לעולם אזכור את הטיסה לאתיופיה, בעת שמיספר יהודים חובשי כיפות ומגבעות עמדו בקצה המטוס מתפללים תפילת מנחה, טרם שהחמה תשקע, מעשה שהתקבל בהבנה ויש שיאמרו בהערכה ובכבוד על ידי רוב הנוסעים.

ואז התרומם יהודי בשנות הארבעים, הסיר את האוזניות וסינן בארסיות מתחת לשפם שהתחבר לזקן העבות המעוצב שלו "שבו כבר תפסיקו לעשות בושות, שבו בשקט," שב למקומו, בעוד עיני המתפללים מביטות עליו בחמלה וברחמים, והחזן לחש את תפילת הקדיש.

נזכרתי באירוע זה בעקבות צונאמי האנטישמיות המציף את העולם, אנטישמיות אשר מעולם לא הלכה לשום מקום, תמיד נכחה, עולה ויורדת, לעולם אינה נעלמת.

נזכרתי ביהודי עם האוזניות והבושה להיות יהודי כשמעתי יהודים בארה"ב בכלל ובניו יורק בפרט, כשהממדניזם, הזכיר להם את יהדותם, את זהותם, את היותם חולייה בשרשרת הדורות של עם הנצח.

הממדניזם העיר גם את מי שביקשו להתנכר ליהדות, להעלימה, להניחה בקרן זווית, להתכחש אליה, הממדניזם העיר גם את מי שביקשו להעלים כל סממן יהודי, שדיברו באנגלית מהוקצעת ביותר, עם נימוסים מופלגים, שהתחזו לאמריקאים מוחלטים.

הממדניזם גרם ליהודים בעל כורחם להביט במראה, לצבוט את הלחי, לשמוע את הקול הפנימי הלוחש לו, אתה יהודי.

הממדניזם כמו הארדואניזם, כמו ההיטלריזם מזכירים ליהודים על מגוון אמונותיהם, שונות ערכיהם, התנכרותם והכחשתם, כי לעד יישארו יהודים.

המציאות האפלה של ענני השנאה המרחפים מעל ראשנו ומאיימים שוב, כמו בימים ההם, מזכירה ליהודי בלוס אנג'לס, במנצ'סטר, בניס, באמסטרדם, בליסבון וברומא כי יהודים אנחנו.

ה-פתאום היהודי התעורר מחדש, לא רק מאהבת ישראל, לא רק מחרדת השונאים, לא רק מהדחייה של האנטישמים השקטים המתעוררים מעת לעת ומזכירים גם למתנכרים את יהדותם.

ה-פתאום היהודי התעורר, האחים היהודים על גווניהם המיוחדים, על זרמיהם, שבו לדבר בשפה היהודית היחידה, המחברת, המגשרת, המזכירה לנו, בעל כורחנו את יהדותנו.

אלה הם ימים נוראיים ליהודים ברחבי העולם, ימים של רוחות רעות, רוחות העבר המנשבות בעוז, ללא מורא, ללא בושה, ומציבים את שנאת היהודי בקדמת הבמה העולמית, שנאה שמאז שנות השלושים של המאה הקודמת לא נראתה.

ו-פתאום שונאינו ומבקשי השמדתנו מאלצים אותנו להתבונן בנפש היהודי, לפשפש בזהות היהודית, לבחון את הקשר היהודי שלנו לעם עתיק היומין.

זוהי עת רצון, זוהי שעת חסד, זוהי הזדמנות לחיבור יהודי עולמי, לא מיראה ומפחד השונאים כי אם משום הטיעון הברור כל כך, הפשוט כל כך, הנהיר, אחים אנחנו.

אחים אנחנו, מאותו השורש, מאותו הגזע, מאותו העץ העתיק אשר גם אם ענפיו צבעם שונה, מראם שונה, גודלם שונה, הם יונקים מאותו שורש החיים, מאותו הגזע.

פתאום הזכירו לנו שאנו יהודים, אחים, עם קטן משפחה יהודית גדולה.

מחשבות הנוגות עוטפות אותי, משתלטות ומותירות תחושת מרירות לא מעודנת, המחשבות הטובות מנסות לדחוק במחשבות הרעות, הנוגות, המייסרות, מבקשות לפנות את הייאוש ולהציב במקומו את התקווה.

טריליוני מילים, מיליארדי משפטים, ספרים רבים נכתבו וייכתבו על המשפט שטלטל מדינה שלימה למעלה מעשור, ועל אף זאת נדמה כי יש הסבורים כי טרם הגיעה העת לקריאת בואו חשבון .

משפטו של ראש הממשלה, ראוי לו שייחקר וייבדק על ידי ועדת חקירה נטולת אינטרסים, אשר תהפוך כל אבן כדי למנוע את העוול, העינוי והעיוות הנורא הבא.

ייכתב הברור מאליו, במקום שיש ספק אין ספק, כשיש חשדות חובה לחקור על פי החוק, במקצועיות ובאחריות, בידיים נקיות, בתום לב וביושרה, חקירה חפה מכל אינטרסים, מכל פוזיציה, מכל תפיסת עולם פוליטית, חקירה כמו שחקירה אמורה להתקיים, בלב פתוח ובנפש חפצה.

במשפטו של ראש הממשלה, המשפט המשמעותי ומחולל התמורות הגדול שהתקיים במדינת ישראל, אירע כמעט כל מה שלא ראוי היה שיתרחש, תהליכים פגומים מהיסוד, מציאות מעוולת אשר הציבור נחשף אליהם בכל פעם מחדש ונותר מוכה תדהמה ותימהון.

כבר בשבוע הראשון למשפט שהחל לפני עשור, נכתב גזר הדין, נכתבה ההכרעה, על ידי חלק מהעיתונאים שלבשו את גלימת התועמלנים, חלק מהשופטים שעטו גלימות פוליטיקאים, חלק מראשי מערכת המשפט בעבר, נשיאי עליון, שופטי עליון, פרקליטי מדינה, יועצים משפטיים, אשר הטייתם היתה ברורה יותר ממגדל פיזה, חלק מהפוליטיקאים לשעבר ובהווה, בעלי מטען חורג של תסכול, קנאה, שנאה, חלק מראשי זרועות הביטחון לשעבר, ראשי שב"כ, מוסד, צה"ל, האליטה שנאחזה בקרנות המזבח וגם אחר שציפורניה נשברו המשיכה להיאחז בתואר אדוני הארץ.

חבורה זו ושותפיהם באקדמיה, הייטק ושאר מערכות אשר סירבו לקבל את הכרעת הבוחר, כבר בשבוע הראשון למשפט קבעה כי ראש הממשלה, אשם, דינו האחד הוא ירידה מהבמה הציבורית וצעידה בשמאל ימין לתא קטן ואפל בכלא.

עננת הגאווה שהוכיחה את חוסנה של הדמוקרטיה והשוויון בפני החוק התחלפה במהרה בעננת תוגה שריחפה מעל ראשו של הציבור הישראלי, עננה קודרת, נוראה.

המחשבה כי ניתן להאשים אדם, מחנווני בחנות תבלינים ועד ראש ממשלה המנהל מלחמה בשבע חזיתות, תוך עיוות דין מחריד, תוך ביצוע פעולות חקירה המנוגדות לחוק, רמיסת זכויות, יצירת מצגי שווא, הדלפות בלתי פוסקות ומגמתיות, תרגילי חקירה המזכירים משטרים אפלים, והרשימה ארוכה יותר מאורכו של משפט זה.

מערכת משפט חזקה, עוצמתית, עצמאית ונטולת פניות היא נשמת אפה של מדינה דמוקרטית, היא רשות חשובה ביותר כרשויות נוספות.

לדאבון הלב מערכת זו איבדה בעשור האחרון את אמון הציבור, רבים הם המזהים את מקום המשפט כמקום הרשע, הפגיעה במערכת המשפט אנושה, זהו פיגוע לאומי, לא פוליטי, פגיעה בחוסן הלאומי, מערכת משפט עצמאית הזוכה לאמון הציבור היא חומת מגן של האזרח.

לאור ההתפתחויות במשפט, אותו מנהלת מערכת המשפט נגד ראש ממשלת ישראל, ובשל חשיבות שיקומה של מערכת המשפט, עם או בלי רפורמה משפטית, חייבת לקום ועדת חקירה אשר תחקור את אופן קיומו של משפט זה אשר בעיני חלק מהציבור לא היה אלא משפח.

מדינת ישראל חייבת מערכת משפט עצמאית, נטולת פוזיציה, הזוכה לאמון הציבור.

עמנואל בן סבו

בשיח על סוגיית השתמטות חרדים מצה"ל, נשמעת לעיתים התביעה ש"מי שלא לומד – שיתגייס," אם זה יקרה, יהיה זה שיפור לעומת המצב הנוכחי, אך לא זו בלבד שאין בכך פתרון הבעיה – אין סיכוי שזה יקרה ללא שינוי עומק של שורש הבעיה.

כך גם שאר הפתרונות המדברים על מכסות, כדוגמת הצעתו של איזנקוט, שמתכתבות עם "חוקי הגיוס" למיניהם. יש המדברים על מכסות על פי מיספר, יש המדברים על אחוז מסוים מבין החרדים, או אחוז מסוים מכלל המתגייסים, שכמובן כולו – חרדים. בכל אלה יש סיכוי, אולי, בספק רב, לשיפור במצב, אך לא לתיקונו.

שורש הבעייה, אם כל חטאת, הוא הסדר תורתו אומנותו. עצם ההסדר המאפשר שחרור מגיוס, או דחייה לאין קץ של הגיוס, לטובת לימוד תורה. ההסדר הזה הוא החטא הקדמון. זהו חטאו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון. בן גוריון הוא גדול מנהיגי ישראל, אך בעניין הזה הוא טעה וסיבך אותנו בצרה הפוגעת קשה כל כך בביטחון המדינה, בכלכלת המדינה ובחברה הישראלית, והיא מהווה איום על עתידנו. אגב, בן גוריון, בהגינותו, הודה בטעותו והתחרט עליה. הקריסה היתה של בגין. בגין הוא אחד המנהיגים הגדולים בתולדותינו, אך בנושא הזה הוא חטא חטא חמור. אם עד אז ההשתמטות היתה על פי מכסות, בגין ביטל את המכסות, והחיל את הסדר תורתו אומנותו על כל בחורי הישיבות. פתרון הבעייה אינה חזרה לעידן שקדם לבגין, עידן המכסות, כי שם החלה ההידרדרות.

הסדר תורתו אומנותו אישר דחיית גיוס, שמשמעותה פטור מגיוס, לבחורי ישיבות. בחורי הישיבות הם האליטה של המגזר החרדי. האם החרדית רוצה לראות את בנה לומד בישיבה. הלימוד בישיבה הוא הוא האידיאל. הוא השידוך הטוב ביותר. ברגע שהמדינה, באמצעות ההסדר המגונה הזה, יצרה זהות בין המודל לחיקוי בחברה החרדית להשתמטות מצה"ל, היא יצרה את הסיטואציה הנוכחית, של מגזר שלם, גדול וגדל, שהשתמטותו – אומנותו, ללא קשר ללימוד בישיבה. אגב, אני מקפיד לכתוב "לימוד בישיבה" ולא "לימוד תורה", כי מי שלומד באמת את תורת ישראל, אמור להיות הראשון להתגייס לצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, בשל מצוות התורה. לכן, דווקא מתוך החשיבות הרבה שאני מעניק לתורה, למקומה בחיי העם היהודי וללימוד התורה, אני סולד עד עומק נשמתי מן העיוות שלה, כמכשירת ההשתמטות מצה"ל.

למה בן גוריון פטר מכסה של בחורי ישיבות מגיוס לצה"ל? ראשי היהדות החרדית ידעו לפרוט על הנימים הנכונות בנפשו של בן גוריון. שלוש שנים אחרי השואה, הם דיברו אתו על אובדן עולם התורה, קריסת עולם הישיבות, וההכרח ביצירת קבוצת עילית של עילויים, שיצילו את עולם התורה. היה עליו להשיב להם, שעם כל הכבוד, אנו כעת במלחמת מצווה, שאליה הכול יוצאים, גם הפטורים מהשתתפות במלחמת רשות, ואגב, גם בין הפטורים הללו לא היו לומדי תורה. את עולם התורה ישקמו תלמידים בני עשרים ומעלה, והצעירים יותר יצטרפו אליהם אחרי שחרורם משירות בצה"ל (שאורכו היה אז שנתיים). אך הוא נכנע, והסכים למכסה של 400 עילויים, ואף לא הגביל זאת בזמן, נניח חמש שנים. וכדי להבטיח שמי שפטור מצה"ל בשל לימוד תורה אכן ילמד תורה, נאסר עליהם לעבוד. וכך הגענו לתהליך של יצירת "חברת הלומדים", תופעה שלא הייתה כדוגמתה מעולם בתולדות ישראל; חברה שהגברים בה אינם משרתים בצה"ל ואינם מתפרנסים. כתוצאה מכך, החברה החרדית היא חברה חולה, והחולי הזה מסכן את כולנו.

כעת יש להבריא את החברה החרדית. זו חובתנו כלפיהם כאחים. איני כותב זאת בשנאה, כפי שהם מאשימים אותנו. אני כותב זאת, באמת ובתמים, מתוך אהבת אחים, מתוך רצון להושיט יד לאחים בצרה, כי אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ואם אנחנו לא נרפא אותם, לא תהיה להם תקנה. תקראו לזה פטרונות? אז תקראו לזה פטרונות. אבל זו הדרך היחידה להציל אותם.

יש לבטל כליל את הסדר תורתו אומנותו. אין עוד פטורים למיניהם. נקודה. כולם חייבים להתגייס.

איני מאמין שהדרך לאכוף זאת היא במעצרים. האם אפשר לעצור את עשרות אלפים המשתמטים? כל הרעש הגדול בחודשים האחרונים היה בגין מעצר 16 עריקים חרדים בלבד. אותם עצורים הופכים לשאהידים וזה רק מחריף את הבעייה.

האם אפשר לא לעצור אותם, מבלי לפגוע בעיקרון השוויון? האם בג"ץ ייתן ידו לפגיעה כזו בשוויון? אני מאמין שכאשר יוכח לבג"ץ שנעשים מעשים אמיתיים לגיוס, כולל סנקציות אישיות על המשתמטים, הוא יקבל זאת.

מה צריך לעשות כדי להבריא את החברה החרדית החולה? ניתוח חירום, לניתוק מוחלט של החברה החרדית מעטיני תקציב המדינה. החיבור הזה הוא מושחת ומשחית. מעתה – אף אגורה למגזר החרדי המשתמט, אף אגורה למוסדות החינוך להשתמטות, אף אגורה לישיבות המשתמטים, ובוודאי אף אגורה למשתמטים עצמם, ואף אגורה לארגונים ל"מניעת נשירה" כלומר להרחבת ההשתמטות. כל יתרונות מדינת הרווחה יישללו ממי שאינם משרתים בצה"ל. מכל משתמט תישללנה זכויות והטבות רבות. האבסורד, שציבור המשרתים בצה"ל, התורמים לכלכלה ומשלמי המיסים, נושא על גבו את המשתמטים ומממן אותם – חייב להיפסק באיבחת חרב.

במקביל, על המדינה ליצור חלופות מתאימות לציבור החרדי. זה צריך להיות היעד המרכזי מחיסכון המיליארדים הרבים הזורמים למימון ההשתמטות והמשתמטים, לצד הטבות למשוחררי צה"ל ולמילואיניקים. בראש ובראשונה, יש להעצים בגדול, בענק, את רשת החינוך הממלכתי חרדי, כך שבכל עיר ואזור בישראל יהיה חינוך ממלכתי חרדי. לצד שעות תלמוד התורה, ילמדו הילדים לימודי ליבה – אנגלית, מתמטיקה, אזרחות, תנ"ך, היסטוריה ומדעים, ברמה שתאפשר להם להיות אזרחים יצרנים ומועילים ואנשים בני תרבות. מערכת החינוך הממלכתית חרדית תחנך להשתלבות במדינה ובכלכלה ובשירות משמעותי בצה"ל כחובה וכזכות. והחשוב מכל – החינוך הזה יהיה חינם. לא חינם בקריצה – חינם מלא מלא. כך, כל הורה חרדי יבחר האם לשלוח את ילדיו, חינם אין כסף, לחינוך החרדי הממלכתי, או לשלם במיטב כספו על החינוך העצמאי שלא יקבל אגורה מקופת המדינה. אני משוכנע שרוב גדול מקרב ההורים יבחרו בחינוך הממלכתי חרדי. זה יהיה התיקון הגדול.

גם צה"ל צריך ללכת לקראת החרדים, למרות הפגיעה בערך צבא העם (ובתקווה שזו פגיעה זמנית) בהקמת יחידות דוגמת חטיבת החשמונאים, הפלוגות החרדיות בחטיבות החי"ר ויחידות טכנולוגיות ומודיעיניות אחרות. יש להקים לאורך הגבול המזרחי רשת של ישיבות חרדיות צבאיות, שבהן החיילים ישלבו שמירה ופעילות בט"ש עם לימוד תורה. יש להקים ישיבות הסדר חרדיות. ניתן לאפשר לכמה עשרות עילויים הסדר הדומה להסדר ספורטאי מצטיין או מוזיקאי מצטיין – לומד תורה מצטיין. כמותם, הוא יתגייס לצה"ל, אך ישרת בתפקיד עורפי שיאפשר לו לקבוע מדי יום עתים לתורה.

המהלכים הללו עשויים לרפא לא רק את החברה החרדית החולה, אלא את החברה הישראלית כולה.

צעדים אלה צריכים להיות חלק מיצירת הברית הישראלית, שתכלול מילוי חובות לאומיות בידי כל האזרחים, כולל האזרחים הערבים, במסגרת שירות אזרחי.

זה נוסח המאמר ששלחתי ל"הארץ" באוגוסט 1990 ואשר התפרסם, בשינויים קלים, בעמוד הראשון של החלק הפובליציסטי, ביום 19.8.90. לפני 36 שנים. בעטיו לא חתם לי ראש הממשלה יצחק שמיר על תעודת פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול, שבו זכיתי באותה שנה.

בתקופה שקדמה להקמת המדינה התקיים ביישוב היהודי קרע בין "הפורשים" לבין "היישוב המאורגן". חילוקי הדיעות החריפים בין שני הצדדים, אצ"ל ולח"י מצד אחד, וארגון ההגנה (שהיה משותף ל"ארץ-ישראל העובדת" ולחוגי האזרחים) מצד שני – היה אופי המאבק בבריטים ובערבים. "היישוב המאורגן" הכין את הכלים להקמת המדינה, ובזכותו קמה מדינה ריבונית ודימוקראטית שלא נגררה לתוהו-ובוהו של שלטון הרחוב ושל הנהגת האירגונים הקיצוניים, שנתקראו אז גם בשם "טרוריסטים" ופגעו לא רק באנגלים ובערבים אלא גם באחיהם היהודים.

מאבק הערבים בציונות היה רצוף מעשי רצח אכזריים של יהודים כמעט מראשית ההתיישבות העברית החדשה. "היישוב המאורגן" גרס "הבלגה", כלומר, שלא תהיה מלחמת הכול בכול, ושתגובת הקיצונים ברחוב היהודי, ה"טרוריסטים" למיניהם, לא תגלוש לאותה מידה של אנארכיה, של נקמת רצח ללא הבחנה – שאילו ניתן להן דרור ספק אם היתה קמה היישות הדימוקראטית והריבונית ששמה מדינת ישראל. אילו התגברו בשעתם "הפורשים" על "היישוב המאורגן" – היינו עלולים להיראות כבר אז כלבנון היום, ארץ של מלחמת הכול בכול, באין שלטון מרכזי, באין "הבלגה", כאשר טירוריסטים למיניהם, חמומי-מוח ברחוב ויסודות פליליים המוצאים להם פורקן ותועלת במעשי-אכזריות – נותנים את הטון ושולטים במה שהיתה פעם מדינה מסודרת.

ארגוני הטרור הערבים מנהלים בנו מלחמה עיקשת ועושים כל שבכוחם כדי לפורר את מדינת ישראל ולעשות לה מה שהצליחו לעשות בלבנון – ארץ הפקר ומלחמת אזרחים שבה שכונה נלחמת בשכונה, עדה בעדה, מיליציה במיליציה, והרחוב והיצרים שולטים. ככל שהמצב אצלנו מחריף, ומעשי הרצח המכוונים, הפרובוקאטיביים, שעושים בנו הערבים, מצליחים לזעזע אותנו יותר ויותר ולעורר בנו את רצון הנקמה שלוחת-הרסן – כן משחקים לידיהם בתגובותיהם, (נוסח "הפורשים" של אז) – כל חוגי הטרור, האלימות, הקנאות, וארגוני המיליציות של יהודים שבקירבנו, העוזרים בכך לפלשתינאים לפורר את ישראל.

אילו היתה ממשלה אחראית בשלטון כיום, היתה מבינה שהסכנה הנוראה האורבת לפתחנו כיום היא הלבנוניזאציה הזוחלת והתפוררות הסמכות שלה-עצמה, של השלטון המרכזי, של "היישוב המאורגן". הצרה היא ש"היישוב המאורגן" אין לו הרבה נציגים בממשלה הקיימת, למרות שמבחינה חברתית הוא אולי גם כיום הנושא על גבו את המירקם הדימוקראטי והריבוני של מדינת ישראל. יש יותר נציגים בממשלה לאנשים שהלך-רוחם הוא עדיין בסגנון "הפורשים" של אז, שאהדתם הגלוייה והנסתרת נתונה למשתוללים ברחובות, למבצעים מעשי-נקם ללא הבחנה, למביאים את ישראל אל סף מלחמת אחים – ואין תמיכתם נתונה חד-משמעית לכוחות הסדר והחוק, לאנשים במדים הנשחקים ונקרעים בעבודתם הסיזיפית בין ערבים ליהודים, ובין רחוב יהודי ההולך ומקצין בתגובותיו לבין ממשלה המשדרת מסרים של הבנה, עידוד והעלמת-עין כלפי מנטאליות יהודית הגורסת תגובות של כמעט מעשי לינץ' ושל נקמת דם ללא הבחנה.

אהוד בן עזר

אהוד: גם כיום דעתי היא שבן גוריון צדק במאה אחוז בפרשת "אלטלנה". אם ישלו את "אלטלנה" מן הים ויציבו אותה כאנדרטה, זו תהיה אנדרטה לסכנת הלבנוניזציה של ישראל כיום!

על "רעב" מאת קנוט המסון

מנורבגית – איתמר אבן זוהר

שוקן 1997, 185 עמ'

קראתי בעיון רב את "רעב" של קנוט המסון מתוך כוונה כנה לברר במה זכה הספר הזה לתהילת עולם, ואני מודה שלא נחלתי הצלחה גדולה.

"רעב" (1890) הפך את קנוט המסוון (שמו המקורי – קנוד פדרשן) לסופר שתורגם לעשרות שפות, ביניהן – בעברית (תרגום משני מרוסית), ופתח בפניו את הדרך לפרס נובל לספרות (1920), בעקבות רומן אחר – "ברכת האדמה".

גם הביוגרפיה שלו לא עזרה לי ממש להבין במה גדולתו של האיש: הוא דגל באינדיבידואליזם קיצוני, סגד ליסודות אליליים, לאינסטינקטים קמאיים, הרבה בעקבות ניטשה, והיה בין תומכי השלטון הפרו-נאצי בנורבגיה של וידקון קוויזלינג. העריץ את היטלר, ואף נפגש עם גבלס והיטלר.

נקודה אחת יש בכל זאת לזכותו: הוא אהד את העם היהודי, ואם להאמין לאיתמר אבן-זוהר, המתרגם ומחבר "אחרית דבר", הוא שלל את יחסו של היטלר כלפי היהודים, ואף תמך בהקמת מדינה ליהודים.

חוקרי ספרות ממליצים לא להיות מושפעים מהביוגרפיה של הסופר כשבאים לשפוט את יצירתו. קיבלתי על עצמי את התובנה הזאת, וקראתי בעיון את "רעב", אבל ספר זה אמור להתבסס על חוויות חייו האמיתיות של המחבר, כלומר, הרעב היה באמת מנת חלקו של קנוט המסון עצמו. כל הרומן מתאר את האני המספר מוכה כפן מבהיל הנמשך לפעמים 4-3 ימים ברציפות כל פעם, מבלי שנכנס פירור לפה. כדי להשתיק את הרעב, הוא מוצץ קיסם עץ, אבן קטנה, קליפת תפוז, ופעם אפילו כירסם עצם שביקש מקצב, כביכול, עבור כלב שלא היה לו. בשל היעדר מזון לאורך ימים שלימים, כשסוף סוף הוא זוכה לארוחה, הוא מקיא את נשמתו, ואז בא חשבון עם האל שמתנכל לו. הוא מנסה להשיג עבודה, אבל עומדים בתור לפניו, והוא מחמיץ הזדמנויות. עיקר פרנסתו אמורה להתבסס על מאמרים ופיליטונים שהוא מביא לעיתונים בעלי השמות – "מספריים" ו"המפקד". כשכתיבתו מתקבלת, הוא זוכה לקבל חמישה כתרים, ולפעמים אפילו עשרה. הכסף נמוג מהר בעטיו של החוב לאכסנייה, בה הוא מתגורר, ותמיד מעל ראשו איום הגירוש, ואז, במזג האוויר הקר, כשבגדיו רטובים מגשם, הוא נאלץ להציע לעצמו מקום לינה ביער שמחוץ לעיר, במחסה של חסרי בית בעירייה, שם הוא עונה לשאלון כאילו שמו אנדריאס לאנגן, עיתונאי. על כן, כל חסרי הבית שלנו שם מקבלים תלושי מזון, ואילו הוא לא מקבל, כי הציג עצמו כעיתונאי שבילה בבית קפה עד מאוחר, ואיבד את המפתחות של הבית.

לפעמים הוא אפילו משוטט לילה שלם באין דרך להשיג מקום לינה. הוא חסר רכוש כמעט לחלוטין: יש לו שמיכה, שבה הוא מתעטף בלילות הקרים, וגם אותה הוא היה מוכן למכור תמורת כסף להשיג אוכל, אבל סוחר יד שנייה, אינו מעוניין. הוא מישכן את ספריו, את המקטורן שלו, את השעון, וכשלא נותר לו דבר למשכן עבור כמה פרוטות (מאית "הכתר" היא "ארה"), הוא מוכן לתלוש את הכפתורים מהמעיל שלו, אלא שהמשכונאי אינו רוצה בהם.

בלית ברירה הוא מחפש חברים שעשויים לעזור לו, ואולי להלין אותו לילה – החבר הצייר אינו יכול לקבל אותו, כי יש אצלו בחורה. חבר אחר החליף דירה, וגם בדירה החדשה הוא נעדר, כי נסע למשפחה. הוא מבקש לקבל הלוואה של פרוטות מחנות מכולת, אבל אלה מסרבים לתת לו, למרות שהוא מצהיר שלא אכל מספר ימים. יש מספר חברים שחייבים לו כסף (למשל, אחד שכינויו "בתולה"), אבל הוא לא דורש את כספו חזרה.

מסתבר שכאשר הוא משיג כסף עבור דברים שמשכן, הוא נעשה לארג', ומוכן להעניק את הכסף לעני אחר, כשהוא נשאר חסר פרוטה. ההתנהגות שלו ברחוב מוזרה, ואפילו אלימה: הוא נטפל לאנשים, ממציא סיפורים על בעל הבית שלו, מעשים שלא היו מעולם, ומכריח להאזין לשקריו. הוא נטפל לאנשים, גם לבעלי מום, מאיים, מדבר בצורה מוזרה לנשים, ולשוטרים שהוא פוגש כל פעם. השוטרים אוסרים עליו לישון בגנים ציבוריים, ומפנים אותו ללינה של חסרי בית. הוא נלווה ליצאנית, כאילו מוכן לשכור את שירותיה, אבל די מהר הוא מודיע לה שאין לו כסף. לבסוף הוא מתחזה לכומר, ומציע לה לחזור למוטב. אגב "כומר", יש לו רגעים של השראה דתית, ומוכן להיוועד אצל כומר, אבל מגיע אליו שלא בשעות הקבלה. ביתר "הנפילות" שלו לרעב ולהיעדר מקום ללון, הוא קובע שאין אלוהים, ואם יש, הוא ראוי לבוז (עמ' 123).

הוא מחשיב את עצמו לאדם מוסרי, אבל כאשר עובד במכולת נותן לו עודף מחמישה כתרים, שלא מגיע לו, כי לא שילם, ולא היה לו איך לשלם, הוא מכניס את הכסף לכיס, ועושה חגיגה: מזמין אומצה במסעדה, וכמובן, בשל קיבתו הריקה, הוא מקיא את נשמתו. יש לו ייסורי מצפון על הכסף שקיבל בעורמה, ומעניק אותו למוכרת עוגות זקנה. לאחר זמן הוא מתוודה בפני המוכר על כך שקיבל עודף שלא מגיע לו, ומתפאר שמסר את הכסף לזקנה ענייה. הוא כועס על החנווני משום שלא הסגיר אותו למשטרה. בחוותו את הרעב הקבוע, הוא דורש מהזקנה מוכרת העוגות תמורה עבור הכסף שמסר לה, ולכן מגיעות לו העוגות שיש לה על הדוכן. במקרה אחר הוא מזמין מרכבה, מטרטר את הרכב מרחוב לרחוב, ולבסוף נעלם לו, והרי לא היה לו כסף לשלם לרכב – מדוע סתם להתעלל בו?

למרות המצב האומלל שלו, הוא מתנהג בפאסון: מספר על ספר פילוסופיה שכתב, על מחזה שבוודאי יופיע בתיאטרון. בהזיות שלו הוא רואה עצמו שר בממשלה, נושא נאומים פוקחי עיניים. מתוך גאווה הוא מסרב לקבל דמי קדימה על מאמר עתידי. למרות שאין לו פרוטה לקנות משהו לאכול, הוא מבטיח לעלובי חיים כמוהו שיעניק להם כסף "בקרוב".

לאורך כל הספר לא מוזכר שמו, ורק שמות שהוא ממציא עבור מי ששואל. בשלב על נושאי כתיבתו, שמהם הוא שואב את פרנסתו העלובה, יש מעט מדי פרטים: הוא כותב על פשעי העתיד, מחזה על ימי הביניים, על זונה שמתעמתת עם אלוהים. תמיד חסרים לו מיספר עמודים כדי לסיים, והוא עובר בפתאומיות מאופוריה על טיב כתיבתו, לייאוש על כך שכתיבתו אינה ראויה. זה מגיע עד כדי כך שהוא קורע לגזרים את כתב היד על המחזה, שנטע בו כל כך הרבה תקוות. לי לא היה ברור איך הוא כותב מאמרים שקשורים איכשהו בשייקספיר, קאנט, ליל ברתולומאו, כאשר אין ברשותו שום ספר.

יש בספר מספר מחזורים על אותו עניין: רעב של מיספר ימים, התלבטות מה למכור מבגדיו ומה למשכן, התלבטות איפה יבלה את הלילה הקר, אחר כך קבלת סכום מסוים, שמתפוגג מהר, והכול חוזר על עצמו, פחות או יותר, באותה מתכונת.

יש רק שתי אפיזודות שיוצאות דופן: הוא נטפל לצעירה (כמו לאנשים רבים אחרים) ומודיע לה מיספר פעמים שאיבדה ספר. הצעירה וחברתה חושבות שהוא שיכור. מסתבר אבל שצעירה זאת מאוהבת בו, למרבה התמיהה, והיא מופיעה כמעט כל ערב בבגדים שחורים ליד פנס הגז בקרבת האכסניה של הדובר. הוא מבקש ללוות אותה הביתה, והיא מסכימה, לפני הפרידה היא מחבקת אותו ומנשקת אותו בפה (והרי הוא מלוכלך, בגדיו מרופטים, בלי כפתורים, סמרטוט חובש את אצבעו שנשך ברגע של הלקאה עצמית, נעלו קרועה לאחר שעגלת לחם דרסה את רגלו). הם נפגשים שוב, והיא מסכימה שיבקר אותה בדירתה – אימא (החירשת) מבקרת במשפחה, אחותה נסעה להמבורג, והמשרתת בחופשה. היא לועגת לו שהוא ביישן ומשעמם. הוא מראה לה שהיא טועה, מחבק אותה, משכיב אותה על הספה, ופורם את כפתורי שמלתה כדי לנשק את שדיה. היא מתחילה לפחד ממנו, אבל בפרידה (הארוכה!) היא מודיעה לו שהוא בכל זאת מוצא חן בעיניה. בהמשך הוא רואה אותה בחברת גבר שמכנים אותו "הרוזן", והוא מבקש להציג כי הוא שווה נפש. המפגש הזה עם הצעירה הזאת מתקשר עם הזייה של הדובר על נסיכה החיה בארמון פאר, מאוהבת בו נואשות, ותובעת שינשק אותה. לנסיכת חלומות זאת הוא קורא בשם אליאיאלי, ובשם זה הוא מכנה את הצעירה שכנראה באמת מתאהבת בו, ובאיזה שהוא שלב, כשהדובר נזרק מהאכסניה בשל חוב לבעלת הבית, היא שולחת לו באופן אנונימי מעטפה עם עשרה כתרים. כתמיד הוא נוהג בחוסר היגיון: זורק את עשרת הכתרים לבעלת הבית (שבוודאי היה חייב לה הרבה פחות!), ונשאר שוב לי פרוטה לאוכל נפש.

אפיזודה שנייה, שיוצאת דופן במחזוריות הנ"ל, מוזכרת כאשר בייאוש כי אין לו מקום לינה, הוא חוזר לאכסנייה שגורש ממנה, ורואה את בעלה של בעלת הבית (בטלן, שמבלה במשחק קלפים, כשכל העבודות על אשתו ההרה) מציץ דרך חור המנעול, ומתפקע מצחוק. הוא מזמין את הדובר להציץ גם כן, והוא רואה את בעלת הבית שוכבת במיטה עם הדייר החדש, הימאי, שקיבל את החדר שהדובר נזרק ממנו. ליד מיטתם של השניים נמצא אביה הישיש, המשותק, שייתכן כי בזמן ההתייחדות הנ"ל כבר היה מת.

הספר מסתיים בזה שקברניט רוסי מוכן לנסות אותו בעבודות הסיפון, ואם לא יפיק ממנו את התועלת המקווה, ייפרדו באנגליה.

קראתי ספרים שעניינם עלובי החיים אצל אונורה דה בלזק, ויקטור הוגו, צ'ארלס דיקנס, פיודור דוסטוייבסקי, אבל שם יש לסופרים אמירה, והקורא מזדהה עם אלה שגורלם לא שפר עליהם. בספר שלנו יש רושם שהמחבר מבקש שהקורא ישנא את הגיבור, המתואר כהפכפך – מאופוריה לדיכאון, ורצון למות. יש סצינות שבהן הוא עצמו מודה שהוא מגעיל, וחסר מינימום של הבנה בהוויות החיים. החידה מהרישא של רשימה זאת בעינה עומדת: איך ספר זה הפך לקלאסיקה בעולם הספרות?

משה גרנות

זו הבשורה שמביאה עימה המפלגה החרדית החדשה 'הציבור החרדי', שראשה מאשים את העסקונה הפוליטית החרדית בהתחמקות מן הערך היהודי המחייב 'אחריות' * 'הציבור החרדי'- החיבור החרדי * " פתק ליהדות התורה וש"ס - הוא פתק לבריוני הפלג הירושלמי"

פאניקה במפלגות חרדיות ש"ס ויהדות התורה. הדישדוש המפואר שלהן בסקרים האחרונים, סביב מספר מנדטים חד ספרתי, מהווה לגביהן בשורת איוב: קהל מצביעיהן הפוטנציאלי, שרק הולך וגדל דמוגרפית, מאס בעסקונה החרדית ובורח מן הספינה הטובעת; ואילו לגבי הציבור יש בדישדוש הזה משום בשורה טובה, שמבטיחה שאת מקומן המפוקפק בקואליציה העתידית, ואת מאבקן הבלתי נלאה לטובת עיקרון 'נמות ולא נתגייס,' תתפוס המפלגה החרדית החדשה 'הציבור החרדי', שהושקה השבוע וחרטה על דגלה השתלבות מלאה של הציבור החרדי בהוויה הישראלית – בצבא, בכלכלה, בתעסוקה ובמערכת החינוך (באמצעות הכשרת לימודי ליבה והעתקת מערכת החינוך היסודי למסגרת הממ"ח – חינוך ממלכתי חרדי), 'הציבור החרדי' יוצאת לבחירות תשפ"ז עם הסיסמה שהישראלי הממוצע בהחלט יכול לחיות איתה: "מי שלומד ותורתו אומנותו – ימשיך ללמוד ללא הפרעה. מי שאין אומנותו תורתו – ישרת בחטיבה החרדית בצה"ל, שתהפוך בעזרת השם לאוגדה החרדית של צה"ל."

ערב ההשקה של 'הציבור החרדי' תוכנן בקפידה, שנוסדה בידי בבית שמש מוטי לייטנר, בן 33, אב לארבעה, מהנדס תוכנה, המשמש סגן ראש העיר בית שמש, מטעם סיעה חרדית מקומית, שמייצגת את החרדים העובדים. מחשש שמא יתפרצו לאולם בו התקיימה ההשקה קנאים שיבקשו לפוצץ את האירוע החשוב, שמן הסתם עוד ייכנס להיסטוריה הפוליטית של ישראל, וייזכר כרגע שבו עברה ההנהגה הפוליטית החרדית לפאזה אחרת של אחדות ישראל והפסקת ההתבדלות החרדית וניתוץ חומות הגטו החרדי – התבקשו המשתתפים בערב ההשקה ההיסטורי- ובהם לובשי כותנות בלבן בוהק חרדי ובעלי כותנות כחולות, וכמה צעירים נושאים נשק אישי וגם מיספר נשים חרדיות, להירשם מראש ולקבל בוואטסאפ את מיקומו המדוייק של המפגש באולם קטן בלב אחת השכונות החרדיות של בית שמש. הערב עבר בשלום.

מפלגת 'הציבור החרדי' מתכוונת להציע בית פוליטי לאותם חרדים – המכונים בבוז בתקשורת החרדית המיינסטרימית 'החרדים החדשים' או , 'בעלי הצווארון הכחול', המאוכזבים מהתנהלות הח"כים החרדים שלא הביאו שום הישג של ממש לציבור החרדי ושכל מאמציהם ממוקדים בסיסת 'נמות ולא נתגייס'.

עצם קיומה של 'הציבור החרדי', והתמודדותה על קולות המצביע החרדי ובעיקר על קולה של המצביעה החרדית שנושאת בעול פרנסת המשפחה מאתגר את הח"כים החרדים הוותיקים ששקועים מדושני עונג בכורסאות עור הצבי של הכנסת, מנותקים מן המציאות הישראלית (גולדקנופף: "למי רע פה?")

בערב ההשקה התבשרנו כי 'הציבור החרדי' תהיה פה לכל אותם "חרדים שמזדהים עם הישראליות, וחשים עצמם דחויים ומנודים ומטרה לאיבה מצידה של החברה הישראלית." כפי שאמר המייסד לייטנר בערב השקת מפלגתו: "אנו מייצגים ציבור חרדי שהנהגתו הפוליטית איבדה קשר עם המציאות." הסיעה החרדית החדשה מציעה לציבור החרדי מודל חרדי ישראלי חדש, של חיים עם המציאות ולא נגדה.

ואולם שאלת הצלחתה של סיעת 'הציבור החרדי' להגיע לכנסת, תלויה בהחלטת ראשיה ורבניה (שזהותם טרם נחשפה לציבור, אבל יש כאלה), בשאלה 'הגורלית' אם יצורפו נשים לרשימת מועמדיה לכנסת. האישה החרדית, ככלות הכול,היא בהחלט בבחינת 'מאן דאמר(ה)' בחברה החרדית, בהיותה המפרנסת העיקרית במשפחתה והיותה המשכילה במשפחתה ובעלת תואר אקדמי שמשדרג את שכרה (67% מכלל החרדים הלומדים באקדמיה הן נשים). אם לא יהיו נשים ברשימתה ספק אם הרשימה החרדית החדשה תוכל להמריא.

בטקס השקת המפלגה תלה לייטנר את יציאתו לדרך, בניתוק המוחלט של הח"כים החרדים מהמציאות: "אחריות, היא ערך עליון עבור החרדים בכל הדורות. לצערנו, ההנהגה הפוליטית הוותיקה – שכחה אחריות מהי. בשלוש השנים האחרונות מדינת ישראל מצויה במלחמה בזירות רבות מול אוייבינו הקמים עלינו לכלותנו, מלחמה שהתחילה בטבח הנורא שהזכיר לכל אחת ואחד מאיתנו אחריות מהי. אלפי חרדים נרתמו והתגייסו, באו לסייע וניסו לעזור בכל מה שרק יכלו, אבל נראה שהאסונות הכבדים דילגו מעל ראשה של ההנהגה הפוליטית המנותקת."

ועוד משהו היה בפיו על ניתוק ההנהגה הפוליטית מצאן מרעיתה: "כשראש מפלגה רקד לצלילי 'בשלטון הכוייפרים אין אנו מאמינים' ממש באותן דקות עשם ישראל כולו התבשר על נפילתם של לוחמים קדושים בקרב, זו לא היתה טעות, אלא מדיניות – מדיניות שהפכה את הניתוק והטיפשות לדרך. עלינו להביט למציאות בעיניים – החברה החרדית ניצבת בפני איום קיומי: הרחובות שלנו נמסרים לידי קיצונים, המתחרים ביניהם מי יפעיל אלימות קשה יותר. בני הישיבות נרדפים בידי השלטונות, תקציבי המעונות נעצרים – וההנהגה ממשיכה לעסוק בשימור כוחה במקום בפתרונות. אנחנו מצויים בעיצומה של התנגשות חזיתית בין החברה החרדית לעם ישראל כולו. התנגשות שתוצאותיה הרות אסון לנו, לבני הציבור החרדי ולמדינת ישראל כולה."

"הכישלון וההתנגשות המסוכנת – הם לא גזירה משמיים. הכישלון הוא תוצאה של הליך הקצנה מסוכן שעברה ההנהגה הפוליטית הוותיקה. נציגי יהדות התורה וש"ס הלכו שבי אחרי קיצוני הפלג הירושלמי, שהפכו מפלג אלים ושולי, לקובעי המדיניות לטובת הנציגות הפוליטית הקיימת, ואת התוצאות כולנו חווים על בשרנו."

"פתק ליהדות התורה וש"ס - הוא פתק לבריוני הפלג הירושלמי. כדי שחברת הלומדים תוכל להמשיך להתקיים ולשגשג בארץ ישראל, אנחנו חייבים להישיר מבט אל המציאות ולטפל במשבר הגיוס, בעוני ובאפלייה. מי שלומד יזכה להגנה מוחלטת ומלאה. מי שאינו לומד – ישרת. לא תקום רק חטיבה חרדית – תוקם אוגדה חרדית."

אכן דברים נכוחים. 'הציבור החרדי' מציגה דגם של בן תורה שגם עובד לפרנסתו וגם קשור למדינתו; ואם רק תגוון הרשימה בנציגה חרדית המין החלש, יהיה מן הסתם ללא מעט נשים חרדיות וגם לאותם 'מזרוחניקים' בעלי נטיות חרד"ליות, למי להצביע, לרשימה שחרטה על דגלה שכל מי שלא לומד – מתגייס.

לכל אלה כבר יש למי להצביע: גפני וגולדקנופף OUT, לייטנר – IN.

* אודי שלום רב. הערה לאורי הייטנר. פרשת ילדי תימן אינה עלילת דם אלא אירוע היסטורי חמור שלא נבדק מעולם עד תום. אשתי ומשפחתה עלו לארץ בשנת 1949 מאסמרה-אריתריאה , במקור המשפחה מעדן. בעת שהותם במחנה אוהלים בפרדס חנה ילדה האם יונה את הבת הרביעית בבית חולים בחדרה. התינוקת אשר שמה קטי נשארה מאושפזת בשל מחלת צהבת, למחרת היום ההורים הגיעו לבית החולים וקיבלו בשורה טרגית: הבת נפטרה . האב עובדיה איש משכיל ידען ותקיף דרש לקבל את הדו"ח הרפואי ולראות את גופת הבת.

הוויכוחיים נמשכו שעות ארוכות, נאמרו דברים קשים וסופו של דבר שהבת הוחזרה להוריה בריאה ושלמה. לאחר בירורים וחקירות הסתבר שהבת היתה מיועדת למסירה למשפחה אחרת. פרשת ילדי תימן הינה כתם חמור.

תודה,

יוסי ליפסקי

אהוד: "משפחה אחרת" אין פירושה מסירה לאימוץ או "חטיפה" – אלא אולי זו היתה טעות בזיהוי של משפחה תימנית אחרת שמסרה לטיפול ילד או ילדה באותו בית חולים – וזה חלק כאוב מהמציאות הקשה ששררה אז בבתי החולים בארץ, בלבול וחוסר ידע בזיהוי תינוקות חולים ומתים של עולי תימן הטריים, שלא נעים לספר כיום על מצבם אז.

יש לי תגובה ברוח זו של פרופ' בן-ציון ורבין [סבא של הסופר ישי שריד] בעקבות מאמר שלי בעיתון "דבר" בנושא לפני שנים רבות. פרופ' ורבין מילא תפקידי מפתח ברפואה ציבורית בתקופה שעליה נסובה עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן.

* כן אהוד... זו הרגשתי... לראות סיפור שלי מודפס בעיתון יוקרתי, שיא ליטוף האגו יחד עם הכרה ביכולת ההבעה בכתב.

כל זה הודות לפעילותך חדת האבחון הנמרצת והמהירה. את הוורד הלבן קיבלה כמובן אשתי בהפתעה עולצת... עם פיצוח ההמרה לפורמט וורד.

סיפורים מלוא הטנא לרשותך... אשלח מידי פעם בתקווה להמשכיות הקשר.

בהוקרה,

נחום פ.

* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על ספרו של דון-יחייא "לאניות דעתי". אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה שלי על "רעב" של קנוט המסון.

הסיפור של בן-ציון יהושע על אוניית הפגעים של צליינים שחוזרים מארץ הקודש לאודסה, ועל האם שמחזיקה בחיקה את התינוקת המתה, כדי שלא יזרקו אותה לים, כמו את שאר ההרוגים מהברד הקטלני – הוא סיפור מיוחד ביצירתו של בן-ציון יהושע שנושאיו הם בדרך כלל ירושלים ומרכז אסיה. סיפור מרתק.

שלך –

משה גרנות

אהוד: אני מצטרף לדעתך. זהו סיפור למופת, יוצר ציפייה לסוף טראגי ולבסוף מסתיים בקבלת פנים יהודית מדהימה באודסה לזוג השכול. לא אתפלא אם הכתובת על המצבה היא כתובת אמיתית שבזכותה נרקם הסיפור.

* אהוד: אל תשכחו! – ח"כ נעמה לזימי היא פוליטיקאית מסוכנת! היא תומכת נלהבת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן שאירעה כביכול בתקופת שלטונה של מפלגת-האם שלה, מפא"י ז"ל!

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!