בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יצחק הילמן: סכנת המלחמה מול טורקיה
- יוסי אחימאיר: 1. מטען השנאה לא יפורק
- יוסי אחימאיר: 2. הרהורי סוף השבוע
- עמנואל בן סבו: 1. זו הדמוקרטיה חביבי
- עמנואל בן סבו: 2. יהודה שב הביתה
- עמנואל בן סבו: 3. הרצים לפריץ למסור פתשגן אנטי יהודי
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.8.26
- משה גרנות: פירותיו של קונגלומרט
- בן-ציון יהושע: קטרינה הקדושה בדרך לאודסה
- שישי מאיר: עד אין קץ
- נחום פ: אבא'לה
- נעמן כהן: קונסיפרציה אנטישמית חדשה
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (34)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
קמשונים
שירי מולדת
תֵּל אָבִיב
אֵיכָה אֵבְךְּ וְדִמְעָה אָיִן.
הָלוֹךְ וְטָפוֹף בְּרַגְלֵי מֶרִי
עַל חוֹל אַדְמָתֵךְ – אַתְּ.
לֹא גֹּרֶן וְלֹא זַיִת,
עֲרוּגוֹת קְלוֹקְלוּת
תִּסְחֲטִי כָּאן,
וְאַבְנֵי-מֶלֶט
עַל חָזֵךְ הָרָזֶה.
עֲרָבַיִךְ עוֹד יִזְלְפוּ מָה
מִיץ-כּוֹכָבִים אֶל לַחְלוּחִית-יָם;
אֶדְבַּק עִם עֶרֶב אֶל שׁוּלֵי גִבְעוֹתַיִךְ,
כְּחִלְפָה צְחִיחָה מְיַבֶּבֶת.
1928
סכנת המלחמה מול טורקיה
הרטוריקה של ארדואן כלפי ישראל היא מאוד עויינת. ככל הנראה, כל זמן שהוא מכהן כנשיא טורקיה, לא צפוי שינוי בסגנונו. הוא פשוט שונא פתולוגי של ישראל אבל חושש מאוד מלהכריז עליה מלחמה גלויה. לכן, למרות העוינות – אפילו יחסי הסחר בין המדינות הם בשיאם.
טורקיה חתמה לאחרונה על ברית צבאית עם פקיסטן וסעודיה. זאת היא עשתה כנראה בעיקר בגלל האינטרס המיסחרי הטורקי שמחזיק בתעשיית נשק מהמובילות בעולם, והאינטרס הסעודי לרכוש נשק זה בכמויות ובאיכויות שהוא מוצע. בעיקר בולטת השאיפה של טורקיה להפוך ליצרנית תעופתית משמעותית, ובעיקר למדינות בעלות חילות אוויר גדולים כמו סעודיה ופקיסטן. מדובר בין השאר באספקת מטוסי חמקן, תאומי החמקנים האמריקאיים, שארה"ב נמנעת, בלחציה של ישראל, ממכירתם לטורקיה. מדובר במטוסים שטורקיה פיתחה במשותף עם פקיסטן, וייתכן שבעקיפין גם במימון סעודי.
הקשר הסעודי-פקיסטני הוא קשר הוא עתיק יומין, ומתפר/ על כחמישים שנים. סעודיה, ככל הנראה, לפי פרסומים זרים, היא שמימנה את תוכנית הגרעין הפקיסטנית, תוך התחייבות חשאית של פקיסטן להעניק לסעודיה מטריה גרעינית עתידית, כולל מול האיום הגרעיני של איראן.
טורקיה, עם כל עוצמתה הצבאית, בהיותה הכוח השני בעוצמתו אחרי ארה"ב בנאטו, היא מדינה בעלת מתחים פנימיים קשים ומלחמה חיצונית עלולה להביאה להתמוטטות כלכלית. לכן ניתן להניח שטורקיה לא תיכנס למלחמה גלויה נגד ישראל, מחשש שתובס במלחמה כזאת ואחת התוצאות מכך תהיה התמוטטותה הכלכלית ואובדן השלטון של ארדואן על טורקיה.
עם זאת, קרוב לוודאי, שטורקיה גם לא תתערב בסכסוך של סעודיה עם החותים בתימן ולא בסכסוך של פקיסטן מול הודו על קשמיר. אלה סכסוכים בסדר גודל שטורקיה לא תוכל להיות מעורבת בהם, זולת דרך מכירת נשק. אחרי הכול היא אמנם חזקה אבל לא בסדר גודל של מעצמה עולמית כמו ארה"ב. אפילו ארה"ב עצמה נמנעת מלהסתבך בסכסוכים מקומיים אלה.
במקביל, גם פקיסטן, שנמצאת ביריבות היסטורית קבועה מול הודו, לא תשלח כוחות לעזרתה של סעודיה כנגד החותים בתימן ובוודאי שלא לעימות פוטנציאלי מול ישראל, שהיא בעצמה לפי פרסומים זרים, מעצמה גרעינית.
אשר לאיומיה של טורקיה כנגד ישראל. כאן עיקר האיום הוא בעיקר רטורי אבל טורקיה מנסה להשתלט מעשית על סוריה, תוך הסיוע שהיא מושיטה לה בשיקום צבאה. מכאן ההתקפה הישראלית לאחרונה על שדה התעופה הצפוני שלה, ששם, כנראה, ניסתה טורקיה להציב ציוד מתקדם שישראל ראתה בו איום מבחינתה. לכן, לסיכום, הסבירות למלחמה ישירה בין טורקיה לישראל היא נמוכה ביותר, אם כי הרטוריקה העוינת מסוגלת לייצר התלקחות. לטורקיה אין עליונות צבאית על ישראל. הזרוע היחידה ששם יש לה יתרון כמותי היא הזרוע הימית שלה, שהיא גדולה בסדר גודל לעומת זרוע הים הישראלית. אלא שבמקרה של מלחמה ימית, ישראל עשויה להיעזר בחיל הים היווני ובמדינות נוספות באזור, כולל הכוחות האמריקאיים, להרתעת טורקיה מהרפתקה ימית.
אשר לאיום אווירי טורקי , לטורקיה יש חיל אויר בגודל דומה לחיל האוויר הישראלי אבל היא חסרה מטוסי חמקן וחסרת ניסיון קרבי בסדר גודל שישראל רכשה במלחמתה באיראן. לכן, מבחינת יחסי הכוחות האוויריים הכף נוטה, בסופו של דבר, ללא ספק, לטובתה של ישראל.
בתחום הקרקעי לטורקיה יש עדיפות מיספרית על ישראל ויוון ביחד. עם זאת מלחמה יבשתית נרחבת של טורקיה, על הקשיים הלוגיסטיים שהיא מייצרת, לא תוכל להעניק לה יתרון מול ישראל.
נוסף להיבטים ביטחוניים, אסור לשכוח שטורקיה חברה בנאטו ומכאן גם שהיא חייבת להתייעץ עם חברותיה שם בכל מקרה של מלחמה ובוודאי מול ישראל שהיא בקשרים הדוקים עם הברית. מצב כזה מהווה בלם מדיני חזק שקרוב לוודאי שטורקיה לא תהיה מסוגלת לעמוד מולו ובוודאי לא תוכל לעמוד מול הלחץ האמריקאי שמתנגד טוטלית למלחמה כזאת. לכן, העוינות כלפי ישראל עשויה להימשך ואף להתעצם, אבל לא עד כדי מלחמה גלויה.
יצחק הילמן
1. מטען השנאה לא יפורק
שלא כנאמר בטעות בכותרת בעיתון זה ["מעריב"?] ביום שישי, שליח טראמפ, חתנו הצעיר ג'ארד קושנר, לא ביקר בשבוע שעבר בעזה. הוא "רק" היה בקאהיר ושם נפגש עם הנהגת חמאס ובראשה הטרוריסט שטרם חוסל, חליל אל-חיה. אותי הפגישה בקאהיר הקפיצה. הבית הלבן נותן לגיטימציה לאירגון טרור-נאצי, שחולל את טבח ה-7 באוקטובר, מנהל איתו מו"מ ומתפאר בהישגים לקראת פירוק נשקו ונסיגת ישראל.
בבואו לישראל אמר קושנר: "הם אמרו את כל הדברים הנכונים, אבל ברור שקשה לסמוך על אירגון טרור שביצע את הזוועות הנוראיות האלה... אנחנו ניתן להם הזדמנות לבצע, אבל זה יצטרך להתבסס על מעשים." נו, טוף, אבל הכרה כבר נתת לחמאס. וושינגטון מתווכת בין מדינת ישראל למדינת החמאס.
ברוב חוצפתו קרא החמאס ל"מועצת השלום" לחייב את ישראל ליישם את כל התחייבויותיה בשלב הראשון, "להפסיק את ההפרות, להסכים למפת הדרכים לשלב השני ולהתחיל בגיבוש לוח זמנים ליישומה." בעצם ישראל היא הנתבעת, היא הנלחצת אל הקיר – ובחמאס חוגגים. כך גם חגגו את רצח 1,200 מאחינו ב-7 באוקטובר.
התוקפנות של האירגון הרצחני הזה, כבר כמעט נשתכחה בעולם ה"נאור". היום השיח הבינלאומי הוא על "רצח עם" שביצעה ישראל, על ההרס שהמיטה על הרצועה ועל סבלם של העזתים. בית הדין הבינלאומי בהאג מבקש להעמיד למשפט את נתניהו, והסולטן המודרני מחריף את מסריו האנטישמיים באומרו כי "ישראל היא האיום מיספר אחת על תורכיה," כתירוץ להתנגשות קרובה עימה.
פגישת קושנר בקאהיר, שבה השתתף גם הכוח העולה באש"ף מוחמד דחלאן, הזכירה לי את נאומו ההזוי של הנשיא לשעבר אובאמה, שנשא ב-2009 בבירת מצרים, ובו קרא לעולם הערבי לאמץ את הדמוקרטיה. איזו נאיביות, איזו סיכלות. האם גם טראמפ נוהג בנאיביות כשהוא משגר את חתנו ללחוץ את ידו של הארכי-טרוריסט, ממשתתפי הטבח בישראל?
טראמפ אמנם מסכים עם נתניהו, שצה"ל לא ייסוג מ"מ אחד מהקו הצהוב, לפני שחמאס יתפרק כליל מנשקו. אבל מי פתי ויאמין ל"התחייבויות" אירגון הטרור? מי פתי ויאמין שיש סיכוי ש"מועצת השלום" אותה הקים טראמפ, תצליח לקדם משהו חיובי? אין שום סימן שחמאס מתכוון להתגמש. הוא מוסיף להניח מטעני חבלה, לצבור נשק, לשלוט ביד רמה בשטח שנותר בשליטתו ולהוציא להורג "משתפי פעולה".
הבה נניח שיסכים להתפרק מנשקו. האם רובים, טילים, מינהרות הם נשקו הבלעדי? לחמאסניקים יש נשק מסוכן לא פחות. הוא אינו מוחשי. הוא בלבבות. זוהי השנאה היוקדת ליהודים, המוטמעת בלב קטיניהם, והחלום להשמיד את ישראל. האם "מועצת השלום", יחד עם טראמפ יכולים לפרק את נשק השנאה וחלום "פלסטין מן הים עד הנהר"?
אפילו על הסכם השלום עם הגדולה במדינות ערב, מצרים, מרחף כל הזמן סימן-שאלה שמא המצרים יפרו אותו. במאמר שפירסם לפני זמן-מה דיפלומט מצרי בשם עבדאללה אל-אשעל, הוא קרא לערבים לפעול לחיסולה של ישראל על-ידי ביטול ההכרה בה, בהסכמי השלום עימה ובחברותה באו"ם, והכרה במדינה פלסטינית מהים ועד הנהר. הוא קרא לפלסטינים להמשיך בביצוע פיגועי התאבדות בישראל.
הסכמים עם ערבים כבודם במקומם מונח, אך תקפותם מוטלת בספק. כולנו מקווים כי למרות שההסתה במצרים נגד ישראל מתגברת, השלום הקר, הפורמלי, לא יתרסק. אבל האם הסכם עם פורעים שטבחו עשרות יהודים בחברון ב-1929, שרצחו את בני משפחת לזרוביץ ב-1938, שרצחו מאות ישראלים בשורת פיגועים לאחר הסכם אוסלו ב-1994, שטבחו את בני משפחת פוגל באיתמר ב-2011, וביצעו את טבח ה-7 באוקטובר הנורא מכל (ואלה רק דוגמאות בולטות) – יכול להיות בר-תוקף?
כלום שכחנו את דברי הארכי-טרוריסט ערפאת בנאומו ביוהניסבורג, 1994, כי הסכם אוסלו הוא זמני ובבוא העת אנחנו המוסלמים נפר אותו? אולי האמריקאים שכחו. עובדה: יד אמריקאית לוחצת-רוחצת יד חמאסית. לנו אסור לשכוח. יש לנקוט במישנה זהירות מול מה שרוקם בעזה ידידנו טראמפ באמצעות "מועצת השלום".
הדאגה בקרבנו רק תגבר, אם תקום בישראל ממשלת שמאל-מרכז, שקיצוניה הכנועים מטפחים את חלום מדינת טרור פלסטינית ביו"ש ובעזה. שום לקח לא למדו מההתנתקות וה-7 באוקטובר.
2. הרהורי סוף השבוע
כל רואי השחורות אצלנו, במיוחד הם משחירים בהתקרב הבחירות, לא יצליחו להעלים את ההישגים הישראלים רק של הימים האחרונים:
ארטיום דולגופיאט הוכתר שוב לאלוף אירופה בהתעמלות מכשירים,
פריצת דרך בטיפול מונע מלנומה ב"הדסה",
משלחת מישראל מסייעת בקולומביה לחילוץ חללים ברעידת האדמה,
המשק הישראלי מציג מיספרים מצויינים,
ההייטק ממלא את קופת המדינה.
צה"ל יצר שלוש חגורות ביטחון: בדרום לבנון, בסוריה, ברצועת עזה.
מכונת דבש
כמעט חצי שעה היקצתה מכונת הדבש ששמה דנה וייס לראיון הצלה מתוק לנפתלי בנט.שוב ושוב הזכירה את ״מכונת הרעל״ – נתניהו כמובן – והרימה שאלות להנחתה. למדתי דבר חדש: בנט הוא שעומד מאחורי הצלחת מבצע ״שאגת הארי״, והוא כמובן יציל את מדינת ישראל. איזו מגלומניה!!
פריימריז של פעם
מאיר שטרית בערוץ 15 מתגעגע לפריימריז של פעם. הוא שכח את הדילים של אז, את העיוותים, את הגרעינים, את הסחר-מכר, את הסכינים (מטאפורית) בגב, הוא משבח את השביעיות הנוראיות ושוכח שיריונים בשפע, שדחקו מועמדים שזכו לעשרות אלפי קולות אל מחוץ לנבחרת ולכנסת. אבל מה? הכול כשר – גם אצלו – להשמיץ את הליכוד של היום.
חיים על המתים
בשנים האחרונות פחתו מודעות האבל – מקור הכנסה נאה – בעיתונים. את ההודעות על פטירת יקיריהם מפרסמות המשפחות ברשתות החברתיות. אבל בסוף השבוע היתה לעיתונים עדנה בתחום זה: עשרות מודעות אבל מילאו עמודים עם פטירתם של שמואל חרל"פ ושלום ליאון – זיכרם לברכה. חרל"פ היה איש עסקים מצליח, וכל מי שהיו קשורים עימו עסקית פירסמו מודעות אבל. שלום ליאון הוא אביו של ראש עיריית ירושלים, אז למה כל מוסדות העיר טרחו להוציא רבבות שקלים על מודעות אבל נפרדות? כך בנייני האומה, הרשות לפיתוח ירושלים, מוזיאון ירושלים, תאגיד הביוב והמים של ירושלים, מפעל ביוב וטיהור ירושלים, הקרן לירושלים, אירגון בוני ירושלים, החברה לפיתוח כלכלי בירושלים, ועוד חברות רבות אחרות שעובדות בירושלים. אינטרסנטיות. אגב, בשום מודעה אין מזכירים שלראש העיר יש גם אח, ד"ר נסים ליאון. תנחומיי מקרב לב לשניהם.
פריימריז = קזינו
תוצאות הפריימריס בליכוד – לפני 30 שנה. מקום 20 למשל קיבל כ-41 אלף קולות ולבסוף לא נכנס לכנסת. אז מה, הוא התבכיין? מי שלא מבין שבחירות פנימיות הן קזינו, אל לו להיכנס למשחק הזה ולהפסיד הון עתק.
יוסי אחימאיר
1. זו הדמוקרטיה חביבי
באחרונה רבו מהלכי האימים ורואי השחורות המאיימים בירידה מהארץ, בשריפת מדי סיפורה של שפחה, בשביתת שבת מול משרדי בית הדין הבינלאומי בהאג, בתביעה לכינוס מיוחד של עצרת האו"ם לביטול מדינת ישראל, אם חלילה הימין ינצח בבחירות.
אינני שותף למחשבות הנגד של הסבורים כי כך עלול להיראות היום הראשון של ממשלת "הריפוי, התיקון, השינוי", ממשלת החלומות, שיש הרואים בה ממשלת חלום הבלהות.
ממשלה המורכבת מזרועה הארוכה של השריעה והאחים המוסלמים, מידו הארוכה של בית הדין הבינלאומי בהאג, מגידולי מים החולמים על מדינת כל אזרחיה, מדינת כל נסיגותיה, מדינת כל מיעוטיה, ללא יהודים חרדים, ללא יהודים דתיים לאומיים, ללא יהודים האוהבים את מדינת העם היהודי ללא תנאים.
הם חוששים מאוד מהסכנה העלולה להתרגש על חלק מהעם היהודי, אם תיבחר ממשלת "הריפוי, התיקון, השינוי", ביום הראשון יוקמו מחנות מעצר לחרדים, במחנות סמוכים יעסקו בחינוך מחדש, מחנות מעצר יוקמו גם לכל מי שהתנגדו לשלטון החדש ומי שהתבטאו בעד השלטון הלאומי.
הממשלה תפעל לבצע טיהור במוסד, בשב"כ, בצבא, יוקמו בתי דין מיוחדים להעמדתם לדין של עיתונאים, פרשנים, שופטים, ראשי ישיבות.
כלי תקשורת שהעזו להשמיע דעה אחרת ייסגרו בצווים מיוחדים, ראשיהם יועמדו לדין בהאשמות של סכנה לביטחון המדינה.
בית דין צבאי מיוחד יוקם לטיהור קצינים בצבא, לסגירת מכינות קדם צבאיות, לביטול בתי הדין הרבניים.
בוטל מוסד הרבנות הראשית לישראל, בוטל הסטטוס קוו, בוטל הצביון היהודי, נישואין אזרחיים, תחבורה בשבת, עסקים פתוחים בשבת, כשרות לכל, מכל וכל.
ביום הראשון יוכרז על משפטי ראווה לראש הממשלה ומשפחתו, לשר המשפטים, לראש השב"כ, לראש המוסד, לראשי מפלגות של יהודים.
המתיישבים בחלקי מולדת התעוררו כשעל דלתות בתיהם נתלו כרוזים המורים להם לפנות את בתיהם ולהתכנס בין גדרה לחדרה, תושבי החוות נדרשו לארוז חייהם לקראת גירוש תוך חודש, נעצרה אכיפת החוקים בפזורה הבדואית, הופסקה הריסת בתים שנבנו באופן בלתי חוקי, תיאסר העלייה להר הבית, את הכותל ינהלו נציגי ירדן, טורקיה, פלשתין וישראל.
רכבת אווירית של מנהיגים מהעולם תגיע לחלות את פני ראשי הממשלה החדשה, שליחים לענייני שלום, לענייני מילים מחבקות, לענייני עקירת יהודים, שליחים של מילים גבוהות וסכינים חדות, שליחים של ניירות חתומים ומטעני חבלה מתפוצצים.
ניתן היה להציב את תרחיש האימים הנ"ל מול תרחישי הזוועה מ"איראן זה כאן" ועד "מדינת יהודה ומדינת ישראל."
חלק מהשמאל הקיצוני מוביל מסע הפחדה ושיח של גרדומים, מסע זריעת אימה וכאוס, מסע המבטל את הלגיטימיות של הפוסעים בנתיב הלאומי, מסע המוביל את מהלכי האימה ליצירת מציאות מדומה ועננה של חושך ואפלה.
זו הדמוקרטיה חביבי, זהו יום הבוחר, זוהי מהות ההליכה אחת לארבע שנים לשלשל את הפתק החשוב שיעצב את ארבע השנים הבאות.
אין צורך בתיאורי אימה ופחד, חורבן וסוף העולם, חובה לכבד את הכרעת הבוחר, גם אם אינה הבחירה שלך, הצטרפו לאזרחים שאהבתם ואחריותם למולדת אינה תלויה בתוצאות הבחירות.
יום הבחירות, הוא יום התקווה, ההזדמנות, יום ה-יחד היהודי-ישראלי, יום של מחלוקת בין אחים, בין אחים.
2. יהודה שב הביתה
היש עוד אומה בין אומות העולם שאינה עוצרת לרגע את המסע הסיזיפי, הכואב והמייסר, מתוך הבטחה מוסרית בלתי כתובה להשיב את לוחמיה הביתה , חללים או חיים?
היש עוד אומה שבניה יודעים כי לא תפקיר אותם לגורלם? היודעים כי מדינת ישראל לא תנוח ולא תשקוט עד שישובו הבנים לגבולם?
היש עוד אומה שבניה, משפחותיה ואוהביה נאחזים באמונה ובתקווה, מסרבים להיכנע לייאוש ויודעים כי יבוא היום , גם אם ירחק , ובנים ישובו לגבולם?
היש עוד אומה שאזרחיה, אלה המברכים בתפילה לשלום המדינה ואלה המתפללים לשובם של הנעדרים, עוצרים מדי שבת את שטף יומם, דוממים בגאווה ומצדיעים לחלל השב למנוחת עולמים באדמה שכל כך אהב ועליה נלחם?
והיש עוד אומה שבה הורים שעשו כל שביכולתם להשיב את בנם למנוחת עולמים, וכבר אינם בין החיים, אינם מרפים ממנו גם לאחר לכתם? רוחם העזה, רוח האמונה והגבורה, ממשיכה את המסע גם אחריהם.
לאחר 44 שנים של פצע פתוח, פצע שממאן להגליד, פצע מדמם של זיכרון וגעגוע , הושבו שרידיו של גיבור ישראל, יהודה כ"ץ, אחד משלושת הלוחמים שנלחמו כאריות ונפלו בקרב העקוב מדם בסולטאן יעקב.
יהודה, הנעדר האחרון, שב עתה הביתה. חבריו לקרב, זכריה באומל וצבי פלדמן, כבר הושבו למנוחת עולמים, זכריה לפני שבע שנים וצבי לפני שנה.
היש עוד אומה בין אומות העולם המתפללת לשוב נעדריה במשך עשרות שנים? אומה המחייה את הכאב, את הזיכרון ואת הגעגוע, מתייסרת ופועלת, וממאנת להינחם על בניה כאילו אינם?
ועתה , יהודה, זכריה וצבי שבו לגבולם, שבו לאדמת הארץ שכל כך אהבו, שבו לאוהביהם, שבו אל הזיכרון הלאומי.
שבו כדי להזכיר לעם היושב בציון כי הערבות ההדדית, ה"יחד" היהודי-ישראלי, גדול מכל המחלוקות ומנצח את כל התופעות השוליות המנסות להאפיל, לכסות ולעמעם את זוהרו של עם הנצח , עם שאינו מפקיר את בניו.
יונה ומרים, הוריו של זכריה באומל, אברהם ופנינה, הוריו של צבי פלדמן, ויוסף ושרה, הוריו של יהודה כ"ץ , ניצבים בשערי גן העדן.
הם מקדמים את בניהם באהבה ובגעגוע, וסוככים בכנפיהם על יהודה, הפוסע עתה בשבילי גן העדן בדרכו אל כיסא הכבוד.
וכאן, בארץ הטובה, הארץ אשר עיני האל בה, ילוו את יהודה בדרכו האחרונה למנוחת עולמים.
ובשעה הזו ממש, חבריו מהקרב הנורא ההוא , זכריה וצבי , מקבלים את פניו. הם מפנים מקום לחברם, מנערים מעליהם את הסרבלים המפויחים מן הקרב ההוא ולוחשים: יהודה שב הביתה.
השבתו של יהודה היא זיכרון של עוז רוח ועוצמה, היא זיכרון למי שאנחנו, על אף כל המאבקים והמחלוקות, עם שאינו מפקיר את בניו, עם שאינו שוכח, עם שאינו מוותר.
44 שנים של זיכרון, 44 שנים של געגוע.
והיום , יהודה שב הביתה.
3. הרצים לפריץ למסור פתשגן אנטי יהודי
ביקורת על הממשלה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה גם בכירי מערכת הביטחון בדימוס זכאים, ואף חייבים, להשמיע את קולם.
אולם כאשר הכתובת אינה ממשלת ישראל או הציבור הישראלי, אלא נשיא ארצות הברית, מתעוררת שאלה עקרונית, היכן עובר הגבול בין הבעת עמדה לגיטימית לבין ניסיון לגייס לחץ מדיני חיצוני על מדינת ישראל והבאשת ריחה בעולם, בשם הדאגה לביטחון ישראל?
"מפקדים למען ביטחון ישראל" – (Commanders for Israel's Security – CIS) – היא תנועה ציבורית שהוקמה לפני 12 שנים, על ידי בכירים בדימוס ממערכת הביטחון, צה"ל, המוסד, השב"כ, משטרת ישראל ושירות החוץ.
בעת הקמתה מנתה התנועה כ-150 בכירים, ומאז גדלה לכ-600 חברים, התנועה מגדירה את עצמה כבלתי-מפלגתית, אך בעלת עמדה ברורה בסוגיות הביטחוניות, מדיניות ומאוד מאוד פוליטית וצבועה בערבוב צבעי שמאל קיצוני, שמאל ציוני רדיקלי, שמאל מרכז.
מטרות העמותה, על פי הפרסומים הן: שמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קידום הסדר מדיני עם הפלסטינים מתוך תפיסה ביטחונית, התנגדות לסיפוח חד-צדדי של יהודה ושומרון, תמיכה בהיפרדות מדינית מהפלסטינים תוך שמירה על צורכי הביטחון, קידום יוזמת "ביטחון תחילה", הכוללת צעדים מדיניים, ביטחוניים ואזרחיים.
באחרונה עמותת העצומות של הגנרלים-לשעבר שיגרה לנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ עצומה ובה תיאור אוטו-אנטישמי על אחיהם היהודים, החלוצים והאשמתם באלימות ופשיעה לאומנית נגד הפלשתינאים.
הגנרלים-לשעבר העסוקים בהבאשת ריחם של החלוצים, ריחם של האחים היהודים בפני הפריץ – כחלק מהעצומות שפורסמו מיום היווסדה של העמותה.
2014 – מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו הקורא להיענות ליוזמת השלום הערבית ולפתוח במהלך מדיני, מכתב זה היה הבסיס להקמת התנועה.
2015-2016 – קמפיין "ביטחון תחילה", שבו הוצגה תוכנית להיפרדות מהפלסטינים גם ללא הסכם קבע מלא, תוך שמירה על חופש הפעולה הביטחוני של צה"ל.
2017-2020 – שורת עצומות נגד החלת ריבונות או סיפוח חד-צדדי ביהודה ושומרון, בטענה שהדבר יסכן את ביטחון ישראל ואת הרוב היהודי.
2023 – הצטרפות למכתבים ציבוריים שהזהירו מפני המשבר סביב הרפורמה המשפטית והשלכותיו על לכידות מערכת הביטחון ועל כשירות צה"ל.
לאחר טבח שבת שמחת תורה 2023 – פורסמו מסמכי מדיניות הקוראים לשילוב הכרעה צבאית בחמאס עם מהלך מדיני-אזורי הכולל את הרשות הפלסטינית ומדינות ערב המתונות.
2025 – מכתב לשר הביטחון בדרישה לפעול בתקיפות נגד תופעות של טרור יהודי ולמנוע פגיעה בחיילי צה"ל ובתושבים פלסטינים, בטענה שהדבר פוגע בביטחון המדינה.
לחלק מ"מפקדים למען ביטחון ישראל", בהם אבות הקונספציה, היתה השפעה למציאות הנוראה אליה הגיעו צה"ל ומדינת ישראל בטבח שבת שמחת תורה.
ועתה, בעיצומה של מלחמת התקומה, מלחמה בשבע חזיתות, מוצאים לנכון חברי עמותה זו, הנתמכת במימון על ידי הקרן החדשה לישראל, לפנות לגורם זר בקריאה להתערב בסוגיות בוערות של מדינת ישראל.
מכתב המספר סיפור של צד אחד, היוצר נרטיב, ההופך את מדינת ישראל למדינה בה תתי האדם מפעילים טרור יהודי נגד הפלשתינאים, מציאות כזב הגורמת לנזק עצום למעמדה שלל מדינת ישראל.
במכתב הדואגים לביטחון ישראל נכתבה האשמה כוללנית ותיוג יהודים, מאות אלפי מתיישבים, חלוצים, מלח הארץ, אוהביה ומגינה – כטרוריסטים.
הדואגים לביטחון ישראל, לא כתבו על הטרור הפלשתיני הרצחני, על רצח יהודים, על פיגועי טרור לעיתים עשר פעמים ביום, על טרור הכבישים, על הסתה, הפצת שנאה, חינוך לרצח יהודים.
מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית היא מדינת חוק, מערכות אכיפת החוק פועלות נגד כל מי שנוקט בהתנהגות ובמעשים עבריינים, דין אזרח תל אביבי כדין אזרח מעלי.
האם הדואגים לביטחון ישראל מתכוונים לישראל מסוימת בלבד?
עמנואל בן סבו
צרור הערות 23.8.26
אחדד את השאלה – האם אחרי 7 באוקטובר וכלקח מ-7 באוקטובר היינו מאפשרים קיומו של חיל אוויר חמאסי?
אני בטוח שיש הסכמה מקיר לקיר שיש למנוע זאת בכל מחיר.
המשטר הסורי, בהנהגת המחבל הג'יהאדיסט הקנאי בחליפה – הוא חמאס. איננו יכולים לאפשר הקמתו של חיל אוויר למחבלי אל-קאעידה השולטים בסוריה. וכפי שלא היינו מאפשרים לאיראן לחזק את אחיזתה בסוריה, באמצעות הקמת חיל אוויר של הפרוקסי, כך יש למנוע התבססות טורקית מסוג זה.
אלו היו מטרות ההתקפה על שדה התעופה בצפון סוריה. זו התקפה מוצדקת לחלוטין והכרחית לביטחון ישראל.
האשמתו של יאיר גולן שהפעולה אינה מוצדקת והיא נובעת משיקולי בחירות, היא האשמה שקרית וחמורה. יאיר גולן, בהצהרתו, פוגע בביטחון ישראל וביחסי החוץ שלה, משיקולים פוליטיים.
אגב, לא רק בביטחון ישראל הוא פוגע משיקולים פוליטיים, אלא גם באינטרס של גוש האופוזיציה, לקראת הבחירות. כדי לחזק את הדמוקרטים באמצעות מסרים פופוליסטיים שנעימים לבייס הקנאי ולדוג כמה קולות מחד"ש ומכולנו-ביחד, גס לבו למחיר מעבר קולות רבים מגוש האופוזיציה לגוש נתניהו.
[אהוד: האם הוא שפוי?]
* צביעות – אהוד ברק תקף את פעולת צה"ל בסוריה והאשים את נתניהו בהסלמה ממניעים פוליטיים.
צריך להיות צבוע כדי לתקוף את נתניהו על המדיניות שהובילה ל-7 באוקטובר ולהטיף לדבוק במדיניות הזאת. ברור שאילו לפני 7 באוקטובר נתניהו היה פועל כראוי, ברק היה יוצא נגדו בכל כוחו, ומאשים אותו בתוקפנות ממניעים פוליטיים.
אופוזיציה ממלכתית ואחראית צריכה להתייצב אחרי הפעולה החשובה.
* בגין הגנה עצמית – צו המעצר שהוציא הרודן האנטישמי ארדואן, אינו נגד האיש בנימין נתניהו, אלא נגד ראש ממשלת ישראל. צו המעצר, המוגדר כנגד "ג'נוסייד", הוא נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית.
עלינו לראות בצו המעצר, כאילו הוא נגד כל אחד מאתנו, כל ישראלי וישראלי.
אני מקווה שהפעם נתניהו לא יתנצל בפני הטורקים על תוקפנותם נגדנו, כפי שעשה אחרי פיגוע "מרמרה", אז הוא גם שילם פיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה הלאומית הזאת היתה חלק מהתהליך שהפך את ישראל לילד הכאפות של המזה"ת, במדרון התלול בואך 7 באוקטובר.
* איום מיידי – כל מחבל חמאס חי הוא בחזקת איום מיידי.
* מי אשם – אם, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות, תשעה קבין של אשמה ייזקפו לחובתו של יאיר גולן.
* כוח 19 – היעד – שהליכוד לא יעבור את 19 המנדטים.
במקום העשרים ברשימה נמצאת טלי גוטליב.
* נזק מוחלט – אני לא מתרשם כהוא זה מההתפארות של בן גביר בהישגיו האדירים בהשפלת המחבלים האסירים בישראל. אין בכך שום תרומה לביטחון. אף לא תרומה קלושה. מצד שני, יש בכך נזק כבד למעמדה של ישראל וליחסי החוץ שלה, שהם מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי שלנו, דווקא בתקופת משבר ביחסינו הבינלאומיים. המשבר נובע ממימוש זכותנו להגנה עצמית, ועל כך אסור לנו להתפשר. אך אנו מוסיפים לכך גולים עצמיים אינסופיים בפגיעה באסירים, שאין בה שום צורך, חוץ מהאגו הפופוליסטי של ראש הכנופייה, שיודע לפרוט על יצרי נקם ושנאה, גם במחיר פגיעה בביטחון המדינה.
מדינה נבחנת, בין השאר, ביחסה לאסירים שבתוכה. ברגע שהם אסירים, מעצם היותם שלולי חירות הם חסרי ישע, ויש להעניק להם יחס אנושי, גם כשמדובר בנתעבים שבבני האדם. ע"ע האופן שבו נהגנו באייכמן בהיותו אסיר. כך עלינו לנהוג גם במחבלים העצורים והאסורים. אבל ראש הכנופייה הפופוליסט פורט על היצרים, כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות.
הרי הוא השר הכושל ביותר שהיה אי פעם במשרד כלשהו בממשלות ישראל מאז קום המדינה. הוא נסק על גבי הבטחות משילות, ובקדנציה הכושלת שלו המשילות התפוררה והיתה לאבק. ביטחון הפנים בישראל קרס. משטרת ישראל נהרסה. לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה מאז שה[---]ע הזה נבחר לתפקידו. הפשע לכל סוגיו עולה כפורח. אז במה האפס המאופס הזה, הכישלון המהלך הזה, יכול להתפאר? בכך ש"המחבלים הורידו ממשקלם," או במילים אחרות, בהרעבת אסירים ובהשפלת אסירים.
שוטים וכרותי אונה למיניהם מאמינים לדברי ההבל האינפנטיליים שלו, כאילו מאז שהחל לפגוע בזכויות האדם של המחבלים האסירים חלה ירידה דרמטית במיספר פיגועי הטרור. אין לכך שחר. אכן, יש ירידה משמעותית בפיגועי הטרור מיו"ש, אך אין למוקיון הזה ולתעלוליו שום תרומה ולו שולית לכך. הירידה בטרור אינה בזכות תעלוליו, אלא למרות תעלוליו. הירידה הזאת היא בזכות השינוי החד בדרכי המלחמה בטרור ביו"ש מאז 7 באוקטובר. את המהלך הזה הובילו ביד רמה מפקדי פיקוד המרכז האלופים יהודה פוקס ואבי בלוט, שהבןגבירים נלחמים נגדו כיוון שהוא מנסה לאכוף את החוק על נערי בן-גביר הפורעים בערבים ביו"ש. בזכות פועלם הנמרץ של פוקס ובלוט נגד הטרור, לא התפתחה ביו"ש חזית נוספת, וצה"ל יכול היה להתמקד בחזיתות העיקריות בעזה ולבנון. אמנם מי שהובילו את המלחמה בטרור ביו"ש היו פוקס ובלוט, אבל האחראים להצלחה הם מי שהיו אחראים לכישלון, חלילה – ראש הממשלה נתניהו, שרי הביטחון גלנט וכ"ץ והרמטכ"לים הלוי וזמיר. ראש הכנופייה רק הפריע.
בן גביר נזק נטו. עצם מינויו לשר בממשלת ישראל היא כתם בל ימחה על ההיסטוריה של העם היהודי.
* נגד רוטציה – במאמרי "איזנקוט או בנט" הסברתי מדוע אני מעדיף את בנט על איזנקוט כראש ממשלה, אם כי ברור שאיזנקוט עדיף על הנוכחי. סיימתי את המאמר באמירה שכרגע דומה שסיכוייו של בנט נמוכים, אך עד הבחירות ייתכנו שינויים, כמו חבירה אליו של ליברמן.
בערימת הרפש, ההבלים והבדותות התורנית של נעמן כהן, הוא כתב שאני תומך ברוטציה של בנט וליברמן. שקר וכזב. לא כתבתי שאני תומך ברוטציה, כי אני מתנגד לה בתוקף. אבל נעמן, כדרכו, ימשיך מעתה למחזר את השקר.
רוטציה היא רעיון רע, אך יש מקרים שהיא רע הכרחי. בוודאי שאין מקום לרוטציה בין שני אנשים מאותו גוש ולא כל שכן – מאותה רשימה. יצאתי בתוקף נגד הסכמי הרוטציה בין הרצוג לציפי לבני ובין גנץ ללפיד. את הרוטציה בין גנץ ללפיד תקפתי למרות שתמכתי בכחול לבן. רוטציה כזאת שמה במרכז את האמביציה האישית לראשות הממשלה, כאילו מדובר בצעצוע, ולא בהנהגת המדינה. זה מסר פוליטי גרוע, של אי התייצבות אחרי מועמד המפלגה ואי אמון בו. בשני המקרים הסכם הרוטציה גרם לנזק למפלגות, ולבני ולפיד הבינו זאת וויתרו ברגע האחרון לפני הבחירות על הרוטציה, אך זה היה מאוחר מידי.
הרוטציה בין לפיד ובנט היא סיפור אחר, כי היא היתה בין מנהיגים משני מחנות שונים, בסיטואציה פוליטית מיוחדת, אך גם היא היתה שגויה. היה עליהם להחליט מי ראש הממשלה לכל התקופה.
הרוטציה מוצדקת, רע הכרחי, בממשלת אחדות במצב של חוסר הכרעה בין הגושים. כך היה בממשלת פרס-שמיר ובממשלת נתניהו-גנץ. פרס רחוק ת"ק פרסה מדמות הפוליטיקאי האמין והישר, אך היו לו קווים אדומים. ברגע שהוא ושמיר לחצו ידיים, היה ברור שפרס יכבד את ההסכם והרוטציה תתקיים. וכך היה. גנץ, לעומת זאת, ידע שהוא חותם על הסכם עם רמאי נוכל, ולכן הוא גייס סוללת עורכי דין מתוחכמים, שתפרו את הסכם קואליציית החלופין, בלי להשאיר פרצה שהנוכל יוכל לחדור דרכה. אבל הנוכל היה מתוחכם מהם. הוא התכוון לכבד את ההסכם כמו שערפאת התכוון לכבד את הסכמי אוסלו. הוא הכניס להסכם את הבאג שבאמצעותו הפר את ההסכם, גנב את הרוטציה ותקע סכין רעילה בגבו של גנץ.
אם הבחירות תסתיימנה ללא הכרעה, אני בעד ממשלת אחדות, בתנאי שתתבסס על רפורמה משפטית משטרית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, חוק גיוס לכולם ועצירת מימון ההשתמטות וועדת חקירה ממלכתית. בממשלה רוטציונית כזאת, נתניהו יהיה ראש הממשלה השני, כי אם הוא יהיה הראשון לא תהיה רוטציה.
אם ליברמן יחבור לבנט בהסכם רוטציה, יהיה זה הסכם מגונה ופסול, ואתנגד לו בתוקף.
כל ערימת ההבלים, הרפש והבדותות התורנית של נעמן כהן נועדה להצדיק את הירידה מהארץ של בן-האלוהים. אבל העובדות אחרות. יאיר נתניהו ירד מהארץ. שעה שבני דורו זינקו אל התופת, עצרו בגופם את הפולש וחירפו את נפשם על הגנת המולדת, היורד הרקוב הזה גירבץ כל היום בגולת התפנוקים במיאמי, תקע סכינים בגב צה"ל והשב"כ והעליל עליהם עלילות דם אוטואנטישמיות בזויות.
מתאים לנעמן כהן לגונן על היורד הזה (עם תירוצים פרוצדורליים עבשים).
* סליחות נוסח האיש המיותר – מרדכי דוד, צדיק יסוד עולם, ארגן כנס סליחות בהפרדה בכיכר הבימה. הדגש בפרסום היה על כך שהתפילה בהפרדה, ו"בהובלת מרדכי דוד."
מטרתו הייה לעורר פרובוקציה. הוא קיווה שהמרדכי דוידים הדוסופוביים יהיו האידיוטים השימושיים שלו, יבואו להפגין ולהפריע, תהיה מהומה, רצוי אלימה. חגיגה בסנוקר.
אני שמח שהפעם הדוסופובים הפתיעו ונהגו בתבונה. הם הבריזו לו והוציאו את העוקץ מהפרובוקציה. והפרובוקציה עצמה היתה נפיחה-מינוס; הגיעו שתי נשים ובקושי מניין גברים. הם עמדו, צווחו, השפריצו שנאה ונמוגו.
מרדכי דוד הוא איש מיותר. עושה רק רע. משתמט מצה"ל, עבריין מורשע, מטרידן סדרתי, איש רע שמרבה רוע בחברה הישראלית. סליחות... יש לו הרבה על מה והרבה ממי לבקש סליחה.
טוב שהפרובוקציה לא נעשתה לפני הפריימריז בדמוקרטים. במקרה כזה, תמונת הראי שלו מר נרקיס היה מגיע למקום, לדרבי החוליגנים – משחק הגמר באליפות הישראלי המכוער.
אחת הצרחות בפרובוקציה מעניינת במיוחד – קריאת אהדה לאייל גולן. אני מבין שהוא מודל ה"צניעות" של ההפרדה שלהם.
* פוליטיקאי מסוכן – שלמה קרעי הוא שר בכיר מטעם הליכוד. הוא הפרוייקטור מטעם נתניהו להרס השידור הציבורי ולהשתלטות על התקשורת החופשית. הוא מראשי האנרכיסטים המטיפים לאי ציות לפסיקות בג"ץ. והוא מהבולטים שבין השותפים לעלילת הדם על חטיפת ילדי תימן, כביכול. קרעי קורא להכרה בפרשה כ"פשע". פעילי עמותת "עמר"ם" – מובילת המאבק להנחלת עלילת הדם, מציינים אותו לשבח, כמי שנמנה עם חברי הכנסת והאישים שגיבו את הדרישה מהממסד להפסיק את ההכחשה ולהכיר רשמית בעוול שנעשה למשפחות.
שאלה לאהוד בן עזר: האם השר המפיץ את עלילת ילדי תימן, חבר המפלגה שבה תומך אהוד, הוא פוליטיקאי מסוכן, או לנעמה לזימי יש בלעדיות על התואר המכובד, בזכות תמיכתה בעלילת הדם?
* צורי שגיא –הלך לעולמו, בגיל 92, תא"ל צורי שגיא, מוותיקי הצנחנים, מפקד חטיבת צנחנים במיל', מפקד מרחב שלמה, מהיועצים הישראלים הבכירים למרד הכורדים בעיראק.
הכרתי את צורי במפלגת הדרך השלישית, בשנות ה-90.
יהי זכרו ברוך!
* חופשה משפחתית – לקראת יום הולדתי ה-60, נדברנו שנצא לחופשה משפחתית בחו"ל בהרכב מלא, מה שלא עשינו מאז 2013. אבל לא היה פשוט לתאם – לימודים, מילואים, מלחמות. חלפו כארבע שנים, והנה, בכל זאת הגענו, למרות הכול.
יצאנו לחופשה בת 6 ימים ביוון.
כל הארגון נעשה בידי עמוס וזוגתו נועה. אנחנו לא היינו מעורבים כמעט בכלום.
* ביד הלשון: הים האגאי – אני בחופשה משפחתית ביוון, ולכן הפינה היא בתוכן הקשור ליוון.
הים האגאי הוא ים שולי בים התיכון, המשתרע בין חצי האי הבלקני במערב, אנטוליה הטורקית במזרח וכרתים בדרום.
מה פירוש ים שולי? גוף מים סגור באופן חלקי המהווה חלק מגוף מים גדול יותר המופרד ממנו על ידי גוף יבשתי כמו אי, קשת איים, ארכיפלג או חצי אי.
מקור השם הוא זכר לאַייגֵאוּס, מלך אתונה, אביו של תסאוס. כשתסאוס יצא לכרתים כדי להרוג את המינוטאורוס, ביקש אביו שספינתו תניף מפרשים לבנים אם תסאוס יישאר בחיים ושחורים אם ייכשל במשימתו וייהרג בקרב. תסאוס, המאושר מניצחונו ומאהובתו החדשה, אריאדנה, שכח את בקשת אביו והשאיר את המפרשים השחורים שאיתם יצא למשימה. כשראה אביו את המפרש השחור, הוא קפץ מצוק גבוה אל הים ונהרג.
המינוטאורוס הוא מפלצת מן המיתולוגיה היוונית המתוארת כיצור כלאיים שחציו אדם וחציו שור – גוף אנושי עם ראש וזנב של שור. הוא שכן בלבירינת – מבוך נרחב ומשוכלל שנבנה בבקשת מינוס, מלך כרתים, על ידי הממציא דדלוס, במטרה לכלוא את המפלצת.
אורי הייטנר
יוון
לתגובות: uriheitner@gmail.com
פירותיו של קונגלומרט
על "לאניות דעתי – מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, זוגיות, הומור ומשפט"
מאת בני דון-יחייא
ביתן 2026, 524 עמ'
בניגוד לכללים המקובלים בספרות שיצירה חייבת להתרכז בעניין אחד, כלומר, לשמור על אחדות, הרי בקטעי הגות, ייעוץ, הדרכה וכד' – אין כלל כזה, והמחבר יכול להביא את הריבוי, במקום האחדות, ואם יש בהם אמירה מועילה – הרי זה מבורך. מבחינה זאת הספר שלפנינו דומה לקונגלומרט, כמו סלע הבנוי מהצטברות סלעים בעלי איכויות שונות, כפי שמתברר לקורא מהכותרת הארוכה של ספר זה.
באשר לשם "לאניות דעתי" – יש בכך אקרובטיקה לשונית, האהובה על המחבר – לא הביטוי הישן והשחוק – "לעניות דעתי", אלא "לאניות דעתי", כלומר, מה שיש לי לומר על מי שמאדיר את "האני – אני" ראו בעיקר את הפרק על הנרקיסיזם בפוליטיקה ששמו – "קבלו את הוד מעלתו – אני!"
הנושא הזה מופיע גם במקומות אחרים בספר. וגם יש בו אקרובטיקה לשונית, שהיא כל כך אהובה על המחבר (קצת דוגמאות: "שתיקת הכבסים", "חיוכים מנטרלים חיכוכים", "נפש תאומה הופכת לנפש תהומה", "עוד רזון למועד"). בהקשר הזה אנו פוגשים את העצה הנבונה של הספר שמתווכחים יימנעו ממונולוגים (בעיקר במדיה) ובטוקבקים הבריוניים, אלא יעדיפו דיאלוגים, כשבמרכזה ההקשבה, וכאן מצוטטת סימון וייל שסבורה כי ההקשבה היא צורת האהבה הנעלה ביותר. כמי שבקיא בארון הספרים היהודי, המחבר מפנה אותנו ליכולת ההקשבה והצניעות של בית הילל.
המחבר מביע התפעלות מכך שהיהודים מהווים % 0.2 מאוכלוסיית העולם אבל זוכים מעל 20% מפרסי הנובל. ואיך הגענו לכך? על ידי עידוד האוריינות, והוא מזכיר את יהושע בן גמלא שחייב לשלוח ילדים בני שש-שבע למלמד, וכן העובדה שהגויים סגרו עלינו את שערי עבודת האדמה, לכן פיתחנו את הראש, וכאן הוא מזכיר את איינשטיין, פרויד, קארל מארקס, וכן יהודים שסחפו אחריהם מיליארדי בני אדם – מארק צוקרברג וסרגיי ברין.
בנדון יש לי קצת השגות: קדם ליהושע בן גמלא כבר שמעון בן שטח (המאה הראשונה לפני הספירה) שקבע כי יש לציין בכתובה שישלחו את התינוקות לבית הספר (ירושלמי, כתובות ח' י"א). וכן, בנושא האוריינות דווקא עם ישראל פיגר לעומת העולם האלילי. אין בכל המקרא זכר לבית ספר, וכאמור עד שמעון בן שטח לא היתה אוריינות חובה בישראל. לעומת זאת במצרים, בשומר ובבבל היו בתי ספר, מאות שנים לפני שהעברים התגבשו לעם. באתונה כל ההורים שכרו מורים לילדיהם, ובמאה החמישית לפני הספירה היו בה "אוניברסיטאות" (האקדמיה של אפלטון, והליקיאון של אריסטו). בספרטה היה חינוך חובה לבנים ולבנות, כבר במאה ה-6 לפני הספירה (בזמן מקביל לימי חורבן הבית ושיבת ציון).
דון-יחייא מזכיר חתני פרס נובל, גאונים כמו איינשטיין פרויד וכו', אבל לא נעלמת ממנו העובדה הפשוטה כי אלה היו יהודים חילוניים שהשתחררו מכבלי הדת, שעיינה את חכמת הגויים, תרבות ואמנות. הדת שלנו דוחה תרבות, ומאפשרת רק דבר אחד – להגות בה' ובתורה יומם ולילה (דברים ו' 9-4, יהושע א' 8). זאת הסיבה שהחרדים בימינו אינם מוכנים ללמוד מדעים, ושאר לימודי הליבה, כי הם חייבים יומם ולילה להגות רק בתורה.
יש עוד נושא שיש ביני ובין המחבר פלוגתא: הוא מתפעל מהאגדה החסידית, בה הבעש"ט הקדים פורענות בבואו ליער, שם הדליק מדורה, התפלל, והגזירה התבטלה דורות אחריו – המגיד ממזריץ', ר' משה ליב מססוב ור' ישראל מלוז'ין שוכחים מה הבעש"ט עשה ומה התפלל, ובכל זאת בזכות אדמו"ריותם – הגזירות מתבטלות. צר לי, אינני יכול להתפעל כמו המחבר, כי עובדתית – שום תפילה לא עזרה, גירושים, עלילות דם, פוגרומים, וזוועת השואה לא התבטלו, ולא יכלו להתבטל על ידי תפילה. אלא שהמאמינים, מעניקים תוקף של אמת לאגדה, ולא למציאות.
נדמה לי שאלה שני הנושאים בהם אני בר פלוגתא למחבר, לגבי שאר הנושאים אני ממש מזדהה עם הכתוב, ורוצה ללמוד מהחןכמה המבוטאת בהם. וכן, אם מישהו נבהל מגודלו של הספר (524 עמ'), אני ממליץ לקרוא בתחילה את הפרק "שתי שתיקותיה החכמות" (עמ' 95-91), וזה יהיה עבורו "מתאבן": אימו של המחבר הגיבה בשתיקה לשני שקרים של הבן, בילדותו, וממש לפני שהלכה לעולמה. הפרק הזה ריגש אותי ברמות, כמו בזמנו – "א יידישע מאמע", או כמו "לתמונת אימא" של לאה גולדברג.
שני פרקים מרתקים בספר מתארים טיולים שערך המחבר עם חברו דודו טופז – בהודו, בסין ובהונג קונג. כמו רוב הישראלים, גם אני ביקרתי במקומות מרתקים אלה, אבל פערתי עיניים לנוכח הדיווח המופלא של המחבר על המוזרויות, המראות, והתובנות בהקשר למה שראו עיניו של הישראלי בעולמות השונים בתכלית ממה שהאדם המערבי רגיל לו. וכן, מרגש היה לקרוא על סופו הטראגי של דודו טופז, כשהחבר המסור, מחבר הספר הזה, היה בין היחידים שהראו לו חברות גם כאשר גונה על מעשיו (בצדק!) מכל מכריו וחבריו.
חטיבה גדולה בספר זה מוקדשת להדרכה בתחום המשפט, הדרכה שנוגעת לכל אחד מאיתנו. הרי מעט מהטוב הזה המורעף לקורא: למרות האהבה המוצהרת הגדולה בין בני זוג צעירים, רצוי וחשוב לחתום על הסכם ממון. הסכם ממון בין בני זוג נשואים חייב אישור בית המשפט, הסכם ממון בין ידועים בציבור אינו מחויב באישור כזה. כשמתחילה להיווצר זוגיות שנייה, חובה להבטיח את זכויות הילדים מנישןאים קודמים. המחבר מציע דרכים שונות על פי מצבים שונים לחבר צוואה. רצוי חיבור באמצעות עורך דין ובנוכחות שני עדים, אבל גם צוואה שנכתבה בכתב ידו ובחתימתו של המוריש – תקפה. כותב הצוואה צריך לדעת כי זכויות רכושיות של בן/בת הזוג אינן בטלות בשל נוסח הצוואה. המחבר מפרט באילו תנאים ניתן לבטל צוואה, כגון המצב הקוגניטיבי של המוריש, כגון חיבור בהשפעת היורש שאליו מיטיבה הצוואה. הסתרת מחלה או מום מהמועמד לנישואין מוכרת כעילה לגירושים, ואפילו לפיצויים. ניאוף מבטל מתנה לנואף/ נואפת, אבל אינו סיבה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש. וכן, על הרוב בגידה אינה יכולה להיות עילה לביטול משמורת על ילדים.
המחבר מצביע על הבדלים בין בית הדין הרבני לבית המשפט. לפי המשפט העברי אישה נואפת, או אישה עוברת על דת – אינן זכאיות למזונות. בחלק מהמקרים גם בית המשפט מיישר קו בעניין זה. המחבר מזהיר את החתנים: הכתובה מחייבת, והטענה "כתבתי סכום ענק בלחץ משפחתה של הכלה" – אינה מקובלת על הדיין. ביטול כתובה במשפט העברי רק במקרה של מעשה כיעור, עבירה על דת, סירוב לקיים חיי אישות, או נטישת הבית. בתקופתנו, כאשר אישה עשויה להשתכר יותר מהבעל, וכאשר הבעל מובטל, ייתכן מאוד שבית המשפט יקבע מזונות על האישה.
בכל הנוגע לאלימות במשפחה, שעל הרוב מדובר באלימות כלפי נשים – ליד חוקים טובים בנושא במדינת ישראל, המחבר מביא ראיות מהמשפט העברי, מזכיר דיינים מלפני מאות שנים שפסקו נגד התופעה המכוערת הזאת, הגם שבעיוני ברמב"ם מצאתי כי הוא ממליץ לכפות על אישה את חובותיה אפילו בשוט (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י').
הבאתי כאן מבחר קטן מתוך ההדרכה המשפטית המצוינת בנושאים שכל אזרח נזקק להם, וצריך לומר שהכול נוסח בלשון שווה לכל נפש.
בני דון-יחייא הוא בקיא גדול בדיני משפחה וירושה, הוא היה עד לאינספור משפחות שנפרמו, שנהרסו, בעטיה של אי התאמה בין בני הזוג, והמאבק שלהם להיפרדות. הוא הרי צריך להיות מעוניין שזוגות ירצו להיפרד, כי בין השאר, מהם נובעת פרנסתו, והנה, הוא מצהיר בצורה חד משמעית: אל תתגרשו! (עמ' 319), וכדי שתקלה זאת הכרוכה בממון רב, בכעס ובהמתנה מורטת עצבים לטחנות הצדק הטוחנות לאט, הוא מציע כמה עצות זהב לשמירת הזוגיות ולחידוש האהבה.
הרי מקצת מעצות הזהב של עורך הדין המיומן הזה: תהיו ביחד, אבל גם קצת לחוד (בפרפרזה לכותרת שירו של יהודה עמיחי – עמ' 299), תנו "ספייס" אחד לשני, צריך להחליט שמעניקים זמן לבן הזוג לרצונות הייחודיים שלו; למען שלום בית מותר לשנות קצת מהאמת, ועל כך הוא מביא ראיה מבית הילל שריקדו לפני הכלה במילים "כלה נאה וחסידה", אפילו הכלה לא היתה ראויה למחמאה כזאת; המחבר אומר אמת גדולה: האהבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לעצמו, והאישה צריכה להיות לא רק "מקודשת לי", אלא גם "מחודשת לי"; אסור להגיע אל הזוגיות עם עקרונות נוקשים, אין סיכוי ל"רוצים אהבה עכשיו!" אלא צריך להתאזר בהרבה סבלנות, סבלנות ליד חנות נעליים, וסבלנות כלפי מי שמוזיאונים משעממים אותו; עצת זהב: אל תערבו את הילדים במאבק ההורים; הנשק הסודי של זוגיות טובה – הומור, וכך הוא מנסח בהברקה לשונית: חיוכים מנטרלים חיכוכים (עמ' 336, 357, 365); בהקשר הזה מזכיר המחבר את עמנואל קאנט, שהוסיף לדברי וולטייר: לא רק תקווה ושינה הם מתנות לאדם, אלא גם הצחוק (עמ' 365); המחבר מביא סדרה של בדיחות משעשעות, חלקן משלושת הכרכים של אלתר דרויאנוב. המחבר סבור שהציפייה להתאמה מוחלטת בין בני הזוג איננה ריאלית, רק בחנות נעליים יש זוגות מתאימים (עמ' 394).
נראה לי שאני הפנמתי את העצות הטובות שמציע דון יחייא לזוגיות מאריכת שנים: אני חבר של רעייתי האהובה כבר 64 שנים (פלוס!) ויש בינינו ריעות שמתחזקת עם השנים. בלא ספק הפנמנו את עצותיו של המחבר, אבל בדקתי, כי ביום שהחלה החברות ביני ובין רעייתי – 30.3.1962 – היה בני דון-יחייא בן עשר. יכול להיות שכבר בגיל זה ידע לייעץ עצות טובות? על בני דון יחייא אני מסוגל להאמין הכול, כי הרי כבר בגיל 10-9 ניבא לו רב בית הכנסת שיהיה עורך דין, ולא עוכר דין.
משה גרנות
קטרינה הקדושה בדרך לאודסה
מלחי האונייה הפנו את גבריאל, את מזל-טוב ואת התינוקת חנה אל הסיפון העליון, שכבר היה מלא מפה לפה בצליינים רוסים שחזרו לארצם עם אש הקודש שאותה הבעירו בכנסיית הקבר בחג הפסחא. השמש יקדה מעל ראשי הנוסעים שביקשו לחסוך בעלות הנסיעה וּויתרו על מגורים בתא נוסעים. הנוסעים על הסיפון העליון היו חשופים גם לגשם קיץ פתאומי או לכדורי ברד. חלק מן הסיפון העליון היה עמוס בתיבות של תפוחי זהב תוצרת יפו. כמה מן התיבות כבר נפרצו ותפוחי הזהב עברו מיד לפה, והמיץ המתקתק נזל לכל עבר.
התינוקת שובבה את נפשם של הנוסעים ובעיקר את הצליינים שהביטו בזוג עיניה הכחולות שהתחרו במימי הים התיכון. הם שבו והתפעלו: "קְרָאסָאוָויָה קוּקְלָה – בובה יפה." חנה השיבה לצליינים בחיוך עם שתי גומות חן ושן בודדת אחת.
"איך נעמוד בחום הנורא? השמש יוקדת והסיפון בוער," התלוננה מזל-טוב.
"אל תתלונני מזל-טוב. יש לנו מזל שלא יורד ברד ואין גשם זלעפות ורוח סערה. הים די רגוע. אני מקווה שעד אודסה יפקוד אותנו מזג אוויר טוב."
'קטרינה הקדושה' צפרה צפירות ארוכות ויצאה לדרך. מן הארובה נפלט עשן שחור שזיהם את דרכי הנשימה והשחיר את פני הנוסעים שעל סיפון האנייה. גֵנָדִי לא גרע עין ממזל-טוב ששטפה את פניה הצחים של התינוקת ליד ברז האנייה כדי להסיר מעליה עין רעה. המֵכל הזרים מים חומים בטעם חלודה.
"דְּבוֹשְׁקָה, את יפה. התינוקת שלך דומה לך. שתיכן כמו השמש והירח," אמר גֵנָדִי. מזל-טוב התרחקה ממֵכל המים כל עוד נפשה בה ורצה אל גבריאל.
"למה את חיוורת כל כך?" שאל.
"לא חשוב... לא חשוב."
"זה שוב בן הזונה הרוסי?" שאל, "עדיף שינקה את מצפונו ולא רק את פניו ואת ידיו המזוהמות."
"קרידו, אני לא אתרחק ממך. אני פוחדת מהעיניים הרעות של הרוסי הזה והצליינים שלו, שמסתובבים כל הזמן עם פנסי האור הקדוש שלהם."
"כמה חבל שאין לנו תא משלנו. השמש יוקדת והסיפון בוער," חזרה ורטנה.
"תודה לאל שלא יורד גשם. אין רוחות סוערות והים די רגוע," הרגיע גבריאל.
חלפו כמה יממות. הם איבדו את חשבון הזמן. הם היו שזופים כתחתית של קדרה על גחלים. האנייה התקרבה לפתחו של הים האגאי. מזל-טוב אימצה את חנה אל שדיה ועטפה אותה בשמיכה קלה. החלב זלג על שפתיה של חנה שעצמה ופקחה את עיניה חליפות. גם כשלא ינקה שפתיה התכווצו והתרחבו בתנועת מציצה אין סופיות. הים האֶגאי הבוגדני קידם אותם בברקים ורעמים שתנפצו בשמים האפורים כמו באו לשחזר קרבות ימיים. ההבזקים הלכו וקרבו כמו חיה קדומה המבקשת לבלוע את האנייה על נוסעיה. גלי הים איבדו כל רסן. האנייה עלתה הרים וירדה בקעות ועל אף גודלה דמתה לקליפת אגוז. הים האֶגאי אינו יודע רחמים. לא מעט אניות טמונות במעמקיו. אוצרות תבל לצד שלדים מחכים לגאולה. נוסעי הסיפון העליון היו רטובים עד לשד עצמותיהם מהגשם העז. חג הפסח עבר ותפילת הגשם פינתה מקומה למוריד הטל. דווקא אז החלו שברי ענן שהמטירו גשמים עזים מלוּוים בסערה. ככל שגברה הסופה כך עלו המלחים לסיפון והשליכו לים תיבות של תפוחי זהב. הנוסעים נצמדו למעקה האנייה המיטלטלת כקליפת אגוז והקיאו. פניהם היו ירוקות.
הצליינים זעקו: "הוי מריה! הוי יזוס כריסטוס - הצילו!" ואין מושיע. גבריאל זעק: "ה' ה' אל רחום וחנון..."
"איך בעיצומו של האביב החורף שולח את זעמו. התינוקת מבוהלת. היא אינה חדלה לבכות כבר יותר משעה. לא רק הגשם מפחיד אותי. אני חוששת שירד ברד כבד. אומרים כי כדורי הברד כאן גדולים אפילו מהכדורים בתותחי נפוליאון," רעדה מזל-טוב.
"אומרים כי הים השחור, שאליו נגיע בקרוב, נוצר מן המבול הגדול שלא היה גרוע ממנו בתולדות האנושות. ארבעים יום וארבעים לילה של שיטפון מלוּוה במכת ברד איומה. בסופות ברד שניפצו ראשים כאילו היו אגוזי קוקוס הנושרים מן העץ ומוחצים את כל העומד בדרכם. במכת הברד במצרים בתים נהרסו' ובני אדם וחיות מצאו את מותם."
"אבאסטה קרידו. די יקירי. מה קרה לך? למה הנבואות השחורות? אני מתה מפחד. לא אכפת לי למות, אבל אלוהים, בבקשה ממך, שמור לי על חנה'לה הקטנה והמתוקה שלנו. אם נגזר עלינו למות מוטב היה שנמות בירושלים וניקבר בהר הזיתים."
"ממש כך... כל מי שמת בלב ים המלחים משליכים את הגווייה שלו לים, מאכל לדגים. הסערות והסופות מספקות מזון בשפע לדגי הים," אמר גבריאל וציטט מן הזיכרון את ההפטרה מספר יונה: "וְה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל בַּיָם וְהָאֳנִיָּה חִשְּבָה לְהִשָּבֵר... וַיּחְתְרוּ הָאֲנָשִים לְהָשִיב אֶל-הַיַּבָּשָה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם... אני מוכן להקריב את חיי. לקפוץ לים ולהיות מאכל לדגים, ובלבד שאַת וחנה תשרדו ותינצלו... ואת יודעת מה, אני מתפלל שגם הצליינים הרוסים ואפילו גֵנָדִי הרשע, יחזרו לביתם בריאים ושלמים."
מן הארובה נפלט עשן שחור שזיהם את דרכי הנשימה וליכלך את פני הנוסעים. מזל-טוב אימצה את חנה אל שדיה ועטפה אותה בשמיכה קלה. החלב זלג על שפתיה של חנה שעצמה ופקחה את עיניה חליפות. גם כשלא ינקה שפתיה התכווצו והתרחבו בתנועת מציצה אין סופית. רעמים רחוקים בקעו מן השמים האפורים. הם התגלגלו בצרורות כמו בקרב טרפלגר שבו הביסו ספינות קרב בריטיות בפיקודו של אדמירל נלסון את ספינותיו של נפוליאון בונפרטה. הבזקים של ברקים הלכו וקרבו כמו חיה קדומה המבקשת לבלוע את 'קטרינה הקדושה' על נוסעיה. גלי הים איבדו כל רסן. האנייה עלתה למרומי הגלים וירדה לתחתית מצולות.
"אני חושש לא רק מהגשם אלא מנפילת כדורי ברד קטלניים," אמר גבריאל לגֵנָדִי וזה השיב:
"אני מכיר את הים הבוגדני הזה, כאן יורדים כדורי ברד בגודל של כדורי ברזל בתותחי נפוליאון. קוטרם מגיע לעשרה ולשנים עשר סנטימטר. אלוהים ממטיר כדורי קרח קשיחים העלולים לפצח גולגולות. הוא מכין אותנו כנראה לקראת המלחמה העומדת בשער. כדורי הברד יורדים בעצמה רבה וגורמים לחורבן ולהרס. אלוהים ממטיר אבני קלע משמיים כדי למחוץ את כל יצוריו. כך הושמד כל דור הרשעים בימי נוח הצדיק. הייתי מאושר לראות כדור קרח בגודל של כדור קוקוס גדול נופל על ראשך סאשה. מחזה משעשע לראות את ראשו של יהודה איש קריות מתנפץ לרסיסים..."
גבריאל תירגם את דבריו של גֵנָדִי לאוזניה של מזל-טוב.
גבריאל הצטמרר מהתיאור הקשה ואמר: "גֵנָדִי, בכל העולם כולו אין לב טוב משלך, אני מאחל לך ולצליינים שלך שתגיעו לבתיכם בריאים ושלמים... הלוואי שהנבואות השחורות שלך לא יתגשמו לעולם." ובליבו לחש 'תיפול עליהם אימתה ופחד.'
"אתה איש מאושר סאשה," תחב גֵנָדִי את ראשו לתוך פרצופו של גבריאל. ריח מאוס של וודקה ודג מעושן עלה מפיו של גֵנָדִי שנד מצד לצד. "לך יש דְּבוֹשְׁקָה צעירה ויפהפייה ולי מחכה בבית בַּבּוּשְׁקָה שמנה וזקנה. מה דעתך שנתחלף?" צחק גֵנָדִי צחוק של שיכורים שאיבדו כל רסן.
רוח עזה החלה מנשבת וגררה עימה עננים שחורים. עד מהרה הפכו הטיפות לגשם זלעפות. נחשולים התנפצו על דופנות האנייה. עד מהרה נוסעי הסיפון העליון היו רטובים עד לשד עצמותיהם מגשמי אביב שירדו ללא הרף. בכל הסיפון העליון לא היו פינות מסתור. מזמן לזמן נצמדו הנוסעים למעקה האנייה והקיאו. למראה האונייה המיטלטלת הנידו הצליינים את אש הקודש וזעקו: "הוי מריה! הוי יזוס כריסטוס – הצילו!" ואין מושיע.
הלילה ירד על הים האגאי. היה נדמה שהסערה שככה. מזל-טוב התעטפה בשמיכה באחת מפינות הסיפון העליון והצמידה לגופה את חנה הקטנה. אין יודע מי סיפק חום למי – חנה עם אפה הנוזל או מזל-טוב ששיעול כבד פרץ מגרונה. לאחר מכן פרסה שמיכה על מזוודת העץ והשכיבה את הילדה מכוסה היטב מתחת לכיפת השמיים.
בחצות התחדשו הגשמים ועד מהרה החל ברד כבד. כדורי ברד בגודל של תפוחי זהב התנפצו על הסיפון. פה ושם נשמעו זעקות של נפגעים. הנבואות השחורות הגשימו את עצמן. כדור ברד נחת בעצמה רבה על ראשה של חנה. זעקה חדה פרצה מפי התינוקת, אך מיד היתה דממה. הילדה מתה במקום.
"גבריאל," לחשה מזל-טוב, "הילדה שלנו מתה. היא לא נושמת. היא כחולה כמו הים הסוער. הלוואי ואני הייתי מתה. מה נעשה עכשיו?"
"מזל-טוב, עכשיו תשתקי ואל תוציאי הגה. תמשיכי לחבק את התינוקת כאילו את מניקה אותה. אם יבחינו המלחים או הנוסעים בילדה המתה הם יצוו להשליך אותה לים, מאכל לדגים."
"איך אימא יכולה לחבק את ילדתה המתה?" לחשה מזל-טוב, "כל החזה שלי טבול בחלב ובדם קרוש של הילדה."
בבוקר זרחה השמש. הספינה נכנסה למֵצָרֵי הדרדנלים בדרכה לים השיש. משמאלם חצי האי גליפולי ומימינם אסיה הקטנה. משני צדי הדרך נוף של גבעות. הצליינים הרוסים יצאו מפינותיהם ופנסי הפסחא עדיין בידם. הם ישבו על הסיפון וניסו להתחמם ולייבש את בגדיהם הרטובים. על הסיפון היו גושים של כדורי ברד שהתגבשו לערמות קרח.
אנשי הצוות הסתובבו על הסיפון וחיפשו גוויות של נפגעי הברד מליל אמש. זוג צליינים זקנים שמצאו את מותם במכת הברד הועלו על אלונקות והובלו לחרטום האנייה. כומר פרבוסלבי טלטל את מחתת הקטורת המעלה עשן וערך מיסה לנשמתם של המתים, והגופות הושלכו לים, מאכל לדגים ולעופות הטורפים שהתעופפו כצל מאחורי האנייה וציפו לטרף. אחד החובלים חזר והכריז ברמקול יד דמוי משפך:
"דו'ברויא או'טרו, בוקר טוב, הודעה מקפיטן האנייה בוריס סימיונוב: כדי למנוע מגֵפות ב'קטרינה הקדושה', ולמען שלום הציבור, יש להודיע על כל נפטר ונפטר מיד עם פטירתו. עלינו להיפטר מן המתים מהר ככל האפשר לבל תתחולל כאן מגפת כולרה. אם צוות האנייה יגלה גופה מוסתרת היא תושלך מיד לים בלי טקס דתי של כומר האנייה ונעניש את ראש המשפחה בכל חומרת הדין: יוטל עליו קנס כבד, הוא יוסגר עם משפחתו למשטרה. השלכת גופה לים מצילה חיים. בול'שויא ספסיבו, תודה רבה."
אף שנוהל השלכת מתים למאכל הדגים היה מוכר וידוע, הנוסעים היו בתדהמה מן ההודעה הדרקונית וחסרת הרגישות. היו שדיווחו מיד לצוות ובתוך דקות אחדות הגיע כומר האנייה עם מחתת קטורת מעלה עשן לבן ובאמירת 'אוֹטְצֶ'ה נַאש', פּאטֶר נוֹסְטֶר: "אבינו, יתקדש שמך, תבוא מלכותך. את לחם חוקנו תן לנו יום-יום, ומחל נא על חטאתנו כי מוחלים גם אנחנו לכל החייב לנו. ואל תביאנו לידי ניסיון...." הכומר טילטל את המחתה פעם על גופת הנפטר ופעם אל הים הגועש שגליו זעקו בתחינה: 'שלח לחמך על פני המים וברבות הימים נמצא גם אותך.' הנחשולים הכו על דופן האנייה בברכת 'אמן'. המלחים טלטלו את האלונקה קדימה ואחורה 'אָדִין... דְבָ'ה... רַאז...' ובהינף אחד שיגרו את הגופה כפצצת טורפדו מהירה, והגופות הופקדו בידיו הנאמנות של נֶפְּטוּן אֵל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעשי האדמה. הגופות צפו לרגע קט על פני המים, ונחילי דגים, גדולים וקטנים, ליוו את הנפטרים אחר כבוד אל הסעודה האחרונה במצולות. גבריאל נשען על מעקה האנייה יחד עם המון הנוסעים והתבונן בפולחן המולך, שבו הקריבו אדם לאֵל הים, טקס שאינו מותיר יד ושם למי שחי בעולמנו שעה קלה קודם. הם היו נחושים שלא לתת את חנה ילדתם הבכורה מאכל לדגי הים.
בלילה עטף גבריאל את הילדה והשכיב אותה מעל מזוודת העץ עטופה בתוך גושי קרח שליקט מכדורי הברד שעדיין מילאו את דופנות הסיפון העליון. בבוקר נטלה מזל-טוב את הילדה המתה לחיקה כמו ביקשה לחמם אותה ולהיניק אותה. שדיה מלאו מזן אל זן חלב שביקש לו מוצא ואין פה קטן שימצוץ. הכאב היה עז ובלתי נסבל. מזל-טוב שאבה את שדיה ונתנה לחלב לזרום לתוך חיתול בד כדי להקל על המצוקה.
הילדה המתה עודנה טמונה בזרועות אִמָּהּ, שמבקשת לזעוק ולקרוע שבעה רקיעים מתוך הדממה שגזרה על עצמה. היא נשכה את שפתיה עד זוב דם. לא אחת חלפה בה המחשבה לחבוק את חנה ולקפוץ יחד אתה אל מותה, אבל אהבתה לגבריאל מנעה ממנה לשלוח יד בנפשה. גבריאל מילמל בעל פה פרקי תהלים, ודוק של דמעות כיסה את עיניו של האיש הקשוח הזה. הוא נשא מבטו אל הגלים הגבוהים שנצמדו אל העננים הנמוכים וייחל לבואו של עוף החול, הפניקס, שיישא את שלושתם הרחק הרחק מן האנייה שהמיטה עליהם אסון.
בלילה הקר חנה הקטנה היתה שוב לגוש קרח, שכובה על מזוודת העץ. היא הפשירה עם עלות השמש. בלילה חיבק גבריאל בזרועותיו החסונות את מזל-טוב והרעיף על צווארה נשיקות נחמה. דמעותיהם המלוחות נמהלו אלו באלו וביקשו לשטוף עולם ומלואו. תחושה של אסון כבד מילאה אותם מבלי יכולת למצוא נחמה בבכי ובזעקה. שתיקה רועמת מילאה את ליבם. הם ביקשו להביא את חנה לקבר ישראל.
"אני אוהב אותך מזל-טוב. עוד יהיו לנו בנים ובנות, וכשנרצה לצחוק נצחק בקול, וכשנרצה לבכות נבכה בקול. את זכות הזעקה לא ייקחו מאתנו. רק שלא ישליכו את חנה שלנו לים. אם ישליכו אותה לים אשליך את עצמי אחריה, אל הים הגועש ויחד נהיה מאכל לכרישים."
"שלושתנו נקפוץ לים," לחשה מזל-טוב, "הלוואי שהילדה היתה נשארת בחיים והיו משליכים אותי לים. אני מרגישה שנשמתי פרחה מגופי. אני נושמת אבל אני לא חיה. הלוואי ויכולתי לצעוק. אני רק מנשקת את הגווייה הקטנה והקרה של חנה וסוחטת את השדיים המלאים חלב. חנה שלנו מביטה בי בעיניים כחולות פקוחות כשתי גולות מבריקות, אבל מתות. אני מביטה בה והיא משיבה לי מבט מזוגג, קר ומת, ולבי מתרסק לרסיסים. יום ולילה אני מחבקת את התינוקת שלי ומצפה שיקרה נס והיא תתעורר לחיים."
"בוקר טוב סאשה, מוֹי דְרוּג, ידידי," אמר גֵנָדִי ליד הסמובר הענק שסיפק מים חמים לתה לנוסעי הסיפון. "אני רואה שנשארתם בחיים למרות הסופה הנוראית. כריסטוס אוהב את יהודה איש קריות... הלילה איבדנו ארבעה גברים ושלוש נשים ונאלצנו להשליך את הגוויות שלהם לים. זאת הנסיעה הגרועה והאומללה ביותר שהייתה לנו... איפה הילדה החמודה שלכם? איפה הדְבוֹשְׁקָה היפהפיה שלך?" שאל גֵנָדִי.
"גֵנָדִי, אני שמח לראות אותך בריא ועומד על רגליך. אם היית מת הלילה, זה היה מעציב אותי. הייתי מרגיש שאיבדתי ידיד. אשתי והילדה שתיהן מצוננות. הן נרדמו לפנות בוקר. הן לא עצמו עין כל הלילה. רק באודסה נוכל לנשום לרווחה."
"סאשה, אל תדאג, אנחנו כבר ניפגש במעבר הגבול באודסה כשתציג את הפספורט שלך. אתה תישלח לכלא ואני אהיה נדיב לב ואתן מקום מגורים לדְּבוֹשְׁקָה ולקוּקְלָה היפה," חשף גֵנָדִי את שיניו הצהובות.
"כן, כן, ניפגש," אמר גבריאל בקול מהוסס. מבטו של גֵנָדִי לא הותיר ספק לגבי כוונותיו הזדוניות. שבה ועלתה בגבריאל המחשבה לשאת את גֵנָדִי החי אל מעבר למעקה האנייה ולהשליכו מאכל לדגי הים ולברך 'ברוך שפטרנו מעונשו של זה'. שלומה של מזל-טוב וקבורתה של חנה הקטנה הבטיחו חיים לגֵנָדִי. גֵנָדִי לא הירפה:
"סאשה, אני לא בטוח שבאודסה תלקק דבש. אני המלך הלא רשמי של אודסה... קציני המשטרה שם הם ידידיי ואוכלי לחמי, ואתה סאשה, פורע חוק ומזייף את הזהות שלך כדי לשרוד. כמו בכל עיר נמל יש הרבה כמוך כאן באודסה. לא מעט יהודים הם בין הקרימינלים של אודסה. לכם היהודים יש שבע נשמות... לאחר כל פוגרום אנחנו חושבים שהרגנו אתכם... שמחקנו אתכם ולא נראה עוד את פרצופכם הנאלח. אנחנו חושבים ואתם חוזרים ועומדים על הרגליים. ממש כמו חתול... תזרוק אותו ממגדל והוא ינחת על רגליו וימשיך בדרכו כאילו לא קרה דבר. אני מוזג תה חם מהסמובר לפיילוצ'קה שלך. תגיש את התה החם לאישה היפה הנמצאת איתך. בחפץ לב הייתי מאמץ אותה עם התינוקת שלה. אני איש של מוסר בעיקר כשמדובר ביהודים..."
משהתרחק קצת גֵנָדִי, גבריאל שפך את התה לכל הרוחות וזעק בינו לבין עצמו: 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך...זהו כוס התרעלה...'
"מה אתה ממלמל?" שאלה מזל-טוב.
"פישקדו אי לימון... להבדיל אלף הבדלות. הגֵנָדִי הזה... המן הרשע הזה... טיטוס הרשע... שנאתו ליהודים טבועה בדמו... יכולתי להינצל ממנו אם הייתי משליך אותו מאכל לכרישים בים בליל סופת הברד – ולא העזתי. לא יכולתי לפגוע בו כשבתי הבכורה נמצאת מתה בזרועותיה של אשתי האהובה. מי יודע מה מצפה לנו ממנו באודסה? הוא מעמיד פנים של ידיד, אך בדיחותיו האפלות מוכיחות שכולו ארס נחשים. הוא לוטש עיניים רעות לך ולילדה ופגיעתו רעה. עלינו להיות חזקים ולא לתת לרשעים האלה לשבור את רוחנו ולאבד שליטה על עצבינו."
בצפירות מחרישות אוזניים ובעשן מחניק שהיתמר מן הארובה חלפה האנייה על פני איי הנסיכים ואיי מרמרה, שמחצבות השיש שלהן ניצבו כפסלים אדירים, עדות שכאן עובר הגבול בין טורקיה האסייתית לטורקיה האירופית. מֵצר הבוספורוס חשף לאור השמש את מגדליה וארמונותיה של איסטנבול, בירת האימפריה העות'מנית, שידעה חוליים ועומדת לפני אובדנה. כמשמר כבוד לאנייה ניצבו בשתי גדות הבוספורוס אַנַאדוֹלוּ חִיסַארִי ורוּמֵל חִיסַארִי – שתי מצודות שהגנו על איסטנבול. הים השחור שנפתח לפניהם בהמשך בישר לזוג הצעיר כי אודסה הולכת וקרבה. הם קיוו להביא את חנה הקטנה למנוחת עולם, בתנאי שיצליחו להסתיר את עובדת מותה של הילדה עד צאתם מתחומי הנמל.
באור ראשון עמדה האונייה להטיל עוגן בנמל אודסה. 'קטרינה הקדושה' השמיעה צפירות חדות בכניסתה לנמל, צפירות שבאו להזהיר אניות מתקרבות בתוך ערפל הבוקר שחסם את שדה הראייה. להקות של שחפים, צחורים כתכריך, רדפו אחר האנייה בתקווה למצוא מזון מן החי.
"גבריאל," לחשה מזל-טוב בקול רועד, "הלוואי ואני הייתי מתה במקומה."
"קרידה, אַת תחיי ותלדי לנו בנים ובנות."
"קרידו, אנחנו צריכים לצאת מהגיהינום הזה אל המרחב ולזעוק עד לב השמיים, אם יש שם לב. אני רוצה לבכות, לצעוק לאבינו שבשמיים בלי חשבון ולהזיל דמעות בלי חשש, ואחר כך לקבור את חנה שלנו ולהתאבל... זה מה שאנחנו צריכים להתאבל על שאיבדנו את חיינו הצעירים. אני מצפה שגם אלוהים יזיל דמעה אחת באודסה." חנקה מזל-טוב את פרץ דמעותיה.
"תתאפקי נשמתי. הילדה תובא למנוחת עולם על אדמת אודסה רק אם נצליח להסתיר את מותה עד שנצא מתחום הנמל של אודסה."
[ב]
"נוסעים יקרים, כאן בּוֹרִיס סימיונוב, הקפיטן של 'קטרינה הקדושה'. ברגע זה נקשרת האנייה למזח של הנמל. אודסה היא העיר הרביעית בגודלה באוקראינה, ועיר מסחר חשובה. במאה ה-19 הייתה העיר השלישית בגודלה באימפריה הרוסית, אחרי מוסקבה ופטרבורג. מכאן יוצאות רכבות לכל רחבי האימפריה הצארית. באודסה היפה הזאת רואים את השפעתה של מערב אירופה. אודסה התברכה תמיד באווירה של חופש. אנא אל תשכחו חפצים אישיים שלכם. ותודה שנסעתם אתנו. חברתנו ממשיכה את מסורת השירות המצוין. נשמח לראותכם על סיפונה של 'קטרינה הקדושה' גם בעתיד. מקווים שנהניתם. להתראות בנסיעה הבאה."
"טפו," ירק גבריאל מעבר למעקה האוניייה ולחש בינו לבין עצמו, "שתלכו לאלפי עזאזל יחד עם האנייה הארורה ועם 'קטרינה הקדושה' שלכם."
"מזל-טוב, בואי נמתין קצת עד ששוטרי מעבר הגבול ובודקי הפספורטים יהיו מותשים מההמון הגדול הצובא עליהם. כשיגיע מועד שתיית התה שלהם, העולם יכול לעלות באש והם לא יוותרו על התה שלהם. הם ישחררו בלי בדיקה את הנוסעים הנותרים. המוכסים הם מלאי מרץ בהתחלה ומוציאים את הנשמה לנוסעים הראשונים."
"אני לא יכולה להיות במקום הנורא הזה. אני מתה. אני רוצה לצאת מהאונייה הארורה הזאת. מה מצפה לנו באודסה? האם נביא לקבורה את חנה?"
הספנים האיצו בנוסעים האחרונים שעל הסיפון לפנות את השטח. הזוהמה היתה בכול. גושי קרח משחירים עדיין נתרו בפינות הסיפון. ערמות אשפה הפיצו סירחון וציפו לידיים עובדות.
גבריאל נשא את תיבת העץ על כתפו וחש כי כוחותיו נטשו אותו. בפעם הראשונה חש את כובד המשא הרובץ עליו. מזל-טוב נגררה אחריו כשהיא מסתירה מתחת לצעיף גדול את הילדה המתה. גבריאל הגיש את הפספורטים לשוטרים ואלה רמזו לו ולמזל-טוב להמשיך לעבר היציאה.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו," מלמל גבריאל. הם צעדו עקב בצד אגודל במעלה מדרגות רישיליה הענקיות, מאתיים במספר, שנתנו תחושה שהן הולכות ונעשות צרות. משני צדי המדרגות השתרע פארק רחב ידיים. זוגות אוהבים שלובי זרועות מילאו את הפארק ואת גרם המדרגות. העוברים ושבים לא הבחינו בתינוקת המתה הנישאת ביד אימה. נושפים ושואפים, הגיעו לראש גרם המדרגות. גבריאל הניח את התיבה על המשטח המרוצף, ומזל-טוב הניחה עליה את הגווייה הקטנה, כאילו הקריבה קָרבן עולָה על מזבח. היא הסירה את השַאל מעל כתפה וכיסתה את הגווייה הקטנה. בגדיהם המפוארים נראו כגל של סחבות מצחינות שעליהן כתמי דם יבש. חסרי אונים התיישבו לצד הגווייה. מזל-טוב השתחררה ראשונה ופרצה בזעקות של חיה שכולה בספניולית: "Mi hija murió! Mi hija murió!" (בתי מתה! בתי מתה!)
זעקותיה הרעידו את גבריאל והוא ייבב ככלב רחוב מוכה. דמעות דם זלגו מעיניו. מכל עבר עצרו עוברים ושבים והקיפו את ההורים הסופדים את בתם. זוגות האוהבים נטשו את הפארק והתקהלו סביבם. הורים אחוזי חרדה הרחיקו את ילדיהם הסקרנים מגופת הילדה המתה. מכל עבר הציעו להם מים לשתות או מים לשטוף את פניהם. בעודם שקועים באבלם הכבד, קצין משטרה חבוש מצחייה גדולה, במדים מצוחצחים מעוטרים באותות ובמדליות, התקרב אל מקור הצעקות והבכי. לצדו צעד גֵנָדִי שהצביע על הזוג: "אדוני הקצין, אלה הקרימינלים שסיפרתי לך... זה הזוג המתחזה!" אמר גֵנָדִי, אך מיד נאלם דום כשהבחין לראשונה בילדה המתה המונחת על התיבה. "היא היתה ילדה יפה. הכי יפה שראיתי. הייתה לה שן אחת בפה. הילדה מתה והם הסתירו את מותה. אני משער שהילדה נהרגה בליל הברד הכבד בים. אדוני הקצין, הם עברו על תקנות בריאות העם," הסביר גֵנָדִי. מזל-טוב התייפחה, שרטה את פניה, טפחה על ראשה ועל לוח ליבה, שהיה טבול בכתמי דם יבשים ובחלב אם שלא הפסיק לזרום על בגדיה.
"אדוני האופיצר, בכל החיים שלי לא ראיתי אישה יפה כמוה. קשה להאמין מה המוות של הילדה שלה עשה לה. היא נראית כמו אישה מטורפת," אמר גֵנָדִי.
"גוספדין גֵנָדִי ואסילי ניקוליביץ מוטב שתסתלק עכשיו מכאן," זעק גבריאל בקול מרוסק ברוסית לעבר גֵנָדִי. אגרופו קפוץ ופניו סמוקות מזעם.
"גוֹסְפָּדִין אלכסנדר אלכסנדרוביץ וסבטלנה פבלובנה אני משתתף בצערכם על מותה של לֶנָה הקטנה," אמר גֵנָדִי, "אני רציתי אותך ואת הילדה. החיים מלאי תהפוכות. אני מקווה שכבוד האופיצר יטפל כראוי בך גוֹסְפָּדִין אלכסנדר אלכסנדרוביץ, יהודה איש קריות מפלסטינה."
"אתה חופשי ללכת גוספדין גֵנָדִי ואסילי ניקוליביץ," אמר קצין המשטרה, "יש לנו את הפרטים שלך. אנו נטפל בזוג כנדרש בחוק." גֵנָדִי הסתלק, אך מדי כמה צעדים עצר והפנה מבטו לאחור עד שנעלם.
"אני שומע אותך דובר רוסית טובה למדיי. מה שמך אדוני?" שאל הקצין.
"שמי אלכסנדר אלכסנדרוביץ ואשתי גוֹסְפָּזָ'ה סבטלנה פבלובנה. בתנו הקטנה לֶנָה נהרגה באסון הברד הכבד שירד על סיפון האנייה."
"אני פולקובניק יעקובוביץ, מפקד תחנת המשטרה באזור הנמל," אמר הקצין מתחת לשפמו.
"פולקובניק יעקובוביץ, האם כבודו בן ישראל?" שאל גבריאל בהפתעה.
"כן, אני יהודי גאה. מזמן לזמן אני מבקר בבית הכנסת. מה המוצא שלך אדוני?"
"אנחנו יהודים מפלסטינה. באנו למצוא מקלט מהמלחמה שתפרוץ שם בקרוב. אנו מבקשים להביא את בתנו לקבר ישראל."
"מה שמך העברי אדוני?"
"שמי גבריאל ושם אשתי מזל-טוב ושֵם בתנו המתה חנה."
"שמות יפים יש לכם. אין יהודיים מהם. אדאג שעוד היום תביא החברה קדישא באודסה למנוחת עולם את הבת שלכם." הקצין התקרב, הניח את ימינו על כתפו של גבריאל ולחש לאוזניו: "גבריאל, אל תדאג. אחים אנחנו. אני מכיר את הגֵנָדִי הזה. אני מכיר גם גויים אחרים. מוטבעת בהם שנאה לכל יהודי באשר הוא יהודי. הם בטוחים שכל אחד ואחד מבני עמנו הרג את ישו שעליו תפסו בעלות. אודסה שלנו היא עיר שליהודים יש מה לומר בה. לא ניתן לאיש לפגוע בכם. גדולי העם היהודי בדורנו חיים כאן. אני יוצא לטפל בסידורים הדרושים. תמתינו כאן."
לא חלפה שעה ארוכה ונעצרו לידם שתי עגלות של חברה קדישא 'גמילות חסד של אמת' רתומות לצמד סוסים לבנים. הקברנים הניחו את מזוודת העץ על העגלה הראשונה ומעליה הניחו בזהירות את הגווייה הקטנה. מזל-טוב וגבריאל עלו על העגלה השנייה, והשיירה יצאה לדרכה לבית הקברות הישן של אודסה.
עיניהם של מזל-טוב ושל גבריאל היו מצועפות בדמעות. "אני רוצה לבכות ולזעוק ואינני יכול. הזעקות שלי חנוקות," אמר גבריאל.
איש החברה קדישא התערב בשיחה: "אל דאגה יהודי יקר, כל חייך תבכה ותזיל דמעה על בתך המובאת היום לקבורה. בכי אינו עונש אלא פורקן."
"מאיפה העברית המשובחת שלך?" שאל גבריאל.
"אדוני", השיב קברניט החברה קדישא, "כאן בעיר הנקראת על שם אודיסאוס מוצבים פסלי ונוס ופסלים יווניים אחרים והאדריכלות שלה מושפעת מתרבות יוון, כאן בעיר ההלניסטית הזאת פורחת התרבות העברית. כאן חיים גדולי העם היהודי: אשר צבי הירש גינצברג, המוכר בשם אחד העם, המשורר חיים נחמן ביאליק, שמפצח גרעינים כל שבת על הספסל הרביעי כאן בשדרה ומגלגל שיחה על 'ספר האגדה' עם שכנו הזקן יהושע חנא רבניצקי. הסופר והמתרגם הנודע זאב ז'בוטינסקי גר כאן. הנה כאן ליד פסלו של אלכסנדר פושקין מוצב פסלו של רופא העיניים ד"ר לאזארו לודוביקו זמנהוף יוצר שפת האספרנטו, לשון אוניברסלית המבקשת לקרב לבבות בין בני אדם. כאן פעל מאיר דיזינגוף מנהל 'אורט' ואשתו המצודדת צינה. כאן כותבים את מיטב יצירותיהם גדולי הסופרים של עם ישראל: כאן נכתב 'הרומן במכתבים' של שלום יעקב אברמוביץ', ששם העט שלו הוא מנדלי מוכר ספרים; על עלילותיו של מנחם מנדל נאמר 'גם סוס שידהר על פני חצי עולם – יישאר סוס.' טיפש נשאר טיפש ומי שנולד עקום ימות עקום. כאן חי ופועל גם שלום רבינוביץ הלוא הוא שלום עליכם. בבית הספר של פיוטר סטוליארסקי לומדים גאוני המוסיקאים היהודים ובראשם דויד פיודורוביץ אוֹיְסְטְרַך, שבגיל שש נתן את הופעת הבכורה שלו. כאן נולד הסופר המהולל בַּבֶּל, שתיאר את העולם התחתון של אודסה. כאן חי לייב פינסקר מחבר 'האמנציפציה', כאן חיו ופעלו ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר ועמיתו המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי. על ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב שמעת?"
וכך המשיך וסיפר קברניט החברה קדישא על שמנה וסלתה של הקהילה היהודית באודסה. "בלי אודסה העולם היהודי בעת החדשה היה ירוד מאוד."
גבריאל ומזל-טוב הקשיבו בחצי אוזן כדי שלא להעליב את קברניט 'החברה'.
"והנה אדוני וגברתי, אנו קרובים לשער בית העלמין. אנו נפנה עתה לחלקת הילדים. לאסוננו ילדים רבים מתים בימינו בינקותם ושברון הלב של הוריהם גדול. מאחר שהילדה נהרגה, אנו נוותר על טהרת הנפטרת ונקבור אותה בבגדיה הספוגים בדם, כדי שדמיה יהיו זועקים עד לב השמים."
להפתעתם מצאו בשער בית העלמין את פולקובניק יעקובוביץ ועמו קבוצת שוטרים עומדים לצד מכוניתם. בידיהם זרי פרחים. לצידם אוקראיניות קשות יום, מציעות לבאי בית הקברות פרחים וזרים דמויי אגלי דמע. "מחר יום העצמאות האוקראיני, והיום יום הדגל – הזדמנות לחלוק כבוד לנפטרים ולכבד את זכרם בזר פרחים," אמרה מוכרת פרחים. "באנו להשלים מניין," אמר פולקובניק יעקובוביץ, "כולנו שוטרים יהודים."
הגווייה הזעירה הובאה לקבר ישראל בחלקת הילדים של בית העלמין היהודי באודסה. שוטרי אודסה היהודים הערימו תלולית עפר על הקבר הקטן, הניחו את זרי הפרחים והצדיעו. איש החברה קדישא הציב לוח עץ קטן ועליו נכתב:
פה נטמנה בת ירושלים
הילדה חנה בת גבריאל ומזל-טוב.
ט"ו במנחם-אב תרע"ד (7 באוגוסט 1914)
תנצב"ה
גבריאל הפנה מבטו לעבר ירושלים ואמר 'קדיש'. הקצין יעקובוביץ וחבר שוטריו אמרו 'אמן'. חזן החברה קדישא סלסל 'אל מלא רחמים' בקול מרטיט שהניס את בעלי הכנף מעל עצי הדולב. הוא שלף מספריים מכיס מעילו וערך טקס 'קריעה' בבגדי ההורים השכולים. קברניט החברה קדישא ספד לחנה ואמר: "בסיפור 'הגביע' של הסופר והמשורר שמעון שמואל פרוג, מתושבי עירנו אודסה, אומר הילד מרדכי: אמרי לי אמאלה, זה נכון מה שסבא הזקן סיפר שליד אלוהים מונח גביע, וכשאנו סובלים הוא נאנח, מרחם ומזיל דמעה? מָשִׁיח באמת יבוא כאשר הכוס תתמלא? הילד חושב בעצב ומַקְשֶׁה: האָמנם היא תתמלא, או שמא לכוס אין כלל תחתית בגלל סבלותינו. אולי הדמעות מתייבשות שם בכוס? רחם אלוהינו, קח נא לכוס גם את שתי הדמעות האלה הנוצצות כיהלומים. הדמעות שאתם מזילים היום, הורים יקרים, הן דמעות אלוהים כאן באודסה."
גבריאל ספד: "כבוד הקצין יעקובוביץ, אדוני קברניט החברה קדישא, אנשי גמילות חסד של אמת. אחים יקרים, היום בעיר אודסה מצאנו חום ואהבה. זכינו לאחוות אחים... חששנו שישליכו את גופת בתנו לים ואותנו ישליכו לכלא. יהודים טובים אתם. מעולם אחר, מתרבות אחרת. שונה משלנו. הוכחתם לנו היום כי כל ישראל חברים בכל מקום עלי אדמות. מצאנו כאן בני אנוש. נחלצנו משונא ישראל. בעזרתכם אחים יקרים, הבאנו את חנה שלנו למנוחת עולם. בתום ה'שלושים' נעלה לרכבת ונמשיך לסמרקנד, שם נחיה עד תום המלחמה בארץ ישראל. אז נשוב אל עיר הקודש ירושלים. שם נולדנו, שם נחיה, שם נמות."
הקצין ואנשי החברה קדישא ניגשו אחד אחד ולחצו את ידם של גבריאל ושל מזל-טוב, שלא פסקה להתייפח מעל הקבר הטרי.
"קרידה, בכית מספיק. כל דמעה שלך יהלום... יהיו לנו עוד ילדים. בנים ובנות. חנה תישאר זיכרון יקר,'' חיבק גבריאל את מזל-טוב.
"איפה אתם יושבים 'שבעה'?" שאל קברניט החברה קדישא.
"הם יישבו 'שבעה' בביתי המרווח בפרבר היהודי מולדבנקה, סמוך לבית-הספר, שאותו מנהל הסופר מנדלי מוכר ספרים," אמר הקצין יעקובוביץ, "אחים יקרים, ביתי ומשפחתי יעניקו לכם נחמה מעטה ומקום לאזור בו כוח. תלמידיו של מנדלי יתפללו אתכם שחרית, מנחה ומעריב ואתה גבריאל תאמר 'קדיש' לנשמת הילדה. רק מי שאיבד ילד יבין את המצוקה שאתם שרויים בה."
השוטרים נשאו את מזוודת העץ אל מכונית השרד של מפקדם. רוח עזה הנידה את עצי הדולב בבית העלמין. העלים רשרשו ובלעו את גניחותיה של מזל-טוב. השמים המעוננים המטירו זרזיפים של גשם קיצי שהשתלבו בדמעותיהם של מזל-טוב וגבריאל.
יום ירושלים, כ"ח באייר תשע"ד
בן ציון יהושע
עד אין קץ
רֹב חַיַּי אֲנִי מְרַפֵּאת אֶת עַצְמִי,
מְנַהֶלֶת דִּיאָלוֹג מְמֻשָּׁךְ וּבִלְתִּי נִגְמָר
עִם הַגּוּפּ/נֶפֶשׁ שֶׁלִּי
וְנָכוֹן שֶׁקָּצַרְתִּי לֹא מְעַט פֵּרוֹת אַךְ
הַגּוּף שֶׁדּוֹאֵב בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים וּבְעִקָּר בַּגַּב
הִבְהִיר לִי שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ.
לֹא יָדַעְתִּי עַד אָז אֶת מְצוּקָתוֹ שֶׁל הַגּוּף
שֶׁנַּפְשִׁי נִשְׁמֶרֶת שָׁנִים בְּעֶזְרָתוֹ וְעַל חֶשְׁבּוֹנוֹ.
מֵאָז אֲנִי נוֹתֶנֶת עֲדִיפוּת מְתַקֶּנֶת לַגַּב, לַגּוּף
וּמְרַכֶּכֶת וּמְחַזֶּקֶת אֶת נַפְשִׁי.
חָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁנִּצַּחְתִּי.
שֶׁהֵבַנְתִּי הַכֹּל וְהִתְקָרַבְתִּי הִתְקָרְבוּת
רַבָּה אֶל נַפְשִׁי, אֶל גּוּפִי, אֶל עַצְמִי.
אִם כָּךְ מַדּוּעַ לֹא פָּסְקוּ הַכְּאֵבִים?
מַדּוּעַ הֵם מַגִּיעִים בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת?
מוּזָרָה וּבִּיזָרִית עַד מְאוֹד.
מַדּוּעַ הַמּוֹחַ שֶׁלִּי מַזְהִיר אוֹתִי שׁוּב וָשׁוּב
מִפְּנֵי אוֹיְבֵי עָבָר, כַּיּוֹם שׁוֹכְנֵי עָפָר?
הַאִם אֵינוֹ מֵבִין שֶׁהָאַזְהָרָה הַזֹּאת
הִיא זוֹ שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי כְּאֵב?
וַאֲנִי חוֹזֶרֶת וּמַסְבִּירָה לַמֹּחַ: חֲבִיבִי,
הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁקָּרוּ בֵּינְתַיִם;
אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים כְּבָר לֹא
מִסְתּוֹבְבִים כָּךְ חָפְשִׁי.
רַק אַתָּה נִשְׁאַרְתָּ עַתִּיק. נוֹשָׁן.
בִּלְתִּי מְעֻדְכָּן.
אבא'לה
יום חמישי, בוקר. השעה שמונה ושלושים. המנקה הגיעה. יש לעזוב את הבית. מה עושים? נוסעים מאבו גוש למרכול בקניון החדש של מבשרת. בשעה זו עדיין מקומות רבים בחניון.
עולים עם עגלת הקניות ל״רמי לוי״. רובם המוחלט של העובדים הוא מכפרי הסביבה. אבו גוש, עין רפא ועין נקובא. הנשים ברובן בלבוש צנוע ומעוטרות בחיג'אב. לקונים הדוברים ערבית יתרון וחיוכים. אני אחד מהם. התור עדיין קצר, משלמים ואני מברך את הקופאית ״אללה, יעתיק אל עפייה״ – האל יעניק לך בריאות…
״גם לך אבא'לה,״ היא עונה בעברית. זו בעיה, הם תמיד עונים לי בעברית... זה כניראה המיבטא... משם לחניון להשאיר את הקניות ברכב.
חוזרים למעלה ומתיישבים בבית הקפה. על השולחן שלט ״שירות עצמי״. אני ניגש לדלפק ומזמין, קפה ומאפה. כן, זה עם המילוי והאגוזים. ״אבא'לה,״ אומר לי הברמן, שב, שב, אני כבר אגיש לך. אני שב לשולחני ומתיישב.
כעבור כמה דקות הוא מופיע ומניח לפני קפה מהביל ומאפה שחומם מעט. ניחוח ממכר ומוכר מתגנב לנחיריי ומפעיל את בלוטות הריר שלי.
אני לוגם מעט מהקפה, טובל את קצה המאפה בספל ונוגס בו. אשתי מעיפה בי מבט זועם – היא שונאת כשאני עושה זאת. כמובן, זה חלק מן ההנאה… שניהם, הטבילה והמבט… אני טובל ונוגס שוב, מתרווח ומתבונן סביבי.
ליד השולחנות הפזורים מסביב יושבים מגוון של אורחים, כשליש מהם בלבוש ערבי. בשולחן שלידי, ארבע נשים מצחקקות ומשוחחות בערבית. אישה נוספת כבת 30 מתקרבת ומצטרפת אליהן, חיג'אב לראשה. לפתע אני מבחין כי היא לובשת חולצה שחורה ועליה, ממש על החזה, הדפס, שתי כפות ידיים בלבן וטקסט צבעוני. אני קורא ולא מאמין למראה עיני, כתוב שם בגדול ״TOUCH ME״.
אז מה, היא יודעת או לא יודעת אנגלית? לרגע היססתי אם לשאול אותה אך נמנעתי. המלצר שם לב לתגליתי, קורץ לי, מתקרב אלי ולוחש באוזני ״אל תתרגש, אבא'לה.״ חייכתי והרמתי שתי ידיי...
מעברו השני של בית הקפה השתלט מוכר פרחים על השטח, עציצים ופרחים למיניהם פזורים והכל נראה כשטיח צבעוני פורח.
אני שם לב שהוא מכריז בקול רם ״FLOWERS״, ״FLOWERS״ שוב ושוב. העניין ניראה לי מוזר, מדוע באנגלית? במבשרת? והוא ממשיך והפעם גם מוסיף
״LADIES AND GENTLEMEN, FLOWERS, FLOWERS״.
סקרנותי גואה, אני חייב להבין מדוע באנגלית? אני קם וניגש למוכר, בחור צעיר, מזוקן כיאות למנהג העכשווי, מכנסיים קצרות כחולות, כובע בייסבול לראשו ועל פניו מרוח חיוך.
״איזה פרחים תרצה?״ הוא שואל.
״רק רגע,״ אני אומר ״תסביר לי מדוע אתה צועק באנגלית ולא בעברית?״
״יש פה הרבה אמריקאים,״ הוא עונה וממשיך ״מלבד זאת זה גימיק, אנשים שמים לב יותר לדברים יוצאי דופן, האנגלית חודרת להם לראש מהר…״
וואלה, צודק, חשבתי.
"מה שמך?"
״סמי. ואתה?"
"נחום. אקח זר ליליות כתומות,״ אני אומר.
הוא מעיף בי מבט, מחייך ואומר ״בחירה מעולה.״ מכין זר, מוסיף אליו ורד לבן, ״שי בשבילך אבא'לה.״
נחום פ.
אהוד: לאן נעלמה אשתך בסיפור?
קונסיפרציה אנטישמית חדשה
האנטישמית, פרנצ'סקה אלבנזה, איטלקית החיה בתוניס, העובדת כדווחית מיוחדת מטעם האו"ם ל"שטחים הפלסטיניים הכבושים", שמרבה בהתבטאויות אנטישמיות והצדיקה את טבח ה- 7 באוקטובר, והוטלו עליה סנקציות מטעם הממשל האמריקאי – יצאה בקונספירציה אנטישמית חדשה ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון" – ישראל כובשת את יוון ומאיימת בכיבוש איטליה.
וכך היא כותבת ומזהירה את האיטלקים:
Francesca Albanese, UN Special Rapporteur oPt
"האיטלקים, החל מהסלנטינים, הפוגליאנים וכל הדרום, צריכים להבין מה קורה ליוון. להגן על פלסטין מהאפרטהייד (מודל פוליטי שמתפשט) אינו מעשה צדקה, אלא של אוטו-שימור, לפני שהסכנה תנשוף לנו בעורף."
תומך בה יווני בשם יאניס (יוחנן) וארופקיס: Yanis Varoufakis – "ההפיכה של יוון ללוויין ישראלי מתקדמת במהירות מסחררת. זה מבשר רעות עבור רוב היוונים, עבור השלום באזורנו ועבור אירופה ומזרח התיכון הרחב יותר. חובה להתנגד לכך."
https://x.com/yanisvaroufakis/status/2090296290273894847
על זה הגבתי ליאניס וארופאקיס:
נעמן כהן: יאניס (יוחנן בעברית), אתה וודאי משתוקק ומחכה לכיבוש טורקי חדש של יוון...
https://x.com/naaman_c/status/2090648923106873523
וכך הגבתי לאנטישמית פרנצ'סקה אלבנזה:
נעמן כהן: כל האיטלקים מדרום איטליה וסיציליה צריכים להיזכר בגורלם של האיטלקים תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. רק ישראל מגינה עליהם מכיבוש ערבי נוסף.
הפיליסטינית הבורה והטיפשה פרנצ'סקה, אינה מזכירה את הכיבוש הערבי-מוסלמי של דרום איטליה שהיא נאבקת עבורו, ורק ישראל מצילה את איטליה.
https://x.com/FranceskAlbs/status/2090329559476433331
והנה מוזר מאד ממי אני מקבל לייק על דבריי (ולא בפעם הראשונה)? מערבייה בעזה בשם ביסאן עאודה (ביסאן-בית שאן, עואודה – השיבה). עיתונאית עזתית המסקרת את הנעשה בעזה.
https://x.com/OwdaBisan224
למה היא התכוונה למה היא שלחה לי לייק?
עריקת עליתות הציונות הסוציאליסטית
יחיעם ויץ: "הצעד של יואב סגלוביץ מביא בשורה אופטימית מלאת תקווה"
הפרופסור הגמור להיסטוריה יחיעם ויץ, (בנו של רענן ויץ, ממנהיגי ההתיישבות וממעצבי מפת ההתיישבות בישראל, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות ב-1984. חתן פרס ישראל. ונכדו של יוסף וַיְץ מראשי קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות, ייעור וברכישת קרקעות בארץ ישראל בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות. שכונה בשמות "אבי היערות" ו"אבי הטרנספר". מנהלו הראשון של מינהל מקרקעי ישראל) – פעיל מתוך "ביביפוביה" במכונת ההכשרה של "התנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים". וכהיסטוריון הוא עושה זאת בהשוואה היסטורית:
"יואב סגלוביץ נקט צעד דרמטי, שעשוי לשנות את פני הזירה הפוליטית. הוא שואף להצטרף לרע"מ, מפלגה ערבית מוסלמית שכל נציגיה בכנסת הם ערבים, כמיספר שתיים ברשימה מיד אחרי היו"ר מנסור עבאס. מדובר באיש הממסד הישראלי. הוא היה ח"כ מטעם יש עתיד וגם דמות מרכזית בממסד הביטחוני. בשנים 2009-2013 כיהן כמפקד אגף החקירות במטה הארצי של משטרת ישראל.
"מבחינת היסטורית ניתן לראות בו את ממשיכו ויורשו של מתי פלד, גם פלד, היה קשור באופן הדוק לממסד. ב-1941 הצטרף לפלמ"ח, וב-1946 התחתן עם זאבה (זיקה) שהיתה בת משפחת קצנלסון הידועה והבולטת – זלמן שזר היה דודה – וכך הוא התקרב ללב הממסד הציוני.
"בימי מלחמת העצמאות לחם בקרבות מרים, ואחרי המלחמה המשיך לשרת בצה"ל, ונחשב לאיש צבא מבריק המחזיק בדעות רדיקליות; ראש הממשלה השני, משה שרת, רשם ביומנו האישי באוקטובר 1953, כי פלד קבע שניתן ואף מותר לצה"ל לכבוש את שטחי הגדה המערבית, שהיו אז בידי ממלכת ירדן. במלחמת ששת הימים כיהן כראש אגף אפסנאות בדרגת אלוף. הוא התנגד לימי ההמתנה ותמך בפתיחה מיידית במלחמה, לצד אלופים כמו אריאל שרון ואברהם יפה שלימים חברו לליכוד.
"אחרי שפלד השתחרר הוא שינה את טעמו. הוא היה מוכן לוותר על כל שטח הגדה, וטען שיש להגיע להסדר לגבי ירושלים. כאיש פוליטי נהפך ליותר ויותר רדיקלי.
"ב-1984, לקראת הבחירות לכנסת ה-11, פלד הצטרף לרשימה המתקדמת לשלום, שמנהיגה היה מוחמד מיעארי.
"יואב סגלוביץ מצטייר כאדם יציב יותר, נטול טלטלות כמו אלה שמתי פלד עבר בחייו. צעדו הנוכחי מביא בשורה אופטימית מלאת תקווה. הייתי רוצה מאוד לראותו בתפקיד השר לביטחון הלאומי במקום השר הנוכחי, שהוא תועבה."
(יחיעם ויץ, "הצעד של יואב סגלוביץ מביא בשורה אופטימית מלאת תקווה", "האל-ארצ'", 18.8.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-08-18/ty-article-opinion/.premium/000001a0-1519-d129-a3ba-573bfea30000
לזכותו של ויץ יש לומר שלפחות הוא לא הביא כדוגמא לסגלוביץ' את בנו של מתתיהו איפנלד-פלד. מיקו, שירד מהארץ והפך לאנטישמי קיצוני תומך במכחישי שואה, ומזדהה עם אויבי ישראל הרוצים להשמידה.
https://en.wikipedia.org/wiki/Miko_Peled
וכבר כתבתי עליו: "בוועידת הלייבור הצטייר קורביין כאוהב ציון לעומת מיקו איפלנד-פלד שטען בוועידה כי יש לאפשר לאנשים לפקפק בהתרחשות השואה: 'זה נוגע לחופש הביטוי, החופש למתוח ביקורת על כל נושא ולדון בכל נושא, בין שמדובר בשאלת 'השואה – כן או לא?' – בין שמדובר בפלסטין, בשחרור, כל קשת הנושאים. לא צריכים להיות גבולות לדיון.'
הוא אף השווה את ישראל לנאצים: "אנחנו לא מזמינים את הנאצים ונותנים להם שעה להסביר מדוע הם צודקים; אנחנו לא מזמינים את גזעני האפרטהייד מדרום אפריקה להסביר מדוע האפרטהייד היה טוב לשחורים; וכך עלינו להימנע גם מהזמנת הציונים – זה דבר דומה מאוד."
בניגוד ליאיר, בנם של אנשי הלח"י משה וטובה סבוראי, שבגד בתורת הוריו הפך אוטו-אנטישמי ואנטי-ציוני קיצוני המחויב לחיסול ישראל, הבן, מיקו פלד, רק ממשיך את תורת אביו. ככתוב "שמע בני מוסר אביך":
האב, מתתיהו (מתי) איפלנד-פלד (1923-1995), יליד הארץ להורים שעלו מאוקראינה, התחיל את הקריירה כפלמ"חניק, המשיך אותה כאלוף בצה"ל וחבר המטכ"ל בששת הימים, שהאיץ במטכ"ל לצאת למלחמה, וסיים אותה כאנטי-ציוני, חבר "התנועה המתקדמת לשלום".
הבן, מיקו איפלנד-פלד המתגורר בארצות הברית, חיבר ספר בשם:
The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine
בו הוא תיאר את התהפכות האידיאולוגיה ההדרגתית שלו ושל אביו, נגד הציונות, והפיכתם לאקטיביסטים פרו-איסלמיים, והוא מותח בו ביקורת חריפה על מדינת ישראל וצה"ל.
נכדתו של איפלנד-פלד, סמדר, (בתה של בתו נורית פלד) נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה, אבל הרצח הנתעב ע"י האיסלמו-נאצים רק העצים את הזדהותה של אימהּ נורית פלד, הידועה כאקטיביסטית פרו-איסלמית קיצונית, עם הרוצחים ומטרותיהם. הנה בנים גידל ורומם מתתיהו איפלד-פלד חינך לשנאת ישראל.
והנה אותו אקטיביסט פרו-איסלמי, הגזען האנטישמי, מוזמן ע"י המשטר הפשיסטי האיסלמי-נאצי, האיראני מכחיש השואה, להורות את משנתו בפני "משמרות המהפכה".
את הביקור הוא פותח בביקור הזדהות עם משפחות השאהידים האיראנים, שם הוא נזכר בבניו איתן ודורון, ושמח שהם כבר לא בישראל ולא ייהרגו ע"י האיראנים.
לאחר ההזדהות עם השהידים האיראנים הוא נותן הרצאה לחיילי הצבא הפשיסטי האיסלמו-נאצי המכונה חיילי "משמרות המהפכה": וכך הוא מתאר את ההרצאה:
"נכנסתי להיכל התפילה, מלווה במתורגמן ומיספר עיתונאים שליוו אותי במהלך הטיול, קיבלו את פנינו והובלנו למושב עם מיקרופון. כבערך 10 שורות של גברים צעירים יושבים, 20 ישבו על הרצפה עם רגליהם שלובות ובערך מאה אנשים נוספים בלבוש אזרחי אשר ישבו לצד הקירות של ההיכל הגדול. אף על פי שהייתי מצפה מצוערים צעירים באימונים להיות ישנוניים וחסרי מנוחה, הם היו קשובים ומטופחים היטב. בבירור השמנת והסלתה של צעירי איראן, והנה אני, מחזיק בשני זהויות אשר הם עלולים למצוא עצמם נלחמים בהם מלחמה קטלנית. החלטתי בראשי לא להתאפק ולהוציא הכול החוצה:
"'למרות שאני מוצג כאמריקני, ואני אכן מתגורר בארה"ב, אני למעשה לא מארה"ב. אני ישראלי, בנו של גנרל בצבא הישראלי, וגם אני שירתתי בצבא הישראלי.'
"עצרתי לדקה לראות מה יקרה. אחרי הכול, היה זה גוב האריות, ועל פי הממשלות הישראליות והאמריקאיות, הם טרוריסטים. האולם היה שקט כפי שאולם עם מאות אנשים יוכל אי פעם להיות. המשכתי:
"'אני כאן היום בגלל שאני מתנגד לציונות ומדינת ישראל אשר הוקמה על מדינה פלסטינית גנובה, על חשבון חייהם של פלסטינים.'
"זה לא הולך להיות מספיק, לכן הייתי צריך להמשיך, עמוק יותר:
"'שינוי כזה כמו שאני עברתי בדרך כלל מגיע כתוצאה של חוויה טרגית והמקרה שלי אינו שונה. נקודת מבטי ותפיסת העולם שלי השתנתה כאשר שלושה צעירים פלסטינים ביצעו משימת התאבדות בירושלים והרגו את בתה בת ה-13 של אחותי.'
"לאחר שסיימתי את דבריי, היה זמן לשאלות ותשובות והשאלה האחרונה היתה בנוגע להערה שאמר המנהיג העליון של איראן, כי בעוד 25 שנים לא תהיה ישראל. הם תהו מה חשבתי על ההערה שלו.
"משם פנינו לבית ספר תיכון מקומי לשיחה נוספת. פעם נוספת נכנסו אל תוך היכל התפילה, הפעם בבית ספר תיכון, וכאן קרוב למאתיים תלמידים ישבו ברגליים שלובות על הרצפה מרוצפת השטיח, כבערך מאה מבוגרים יושבים סביב המתחם, וכסאות ומיקרופון הוקמו בחזית. אמרתי לתלמידים שאני מירושלים, פלסטין. ושאלתי אותם מה הם יודעים לגביה.
"במהלך שלב השאלות והתשובות, אני נשאלתי האם זה נכון כי יהודים הגיעו לפלסטין וקנו שם אדמות ולאחר מכן הפלסטינים הגיעו ולקחו אותם. 'לא,' השבתי שלא כך היה, אני השבתי: 'היו אלה היהודים הציוניים אשר הגיעו ולקחו את האדמה והבתים מן הפלסטיניים.'
[מעניין שבניגוד לאיפלנד-פלד יש בין האיראנים יש הסבורים שהארץ שייכת ליהודים ולא לפלסטינים. נ.כ.]
"'האם נחוץ 'היטלר' לשחרור פלסטין?' שאל צעיר גבוה, בעל מראה נאה שנעמד ואמר כי הוא חושב ש'פלסטין תוכל להיות חופשייה רק אם יהיה היטלר נוסף.'
"הזכרתי לנער את ההצהרה שנאמרה על ידי המנהיג העליון, שבעוד רבע מאה מעכשיו ישראל לא תתקיים, ואיתגרתי אותו ואת האחרים לחשוב למה הוא התכוון בכך? האם הוא רוצה שאנשים ימותו? האם הוא רוצה שנשים וילדים יסבלו ויהפכו פליטים חסרי בית? כמובן שלא. מה שדיבר עליו המנהיג העליון הוא סיום המשטר הציוני האכזר והגזעני הקיים בפלסטין כיום ולראות אותו מוחלף במדינה שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים יהיו חופשיים להתפלל יחדיו, בדיוק כפי שעשו בעבר."
http://rotter.net/forum/scoops1/478500.shtml
פשוט לא ייאמן, בשעה שחסידי הדמוקרטיה באיראן יוצאים נגד משמרות המהפכה הפשיסטיים, מיקי איפלנד-פלד תומך בהם, מעריץ את מנהיגם העליון, ומייחל לניצחונם בחיסול מדינת היהודים. האם יש בוגד שפל ונאלח ממנו? ממש זרע השטן.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/1351/21?author=4
והנה יחיעם ויץ הקרוי ע"ש דודו יחיעם ויץ, שנהרג בקרב על גשר אכזיב – רואה בתנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" "בשורה אופטימית מלאת תקווה" וחושב שנציגהּ סגלוביץ, יצליח לתפקד בממשלה היהודית בשליחותה.
מעניין מה עוד יכשיר יחיעם ויץ במפעל ההכשרה שלו?
מג'אדלה לועג ליחיעם ויץ, אורי הייטנר, ובני מינם
כתב ערוץ 12 מוחמד מג'אדלה הערבי-מוסלמי לועג ליחיעם ויץ, אורי הייטנר ובני מינם הפעילים במפעל הכשרת "התנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים" "החמאס" של מנסור עבאס.
צפו בקטע הזה מתוך הפודקסט של נדב פרי עם מוחמד מג'אדלה. פחות מדקה, אבל מסמל את רוח השיחה כולה: רוח רמייה, הסתרה והולכת שולל.
מג'אדלה לועג לישראלים ה"מעיקים" וה"מעייפים" המבקשים מערבים ישראלים לגנות את חמאס, כאילו מובן מאליו שערביי ישראל מגנים את חמאס ורואים אותו כארגון טרור.
ונדב פרי זורם, ומוסיף לגלוג משל עצמו, ושניהם מסתירים את העובדה החותכת שמנסור עבאס, מי שלהלבנתו התכנס הפודקסט, מסרב בעקשנות לגנות את חמאס או להגדירו כארגון טרור, ואף מפוצץ ראיונות כשהוא מתבקש לעשות כן.
וזאת מכיוון שרע"מ ומנסור עבאס מקושרים בעבותות לחמאס ובמובן יסודי אף מייצגים אותו בכנסת ישראל.
וכמוהו גם מוחמד מג'אדלה עצמו, המגלגל כאן עיניים ופורש זרועות לצדדים, ושוב מתחמק, כאילו איננו יודעים שגם אחרי זוועות 7.10 הוא מתמיד בסירוב עיקש להגדיר את חמאס כארגון טרור. לכו חפשו אמירה כזו שלו. לא תמצאו, ולא כי לא שאלו אותו.
ויושבים להם שני התועמלנים האלה ולועגים יחד לישראלים הטרחנים המעיקים המעייפים האלה, המבקשים לשמוע מערביי ישראל שגם בעיניהם חמאס הוא ארגון טרור, ולעולם לא שומעים.
מערכון של החמישייה זה מזכיר להם, חחח
https://x.com/hananamiur/status/2090144350428606590
בסוף השיחה הם שוב לועגים לנו ופרי החנפן שובר שיא. מג'אדלה האהבל המוגבל מספר שבכיר במפרץ שאל אותו 'איך הפסדתם ב 48' לחוליגנים האלה', ונדב עונה לו 'אם זה היו הם ב -48 (כלומר הליכוד והימין) לא הייתם מפסידים'.
בינתיים נראה שהולך להם. מפעל ההכשרה של "התנועה האיסלמית" "האחים המוסלמים" מצליח לכבוש אידיוטים שימושיים רבים.
פחד – תאמר נפאר: חשבתם מה עובר על צוות רפואי פלסטיני מול מטופל במדים?
עיתונאי "הארץ" הערבי-מוסלמי תאמר נפאר כותב ביושר על מערכת הערכים שלו ועל זה מגיעה תודה למערכת "הארץ". אתם היהודים," כותב נפאר, "חשבתם איך מרגיש רופא פלסטיני שצריך לטפל בחייל במדים? אולי גם לו יש טראומה?"
אני מאמין, שרופא, בתפקיד או לא בתפקיד, חייב לטפל בכל אדם במצוקה, לא חשוב הזמן, הרקע, הגזע או השפה. אבל בהתפרצות טראומה של מטופל – לא רופא ערבי ולא רופא יהודי לא יכולים לטפל במחלה הנפשית הישראלית. לא ברור לי איך מאירוע שבו הועלו טענות קשות נגד אנשי צוות בבית חולים הגענו כל כך מהר לדיון על עצם נוכחותם של אנשי צוות ערבים ועל השפה הערבית בבתי חולים. אם השפה הערבית הפכה אצל מישהו לנורת אזהרה שמעוררת שדים, הנה עצה מלא־רופא: התרחקו ממנה. בקשו רופא דובר עברית.
אינני פסיכיאטר, אבל אם משכיבים את החברה הישראלית על הספה, הסימפטום די ברור: היא מחזיקה בכוח כמעט מוחלט, ובכל זאת רואה את עצמה כקורבן חסר אונים. חייל מגיע ממערכת המחזיקה מטוסים, טנקים, רחפנים, מחסומים ונשק, ומולו פלסטיני עם סטטוסקופ ותרופות. ובכל זאת הערבית היא איום, והחייל – קורבן.
ואיש אינו שואל מה עובר על צוות רפואי פלסטיני כשהמדים נכנסים לחדר שלו. הם לא יודעים מה עשה החייל. איפה הוא משרת? האם הוריד בניין? האם ירה בחפים מפשע? וכשהוא מסביר איפה כואב לו, האם קולו מזכיר לצוות חייל שצעק עליו במחסום "תחזור אחורה!" כשניסה לבקר את משפחתו? הצוות אינו יודע מה החייל שמולו עושה בשירות הצבאי שלו. זאת בדיוק הנקודה. אבל האפשרות שהוא סובל מטראומה אינה מעניינת איש. הפלסטיני הוא תמיד זה שנדרש להכיל.
הרופא לא מפסיק להיות פלסטיני כשהוא לובש חלוק. הוא לא צריך לבלוע את כל האנושיות שלו מול מדים ולא צריך להציל יהודי כדי לקבל תעודת בן־אדם.
לכן העצה שלי דומה דווקא לזאת של משפחת החייל: שצוות רפואי של יהודים יטפל בחיילים. לא כדי לחסוך מהם את הטראומה בשמיעת ערבית, אלא אולי כדי לחסוך מהצוות הרפואי הפלסטיני את הטראומה. להם אין אפילו את פריבילגיה להתלונן."
(תאמר נפאר, "חשבתם מה עובר על צוות רפואי פלסטיני מול מטופל במדים?" "אל-ארצ'", 18.8.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-08-18/ty-article-opinion/.premium/000001a0-0f1e-d75f-a3be-1f7e62c00000
פחד. הוא אומר אמת. לכן יש לקבל את עצתו ולהעמיד שמירה ופיקוח תמידי על חיילים המטופלים ע"י רופאים ערבים שרובם מתגברים על השנאה ליהודים אך נשקפת סכנה מאלו שלא.
בוגרי הרפואה של אוניברסיטת חלב בסוריה:
"אנחנו באים, יהודי, נשפוך את דמך כמו נהרות."
אינטליגנציה ותואר ברפואה אינם מבטלים את האסלאם.
https://x.com/DanBurmawy/status/2090612512991388069
"קום התנערה עם חלכה"
חזון החברה הישראלית של אבישי בן חיים:
בורגנים מערביים-מוגרבים – פרולטרים אשכנזים.
הנה ויכוח טיפוסי על חזון החברה הישראלית בין המרקסיסט פרופסור דניאל גוטווין (תומכם של נעמה לזימי, ומשה רדמן-אבוטבול, (שבעברו תמך בארמנד-עמיר פרץ, חיים וישניה-רמון, חיים אורון ג'מוס, ויצחק רוביצוב-רבין שפירקו את ההסתדרות ומסרו בחצי חינם את נכסי "חברת העובדים" לטייקונים קפיטליסטיים) – לבין אבישי בן חיים המערבי-מוגרבי, מפתח "תורת הזהויות" ומלחמת הזהויות של היהודים המערביים-מוגרבים "המתוקים" מול היהודים המזרחיים (האוסט יודה האשכנזים) המרירים. "תורת ההגמוניה". ישראל הראשונה מול ישראל השנייה:
דניאל גוטוויין: אבישי, אתה לא מפתח את הגותו של גרמשי, אלא מעוות אותה לצרכי תעמולה. ביסוד ה"הגמוניה" של לנין וגרמשי עמד מושג המעמד; הם נחלקו בשאלת מופעיו הפוליטיים. הניתוח שלך מבטל את המעמד וממיר אותה בזהות, ומתעלם מאי-השוויון הכלכלי, וכך מסייע להנצחתו. לכן, אתה לא חלק מהמסורת הפרשנית שלהם.
אבישי בן חיים: מכובדי. אתה כותב שאני עושה שימוש משובש בכוונה במושג הגמוניה של גראמשי. למה להציג את זה ככה? גראמשי שינה את ההבנה הלניניסטית של המושג ואני משנה את ההבנה הגראמשיאנית. ככה מתפתחים רעיונות ככה מתפתחת הגות. זה הפיתוח שלי את מושג ההגמוניה וזו ההרחבה שלי של מאבק השוויון.
השמאל מתמקד במאבק על העלאת שכר לפועלים, אבל אני אומר: לא מסתפק בשכר יותר טוב לפועלים. לא מוכן שנהיה יותר הפועלים.
לכן המאבק שלי הוא בהחלט גם זהותי ותרבותי. וגראמשי לימד אותנו שהמשמעות היא מעמדית.
נעמן כהן: מר בן חיים, שנבין, אתה כותב: "לא מוכן שנהיה יותר פועלים." למה אתה מתכוון ב "לא מוכן שנהיה"? האם אתה לא מוכן יותר שהמערביים-מוגרבים יהיו פועלים, והם יהיו רק בורגנים? והפועלים יהיו רק היהודים המזרחיים (אוסט יודה אשכנזים)?
האם זה החזון שלך לחברה הישראלית?
https://x.com/naaman_c/status/2090392530571460742
אבישי בן חיים כהרגלו לא ענה על השאלה. אי אפשר שלא לגחך משני "החזונות", של לנין וגראמשי, ושל בן חיים בהקשר החברה הישראלית. הם כל כך מנותקים מהמציאות.
מורשת בגין
אבינדב בגון-בגין, נכדו של. שנטש את תורת סבו הפך לאקטיביסט פרו איסלמי – מתקיף ובצדק את תורת הזהויות וההגמוניה וההסתה של אבישי בן חיים. לטענתו זה ההיפך מתורת סבו.
וכך היגבתי לו:
נעמן כהן: מר אבינדב בגון-בגין. דבריך על היהודי המערבי-מוגרבי בן חיים המסית ומפלג בשם "מזרחיים (לא אוסט יודה) נכונים, אבל עליך להודות שסבך מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ידע לעשות שימוש דמגוגי יפה מאוד באותה הסתה גם אם בכסות לשון של "כולנו אחים אשכנזים – עירקים" (לא מרוקאים)...
וכך הוא השיב וחסם אותי:
אבינדב בגין Avinadav Begin: "מר נעמן כהן, היתה תחושה שנתקלתי פעם באחד מהגיגך, נגמרה לי כבר מזמן, אבל מזמן הסבלנות למופרעים הגמורים שמלהגים אצלי דברי בלע. שמאל כמו ימין. 'דמגוגי הבורות שלך מתנפנפת כדגל ברוח, אתה משפריץ אותה לכל עבר, עם השקרים הפתולוגים שלך, לא יודע אם אתה בוט או אידיוט אבל תסתלק מהדף שלי."
https://x.com/AvinadavBegin/with_replies
מסתבר שבדבר אחד הוא בכל זאת דומה לסבו שעשה בחוסר סובלנות לדעות אחרות בניסיון הפוטש שעשה נגד ממשלת ישראל, וניסה להשתלט באלימות ובכוח על הכנסת עם אופנוענים.
גזענות או פחד?
משה גרנות: "נעמן כהן מצפה שסומיה בשיר תכריז שדברי מוחמד באמנת החמאס שחובה על מוסלמים לרצוח יהודים – אינם היגד מוסרי, אלא גזעני – והרי נעמן יודע שכל הרהור על דבריו "הנכוחים" של מוחמד מזמינים רצח (ראו שארלי הבדו בפאריס)". ("חדשות בן עזר", 2188).
לא הבנתי מה רוצה לומר משה גרנות, האם הוא רוצה לומר שהערבים המוסלמים אינם גזענים אלא רק פחדנים? והרי עצם הפחד מהחברה כדבריו, מראה שהחברה הערבית-מוסלמית היא גזענית.
עדיין נמשיך לחפש ערבי-מוסלמי שאינו גזעני וגם לא פחדן.
והנה אולי מצאנו אחת.
אחד הרגעים הבולטים ביותר במערכת הבחירות השוודית התרחש במהלך הדיון הטלוויזיוני בין ראשי המפלגות כאשר סימונה מוהמסון, ראש מפלגת המרכז הליברלית ושרת החינוך והשילוב של שוודיה, הופיעה כשהיא לובשת מגן דוד. מוהמסון נולדה בשם סימונה מוחמד. אביה פלסטיני ואמה לבנונית, ממשפחה ממוצא שיעי מוסלמי. זה הפך את המחווה למיוחדת במיוחד. מוהמסון הסבירה את בחירתה:
"אני לובשת את מגן דוד למען הילדים שאינם מעזים לעשות זאת בשוודיה של היום." היא התעמתה עם מפלגת השמאל בעקבות חשיפות שחברי כנסת שלה שלחו מכתבי תמיכה לאסירים פלסטינים שהורשעו בפיגועי טרור שגרמו למותם של ישראלים. "אני חושבת שמפלגת השמאל צריכה לתת דין וחשבון על שליחת מכתבי אהבה לחמאס ועל הפצת הפחד ברחובותינו," היא אמרה. הערותיה באו בעקבות מחלוקות חוזרות ונשנות שבהן פוליטיקאים ממפלגת השמאל הפיצו תיאוריות קונספירטיביות אנטישמיות והביעו תמיכה בארגוני טרור. מאז ה-7 באוקטובר, הפגנות פרו-פלסטיניות בשוודיה כללו רטוריקה אנטישמית והבעות תמיכה בארגוני טרור כמו חמאס, החזית העממית לשחרור פלסטין וחיזבאללה. בחודשים שלאחר ה-7 באוקטובר, המדינה רשמה כמעט פי חמישה יותר פשעי שנאה אנטישמיים מאשר בתקופה המקבילה שנה קודם לכן. סקר שנערך בקרב יהודים שוודים מצא כי יותר מארבעה מכל חמישה חשו חוסר ביטחון בעת חבישת סמלים יהודיים, בעוד שכמעט מחציתם דנו בעזיבת שוודיה בגלל אנטישמיות. על רקע זה, מגן הדוד של מוהמסון הפך למעשה מובהק של הצדעה עם הקהילה היהודית הנתונה במצור בשוודיה: היא בחרה ללבוש דווקא את הסמל שאותו רבים מהיהודים השוודים חשים כיום פחד להציג."
https://x.com/drdanielschatz/status/2089634347980554493
תמיד יש תקווה.
מה אפשר ללמוד מההסתבכות האמריקאית הראשונה מעבר לים
1793, מערב הים התיכון. 11 ספינות אמריקאיות דוהרות בזו אחר זו ומאיצות לעבר חופי אלג'יר. על סיפונן גברים חמושים, מאומנים היטב, חלקם מפזרים לאוויר המלוח שאגות קרב וקריאות הלל לאל הטוב שזיכה אותם ליום הזה. רק עשר שנים קצרות קודם לכן סילקו האמריקאים מחופי הרפובליקה החדשה שלהם את הצי המפואר של האימפריה הבריטית, והם כעת אומה גאה במיוחד ושאפתנית במיוחד.
11 הספינות שדוהרות לחופי אלג'יר הן ספינות סוחר אמריקאיות, שנחטפו על מטענן וצוותיהן בלב ים על ידי פיראטים מוסלמים – הם החמושים, הם הזועקים את שם אללה, הם שהסיטו את חרטומי הספינות האלה אל חופי אפריקה. לא מדובר בחדשות מרעישות; המשטרים המוסלמים של טריפולי, תוניס, אלג'יר ומרוקו – הפעילו במשך 300 שנה רשתות פיראטים שצדו במים הפתוחים ספינות מכל הבא ליד, בזזו את תכולותיהן, חטפו את אנשיהן ומכרו אותם בשווקי העבדים של ערי הנמל הגדולות. בין המאות ה-16 ל-19 יותר ממיליון נוצרים אירופים נחטפו על ידם. בג'ונגל הרטוב של הים התיכון היו גם שודדים נוצרים, המון, והם חטפו אזרחים מוסלמים, המון. ועדיין, לטרור הימי הברברי, כתעשייה ממוסדת, כמקור הכנסה רשמי שממלא את קופת האוצר, לא היו מתחרים.
את הכסף הגדול הם עשו מגביית פרוטקשן, דמי חסות שנתיים, מממשלות אירופיות, תמורת התחייבות לא לפגוע בספינות אזרחיות שלהן. את הכסף הקטן הם עשו מגביית תשלומי כופר עבור אזרחים ומלחים שכבר נחטפו, לאחר שמדינות המוצא שלהם בחרו לא לחדש את המנוי לשירותי ההגנה הנדיבים שהוצעו להם. כל המעצמות הימיות של אירופה שילמו את ביטוח החובה הזה, שנה אחרי שנה, מול כל שליט מוסלמי בנפרד. הן הסכימו לכך משום שהקמה ותחזוקה של כוחות הגנה ימיים היו יקרות יותר. בריטניה שילמה, צרפת שילמה, ספרד, הולנד, הממלכות הסקנדינביות, הנסיכויות של איטליה. כולם שילמו.
ומה עם האמריקאים? ובכן, כל עוד הם היו תחת חסותה של בריטניה, ספינות סוחר אמריקאיות נהנו מהגנה משום שהן נכללו בפוליסה המשפחתית ששילם מלך בריטניה ג'ורג' השלישי עבור מושבותיו. אבל כעת, כשארה"ב הכריזה על עצמאותה, היתה זו עבור המלך חובה נעימה לעדכן את השליטים הברברים על לקוח חדש שישמח לשלם להם דמי חסות: ממשלת ארה"ב. תחת ממשלי ג'ורג' וושינגטון וג'ון אדמס, ארה"ב שילמה למשטרים הברברים את דמי הסחיטה המבוקשים. ב-1801, אחרי שתומאס ג'פרסון נכנס לבית הלבן כנשיא השלישי, הפאשה של טריפולי, מושל המחוז, הודיע לו על העלאה של הפרמיה. ג'פרסון סירב לתנאים החדשים, ובתגובה הפאשה נקט פעולה סבירה למדי והכריז מלחמה על ארה"ב.
זה המפגש הראשון אי פעם בין אש אמריקאית למשטר מוסלמי או ערבי.
הפאשה מכריז מלחמה, כוח אמריקאי נשלח להטיל סגר ימי על נמל טריפולי, ספינת הקרב פילדלפיה נופלת בשבי על 307 אנשיה ומוצתת כליל במבצע קומנדו לילי שנועד למנוע משוביה להשתמש בה כספינת קרב. ולבסוף, כיתת נחתים קטנטונת, שמונה חיילים במספר, יוצאת למסע לאורך מאות קילומטרים בחברת אלף לוחמי אופוזיציה מקומיים, כדי להפיל את הפאשה של טריפולי ולהמליך במקומו את אחיו הגולה. הפאשה כל כך נבהל מהמצעד הזה, שהוא ירד מהעץ וביקש מהאמריקאים הסכם שלום. ארה"ב מיהרה להיענות לתחנוניו, קיפלה את כוחותיה בחזרה הביתה ונטשה את שותפיה בשדה הקרב, נתונים למעשי נקם על ניסיון הפיכה כושל.
הנה שני שיעורים שקיבלנו: ראשית, הפקרה של בעלי ברית בשדה הקרב היא לא דבר חדש. ושנית, גם במלחמות של פעם לא תמיד ידעת מי ניצח. ובכל מקרה, מה שיגמור לתמיד (בינתיים) את הפיראטיות המוסלמית של הים התיכון יהיה הכיבוש הצרפתי של אלג'יריה (1830) – שלומיאלי יותר, אלים יותר ובוגדני יותר מכל הרפתקה צבאית אמריקאית עד אז או מאז.
גיבור הסיפור הוא ג'פרסון הוא נטה למדיניות חוץ מרוסנת – אבל נגרר למלחמה הראשונה של ארה"ב מעבר לים.
אחת הסיבות למדיניות החוץ הניצית של ג'פרסון כלפי המשטרים הברברים היא חטיפת ספנים אמריקאים לעבדות, (לו עצמו היו עשרות עבדים באחוזה שלו בווירג'יניה).
התייצבותם של המחברים לימינו של ג'פרסון נועדה בראש ובראשונה להדגיש את ההתבוננות האסטרטגית שלו ביחס למקומה של אמריקה בעולם. בעוד שיריבו, אדמס, טען כי במצבה הכלכלי והגיאו־פוליטי של ארה"ב מוטב לקנות את הביטחון הימי בכסף, כלומר, לשתף פעולה עם הסחטנות המוסלמית (בין השאר, כי לדעתו מלחמה נגד המשטרים הסוחטים לא תסתיים לעולם), לשיטתו של ג'פרסון אי אפשר לקנות בדמי החסות ביטחון בים לאורך זמן, ולכן מוטב להנחית על הבריונים של טריפולי מכה ניצחת. 200 שנה אחרי, המחלוקת נותרה בדיוק כפי שהיתה, ורק עולם המושגים השתנה. זה אומר: לא תאמין באיזה קלות מלחמה צודקת הופכת למלחמת נצח. וזה אומר: פייסנות מול טרור מובילה לעוד טרור.
בין אובמה לטראמפ:
ב-1801 ארה"ב היא חור נידח בסוף העולם – ב-2026 היא העולם עצמו; ב-1801 היא עדיין לא אימפריה –ב-2026 היא כבר לא אימפריה.
אובמה וטראמפ מופקרים באותה מידה, שכן האחד לא מסוגל לירות והשני לא מסוגל לחשוב אובמה דחף את מצרים לידי האחים המוסלמים בשם הדמוקרטיה, מסר את סוריה לפוטין בשם זכויות האדם, ובטיפולו בגרעין האיראני התייחס לאייתולות כאילו היו עוד ראשי מדינה מערבית ליברלית – בשם הדיפלומטיה. טראמפ, מצידו, יצא למלחמה בלי הכנה מוקדמת של הזירה המדינית, ובשילוב קטלני של קריזה וקפריזה הצליח לגרום לניכור של רוב מדינות המערב כלפי מלחמה שהן עצמן פיללו לה במשך שנים.
(איתי מאירסון, "מה אפשר ללמוד מההסתבכות האמריקאית הראשונה מעבר לים", "אל-ארצ'", 11.8.26).
https://www.haaretz.co.il/literature/study/2026-08-11/ty-article-magazine/0000019f-f15d-db94-a3df-fddfdbf70000
אנחנו כמובן מצדדים בג'פרסון ובטראמפ שלא נענים לסחטנות ונלחמים בה. הצרפתים ששמו סוף לסחטנות הפיראטים הערבים ע"י כיבוש אלג'יריה עושים היום את הדרך ההפוכה.
פיראט יהודי ממרוקו
ואם הזכרנו את הפיראטים הערבים והסחטנות שלהם אי אפשר שלא להזכיר גם את הנקודה היהודית. בפעם ההיא לא כבעלי ברית של אמריקה.
דון שמואל פאלאצ'ה (Samuel Pallache (1550-1616, היה רב, דיפלומט, סוחר, מרגל ושודד ים יהודי יליד מרוקו שייסד בסוף המאה ה-16 את צי הקורסארים של הסולטנות, שפעל גם בתיאום עם השלטון ההולנדי. עסק בחסות הסולטאן השליט בשוד ימי של ספינות ספרדיות ששבו עמוסות סחורות מיבשת אמריקה.
שמואל פאלאצ'ה נולד בפאס שבמרוקו כבן למשפחת רבנים מקהילת המגורשים שבפאס. כאיש משכיל שדיבר שפות רבות, הוטלו עליו על ידי שלטונות מרוקו שליחויות דיפלומטיות שונות באירופה. אחרי ניצחונה הגדול של מרוקו בקרב שלושת המלכים ב-1578, ארצות אירופה – כולל ספרד הקתולית – רצו קשרים דיפלומטיים עם הממלכה השריפית. שליחותו הדיפלומטית הראשונה, אליה יצא יחד עם אחיו יוסף הייתה למדריד, שליחות שכנראה לא עלתה יפה. שמואל עורר בביקורו זה בספרד את חמתה של האינקוויזיציה, אולי משום שעזר לאנוסים לעזוב את הארץ ועודד אחרים לחזור ליהדות.
האחים פאלאצ'ה יצאו אחר כך לשליחות נוספת לאמסטרדם, בשם הסולטאן מולאי זידאן. על פי כמה היסטוריונים הם היו היהודים הגלויים הראשונים שהתיישבו באמסטרדם. ב-1596 שמואל אירגן את המניין הראשון בביתו לתפילות יום הכיפורים והקים גם את בית הכנסת הראשון בעיר.
שמואל פאלאצ'ה שימש כשגריר מרוקו בהולנד בין 1609-1616, ותיווך בכריתת הסכם השלום ב-1610 בין מרוקו להולנד, ההסכם הראשון בין מרוקו המוסלמית לארץ נוצרית. ההסכם היה למעשה כריתת ברית לשיתוף פעולה של כמה ארצות כנגד ספרד. בהמשך, הוא פיקד על צי קטן של קורסארים (שודדי ים בחסות השלטון) של מרוקו. הוא נהג לתקוף ספינות ספרדיות שחזרו עם סחורות מאמריקה ואת שלל הסחורות מכר לאורך חופי מרוקו. המחקר ההיסטורי הראה שפאלאצ'ה התנהג במידת-מה כסוכן כפול, ניהל יחסים טובים עם בית המלוכה הספרדי והעביר לו מידע מסווג על היחסים בין המרוקאים וההולנדים. כאשר זה התגלה לבסוף, הפופולריות שלו אצל הסולטאן צנחה.
בספינת הדגל שלו היה בית-כנסת קטן וכן שהיה רב מוסמך. למרות עיסוקו האלים, הקפיד פאלאצ'ה על קלה כחמורה ונהג לומר תדיר כי הוא אינו מתפרנס משוד עוברי הימים. עקב היותו צאצא למגורשי ספרד עלתה השאלה אם התכוון לנקום בכתר הספרדי על גירוש ספרד. עוד מסופר עליו שכשהיה מגיע לבית כנסת, היו האנשים מבקשים ממנו בנימוס: "כבוד הרב, אין זה ראוי להכניס חרב לבית התפילה," והוא היה תמיד עונה: "לא תרד חרבי ממותני עד שלא אנקום במלך ומלכת ספרד על כל מה שעשו לאחיי היהודים."
ב-1614 השתלט על ספינה פורטוגזית והפליג עמה לכיוון הולנד. בגלל סערה נקלעה ספינתו לנמל פלימות' בבריטניה, ואף שהיה בידיו כתב חסות ממלך אנגליה, הצליח השגריר הספרדי בלונדון להביא למעצרו בטענה שהוא שודד ים. פאלאצ'ה הועמד לדין, אך לאחר משפט דרמטי זוכה מחוסר ראיות ושוחרר.
לאחר המשפט שב לאמסטרדם וב-5 בפברואר 1616 נפטר ממחלה ממארת. הוא נקבר בבית הקברות בית חיים שליד אמסטרדם – אודרקרק. נערכה לו הלוויה ממלכתית רבת משתתפים, בנוכחות מאוריץ, נסיך אורנז', הסטאדהאודר (שליט) של הולנד, שהיה ידידו האישי. על מצבתו נחקק "הנושא טוב עם אלוהים ועם אנשים."
לשמואל פאלאצ'ה היו שני בנים, יצחק ויעקב-קארלוס, שניהם שימשו לימים כדיפלומטים בשירות מרוקו. אחיו, יוסף פאלאצ'ה, ירש את מקומו ועד 1636 עמד בעצמו בראש צי של קורסארים ממרוקו.
https://he.wikipedia.org/wiki/שמואל_פאלאצ'ה
נקווה שהיום אין יהודים התורמים לסחטנות הימית של איראן גם לאור העובדה המדהימה של מיספר היהודים הגדול בישראל שריגלו עבור האיראנים.
נעמן כהן
50 שירי מתבגרים (34)
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

34.
שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שֶׁבע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד
עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית
בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* אהוד: ביום שלישי, 18.8.26 שודרה בכאן 11 תוכנית של נדב הלפרין על אסתר ראב. לצערי לא הודיעו לי על כך ולא שמעתי אותה. כל מי שיכול לעזור לי לאתר את התוכנית – יבורך.
* שלום אהוד, הנה קישור לפודקאסט על אסתר ראב ששודר בכאן 11
בתאריך 19/8/2026
https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8234/1090979

בברכה,
אלי ארגון
* מצאנו בספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר, דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם, וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה."
ואני רוצה להוסיף ולשאול מתי מספיק מר הייטנר לכתוב את הגיגיו הארוכים כאורך הגלות, מה הוא לא ישן הוא לא עובד אין לו דברים אחרים לעשות?
ממש פליאה בעיניי.
יוסף אתר
גימלאי מאושר
* אודי שלום רב. הערה לאורי הייטנר. פרשת ילדי תימן אינה עלילת דם אלא אירוע היסטורי חמור שלא נבדק מעולם עד תום. אשתי ומשפחתה עלו לארץ בשנת 1949 מאסמרה-אריתריאה , במקור המשפחה מעדן. בעת שהותם במחנה אוהלים בפרדס חנה ילדה האם יונה את הבת הרביעית בבית חולים בחדרה. התינוקת אשר שמה קטי נשארה מאושפזת בשל מחלת צהבת, למחרת היום ההורים הגיעו לבית החולים וקיבלו בשורה טרגית: הבת נפטרה . האב עובדיה איש משכיל ידען ותקיף דרש לקבל את הדו"ח הרפואי ולראות את גופת הבת.
הוויכוחיים נמשכו שעות ארוכות, נאמרו דברים קשים וסופו של דבר שהבת הוחזרה להוריה בריאה ושלמה. לאחר בירורים וחקירות הסתבר שהבת היתה מיועדת למסירה למשפחה אחרת. פרשת ילדי תימן הינה כתם חמור.
תודה
יוסי ליפסקי
* אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
https://EliArgon.com
מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
*
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?
**
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב
* *
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו 2026.
רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יצחק הילמן: סכנת המלחמה מול טורקיה
- יוסי אחימאיר: 1. מטען השנאה לא יפורק
- יוסי אחימאיר: 2. הרהורי סוף השבוע
- עמנואל בן סבו: 1. זו הדמוקרטיה חביבי
- עמנואל בן סבו: 2. יהודה שב הביתה
- עמנואל בן סבו: 3. הרצים לפריץ למסור פתשגן אנטי יהודי
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.8.26
- משה גרנות: פירותיו של קונגלומרט
- בן-ציון יהושע: קטרינה הקדושה בדרך לאודסה
- שישי מאיר: עד אין קץ
- נחום פ: אבא'לה
- נעמן כהן: קונסיפרציה אנטישמית חדשה
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (34)
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון