הרטוריקה של ארדואן כלפי ישראל היא מאוד עויינת. ככל הנראה, כל זמן שהוא מכהן כנשיא טורקיה, לא צפוי שינוי בסגנונו. הוא פשוט שונא פתולוגי של ישראל אבל חושש מאוד מלהכריז עליה מלחמה גלויה. לכן, למרות העוינות – אפילו יחסי הסחר בין המדינות הם בשיאם.

טורקיה חתמה לאחרונה על ברית צבאית עם פקיסטן וסעודיה. זאת היא עשתה כנראה בעיקר בגלל האינטרס המיסחרי הטורקי שמחזיק בתעשיית נשק מהמובילות בעולם, והאינטרס הסעודי לרכוש נשק זה בכמויות ובאיכויות שהוא מוצע. בעיקר בולטת השאיפה של טורקיה להפוך ליצרנית תעופתית משמעותית, ובעיקר למדינות בעלות חילות אוויר גדולים כמו סעודיה ופקיסטן. מדובר בין השאר באספקת מטוסי חמקן, תאומי החמקנים האמריקאיים, שארה"ב נמנעת, בלחציה של ישראל, ממכירתם לטורקיה. מדובר במטוסים שטורקיה פיתחה במשותף עם פקיסטן, וייתכן שבעקיפין גם במימון סעודי.

הקשר הסעודי-פקיסטני הוא קשר הוא עתיק יומין, ומתפר/ על כחמישים שנים. סעודיה, ככל הנראה, לפי פרסומים זרים, היא שמימנה את תוכנית הגרעין הפקיסטנית, תוך התחייבות חשאית של פקיסטן להעניק לסעודיה מטריה גרעינית עתידית, כולל מול האיום הגרעיני של איראן.

טורקיה, עם כל עוצמתה הצבאית, בהיותה הכוח השני בעוצמתו אחרי ארה"ב בנאטו, היא מדינה בעלת מתחים פנימיים קשים ומלחמה חיצונית עלולה להביאה להתמוטטות כלכלית. לכן ניתן להניח שטורקיה לא תיכנס למלחמה גלויה נגד ישראל, מחשש שתובס במלחמה כזאת ואחת התוצאות מכך תהיה התמוטטותה הכלכלית ואובדן השלטון של ארדואן על טורקיה.

עם זאת, קרוב לוודאי, שטורקיה גם לא תתערב בסכסוך של סעודיה עם החותים בתימן ולא בסכסוך של פקיסטן מול הודו על קשמיר. אלה סכסוכים בסדר גודל שטורקיה לא תוכל להיות מעורבת בהם, זולת דרך מכירת נשק. אחרי הכול היא אמנם חזקה אבל לא בסדר גודל של מעצמה עולמית כמו ארה"ב. אפילו ארה"ב עצמה נמנעת מלהסתבך בסכסוכים מקומיים אלה.

במקביל, גם פקיסטן, שנמצאת ביריבות היסטורית קבועה מול הודו, לא תשלח כוחות לעזרתה של סעודיה כנגד החותים בתימן ובוודאי שלא לעימות פוטנציאלי מול ישראל, שהיא בעצמה לפי פרסומים זרים, מעצמה גרעינית.

אשר לאיומיה של טורקיה כנגד ישראל. כאן עיקר האיום הוא בעיקר רטורי אבל טורקיה מנסה להשתלט מעשית על סוריה, תוך הסיוע שהיא מושיטה לה בשיקום צבאה. מכאן ההתקפה הישראלית לאחרונה על שדה התעופה הצפוני שלה, ששם, כנראה, ניסתה טורקיה להציב ציוד מתקדם שישראל ראתה בו איום מבחינתה. לכן, לסיכום, הסבירות למלחמה ישירה בין טורקיה לישראל היא נמוכה ביותר, אם כי הרטוריקה העוינת מסוגלת לייצר התלקחות. לטורקיה אין עליונות צבאית על ישראל. הזרוע היחידה ששם יש לה יתרון כמותי היא הזרוע הימית שלה, שהיא גדולה בסדר גודל לעומת זרוע הים הישראלית. אלא שבמקרה של מלחמה ימית, ישראל עשויה להיעזר בחיל הים היווני ובמדינות נוספות באזור, כולל הכוחות האמריקאיים, להרתעת טורקיה מהרפתקה ימית.

אשר לאיום אווירי טורקי , לטורקיה יש חיל אויר בגודל דומה לחיל האוויר הישראלי אבל היא חסרה מטוסי חמקן וחסרת ניסיון קרבי בסדר גודל שישראל רכשה במלחמתה באיראן. לכן, מבחינת יחסי הכוחות האוויריים הכף נוטה, בסופו של דבר, ללא ספק, לטובתה של ישראל.

בתחום הקרקעי לטורקיה יש עדיפות מיספרית על ישראל ויוון ביחד. עם זאת מלחמה יבשתית נרחבת של טורקיה, על הקשיים הלוגיסטיים שהיא מייצרת, לא תוכל להעניק לה יתרון מול ישראל.

נוסף להיבטים ביטחוניים, אסור לשכוח שטורקיה חברה בנאטו ומכאן גם שהיא חייבת להתייעץ עם חברותיה שם בכל מקרה של מלחמה ובוודאי מול ישראל שהיא בקשרים הדוקים עם הברית. מצב כזה מהווה בלם מדיני חזק שקרוב לוודאי שטורקיה לא תהיה מסוגלת לעמוד מולו ובוודאי לא תוכל לעמוד מול הלחץ האמריקאי שמתנגד טוטלית למלחמה כזאת. לכן, העוינות כלפי ישראל עשויה להימשך ואף להתעצם, אבל לא עד כדי מלחמה גלויה.

יצחק הילמן

שלא כנאמר בטעות בכותרת בעיתון זה ["מעריב"?] ביום שישי, שליח טראמפ, חתנו הצעיר ג'ארד קושנר, לא ביקר בשבוע שעבר בעזה. הוא "רק" היה בקאהיר ושם נפגש עם הנהגת חמאס ובראשה הטרוריסט שטרם חוסל, חליל אל-חיה. אותי הפגישה בקאהיר הקפיצה. הבית הלבן נותן לגיטימציה לאירגון טרור-נאצי, שחולל את טבח ה-7 באוקטובר, מנהל איתו מו"מ ומתפאר בהישגים לקראת פירוק נשקו ונסיגת ישראל.

בבואו לישראל אמר קושנר: "הם אמרו את כל הדברים הנכונים, אבל ברור שקשה לסמוך על אירגון טרור שביצע את הזוועות הנוראיות האלה... אנחנו ניתן להם הזדמנות לבצע, אבל זה יצטרך להתבסס על מעשים." נו, טוף, אבל הכרה כבר נתת לחמאס. וושינגטון מתווכת בין מדינת ישראל למדינת החמאס.

ברוב חוצפתו קרא החמאס ל"מועצת השלום" לחייב את ישראל ליישם את כל התחייבויותיה בשלב הראשון, "להפסיק את ההפרות, להסכים למפת הדרכים לשלב השני ולהתחיל בגיבוש לוח זמנים ליישומה." בעצם ישראל היא הנתבעת, היא הנלחצת אל הקיר – ובחמאס חוגגים. כך גם חגגו את רצח 1,200 מאחינו ב-7 באוקטובר.

התוקפנות של האירגון הרצחני הזה, כבר כמעט נשתכחה בעולם ה"נאור". היום השיח הבינלאומי הוא על "רצח עם" שביצעה ישראל, על ההרס שהמיטה על הרצועה ועל סבלם של העזתים. בית הדין הבינלאומי בהאג מבקש להעמיד למשפט את נתניהו, והסולטן המודרני מחריף את מסריו האנטישמיים באומרו כי "ישראל היא האיום מיספר אחת על תורכיה," כתירוץ להתנגשות קרובה עימה.

פגישת קושנר בקאהיר, שבה השתתף גם הכוח העולה באש"ף מוחמד דחלאן, הזכירה לי את נאומו ההזוי של הנשיא לשעבר אובאמה, שנשא ב-2009 בבירת מצרים, ובו קרא לעולם הערבי לאמץ את הדמוקרטיה. איזו נאיביות, איזו סיכלות. האם גם טראמפ נוהג בנאיביות כשהוא משגר את חתנו ללחוץ את ידו של הארכי-טרוריסט, ממשתתפי הטבח בישראל?

טראמפ אמנם מסכים עם נתניהו, שצה"ל לא ייסוג מ"מ אחד מהקו הצהוב, לפני שחמאס יתפרק כליל מנשקו. אבל מי פתי ויאמין ל"התחייבויות" אירגון הטרור? מי פתי ויאמין שיש סיכוי ש"מועצת השלום" אותה הקים טראמפ, תצליח לקדם משהו חיובי? אין שום סימן שחמאס מתכוון להתגמש. הוא מוסיף להניח מטעני חבלה, לצבור נשק, לשלוט ביד רמה בשטח שנותר בשליטתו ולהוציא להורג "משתפי פעולה".

הבה נניח שיסכים להתפרק מנשקו. האם רובים, טילים, מינהרות הם נשקו הבלעדי? לחמאסניקים יש נשק מסוכן לא פחות. הוא אינו מוחשי. הוא בלבבות. זוהי השנאה היוקדת ליהודים, המוטמעת בלב קטיניהם, והחלום להשמיד את ישראל. האם "מועצת השלום", יחד עם טראמפ יכולים לפרק את נשק השנאה וחלום "פלסטין מן הים עד הנהר"?

אפילו על הסכם השלום עם הגדולה במדינות ערב, מצרים, מרחף כל הזמן סימן-שאלה שמא המצרים יפרו אותו. במאמר שפירסם לפני זמן-מה דיפלומט מצרי בשם עבדאללה אל-אשעל, הוא קרא לערבים לפעול לחיסולה של ישראל על-ידי ביטול ההכרה בה, בהסכמי השלום עימה ובחברותה באו"ם, והכרה במדינה פלסטינית מהים ועד הנהר. הוא קרא לפלסטינים להמשיך בביצוע פיגועי התאבדות בישראל.

הסכמים עם ערבים כבודם במקומם מונח, אך תקפותם מוטלת בספק. כולנו מקווים כי למרות שההסתה במצרים נגד ישראל מתגברת, השלום הקר, הפורמלי, לא יתרסק. אבל האם הסכם עם פורעים שטבחו עשרות יהודים בחברון ב-1929, שרצחו את בני משפחת לזרוביץ ב-1938, שרצחו מאות ישראלים בשורת פיגועים לאחר הסכם אוסלו ב-1994, שטבחו את בני משפחת פוגל באיתמר ב-2011, וביצעו את טבח ה-7 באוקטובר הנורא מכל (ואלה רק דוגמאות בולטות) – יכול להיות בר-תוקף?

כלום שכחנו את דברי הארכי-טרוריסט ערפאת בנאומו ביוהניסבורג, 1994, כי הסכם אוסלו הוא זמני ובבוא העת אנחנו המוסלמים נפר אותו? אולי האמריקאים שכחו. עובדה: יד אמריקאית לוחצת-רוחצת יד חמאסית. לנו אסור לשכוח. יש לנקוט במישנה זהירות מול מה שרוקם בעזה ידידנו טראמפ באמצעות "מועצת השלום".

הדאגה בקרבנו רק תגבר, אם תקום בישראל ממשלת שמאל-מרכז, שקיצוניה הכנועים מטפחים את חלום מדינת טרור פלסטינית ביו"ש ובעזה. שום לקח לא למדו מההתנתקות וה-7 באוקטובר.

כל רואי השחורות אצלנו, במיוחד הם משחירים בהתקרב הבחירות, לא יצליחו להעלים את ההישגים הישראלים רק של הימים האחרונים:

ארטיום דולגופיאט הוכתר שוב לאלוף אירופה בהתעמלות מכשירים,

פריצת דרך בטיפול מונע מלנומה ב"הדסה",

משלחת מישראל מסייעת בקולומביה לחילוץ חללים ברעידת האדמה,

המשק הישראלי מציג מיספרים מצויינים,

ההייטק ממלא את קופת המדינה.

צה"ל יצר שלוש חגורות ביטחון: בדרום לבנון, בסוריה, ברצועת עזה.

מכונת דבש

כמעט חצי שעה היקצתה מכונת הדבש ששמה דנה וייס לראיון הצלה מתוק לנפתלי בנט.שוב ושוב הזכירה את ״מכונת הרעל״ – נתניהו כמובן – והרימה שאלות להנחתה. למדתי דבר חדש: בנט הוא שעומד מאחורי הצלחת מבצע ״שאגת הארי״, והוא כמובן יציל את מדינת ישראל. איזו מגלומניה!!

פריימריז של פעם

מאיר שטרית בערוץ 15 מתגעגע לפריימריז של פעם. הוא שכח את הדילים של אז, את העיוותים, את הגרעינים, את הסחר-מכר, את הסכינים (מטאפורית) בגב, הוא משבח את השביעיות הנוראיות ושוכח שיריונים בשפע, שדחקו מועמדים שזכו לעשרות אלפי קולות אל מחוץ לנבחרת ולכנסת. אבל מה? הכול כשר – גם אצלו – להשמיץ את הליכוד של היום.

חיים על המתים

בשנים האחרונות פחתו מודעות האבל – מקור הכנסה נאה – בעיתונים. את ההודעות על פטירת יקיריהם מפרסמות המשפחות ברשתות החברתיות. אבל בסוף השבוע היתה לעיתונים עדנה בתחום זה: עשרות מודעות אבל מילאו עמודים עם פטירתם של שמואל חרל"פ ושלום ליאון – זיכרם לברכה. חרל"פ היה איש עסקים מצליח, וכל מי שהיו קשורים עימו עסקית פירסמו מודעות אבל. שלום ליאון הוא אביו של ראש עיריית ירושלים, אז למה כל מוסדות העיר טרחו להוציא רבבות שקלים על מודעות אבל נפרדות? כך בנייני האומה, הרשות לפיתוח ירושלים, מוזיאון ירושלים, תאגיד הביוב והמים של ירושלים, מפעל ביוב וטיהור ירושלים, הקרן לירושלים, אירגון בוני ירושלים, החברה לפיתוח כלכלי בירושלים, ועוד חברות רבות אחרות שעובדות בירושלים. אינטרסנטיות. אגב, בשום מודעה אין מזכירים שלראש העיר יש גם אח, ד"ר נסים ליאון. תנחומיי מקרב לב לשניהם.

פריימריז = קזינו

תוצאות הפריימריס בליכוד – לפני 30 שנה. מקום 20 למשל קיבל כ-41 אלף קולות ולבסוף לא נכנס לכנסת. אז מה, הוא התבכיין? מי שלא מבין שבחירות פנימיות הן קזינו, אל לו להיכנס למשחק הזה ולהפסיד הון עתק.

יוסי אחימאיר

באחרונה רבו מהלכי האימים ורואי השחורות המאיימים בירידה מהארץ, בשריפת מדי סיפורה של שפחה, בשביתת שבת מול משרדי בית הדין הבינלאומי בהאג, בתביעה לכינוס מיוחד של עצרת האו"ם לביטול מדינת ישראל, אם חלילה הימין ינצח בבחירות.

אינני שותף למחשבות הנגד של הסבורים כי כך עלול להיראות היום הראשון של ממשלת "הריפוי, התיקון, השינוי", ממשלת החלומות, שיש הרואים בה ממשלת חלום הבלהות.

ממשלה המורכבת מזרועה הארוכה של השריעה והאחים המוסלמים, מידו הארוכה של בית הדין הבינלאומי בהאג, מגידולי מים החולמים על מדינת כל אזרחיה, מדינת כל נסיגותיה, מדינת כל מיעוטיה, ללא יהודים חרדים, ללא יהודים דתיים לאומיים, ללא יהודים האוהבים את מדינת העם היהודי ללא תנאים.

הם חוששים מאוד מהסכנה העלולה להתרגש על חלק מהעם היהודי, אם תיבחר ממשלת "הריפוי, התיקון, השינוי", ביום הראשון יוקמו מחנות מעצר לחרדים, במחנות סמוכים יעסקו בחינוך מחדש, מחנות מעצר יוקמו גם לכל מי שהתנגדו לשלטון החדש ומי שהתבטאו בעד השלטון הלאומי.

הממשלה תפעל לבצע טיהור במוסד, בשב"כ, בצבא, יוקמו בתי דין מיוחדים להעמדתם לדין של עיתונאים, פרשנים, שופטים, ראשי ישיבות.

כלי תקשורת שהעזו להשמיע דעה אחרת ייסגרו בצווים מיוחדים, ראשיהם יועמדו לדין בהאשמות של סכנה לביטחון המדינה.

בית דין צבאי מיוחד יוקם לטיהור קצינים בצבא, לסגירת מכינות קדם צבאיות, לביטול בתי הדין הרבניים.

בוטל מוסד הרבנות הראשית לישראל, בוטל הסטטוס קוו, בוטל הצביון היהודי, נישואין אזרחיים, תחבורה בשבת, עסקים פתוחים בשבת, כשרות לכל, מכל וכל.

ביום הראשון יוכרז על משפטי ראווה לראש הממשלה ומשפחתו, לשר המשפטים, לראש השב"כ, לראש המוסד, לראשי מפלגות של יהודים.

המתיישבים בחלקי מולדת התעוררו כשעל דלתות בתיהם נתלו כרוזים המורים להם לפנות את בתיהם ולהתכנס בין גדרה לחדרה, תושבי החוות נדרשו לארוז חייהם לקראת גירוש תוך חודש, נעצרה אכיפת החוקים בפזורה הבדואית, הופסקה הריסת בתים שנבנו באופן בלתי חוקי, תיאסר העלייה להר הבית, את הכותל ינהלו נציגי ירדן, טורקיה, פלשתין וישראל.

רכבת אווירית של מנהיגים מהעולם תגיע לחלות את פני ראשי הממשלה החדשה, שליחים לענייני שלום, לענייני מילים מחבקות, לענייני עקירת יהודים, שליחים של מילים גבוהות וסכינים חדות, שליחים של ניירות חתומים ומטעני חבלה מתפוצצים.

ניתן היה להציב את תרחיש האימים הנ"ל מול תרחישי הזוועה מ"איראן זה כאן" ועד "מדינת יהודה ומדינת ישראל."

חלק מהשמאל הקיצוני מוביל מסע הפחדה ושיח של גרדומים, מסע זריעת אימה וכאוס, מסע המבטל את הלגיטימיות של הפוסעים בנתיב הלאומי, מסע המוביל את מהלכי האימה ליצירת מציאות מדומה ועננה של חושך ואפלה.

זו הדמוקרטיה חביבי, זהו יום הבוחר, זוהי מהות ההליכה אחת לארבע שנים לשלשל את הפתק החשוב שיעצב את ארבע השנים הבאות.

אין צורך בתיאורי אימה ופחד, חורבן וסוף העולם, חובה לכבד את הכרעת הבוחר, גם אם אינה הבחירה שלך, הצטרפו לאזרחים שאהבתם ואחריותם למולדת אינה תלויה בתוצאות הבחירות.

יום הבחירות, הוא יום התקווה, ההזדמנות, יום ה-יחד היהודי-ישראלי, יום של מחלוקת בין אחים, בין אחים.

היש עוד אומה בין אומות העולם שאינה עוצרת לרגע את המסע הסיזיפי, הכואב והמייסר, מתוך הבטחה מוסרית בלתי כתובה להשיב את לוחמיה הביתה , חללים או חיים?

היש עוד אומה שבניה יודעים כי לא תפקיר אותם לגורלם? היודעים כי מדינת ישראל לא תנוח ולא תשקוט עד שישובו הבנים לגבולם?

היש עוד אומה שבניה, משפחותיה ואוהביה נאחזים באמונה ובתקווה, מסרבים להיכנע לייאוש ויודעים כי יבוא היום , גם אם ירחק , ובנים ישובו לגבולם?

היש עוד אומה שאזרחיה, אלה המברכים בתפילה לשלום המדינה ואלה המתפללים לשובם של הנעדרים, עוצרים מדי שבת את שטף יומם, דוממים בגאווה ומצדיעים לחלל השב למנוחת עולמים באדמה שכל כך אהב ועליה נלחם?

והיש עוד אומה שבה הורים שעשו כל שביכולתם להשיב את בנם למנוחת עולמים, וכבר אינם בין החיים, אינם מרפים ממנו גם לאחר לכתם? רוחם העזה, רוח האמונה והגבורה, ממשיכה את המסע גם אחריהם.

לאחר 44 שנים של פצע פתוח, פצע שממאן להגליד, פצע מדמם של זיכרון וגעגוע , הושבו שרידיו של גיבור ישראל, יהודה כ"ץ, אחד משלושת הלוחמים שנלחמו כאריות ונפלו בקרב העקוב מדם בסולטאן יעקב.

יהודה, הנעדר האחרון, שב עתה הביתה. חבריו לקרב, זכריה באומל וצבי פלדמן, כבר הושבו למנוחת עולמים, זכריה לפני שבע שנים וצבי לפני שנה.

היש עוד אומה בין אומות העולם המתפללת לשוב נעדריה במשך עשרות שנים? אומה המחייה את הכאב, את הזיכרון ואת הגעגוע, מתייסרת ופועלת, וממאנת להינחם על בניה כאילו אינם?

ועתה , יהודה, זכריה וצבי שבו לגבולם, שבו לאדמת הארץ שכל כך אהבו, שבו לאוהביהם, שבו אל הזיכרון הלאומי.

שבו כדי להזכיר לעם היושב בציון כי הערבות ההדדית, ה"יחד" היהודי-ישראלי, גדול מכל המחלוקות ומנצח את כל התופעות השוליות המנסות להאפיל, לכסות ולעמעם את זוהרו של עם הנצח , עם שאינו מפקיר את בניו.

יונה ומרים, הוריו של זכריה באומל, אברהם ופנינה, הוריו של צבי פלדמן, ויוסף ושרה, הוריו של יהודה כ"ץ , ניצבים בשערי גן העדן.

הם מקדמים את בניהם באהבה ובגעגוע, וסוככים בכנפיהם על יהודה, הפוסע עתה בשבילי גן העדן בדרכו אל כיסא הכבוד.

וכאן, בארץ הטובה, הארץ אשר עיני האל בה, ילוו את יהודה בדרכו האחרונה למנוחת עולמים.

ובשעה הזו ממש, חבריו מהקרב הנורא ההוא , זכריה וצבי , מקבלים את פניו. הם מפנים מקום לחברם, מנערים מעליהם את הסרבלים המפויחים מן הקרב ההוא ולוחשים: יהודה שב הביתה.

השבתו של יהודה היא זיכרון של עוז רוח ועוצמה, היא זיכרון למי שאנחנו, על אף כל המאבקים והמחלוקות, עם שאינו מפקיר את בניו, עם שאינו שוכח, עם שאינו מוותר.

44 שנים של זיכרון, 44 שנים של געגוע.

והיום , יהודה שב הביתה.

ביקורת על הממשלה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה גם בכירי מערכת הביטחון בדימוס זכאים, ואף חייבים, להשמיע את קולם.

אולם כאשר הכתובת אינה ממשלת ישראל או הציבור הישראלי, אלא נשיא ארצות הברית, מתעוררת שאלה עקרונית, היכן עובר הגבול בין הבעת עמדה לגיטימית לבין ניסיון לגייס לחץ מדיני חיצוני על מדינת ישראל והבאשת ריחה בעולם, בשם הדאגה לביטחון ישראל?

"מפקדים למען ביטחון ישראל" – (Commanders for Israel's Security – CIS) – היא תנועה ציבורית שהוקמה לפני 12 שנים, על ידי בכירים בדימוס ממערכת הביטחון, צה"ל, המוסד, השב"כ, משטרת ישראל ושירות החוץ.

בעת הקמתה מנתה התנועה כ-150 בכירים, ומאז גדלה לכ-600 חברים, התנועה מגדירה את עצמה כבלתי-מפלגתית, אך בעלת עמדה ברורה בסוגיות הביטחוניות, מדיניות ומאוד מאוד פוליטית וצבועה בערבוב צבעי שמאל קיצוני, שמאל ציוני רדיקלי, שמאל מרכז.

מטרות העמותה, על פי הפרסומים הן: שמירה על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קידום הסדר מדיני עם הפלסטינים מתוך תפיסה ביטחונית, התנגדות לסיפוח חד-צדדי של יהודה ושומרון, תמיכה בהיפרדות מדינית מהפלסטינים תוך שמירה על צורכי הביטחון, קידום יוזמת "ביטחון תחילה", הכוללת צעדים מדיניים, ביטחוניים ואזרחיים.

באחרונה עמותת העצומות של הגנרלים-לשעבר שיגרה לנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ עצומה ובה תיאור אוטו-אנטישמי על אחיהם היהודים, החלוצים והאשמתם באלימות ופשיעה לאומנית נגד הפלשתינאים.

הגנרלים-לשעבר העסוקים בהבאשת ריחם של החלוצים, ריחם של האחים היהודים בפני הפריץ – כחלק מהעצומות שפורסמו מיום היווסדה של העמותה.

2014 – מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו הקורא להיענות ליוזמת השלום הערבית ולפתוח במהלך מדיני, מכתב זה היה הבסיס להקמת התנועה.

2015-2016 – קמפיין "ביטחון תחילה", שבו הוצגה תוכנית להיפרדות מהפלסטינים גם ללא הסכם קבע מלא, תוך שמירה על חופש הפעולה הביטחוני של צה"ל.

2017-2020 – שורת עצומות נגד החלת ריבונות או סיפוח חד-צדדי ביהודה ושומרון, בטענה שהדבר יסכן את ביטחון ישראל ואת הרוב היהודי.

2023 – הצטרפות למכתבים ציבוריים שהזהירו מפני המשבר סביב הרפורמה המשפטית והשלכותיו על לכידות מערכת הביטחון ועל כשירות צה"ל.

לאחר טבח שבת שמחת תורה 2023 – פורסמו מסמכי מדיניות הקוראים לשילוב הכרעה צבאית בחמאס עם מהלך מדיני-אזורי הכולל את הרשות הפלסטינית ומדינות ערב המתונות.

2025 – מכתב לשר הביטחון בדרישה לפעול בתקיפות נגד תופעות של טרור יהודי ולמנוע פגיעה בחיילי צה"ל ובתושבים פלסטינים, בטענה שהדבר פוגע בביטחון המדינה.

לחלק מ"מפקדים למען ביטחון ישראל", בהם אבות הקונספציה, היתה השפעה למציאות הנוראה אליה הגיעו צה"ל ומדינת ישראל בטבח שבת שמחת תורה.

ועתה, בעיצומה של מלחמת התקומה, מלחמה בשבע חזיתות, מוצאים לנכון חברי עמותה זו, הנתמכת במימון על ידי הקרן החדשה לישראל, לפנות לגורם זר בקריאה להתערב בסוגיות בוערות של מדינת ישראל.

מכתב המספר סיפור של צד אחד, היוצר נרטיב, ההופך את מדינת ישראל למדינה בה תתי האדם מפעילים טרור יהודי נגד הפלשתינאים, מציאות כזב הגורמת לנזק עצום למעמדה שלל מדינת ישראל.

במכתב הדואגים לביטחון ישראל נכתבה האשמה כוללנית ותיוג יהודים, מאות אלפי מתיישבים, חלוצים, מלח הארץ, אוהביה ומגינה – כטרוריסטים.

הדואגים לביטחון ישראל, לא כתבו על הטרור הפלשתיני הרצחני, על רצח יהודים, על פיגועי טרור לעיתים עשר פעמים ביום, על טרור הכבישים, על הסתה, הפצת שנאה, חינוך לרצח יהודים.

מדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית היא מדינת חוק, מערכות אכיפת החוק פועלות נגד כל מי שנוקט בהתנהגות ובמעשים עבריינים, דין אזרח תל אביבי כדין אזרח מעלי.

האם הדואגים לביטחון ישראל מתכוונים לישראל מסוימת בלבד?

עמנואל בן סבו

על "לאניות דעתי – מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, זוגיות, הומור ומשפט"

מאת בני דון-יחייא

ביתן 2026, 524 עמ'

בניגוד לכללים המקובלים בספרות שיצירה חייבת להתרכז בעניין אחד, כלומר, לשמור על אחדות, הרי בקטעי הגות, ייעוץ, הדרכה וכד' – אין כלל כזה, והמחבר יכול להביא את הריבוי, במקום האחדות, ואם יש בהם אמירה מועילה – הרי זה מבורך. מבחינה זאת הספר שלפנינו דומה לקונגלומרט, כמו סלע הבנוי מהצטברות סלעים בעלי איכויות שונות, כפי שמתברר לקורא מהכותרת הארוכה של ספר זה.

באשר לשם "לאניות דעתי" – יש בכך אקרובטיקה לשונית, האהובה על המחבר – לא הביטוי הישן והשחוק – "לעניות דעתי", אלא "לאניות דעתי", כלומר, מה שיש לי לומר על מי שמאדיר את "האני – אני" ראו בעיקר את הפרק על הנרקיסיזם בפוליטיקה ששמו – "קבלו את הוד מעלתו – אני!"

הנושא הזה מופיע גם במקומות אחרים בספר. וגם יש בו אקרובטיקה לשונית, שהיא כל כך אהובה על המחבר (קצת דוגמאות: "שתיקת הכבסים", "חיוכים מנטרלים חיכוכים", "נפש תאומה הופכת לנפש תהומה", "עוד רזון למועד"). בהקשר הזה אנו פוגשים את העצה הנבונה של הספר שמתווכחים יימנעו ממונולוגים (בעיקר במדיה) ובטוקבקים הבריוניים, אלא יעדיפו דיאלוגים, כשבמרכזה ההקשבה, וכאן מצוטטת סימון וייל שסבורה כי ההקשבה היא צורת האהבה הנעלה ביותר. כמי שבקיא בארון הספרים היהודי, המחבר מפנה אותנו ליכולת ההקשבה והצניעות של בית הילל.

המחבר מביע התפעלות מכך שהיהודים מהווים % 0.2 מאוכלוסיית העולם אבל זוכים מעל 20% מפרסי הנובל. ואיך הגענו לכך? על ידי עידוד האוריינות, והוא מזכיר את יהושע בן גמלא שחייב לשלוח ילדים בני שש-שבע למלמד, וכן העובדה שהגויים סגרו עלינו את שערי עבודת האדמה, לכן פיתחנו את הראש, וכאן הוא מזכיר את איינשטיין, פרויד, קארל מארקס, וכן יהודים שסחפו אחריהם מיליארדי בני אדם – מארק צוקרברג וסרגיי ברין.

בנדון יש לי קצת השגות: קדם ליהושע בן גמלא כבר שמעון בן שטח (המאה הראשונה לפני הספירה) שקבע כי יש לציין בכתובה שישלחו את התינוקות לבית הספר (ירושלמי, כתובות ח' י"א). וכן, בנושא האוריינות דווקא עם ישראל פיגר לעומת העולם האלילי. אין בכל המקרא זכר לבית ספר, וכאמור עד שמעון בן שטח לא היתה אוריינות חובה בישראל. לעומת זאת במצרים, בשומר ובבבל היו בתי ספר, מאות שנים לפני שהעברים התגבשו לעם. באתונה כל ההורים שכרו מורים לילדיהם, ובמאה החמישית לפני הספירה היו בה "אוניברסיטאות" (האקדמיה של אפלטון, והליקיאון של אריסטו). בספרטה היה חינוך חובה לבנים ולבנות, כבר במאה ה-6 לפני הספירה (בזמן מקביל לימי חורבן הבית ושיבת ציון).

דון-יחייא מזכיר חתני פרס נובל, גאונים כמו איינשטיין פרויד וכו', אבל לא נעלמת ממנו העובדה הפשוטה כי אלה היו יהודים חילוניים שהשתחררו מכבלי הדת, שעיינה את חכמת הגויים, תרבות ואמנות. הדת שלנו דוחה תרבות, ומאפשרת רק דבר אחד – להגות בה' ובתורה יומם ולילה (דברים ו' 9-4, יהושע א' 8). זאת הסיבה שהחרדים בימינו אינם מוכנים ללמוד מדעים, ושאר לימודי הליבה, כי הם חייבים יומם ולילה להגות רק בתורה.

יש עוד נושא שיש ביני ובין המחבר פלוגתא: הוא מתפעל מהאגדה החסידית, בה הבעש"ט הקדים פורענות בבואו ליער, שם הדליק מדורה, התפלל, והגזירה התבטלה דורות אחריו – המגיד ממזריץ', ר' משה ליב מססוב ור' ישראל מלוז'ין שוכחים מה הבעש"ט עשה ומה התפלל, ובכל זאת בזכות אדמו"ריותם – הגזירות מתבטלות. צר לי, אינני יכול להתפעל כמו המחבר, כי עובדתית – שום תפילה לא עזרה, גירושים, עלילות דם, פוגרומים, וזוועת השואה לא התבטלו, ולא יכלו להתבטל על ידי תפילה. אלא שהמאמינים, מעניקים תוקף של אמת לאגדה, ולא למציאות.

נדמה לי שאלה שני הנושאים בהם אני בר פלוגתא למחבר, לגבי שאר הנושאים אני ממש מזדהה עם הכתוב, ורוצה ללמוד מהחןכמה המבוטאת בהם. וכן, אם מישהו נבהל מגודלו של הספר (524 עמ'), אני ממליץ לקרוא בתחילה את הפרק "שתי שתיקותיה החכמות" (עמ' 95-91), וזה יהיה עבורו "מתאבן": אימו של המחבר הגיבה בשתיקה לשני שקרים של הבן, בילדותו, וממש לפני שהלכה לעולמה. הפרק הזה ריגש אותי ברמות, כמו בזמנו – "א יידישע מאמע", או כמו "לתמונת אימא" של לאה גולדברג.

שני פרקים מרתקים בספר מתארים טיולים שערך המחבר עם חברו דודו טופז – בהודו, בסין ובהונג קונג. כמו רוב הישראלים, גם אני ביקרתי במקומות מרתקים אלה, אבל פערתי עיניים לנוכח הדיווח המופלא של המחבר על המוזרויות, המראות, והתובנות בהקשר למה שראו עיניו של הישראלי בעולמות השונים בתכלית ממה שהאדם המערבי רגיל לו. וכן, מרגש היה לקרוא על סופו הטראגי של דודו טופז, כשהחבר המסור, מחבר הספר הזה, היה בין היחידים שהראו לו חברות גם כאשר גונה על מעשיו (בצדק!) מכל מכריו וחבריו.

חטיבה גדולה בספר זה מוקדשת להדרכה בתחום המשפט, הדרכה שנוגעת לכל אחד מאיתנו. הרי מעט מהטוב הזה המורעף לקורא: למרות האהבה המוצהרת הגדולה בין בני זוג צעירים, רצוי וחשוב לחתום על הסכם ממון. הסכם ממון בין בני זוג נשואים חייב אישור בית המשפט, הסכם ממון בין ידועים בציבור אינו מחויב באישור כזה. כשמתחילה להיווצר זוגיות שנייה, חובה להבטיח את זכויות הילדים מנישןאים קודמים. המחבר מציע דרכים שונות על פי מצבים שונים לחבר צוואה. רצוי חיבור באמצעות עורך דין ובנוכחות שני עדים, אבל גם צוואה שנכתבה בכתב ידו ובחתימתו של המוריש – תקפה. כותב הצוואה צריך לדעת כי זכויות רכושיות של בן/בת הזוג אינן בטלות בשל נוסח הצוואה. המחבר מפרט באילו תנאים ניתן לבטל צוואה, כגון המצב הקוגניטיבי של המוריש, כגון חיבור בהשפעת היורש שאליו מיטיבה הצוואה. הסתרת מחלה או מום מהמועמד לנישואין מוכרת כעילה לגירושים, ואפילו לפיצויים. ניאוף מבטל מתנה לנואף/ נואפת, אבל אינו סיבה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש. וכן, על הרוב בגידה אינה יכולה להיות עילה לביטול משמורת על ילדים.

המחבר מצביע על הבדלים בין בית הדין הרבני לבית המשפט. לפי המשפט העברי אישה נואפת, או אישה עוברת על דת – אינן זכאיות למזונות. בחלק מהמקרים גם בית המשפט מיישר קו בעניין זה. המחבר מזהיר את החתנים: הכתובה מחייבת, והטענה "כתבתי סכום ענק בלחץ משפחתה של הכלה" – אינה מקובלת על הדיין. ביטול כתובה במשפט העברי רק במקרה של מעשה כיעור, עבירה על דת, סירוב לקיים חיי אישות, או נטישת הבית. בתקופתנו, כאשר אישה עשויה להשתכר יותר מהבעל, וכאשר הבעל מובטל, ייתכן מאוד שבית המשפט יקבע מזונות על האישה.

בכל הנוגע לאלימות במשפחה, שעל הרוב מדובר באלימות כלפי נשים – ליד חוקים טובים בנושא במדינת ישראל, המחבר מביא ראיות מהמשפט העברי, מזכיר דיינים מלפני מאות שנים שפסקו נגד התופעה המכוערת הזאת, הגם שבעיוני ברמב"ם מצאתי כי הוא ממליץ לכפות על אישה את חובותיה אפילו בשוט (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י').

הבאתי כאן מבחר קטן מתוך ההדרכה המשפטית המצוינת בנושאים שכל אזרח נזקק להם, וצריך לומר שהכול נוסח בלשון שווה לכל נפש.

בני דון-יחייא הוא בקיא גדול בדיני משפחה וירושה, הוא היה עד לאינספור משפחות שנפרמו, שנהרסו, בעטיה של אי התאמה בין בני הזוג, והמאבק שלהם להיפרדות. הוא הרי צריך להיות מעוניין שזוגות ירצו להיפרד, כי בין השאר, מהם נובעת פרנסתו, והנה, הוא מצהיר בצורה חד משמעית: אל תתגרשו! (עמ' 319), וכדי שתקלה זאת הכרוכה בממון רב, בכעס ובהמתנה מורטת עצבים לטחנות הצדק הטוחנות לאט, הוא מציע כמה עצות זהב לשמירת הזוגיות ולחידוש האהבה.

הרי מקצת מעצות הזהב של עורך הדין המיומן הזה: תהיו ביחד, אבל גם קצת לחוד (בפרפרזה לכותרת שירו של יהודה עמיחי – עמ' 299), תנו "ספייס" אחד לשני, צריך להחליט שמעניקים זמן לבן הזוג לרצונות הייחודיים שלו; למען שלום בית מותר לשנות קצת מהאמת, ועל כך הוא מביא ראיה מבית הילל שריקדו לפני הכלה במילים "כלה נאה וחסידה", אפילו הכלה לא היתה ראויה למחמאה כזאת; המחבר אומר אמת גדולה: האהבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לעצמו, והאישה צריכה להיות לא רק "מקודשת לי", אלא גם "מחודשת לי"; אסור להגיע אל הזוגיות עם עקרונות נוקשים, אין סיכוי ל"רוצים אהבה עכשיו!" אלא צריך להתאזר בהרבה סבלנות, סבלנות ליד חנות נעליים, וסבלנות כלפי מי שמוזיאונים משעממים אותו; עצת זהב: אל תערבו את הילדים במאבק ההורים; הנשק הסודי של זוגיות טובה – הומור, וכך הוא מנסח בהברקה לשונית: חיוכים מנטרלים חיכוכים (עמ' 336, 357, 365); בהקשר הזה מזכיר המחבר את עמנואל קאנט, שהוסיף לדברי וולטייר: לא רק תקווה ושינה הם מתנות לאדם, אלא גם הצחוק (עמ' 365); המחבר מביא סדרה של בדיחות משעשעות, חלקן משלושת הכרכים של אלתר דרויאנוב. המחבר סבור שהציפייה להתאמה מוחלטת בין בני הזוג איננה ריאלית, רק בחנות נעליים יש זוגות מתאימים (עמ' 394).

נראה לי שאני הפנמתי את העצות הטובות שמציע דון יחייא לזוגיות מאריכת שנים: אני חבר של רעייתי האהובה כבר 64 שנים (פלוס!) ויש בינינו ריעות שמתחזקת עם השנים. בלא ספק הפנמנו את עצותיו של המחבר, אבל בדקתי, כי ביום שהחלה החברות ביני ובין רעייתי – 30.3.1962 – היה בני דון-יחייא בן עשר. יכול להיות שכבר בגיל זה ידע לייעץ עצות טובות? על בני דון יחייא אני מסוגל להאמין הכול, כי הרי כבר בגיל 10-9 ניבא לו רב בית הכנסת שיהיה עורך דין, ולא עוכר דין.

משה גרנות

יום חמישי, בוקר. השעה שמונה ושלושים. המנקה הגיעה. יש לעזוב את הבית. מה עושים? נוסעים מאבו גוש למרכול בקניון החדש של מבשרת. בשעה זו עדיין מקומות רבים בחניון.

עולים עם עגלת הקניות ל״רמי לוי״. רובם המוחלט של העובדים הוא מכפרי הסביבה. אבו גוש, עין רפא ועין נקובא. הנשים ברובן בלבוש צנוע ומעוטרות בחיג'אב. לקונים הדוברים ערבית יתרון וחיוכים. אני אחד מהם. התור עדיין קצר, משלמים ואני מברך את הקופאית ״אללה, יעתיק אל עפייה״ – האל יעניק לך בריאות…

״גם לך אבא'לה,״ היא עונה בעברית. זו בעיה, הם תמיד עונים לי בעברית... זה כניראה המיבטא... משם לחניון להשאיר את הקניות ברכב.

חוזרים למעלה ומתיישבים בבית הקפה. על השולחן שלט ״שירות עצמי״. אני ניגש לדלפק ומזמין, קפה ומאפה. כן, זה עם המילוי והאגוזים. ״אבא'לה,״ אומר לי הברמן, שב, שב, אני כבר אגיש לך. אני שב לשולחני ומתיישב.

כעבור כמה דקות הוא מופיע ומניח לפני קפה מהביל ומאפה שחומם מעט. ניחוח ממכר ומוכר מתגנב לנחיריי ומפעיל את בלוטות הריר שלי.

אני לוגם מעט מהקפה, טובל את קצה המאפה בספל ונוגס בו. אשתי מעיפה בי מבט זועם – היא שונאת כשאני עושה זאת. כמובן, זה חלק מן ההנאה… שניהם, הטבילה והמבט… אני טובל ונוגס שוב, מתרווח ומתבונן סביבי.

ליד השולחנות הפזורים מסביב יושבים מגוון של אורחים, כשליש מהם בלבוש ערבי. בשולחן שלידי, ארבע נשים מצחקקות ומשוחחות בערבית. אישה נוספת כבת 30 מתקרבת ומצטרפת אליהן, חיג'אב לראשה. לפתע אני מבחין כי היא לובשת חולצה שחורה ועליה, ממש על החזה, הדפס, שתי כפות ידיים בלבן וטקסט צבעוני. אני קורא ולא מאמין למראה עיני, כתוב שם בגדול ״TOUCH ME״.

אז מה, היא יודעת או לא יודעת אנגלית? לרגע היססתי אם לשאול אותה אך נמנעתי. המלצר שם לב לתגליתי, קורץ לי, מתקרב אלי ולוחש באוזני ״אל תתרגש, אבא'לה.״ חייכתי והרמתי שתי ידיי...

מעברו השני של בית הקפה השתלט מוכר פרחים על השטח, עציצים ופרחים למיניהם פזורים והכל נראה כשטיח צבעוני פורח.

אני שם לב שהוא מכריז בקול רם ״FLOWERS״, ״FLOWERS״ שוב ושוב. העניין ניראה לי מוזר, מדוע באנגלית? במבשרת? והוא ממשיך והפעם גם מוסיף

״LADIES AND GENTLEMEN, FLOWERS, FLOWERS״.

סקרנותי גואה, אני חייב להבין מדוע באנגלית? אני קם וניגש למוכר, בחור צעיר, מזוקן כיאות למנהג העכשווי, מכנסיים קצרות כחולות, כובע בייסבול לראשו ועל פניו מרוח חיוך.

״איזה פרחים תרצה?״ הוא שואל.

״רק רגע,״ אני אומר ״תסביר לי מדוע אתה צועק באנגלית ולא בעברית?״

״יש פה הרבה אמריקאים,״ הוא עונה וממשיך ״מלבד זאת זה גימיק, אנשים שמים לב יותר לדברים יוצאי דופן, האנגלית חודרת להם לראש מהר…״

וואלה, צודק, חשבתי.

"מה שמך?"

״סמי. ואתה?"

"נחום. אקח זר ליליות כתומות,״ אני אומר.

הוא מעיף בי מבט, מחייך ואומר ״בחירה מעולה.״ מכין זר, מוסיף אליו ורד לבן, ״שי בשבילך אבא'לה.״

נחום פ.

אהוד: לאן נעלמה אשתך בסיפור?

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!