הוסיף בהזדמנות אחרת: "מעוללים שואה אינסופית לבעלי החיים."

מסע ההיטהרות המסוכן בו צועד אייל מגד טרם הגיע לקיצו, השמאל, שמגד היה בשר מבשרו, מסרב עדיין לסלוח, לכפר, לשכוח, על הקשר עם ראש הממשלה.

גם לאחר שהתנער מכל קשר לראש הממשלה, התנער מהעצמי הקודם, השמיץ, ביזה, תקף, האשים, עדיין בשמאל מוזכר אייל מגד כחבר של שנוא נפשם, ועל זה אין כפרה.

לאייל מגד לא נותרה ברירה אלא לפעול באמצעות דימוי השואה, דימויים נאציים, להתחנן על נפשו החוטאת, המיוסרת בגין הקשר עם ראש הממשלה, בתפילה ובתקווה כי יסולח לו והוא סוף סוף יחזור לחיק הנעים והחמים של הליברלים, הנאורים, אנשי הקדמה, אנשי האור, אדוני הארץ.

מהגורם לטבח שבת שמחת תורה

מעת לעת מתעוררת השאלה, אשר תקוותי כי תיחקר עד תום על ידי ועדת חקירה שאינה מפוזיציה ואינה מוטה, האם יכול היה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, להורות על יציאה למלחמת-מנע מול החמאס, טרם טבח שבת שמחת תורה.

האם באווירת השנאה שסוכני הכאוס המופקרים וחסרי האחריות, יצרו ברחובותיה הבוערים והאלימים של מדינת ישראל, יכול היה ראש הממשלה להורות לפיקוד העליון בצבא לצאת לקרב, בעוד דגל שחור של עידוד סרבנות מתנוסס מעל ראשי חלק ממובילי הכאוס, וקריאות לאי התייצבות נשמעה תחת כל עץ רענן ומיקרופון מגוייס.

האם באווירת הפקרת הביטחון, באווירת הדה לגיטימציה, בנרמול הסרבנות, אי התנדבות, במציאות הפגיעה האנושה בביטחון ישראל, בפגיעה האנושה בלכידות החברתית, בפגיעה הנוראה בחוסן הלאומי – יכול היה ראש הממשלה להכריז על יציאה למלחמה, על יציאה למבצע צבאי, על יציאה למבצעון, מבלי שיואשם בניצול לצרכי פוליטיקה והישרדות.

ראש הממשלה, כמו מחצית מהעם היהודי במדינת ישראל, ספגו הרתעה אלימה, ביריונית, השקה מוחלטת ויצירת אווירה של חרדה ברחובות ישראל.

מילים כמו מרי אזרחי, סרבנות, טבעת אש, מלחמת אחים, שני עמים למדינה אחת, זרעו את הכאוס ברחובות האימה, במלחמת הקודש שהכריזו, חלק מהמופקרים וחסרי האחריות בגין עילת הסבירות.

הטלת המורא על ההנהגה הציונית השפויה, הנהגה שלא העזה להתבטא נגד תהליך חורבן הבית שהובילו חלק מהמופקרים וחסרי האחריות, היתה משתקת, הובילו להותרת המרחב הציבורי לאנרכיסטים ומבעירי כבישים וחוסמי רחובות.

עלילות הדם שנרקחו במיטב משרדי יחסי הציבור והנדסת התודעה המובילים בישראל ובמימון עתק יצרו ההאשמות נוראיות נגד ממשלת ישראל, שריה ויועציה.

מעלילת הדם בהפקרת החטופים למותם מסיבות פוליטיות ועד שליחת חיילים אל מותם בשם השרידות הפוליטית, הרוחות הרעות בקרב הקנאים הפונדמנטליסטים, שורפי האסמים שהשתלטו על המדינה בעידוד מוקדי הכוח וההשפעה, לא היו יכולות לאפשר לראש הממשלה לצאת למלחמה.

ועדת החקירה חייבת לבחון את המציאות הנוראה שהשליט מיעוט קנאי וקיצוני על מדינה שלימה, אלימות, בריונות, חמה וזעם, לחקור את הקנאים המשת"פים במערכת המשפט, הצבא, האקדמיה, התקשורת, הפוליטיקה, ארגונים ועמותות ובהם ממומנים.

שלוש שנים אחרי הטבח הנורא, וכאילו דבר לא אירע, התועמלנים והמיעוט הפרוגרסיבי, הנושם מפוזיציה, קובע, בלי בושה, ללא מורא, ללא רטט קל בשפה העליונה: "במערכת הביטחון חוששים שישראל נגררת לעוד סבב באיראן בשל האינטרסים של נתניהו!"

דברי הבלע ועלילת הדם הנוראה הזו לא נכתבה בעיתונות האנטישמית המסורתית, לא בתעמולה של משמרות המהפכה באיראן, לא בארגוני הטרור, דברי השטנה הללו נכתבו בחלק מהעיתונות הישראלית המשפיעה, אשר הינה חלק ממכונות הרעל וההסתה הפועלות בשנים האחרונות.

דברי עלילת הדם שנכתבו על ידי סוכני שנאה, משפיעות על החלטות קיומיות, על חיים ומוות, על ביטחון הלוחמים והאזרחים, המערכה מול ראש הנחש, איראן, עבורם היא עוד מאבק פוליטי.

וכאילו לא למדנו דבר לגורם לטבח שבת שמחת תורה.

עמנואל בן סבו

על "לווייתן ברוח" מאת חיים באר

עם עובד 2026, 303 עמ'

בחתימת הספר הזה מזכיר המחבר את המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס, שהציע לאודיסאוס לא למהר לחזור לאיתקה, כי יש המון מה לראות ולחוות בדרך, וחיים באר מצהיר שהעיסוק שלו הנרחב מאוד בנובלה של יוסף אופאטושו "יום ברגנסבורג" הוא האיתקה שלו (עמ' 278). כך הוא מתרץ את הגלישות הרבות מהעיסוק בנובלה, כשכל מידע הקשור בה שולח את המחבר אל מחוזות, לפעמים רחוקים מהנושא המרכזי.

לדעתי, החרוז המתאים ביותר למה שניתן ללמוד מספר זה, הוא "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל, אבל בניגוד לרחל הענווה באמת, הספר שלפנינו חף מענווה, הוא בא להאדיר את מעמדו של המחבר בספרות העברית ובתרבות העברית, והעיון המפורט (והמקוטע!) בנובלה של אופאטושו הוא מעין תירוץ למטרה העיקרית שהיא, כאמור, האדרת מקומו של חיים באר בתרבות העברית.

ספרתי 18 מקומות בהם הוא מזכיר את יצירותיו, את עבודתו כעורך בהוצאת "עם עובד", את הסופרים שנזקקו לשירותיו, את המדורים שלו ב"דבר" ו"דבר השבוע", שמות המלומדים שדנים ביצירתו, ועיקר העיקרים – הכנס שערכו לכבודו ולכבוד יצירתו בעיר רגנסבורג הפרופסורים ניקולאס וחיים וייס. (אני מציע לקורא הספקן לבדוק אותי בעמ' 9, 33, 34, 39, 42, 68, 94 ,96, 98, 101, 102, 103, 104 ואילך, 107, 135, 142, 144, 255).

כלומר, ההתמקדות בעיר רגנסבורג, בה גירשו את הקהילה היהודית בפברואר 1519, נובעת גם משום ששם זכה חיים באר בתהילה – שם התכנסו מלומדים מהארץ ומגרמניה לדון ביצירתו. אינני מטיל ספק ברחשי הלב הכנים של המחבר בכל הנוגע לגורל הקהילה היהודית ברגנסבורג, ובהקשר הרחב בעולם הגרמני מימי הביניים ועד השואה, אבל אין לי ספק שנושא הכנס הנ"ל היווה סיבה לא פחות חשובה בבחירת הנושא.

חיים באר הוא הרי סופר מעולה, קראתי את ספריו הקודמים, שבהם סופר סיפור ממקלדתו של איש בעל ידע אדיר ביודאיקה, איש שהכיר על בוריים את שלושת המגזרים בהוויה היהודית בארץ ישראל: חרדים, דתיים ציוניים, חילונים (הוא הוריד את הכיפה לאחר רצח רבין). חוץ מהידע האדיר שלו ביודאיקה, והאהבה הגדולה שלו לריח הספרים עתיקים, הרי בספר זה הקורא איננו מוצא את "הרומניסט" המובהק, כפי שאיבחן נכוחה רן יגיל במאמר באתר "ישראל היום". הספר הזה מזכיר לי את מקרהו של ראובן קריץ, המוכשר מאוד, שחש כי איננו זוכה להערכה אליה הוא ראוי (היה ראוי בצדק, כך דעתי), ולכן החליט לכתוב על יצירתו דוקטורט, שכביכול מכינה חוקרת באמריקה. הקונץ הזה נחשף במילייה הספרותי, והאיש היה ללעג בארץ, והוא נאלץ לרדת לגרמניה. על מקרהו הטראגי הופק הסרט "גן קופים" (במאי אבי נשר, על פי בלוג של אלי אשד). נראה לי כי לחיים באר היתה כוונה דומה, אבל מעשהו הרבה יותר מתוחכם.

לשם הספר "לווייתן ברוח" אין לכאורה שום קשר לתוכנו – אמנם מוזכר ביקור של בר במסעדה שבה ביקר המינגוויי, הצייד והדייג, לכן כונתה "המינגווי'ס", ובהקשר לכך מוזכר הכישלון של הדייג הזקן סנטיאגו, מ"הזקן והים", הצד דג ענק, שנטרף כולו על ידי כרישים, וחושף כלפי שאר הדייגים שעבר זמנו, והוא ביש מזל. אבל באמת אין די בכך כדי להצדיק את השם "לווייתן ברוח", שאמור להוות חידה עבור הקורא. מסתבר שבאר מתחבר לאנטיקוואר יהודי שהצליח להוציא מרוסיה אוצר של ספרי יודאיקה שהיו בידי הקג"ב, והאיש, ששמו יבגני מיטלמן, איכסן את עסקו בבניין שבקומה הראשונה יש פונדק, ובשלט שבקדמתו מופיע לווייתן המקיא את יונה הנביא. וכן, שמו היהודי של מיטלמן הוא יונה. בין הפונדק הזה ותכולתו ובין תוכן הספר אין שום קשר, אבל הסיבה לשם המוזר – הוא הפסוק מתהילים ק"ד 26: "שם אוניות יהלכון, לווייתן זה יצרת לשחק בו". אם לאל מותר לשחק, בוודאי שגם לחיים באר מותר, וכל הטירחה הגדולה שטרח בקשר לנובלה של אופאטושו הוא בסך הכול משחק. הייתי אומר: השוואה לא ממש צנועה.

את הספרון, בו הנובלה של אופאטושו, רכש באר ממוכר ספרי יודאיקה בשם יחיאל ארז ברחוב הנביאים בתל-אביב. הוא רצה לרכוש את "ספר חסידים", ומצא בפנים את "יום ברגנשפורק", התרגום של דב סדן לנובלה של אופאטושו. המציאה הזאת מכוונת את המחבר לדון בקדוש היהודי עמרם, שהגויים הפכו אותו לקדוש נוצרי, וכל הניסים הקשורים בקדושים אלה. המחבר מפליג ל"שלשלת הקבלה" ולהבדלים שיש בין ספר זה ובין "סדר הדורות", דיון על חיבורו של "ספר חסידים", ועל האנטישמי אנטוניוס מרגריטה, בנו של יעקב מרגליות. מסופר בהקשר זה (באמת, מה הקשר?) על פגישה של באר עם עמינדב דיקמן שממליץ לקרוא את מיכאל באחטין על דוסטוייבסקי בנושא הקרנבל המופיע בנובלה. אבל באחטין לא יכול היה להשפיע על אופאטושו, כי ב-1932 באחטין טרם תורגם לגרמנית (אז למה להרבות על כך מילים?) באר מתאר חנות לממכר ספרים ביידיש, ומוסיף פרטים ביוגרפיים על בעלי החנות. זאת הזדמנות לציין את האימרות של הצדיק מקוצק (באמת, האם זה לעניין?)

לחנות היידיש נכנס הסופר בנימין טנא (שבאר ערך את כתביו), וכאן הספר חוזר לימי יציאתה לאור של הנובלה הנ"ל – 1932 – הפעם (בצדק!) מזכיר באר כי בשנה זאת מקים גרינג את הגסטאפו, כלומר, הנובלה מדברת על גזירות של ימי הביניים, והנה גזירות יותר נוראות נוחתות על עם ישראל. בהקשר זה מציע באר השוואה מעניינת בין הציור של אל גרקו "מבט אל טולדו", שבו רואים את תושבי טולדו ממהרים לעסקיהם, ורק הצייר ממרום שבתו רואה את חשרת העננים שמבשרת סערה. אופאטושו מתאר הווי יהודי של חתונה, אבל הרי גזירה נוראה מרחפת מעל.

לא מובן לי איזכורו של מאקס עריק (שם העט של זלמן מרקין). אין מנוס מלהבין שאיזכור זה, ורבים אחרים, בא כדי להצביע על ידענותו של המחבר, ללא צורך ממשי בדיון על הנובלה. במרכז כתיבתו של עריק מצוי מוטיב "הנציג הנודד", וביידיש – "השפילמן". באותה חנות למימכר ספרי יידיש נכנס לייזער פוריאצ'יק, שמבטל את הצעתו של עריק, ואז מפליג המחבר אל חנא שמרוק דויד רוסקוב, הלקסיקון של זלמן רייזן, ומכאן לנושא "מחול המתים" המופיע אצל פרץ, אצל טשרניחובסקי, היינריך היינה, יעקב וסרמן. מכאן לביוגרפיה של עריק שמיאן להזמנות האקדמיה של לונדון וארה"ב, וכאוהד הקומוניזם, נמק בסופו של דבר בסיביר, כמו רוב האינטליגנציה היידית. אין הרי צורך פנימי להבאת עניין זה – חוץ מלהפגין ידע.

באר מציין שאופאטושו שם בפי הדוברים בנובלה יידיש קדמונית (ולכן התרגום של דב סדן לוקה בעניין זה), ובאמת, בלי שום קשר, המחבר מבקר את הלשון של הלוחמים ב"מלך בשר ודם" של משה שמיר, שמדברים בלשון חכמים. ואם כבר בעניין זה, מדוע לא יזכיר המחבר ששמחה זיסלמקלר לימד אותו בילדותו גמרא עם רש"י ותוספות? האם מידע זה הוא לעניין? אינני בטוח. המחבר מציין, שוב, בלי שום קשר לעניין המרכזי, שהוא מצאצאיו של רבינו קלונימוס בן משולם, שנגלה אליו אמנון ממגנצא וציווה להפיץ את הפיוט "ונתנה תוקף". ואם כבר, זה גם המקום לתאר את קורותיו של ג' שופמן?! לא משום שזה קשור לעניין, אלא משום שבאר ערך את מבחר סיפוריו של שופמן בקובץ "שלכת".

הקורא נאלץ לזנוח את ההתמודדות עם מטמוני הנובלה, והוא מוזמן להיוודע אל טענותיה של חוקרת ספרות שקובעת כי יצירתו של באר מאוהבת בהוויה הגרמנית. על כך עונה המחבר כי גרמניה היתה באמת מרכז תרבותי יהודי לפני מלחמת העולם השנייה, שם התגוררו ארעי וקבוע – ביאליק, עגנון, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, זלמן רובשוב, גרשום שלום, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יעקב שטיינברג, לאה גולדברג, זלמן שניאור, אלזה לסקר שילר, מרטין בובר, יעקב פיכמן – שיכנעת את הקורא! אבל איך זה מתקשר ללוז הספר? – הרי אחד מיסודות הספרות הוא – ליד מורכבות ועצימות – גם אחדות! וכאן התפשטות לכל הכיוונים.

ההזהרה של אופאטושו בנובלה שלו כי גזירה שהיתה בשנת 1519 עומדת להתרחש באירופה המאוימת על ידי הנאצים, מאפשרת למחבר לספר את סיפורם של הנוקמים, ביניהם אריה לוי שריד, יצחק חרמץ, דוב בן יעקב, אבא קובנר, מאיר זורע, חיים לסקוב, שייקה ויינברג, ישראל כרמי. התוכנית להרעיל קציני אס אס במחנה שבויים לא צלחה, אבא קובנר נעצר בדרכו להרעיל בארות בגרמניה, ורק מעטים הצליחו לנקום ברוצחים בחניקה – מעשים שלא עמדו בשום יחס עם קולוסאליות הזוועה שביצעו הנאצים.

באר עובר אל תיאור הביקור שערך באל-עלמיין ומרסא מטרוח, שם קבורים 8182 הנופלים בצבא מונטגומרי, ו-4211 נופלים בצבא רומל. בהקשר הזה מזכיר את העובדה שאימו הבינה רעל למקרה שרומל ינצח, ויפלוש לארץ ישראל.

הקטעים המרגשים בספר מתארים את המעקב של באר אחרי שרידי מצבות שנקבעו בשימוש משני בקירות, בתקרות ובמדרכות. באר משתדל לפענח את הכתב שדהה עם השנים, מזכיר את השמות, את מועדי פטירתם – נותרו 48 מצבות מתוך 4200 קברים שהיו בבית העלמין של עדת יהודי רגנסבורג, ובאמת באר הצליח להגיע לחלק קטן מהנ"ל. בית העלמין היהודי נחרש, וכיום יש שם פארק המאכלס מהגרי עבודה שמשאירים בשטח מזרקי סמים, בקבוקי שתייה ואמצעי מניעה. באר קורא במקום את "אל מלא רחמים" ו"קדיש יתום", לזכר המומתים, וברצונו לחוש מעט ממה שחשו המגורשים, הוא עולה ביום חורף סוער וקר על הגשר שעל הדנובה, עליו פסעו יהודי רגנסבורג (עמ' 359). כאן מופיע חיים באר הנפלא המוכר לנו מספריו הקודמים – "נוצות", "חבלים", "עת הזמיר", "אל המקום שהרוח הולך", "בחזרה מעמק רפאים", "חלומותיהם החדשים", "צל ידו".

העיקר בספר שלפנינו הוא הגלישות לתחומים קרובים ורחוקים מתוכנה של הנובלה של אופאטושו. אבל ניתן להתרשם מהתובנות של המחבר ממסריו של אופאטושו: הנובלה מתארת חתונה של בת גביר מרגנסבורג עם בן גביר מוורמייזא, אירוע המאפשר לקורא להתוודע אל הוויה יהודית בגרמניה בשלהי ימי הביניים: לכבוד החתונה מתקבצים ברחובה של העיר טיפוסים מעניינים, אשר על מנת לכתוב עליהם היה צורך בתחקיר מעמיק הזוכה לשבחיו של באר, הגם שמוצא בהם גם פגמים.

הגביר מזמין להקת ליצנים, אקרובטים ושחקנים, שמשעשעים את הציבור, ומעניק לנובוריש נואף הזדמנות לחזר אחרי השחקנית היפה של הלהקה. מי שמנצלים את האירוע הוא מוכר הספרים הנודד שמציע למכירה סידור בעברי-טייטש שנועד לנשים, ובסתר הוא מציע גם קונטרסים לא צנועים מתורגמים מספרי הגויים. מגיע גם מוכר הקמיעות והלחשים, הבקיא ברפואה העממית, שכצפוי מזיקה למטופלים. אנו פוגשים ננס מגיד עתידות, וגם "קוראת לחופה" – אישה זקנה, שיודעת, כביכול איך להחזיר לאשת הנובוריש הבוגד את ליבו של בעלה. באר מסביר שהן מוכר הספרים והן הלהקה מוכיחים כי היתה ההשפעה של הפולקלור הנוצרי על ההווי היהודי.

המחבר מזכיר את הצייר אלברכט אלטדורפר, האיש שניצל את מותו של הקיסר מקסימיליאן השני, וטרם בחירתו של קיסר חדש – כדי ליזום גירוש היהודים מרגנסבורג. הוא יוזם את הרס בית הכנסת, גזל הבתים ושיטוח בית העלמין, אבל משהה את הריסת בית הכנסת כדי שיוכל לשרטט את פרטיו למען זיכרון לדיראון של היהודים. כאן משווה באר למעשיו של אלפרד רוזנברג, אשר ב-1939 יזם הכנת מכון לחקר השאלה היהודית – תיעוד שלאחר ההשמדה. לשם כך הוא שדד מיליוני פריטים מארכיונים, בתי כנסת וספריות יהודיות.

יש עוד הרבה מה לדון בספר שלפנינו, אבל אתרכז רק בעוד בשלושה פרטים:

א. למען הבנה יותר מעמיקה של הטקסט של אופאטושו, באר מתכוון לתרגם בעצמו את הנובלה מיידיש, ובא לשם כך בדברים עם אברהם יבין בהוצאת עם עובד, בה הוא שימש כעורך. לשם כך יש חובה לברר לגבי הזכויות על הספר אצל צאצאיו של אופאטושו בארצות הברית. אלא שמיספר פעמים בספר מציין באר שהמשימה קשה מדיי, והוא מוותר (על לבטיו בנושא ראו עמ' 63, 68, 94, 97, 99, 104, 161).

ב. באר מתכוון לכתוב על "הנוקמים" (ראו לעיל ברשימה זאת), אבל חוזר בו משום הטענה של הנוגעים בדבר שהשתיקה ראויה לנושא זה (עמ' 149-142).

ג. ברקע של שלושת הביקורים של באר ברגנסבורג (שניים בלוויית רעייתו) מוחש המצב הביטחוני של מדינת ישראל: הזוג שוכח להשתיק את האזעקות של פיקוד העורף, ומתעוררים לאזעקה המושמעת בסמרטפון; בנוסף, כשהזוג מבקר בראטהאוז (בית העירייה), הם עדים לזוועות חדרי החקירה, גלגלי העינויים, עמודי הקלון, צינוק הנידונים למוות, ובתיה, רעייתו, מבקשת להסתלק מהמקום המזכיר לה גורל החטופים במנהרות חמאס.

חיים באר הוא בעל כישרון אדיר, וזה בא לידי ביטוי בחלקים רבים שבספר זה, אבל כפי שציינתי בפתיח – הקונספט בעייתי.

משה גרנות

הגיגים קלים על עניינים כבדים

רופאים ערבים

רופאים ערבים בבתי-החולים בישראל הם בבחינת "חסידי אומות העולם". מי שלא רוצה להיות מטופל בידי רופא ערבי, שישכב על מדרגות בית-החולים וימתין עד שיתפנה אליו הרופא חולי עמו ישראל.

משוריינים

בחירת המועמדים שביבי שיריין במפלגתו לקראת הבחירות, הם "צוות [קרב] משוריין", כפי שרק ביבי יודע לעשות. מה רוצים מביבי? זה הרי טבעי, שמנהיג מקיף את עצמו באנשים מקורבים אליו, נאמנים לו, עושי דברו. לא ידידים... ככה זה בעולם מאז ומתמיד. רק כך המנהיג יכול לשלוט.

ואם קורה תקלה – פאשלה בלעז – יש על מי להטיל את האשמה...

ומי שלא זכה, ויש סיכוי [סיכון] סביר שבבחירות אלה ייפלט החוצה מן הכנסת, יש להניח שלא היה בידו לעשות רושם טוב על שרה ולא זכה ממנה לעין טובה או לטיפת-יד [מטאפורית]. כך חולפת תהילת העולם...

ומי שיש בליבו רגש של רחמים, ינוד לו וירחם עליו.

וברכת "תתחדש" לראש הממשלה בתוך המכונית המשוריינת החדשה. דרך צלחה. [החוצה?]

אין עליו

בכוורת קמפיין הבחירות של הליכוד שורר תסכול: אין להם שום דבר שלילי להגיד על איזנקוט. אוי ואבוי אם זה יגיע לאוזניה של שרה.

סבא הצביע ליכוד

כל חיי הצבעתי בבחירות – לליכוד. הפעם הגעתי למסקנה הברורה שצריך להחליף את הליכוד בשלטון. אבל איך אני יכול לעשות זאת, כאשר סבא וסבתא שלי הצביעו תמיד ליכוד? איך אני יכול לבגוד במסורת? לכבודם אני אצביע שוב ליכוד.

חילול השם

הפורעים האלה מן הגבעות ו"החוות" ביו"ש, ששמו להם למטרה לגרש את כל הערבים מכל טפח של א"י, ארץ הקודש – אלה עם הכיפות הצבעוניות והפיאות המסולסלות הארוכות, הנוגעות בציציות שמחוץ למכנסיים, המתחפשים לסופר-דתיים, ואלה האחרים שנראים כמו בני-אדם, אך בידיהם נבוטים, או גם רובים, מי שם אותם לתפקיד "מגרשים", בשם עם ישראל?

הם לא שמים לב, או מתעלמים מכך שערבים אלה, רועים אמיתיים, מגדלי זיתים ועובדים את האדמה הזו במשך דורות, אם אלוהים היה רוצה, הם לא היו שם. ואם מישהו פועל בזדון נגד עובדה זו, הרי הוא מחלל השם ומפר את רצונו של אלוהי ישראל. ומי שתומך בהם, ברמז לא דק, ומממן אותם ביד נדיבה, חובשי כיפה, הוא חבר ואח לאותם פורעים מחללי השם. ספק אם מישהו מהם חושב על כך.

אך בלי קשר דתי זה או אחר, יש להעיף אותם משם מיד, עוד לפני הבחירות והקמת ממשלה חדשה, שונה יש להניח. וכפי שמקובל היה לומר בשפתנו הישנה, היפה: ויפה שעה אחת קודם.

פיילוט של הפגנה

החרדים המפגינים שלנו, צעירים מבני-ברק, "הפלג הירושלמי", מאה שערים, בית-שמש ועוד, הגיעו לדרגת מיומנות גבוהה כל-כך ב"מקצוע" זה, שאפשר להפעיל אותם כפיילוט של ייצוא לחו"ל, לאיראן למשל, שם הם ישבשו כראוי את החיים של האיראנים, יפחידו את ה"באסיג'" וימשכו אחריהם את המוני העם האיראני בהפגנות כמו בישראל, והם יפילו את המשטר השנוא, ויחזירו לעצמם את יורש העצר נסיך הכתר רזא פהלווי, צאצא רחוק של אסתר המלכה ומרדכי יועץ הסתרים הידוע.

מנהיגי המפגינים, הרבנים גדולי התורה, ישמחו ודאי לעלות לרגל לשושן הבירה העתיקה, והעיר שושן צהלה ושמחה.

יהודה גור-אריה

* אהוד, הנה לינק לאתר בו אפשר לרכוש את ספריך, כולל "לילה בגינת הירקות הנרדמים":

https://www.obook.co.il/OBOOK/179372/ילדים-ונוער/נוער/לילה-בגנת-הירקות-הנרדמים

בברכה,

מוטי ברגר

* אהוד היקר, תודה על פרסום הסיפור "ההצעה" שהואלת לפרסם גם לפני שש שנים. אודה לך אם תסכים לפרסם את המאמר שכתבתי על ספרו החדש של חיים באר.

עדינה בר-אל משבחת את הרומן של בן-ציון יהושע "שתיקת התרנגול". קראתי רומן זה, וגם כתבתי עליו. אני מעדיף אצלו את הסיפורים הקצרים, בהם הפליא לעשות, וקורא בהערצה את כתביו על יהודי מרכז אסיה, ופעולותיו להעלותם ארצה.

נעמן כהן מצפה שסלמיה בשיר תכריז שדברי מוחמד באמנת החמאס שחובה על מוסלמים לרצוח יהודים – אינם היגד מוסרי, אלא גזעני – והרי נעמן יודע שכל הרהור על דבריו "הנכוחים" של מוחמד מזמינים רצח (ראו שארלי הבדו בפאריס).

שלך –

משה גרנות

* אהוד: ביום שלישי, 18.8.26 שודרה בקול ישראל תוכנית של נדב הלפרין על אסתר ראב. לצערי לא הודיעו לי על כך ולא שמעתי אותה. כל מי שיכול לעזור לי לאתר את התוכנית – יבורך.

אסתר ראב: המשוררת הצברית הראשונה

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!