(1922-1930)
שירי מולדת
לאב
במלאת חמשים שנה לעלותו על אדמת פתח תקוה
בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם
אֲשֶׁר זָרְעוּ
בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,
לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים –
שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;
אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה
וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ
עַל מֵי יַרְקוֹן;
אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס
וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי
לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,
סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת
עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;
וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה
יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:
דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה
וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...
חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר
בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:
בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!
1929
בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יוסי אחימאיר: פרשנים או תועמלנים?
- יורם אטינגר: ישראל – מכפלן עוצמה המוביל של ארה״ב
- עמנואל בן סבו: 1. חיפשתי בקריית שמונה ייאוש ומצאתי תקווה
- עמנואל בן סבו: 2. תסמונת שקיעת החמה
- אורי הייטנר: 1. קו המחרשה
- אורי הייטנר: 2. חוזרים לעצמנו
- אורי הייטנר: 3. צרור הערות 30.8.26
- עדינה בר-אל: האח של פוצ'ו
- משה גרנות: בשליחות האל
- נחום פייטלברג: חום אנושי
- עקיבא נוף: עֵת שֶׁל זִילוּת
- נעמן כהן: יִשְׂרָאֵל – בְּטַח בַמנסור עבאס כי עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (36)
- אהוד בן עזר: פרשת אלטלנה
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון
מאמרים
אסתר ראב
קמשונים
יוסי אחימאיר
פרשנים או תועמלנים?
קוראים יקרים, אם אתם מחזיקים במקרה את גיליון יום שישי של "מעריב", אל תשליכוהו לפח בגמר העיון או הקריאה. שימרו אותו לפחות עד סוף אוקטובר. כל כך למה? – כדי לראות מה מכל נבואות-השחור לימין, כולל סקרים לא מחמיאים, אכן יתגשם.
שבוע מהיום – זהו המועד האחרון להגשת הרשימות המתמודדות לכנסת ה-26. פחות מחודשיים נותרו עד ליום דין הבוחר, ודברים בלתי צפויים עלולים לקרות בדרך. כל יום וההפתעה שלו. כל יום ותהפוכותיו. וינטר באמצע הקיץ. רשימות קיקיונית עשויות להתאחד על מנת לא להימחק, המסרים עשויים להתבהר ולהתחדד, אבל מה איכפת לפרשנים למיניהם? היום יפרשו כך, מחר יסבירו הפוך – כי מי זוכר להם מה אמרו בוודאות לפני שבוע או אפילו אתמול, הכול בהתאם לנסיבות המשתנות ובלי להתנצל?
יש בכל זאת קו מתמיד אצל כמה מהם, לפיו הליכוד בדרך להפסיד את השלטון, איזנקוט הוא ראש הממשלה הבא. נסמכים גם על סקרים שמלמדים, כי הליכוד במגמת ירידה, ואילו ישר! בעליה. מנגד, ישנם סקרים שמעניקים לליכוד אף יותר מ-30 מנדטים. על פיהם, נתניהו הוא המתאים ביותר, גם אחרי 20 ויותר שנותיו בשלטון. אמור לי את תוצאות הסקר – ואומר לך באיזה ערוץ או באיזה עיתון פורסם.
שהליכוד עומדת להפסיד בגדול, זוהי בעיקר פרשנות שמקורה במשאת הלב של הכותב או הכותבת. ביום שישי קראנו מעל דפי עיתון זה פרשנות לפיה, אצל אחד הידוע בעוינותו היוקדת לנתניהו, "ספינת הליכוד טובעת לים" (אולי ברמז לספינה "אלטלנה" של האצ"ל ששרידיה נתגלו עמוק בים כמה ימים קודם לכן). פרשנית אחרת "קבעה" בלא היסוס, כי "נתניהו צועד לקראת מפלה, לא הוא זה שיקים את הממשלה באה." קצת ספקות? קצת איפוק? לא במאמריהם של עיתונאים, שמייחלים למפולת הליכוד ולכך הם מכוונים את פרשנותם הלא-מלומדת.
צריך להודות: יש בסיס-מה אפילו אצל פרשנים לא-מוטים, לשער שהליכוד עומדת להפסיד. קודם כל בגלל הנבחרת שהמפלגה הגדולה מציגה לבוחרים. קיבלנו כמעט אותה גברת בשינוי פה ושם של האדרת, עם מועמדים שלא הכול ששים לראותם חוזרים לכנסת. הכוחנות הפנימית שמייצגה הברור הוא השר חיים כץ, עם התרגיל המסריח שעולל לשרה גילה גמליאל, חילופי דברים קשים בתוך המפלגה שמעוררים רתיעה, דחיקתם כמעט אל מחוץ לטווח המקומות הבטוחים של ח"כים מצטיינים, אידאולוגיים, כמו עמית הלוי ואביחי בוארון, ואי הוודאות (נכון לעת כתיבת שורות אלה) באשר למשורייניו של ראש התנועה.
סיבה נוספת, היא ריפיון אותם מאושרים שהבטיחו בוודאות את מקומם ברשימת הליכוד בכנסת הבאה, ועדיין אינם נוקפים אצבע לטובת הניצחון בבחירות הכלליות. הם אינם בשטח, הם בקושי בתקשורת, כמעט אין תגובות שלהם לדוברי מחנה היריב, המתראיינים בשקיקה. חלקם במסעי נופש בחו"ל, סומכים על ראש התנועה שיעשה את העבודה – והוא עושה! אין אנרגיות של מערכת בחירות "הגורלית ביותר," בוודאי לתנועתם.
איפה ההסברה התנועתית מול הסכנות שעומדים להמיט על המדינה, והיה כי יהיו חלק ממרכיבי הממשלה הבאה, יאיר גולן ואביגדור ליברמן (שמבטיח ארבע שנים – בהנהגתו כמובן – "ואנחנו שוויץ")? הראשון רוצה מדינה פלשתינית במקום יו"ש ופינוי ההתנחלויות. השני רוצה קרע בעם – חרם על החרדים, חרם על הערבים וחרם על נתניהו.
איפה ההסברה הליכודית מול התעמולה הכוזבת על כישלונות הממשלה בתקופה שלאחר 7 באוקטובר? האם השינוי יתרחש מיד לאחר שתתברר רשימות המתמודדות הסופית, ואז תפתח גם מפלגת הליכוד במסע בחירות אגרסיבי ויעיל? נמתין ונראה.
בינתיים אורבת לליכוד סכנת אובדן קולות, שהחמירה עם צאתה לדרך של מפלגת "עמך ישראל" עם וינטר בראשה. כוכב הימים האלה אמנם מבטיח, כי ימליץ אך ורק על נתניהו בבוא העת, ובינתיים לא מובטח כלל וכלל שגם הוא, כמו רסיסי המפלגות האחרות, חלקם יוצאי חלציה של הליכוד, יעבור את אחוז החסימה.
אותם פרשנים המוטים שמאלה, המייחלים למפלת הליכוד ונתניהו, יגבירו בוודאי בימים הבאים את גובה הלהבות ואולי גם את בורותם. וכמו שנאמר בפתח הדברים: אני לפחות שומר לעצמי את הסקרים והפרשנויות, כדי להיווכח לאחר 27 באוקטובר כמה הם לא צדקו (או שמא צדקו). הכינו את התירוצים.
יוסי אחימאיר
יורם אטינגר
ישראל – מכפלן עוצמה המוביל של ארה״ב
לפי פרופ' וולטר ראסל מיד, היסטוריון מוביל של מדיניות החוץ האמריקאית: "ישראל לא הפכה למדינה עוצמתית עקב שיתוף פעולה הדוק עם ארה״ב. היא זכתה לשיתוף פעולה הדוק עם ארה״ב עקב היותה מדינה עוצמתיתת."
* ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (3.8 מיליארדי דולרים) – הנתפסת בטעות כ"סיוע חוץ" – העניקה לישראל מערכות צבאיות מתקדמות וחיוניות לקיומה, ובכך שידרגה את ישראל למעמד של מכפלן עוצמה המוביל של ארה״ב (כפי שמפורט בהמשך).
* ישראל מהווה זירה של מרכזי מחקר ופיתוח של כ-250 ענקיות היי-טק מארה"ב, המבססים את עליונותן הגלובלית, מגדילים את הייצוא האמריקאי, ומרחיבים את התעסוקה בארה״ב. באופן דומה צה"ל הפך לזירה של מרכזי מחקר ופיתוח של התעשיות הביטחוניות של ארה"ב ו"הבסיס הצבאי האמריקאי" הגדול בעולם, המאויש-עצמאית, ממומן ברובו באופן עצמאי וחסכוני, ובעל ניסיון קרבי ללא לוחמים אמריקאים על הקרקע. ישראל משדרגת את כוח ההרתעה של ארה״ב ומצמצמת את כושר התמרון הצבאי האזורי והגלובלי של סין ורוסיה, ומאפשרת לארה״ב לצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, שלא ידע דו-קיום בשלום בין-מוסלמי מאז המאה ה-7.
כמו כן, ניסיון הקרב הישראלי משדרג את תורות הלחימה של צבא ארה״ב (לדוגמא, גיבוש תורות לחימה במרכז החשיבתי של צבא ארה״ב בפורט לוונוורת' מושפע מאוד מלקחי מלחמות ולוחמה בטרור של ישראל). השימוש של ישראל במערכות הלחימה של ארה"ב משפר באופן דרמטי את פריון התעשיות הביטחוניות של ארה"ב, ומביא לחיסכון של מיליארדי דולרים במחקר ופיתוח, עלייה של מיליארדי דולרים בייצוא וגידול של מיליארדי דולרים בהכנסות המס של האוצר בארה"ב. לישראל משקל רב בקיצוץ כנפי הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי והרתעתו.
דוגמית של ציוני דרך
* במהלך מלחמות ארה״ב במשטר האייתוללה (ב-2025 ו-2026) - הנלחם בארה"ב, ללא קשר לישראל, מאז השתלטותו על איראן ב-1979 – מעניקה ישראל לארה״ב תרומה אסטרטגית שאף בעלת-ברית אחרת לא יכולה להעניק. ישראל פועלת כבעלת-ברית אזורית מתוחכמת טכנולוגית, בעלת יכולות ייחודיות בתחומי מודיעין, סייבר ולוחמה אווירית. הדבר בא לידי ביטוי בניטרול מערכות ההגנה האווירית וחיל האוויר של איראן, תוך מיזעור האיום על חיילי ארה"ב, צמצום הצורך בכוחות קרקע אמריקאים, והאפשרות להפציץ את שלושת המתקנים הגרעיניים המרכזיים של איראן ללא כל הפרעה מצד איראן. רשתות המודיעין האנושי (HUMINT) ומודיעין האותות (SIGINT) של ישראל באיראן סיפקו ל-CENTCOM ול CIA-נתונים מבצעיים קריטיים, והרחיבו את שדה הראייה המודיעיני של ארה״ב.
* התקיפות של ישראל חשפו את נקודות התורפה של מערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב, הטילים הבליסטיים והביצורים התת-קרקעיים של סין, רוסיה וקוריאה הצפונית, המוצבים ברחבי העולם.
* כתישה שיטתית של זרועות האייתוללה, כגון חיזבאללה, חמאס, החות'ים וארגוני טרור בסוריה ובעיראק, הפחיתה באופן משמעותי את איום משטר האייתוללה על מתקני צבא ארה"ב, ואת האיום הקיומי על כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים.
* ההשמדה של הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 הצילה את המשטרים הערביים יצרני הנפט הפרו-אמריקאים ממלתעות סדאם חוסיין הפרו-רוסי, וחסכה מארה״ב מכה כלכלית וביטחונית קשה ועימות גרעיני אפשרי במלחמת המפרץ ב-1991.
* ההשמדה של הכור הגרעיני הסורי-צפון קוריאני-איראני ב-2007 חסכה לאזור ולעולם את המחיר הקטסטרופלי של יכולת גרעינית בידי "הקצב מדמשק" הפרו-רוסי ואת האפשרות של מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.
* הניצחון ביוני 1967 השמיד את תשתיות הצבא המצרי, שצויד ואומן על ידי ברה"מ, ושמטרתו היתה להוביל את העולם הערבי ולמוטט את כל המשטרים הערביים יצרני הנפט הפרו-אמריקאים, בזמן שארה״ב היתה תלויה בנפט מהמפרץ הפרסי. ניצחון ישראל פגע קשות באמינות הדוקטרינה הצבאית והציוד הקרבי הסובייטיים, העניק לארה"ב מודיעין חיוני על היריב הראשי, וחסך מארה״ב מכה כלכלית וביטחונית קשה. הניצחון הישראלי גם מנע מברה"מ בוננזה גיאו-אסטרטגית והעביר לארה״ב ציוד צבאי סובייטי שנלכד על ידי ישראל – כל זאת ללא עלות בחיי אדם ותקציב אמריקאים.
*מ לחמת 1973 סיפקה לארה״ב נתוני-אמת על מערכות צבאיות של ברה"מ מול ארה״ב (למשל, טילי קרקע-אוויר וטילי נ"ט), וסיפקה לארה״ב לקחי קרב שלא יכולה הייתה לקבל באופן שונה. לקחים אלו תרמו לפיתוח דוקטרינת AirLand Battle טקטיקות SEAD (שיבוש הגנה אווירית של האויב), ושדרוגי טיליTOW ושריון שחיזקו את תעשיות הביטחון האמריקאיות ואת דוקטרינת המלחמה של צבא ארה"ב. כפי שהיה ב-1967, במקום שארה״ב תילחם במערכות נשק סובייטיות מתקדמות, כדי ללמוד על תפקודן, ישראל נלחמה וארה״ב למדה את לקחי המלחמה.
* ב-1966 וב-1989 הגיעו לישראל מטוסי קרב סובייטיים מיג-21 ומיג-23 באמצעות טייסים עריקים מעיראק וסוריה, ונמסרו לארה״ב, השפיעו על מאזן הכוחות הגלובלי ושיפרו את ביצועי חיל האוויר האמריקאי והתעשייה האווירית האמריקאית.
* ב-1970, בזמן שארה״ב הייתה שקועה במלחמותיה בדרום-מזרח אסיה, הביא כוח ההרתעה של ישראל לנסיגה של הפלישה הסורית (בגיבוי ברה"מ) לירדן הפרו-אמריקאית. ישראל מנעה מברה"מ שדרוג אסטרטגי קריטי, וחסכה מארה״ב הפלת משטר ערבי פרו-אמריקאי, שעלולה הייתה להוביל להפלת המשטרים הערביים יצרני הנפט הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב (כאשר ארה״ב הייתה תלויה מאוד בנפט המפרץ הפרסי).
* "מבצע יונתן (אנטבה)" ב-4 ביולי 1976 הדגיש את ישראל כמקור השראה מוביל של לוחמה נועזת וחדשנית בטרור, והעניק רוח גבית להקמת "כוח דלתא" האמריקאי וליחידות לוחמה בטרור נוספות.
* "מבצע ערצב-19" של ישראל באוקטובר 1982 היה הפעם הראשונה שבה חיל אוויר המצויד במטוסי קרב מערביים השמיד מערך טילי קרקע-אוויר סובייטיים מתוחכמים שנחשבו לחסינים. חיל האוויר גיבש תורת לחימה חדשנית, השמיד 20 סוללות טילי קרקע-אוויר שהופעלו על ידי סוריה בבקעת הלבנון, והפיל 80 מטוסי מיג ללא אבדה אחת לישראל. טקטיקות הקרב, כולל טכנולוגיות לוחמה אלקטרונית, הועברו לארה״ב, שידרגו את יתרונה הצבאי על ברה"מ, ומשמשים עד היום כמרכיב חשוב בתוכנית ההכשרה של טייסי קרב אמריקאים.
השורה התחתונה
* מתקופת המלחמה הקרה ועד היום, ישראל פועלת כמוצב אסטרטגי קדמי ועתיר-ניסיון קרבות של ארה״ב, העומד בשיטתיות מול מערכות לחימה רוסיות, סיניות ומערביות. ישראל מהווה מעבדה בתנאי-קרב של מערכות לחימה אמריקאיות מתקדמות, זירת ניסוי ללוחמה בטרור והגנה אווירית, ומוקד איסוף מודיעין – ללא נוכחות לוחמים אמריקאים.
* ישראל מעניקה לארה"ב באופן שיטתי לקחי קרבות שהיו דורשים חשיפה צבאית אמריקאית גדולה ביותר.
* תוך כדי קידום אינטרסים משותפים מול איומים ואתגרים משותפים, ישראל סופגת את הסיכון המבצעי, מספקת את כוח האדם, מודיעין וניסויים בשדה הקרב, בעוד ארה״ב מעניקה לישראל מערכות נשק קריטיות לקיומה, ונהנית מתרומתה הייחודית של ישראל, שאין דומה לה בקרב בעלות ברית אחרות של ארה"ב.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
1. חיפשתי בקריית שמונה ייאוש ומצאתי תקווה
הסתובבתי במושבה יסוד המעלה, בכפר בלום, בקריית שמונה, במג'דל שאמס, הרחתי את התקווה, נשמתי את ההתחדשות, שאפתי לקרבי במלא ריאותיי את ההתעוררות, את העתיד, את המחר הטוב.
אין מלחמות שמחות, אין מלחמות יפות, יש מלחמות שהן הכרח, מלחמת התקומה, על הישגיה ההיסטוריים, על ניצחונות אריות האומה, על המחיר הנורא, אינה שונה ממלחמות העבר.
עוז, גבורה ורוח שחברו לייסורי המלחמה, שכול, אלמון, יתמות, אובדן, פגועי גוף ונפש, עקורים, גולים בתוך ביתם, עמם, מולדתם.
חבל הארץ היפה אשר תושביו פונו כדי להציל חייהם ולשחרר את צה"ל לנהל מלחמה משנה מציאות, נעזב בכאב בניגוד לאתוס הציוני, ברם, תחת הרושם הנורא מזוועות טבח שבת שמחת תורה, היתה זו החלטה ביטחונית ומנהיגותית נכונה לשעתה.
בשנה האחרונה לאחר הניצחונות בגבולות ישראל והרחבתם, לאחר שהביטחון לתושבי הגליל כמעט מוחלט, לאחר רצועת הביטחון החדשה, החלו שבים התושבים לשקם את הריסות בתיהם ולבנות חייהם, מחדש.
ממשלת ישראל התגייסה, על כל משרדיה, להוביל את השיקום והשיבה לערים, לקיבוצים, לכפרים וליישובי הגבול המפונים, מנהלת הוקמה, פרוייקטורים מונו, תקציבים הוזרמו, לא הכול זרם כמו נחל הזהב בקריית שמונה, היו סלעים ואבני חצץ בדרך, מהמורות ובולענים, הדרך המשובשת נסללה מחדש, ייתכן ולאט מדיי, ייתכן ולא בקצב המצופה, אך היא נסללת.
מדינת ישראל חייבת לאזרחיה את המעטפת הטובה ביותר, כמו בביטחון על הגבולות כך בביטחון החברתי, תעסוקתי, בריאותי, הטוב ביותר.
הביקור בארץ הגליל גרם לי להתחבר לשני פסוקים "הפכת מספדי למחול לי," "ויאמר אליי בן אדם התחיינה העצמות האלה," פסוקי תקווה ותחייה, פסוקי אמונה והצמחה, פסוקי חיים.
פסוקים אלה המתארים את ה"התנערי מעפר קומי," השלת אדרת התבוסה ועטיית אדרת הניצחון והגבורה, עומדים בניגוד מוחלט אל מול התהום הפעורה בין הנרטיב והסיפור שמדובר בפי פוליטיקאים וסייעניהם בתקשורת, המתארים מציאות שאין לה תקומה.
די לשמוע את קינת החורבן השיטתית, לעיתים היומית, הבלתי נגמרת, מציאות בה בוחרים במלקטה את האנשים המרים ביותר, הכואבים והמיוסרים, אשר בשורת השיקום טרם פגשה בהם, או שמא פגשה בהם ולא לשביעות רצונם.
זכותם של אנשים יקרים ואהובים אלה, האחים שלנו, לבטא את כאבם, תחושתם, מדינת ישראל חייבת לפעול לטפל במצוקתם, בכאבם, בכבוד ובאהבה, יחד עם זאת, עשרות אלפים אזרחים הנמצאים בשיקום, בבנייה, בהתחדשות, ביצירה, ראויים אף הם שקולם יישמע, שסיפורם יישמע, ראויים הם להתייחסות מכבדת ולא מנכרת מצד תקשורת מוטה ופוליטיקאים מתוסכלים מחרחרי החלשה, ויצירת מצג שכולו עיוות וכזב.
הסתובבתי בקריית שמונה, ראש עיר מלא ברוח ועזוז, גדוש בחלומות, משופע בחזון שכולו תקווה ועתיד מבטיח, בקצה העיר שכונה חדשה נבנית ומתנשאת לתפארה, העסקים שבים לפעול, הקניון שוקק, נופשים משכשכים רגליים במעיינות פארק הזהב, הרחובות נקיים, חלק מהתושבים טרם שב, מחשב דרכו מחדש.
הסתובבתי במושבה יסוד המעלה, ראיתי מטעים שעציהם כורעים מעומס תנובתם, טרקטורים מטיילים ברחובותיה, מפעל דבש שוקק חיים כמו הדבורים סביב המלכה, פגשתי בתקווה מסתובבת ברחובות המושבה.
בכפר בלום ראיתי את ההתעוררות, שמעתי אתת צחוק הילדים, את קריאות הנערות, את שמחת השטים בקייקים על הזרם של הירדן, לגמתי שתייה קרה, צוננת, ויתרתי על פלח אבטיח, פגשתי במדשאות כפר בלום את השמחה, שמחת השבים, מניעי קטרי הצמיחה.
חריצי המלחמה והסדקים שנחרצו במצחי התושבים, בנפש, בגוף, בקריית שמונה, ביסוד המעלה, בכפר בלום, לא ייעלמו בקרוב, מוראות העקירה, הפיכתם לאזרחים נודדים, ימי שנות ראינו רעה, ולמרות זאת הרוח היהודית-ישראלית נושבת בקריית שמונה, בייסוד המעלה, בכפר בלום, יש עוד מה לשקם, ובין לבין מתכוננים לפסטיבל הגליל הראשון "יאללה גליל" שלושה שבועות של שירה, זמר, שמחה, יצירה ובנייה, ובעיקר אמירה של "אנחנו כאן ועוד יש לנו חשק לשיר ולרקוד."
חיפשתי את הייאוש ומצאתי את התקווה.
עמנואל בן סבו
2. תסמונת שקיעת החמה
תסמונת שקיעת החמה מוכרת כתופעה המופיעה בעיקר אצל אנשים החולים במחלה חשוכת מרפא המופיעה בשעות אחר הצהריים והערב ובאה לידי ביטוי בהחמרה במצבם הגופני והנפשי.
נדרשתי לתסמונת שקיעת החמה בשל התסמינים המאופיינים בבלבול מוגבר, חוסר התמצאות, אי שקט ועצבנות, חרדה, פחד, חוסר מנוחה, הזיות ומחשבות שווא, תסמינים המתאימים לתהליכים העוברים מזה תקופה ארוכה על חלק מהאליטה, על חלק ממערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת, חלק מנבחרי ציבור בהווה ובעיקר בעבר, חלק מצמרת הצבא וזרועות הביטחון השונים, שילוב של הזיות ומחשבות שווא יצירת מצג של חרדה ופחד.
ככל שהבחירות קרבות, התסמינים מתפרצים במלא עוצמתם בקרב מיעוט אדוני הארץ הקיצוני והרדיקלי, חלק ממה שמכונה החונטה והאליטה – יצא מאיזון, נדמה כי החרדה מתסמונת שקיעת החמה טישטשה כל היגיון ושכל ישר.
מערכת המשפט יצאה למסע חסר היגיון ותכלית נגד נבחרי ציבור של למעלה מחצי העם, מסע אשר בינו לבין משפט אין ולא כלום, לעיתים נדמה כי חלק מהנעטפים בגלימות השחורות אינם אלא פוליטיקאים בתחפושת, ויש הסבורים כי הם הפכו את בית המשפט לסניף של מפלגה פוליטית.
תסמונת שקיעת החמה של השופטים יוצרת כאוס ומעמיקה את השסעים בחברה הישראלית.
גם חלק מהצמרת הביטחונית בעבר, על זרועותיה, לוקה בתסמונת שקיעת החמה, מי שהובילו לנרמול הסרבנות, מי שעודדו את תהליכי פירוק הצבא, מי שהוכיחו שדרגות אינן ערובה ליכולת עמידה מול דמון שיצרו, כל אחד מסיבותיו, מי שהיו מוכנים להקריב את ביטחון ישראל במאבק נגד ראש השב"כ הנבחר, נגד ראש המוסד הנבחר.
תסמונת שקיעת החמה מבשרת את שקיעתם של חלק מהצמרת הביטחונית המסרבת להכיר בדמוקרטיה היהודית ישראלית האיתנה, בבחירת אזרחיה.
חלק מהתקשורת הישראלית שהפכה לאגודה למען סילוקו של ראש הממשלה מהבמה הציבורית, חלקם ייסדו את עמותת המאבחנים הפסיכיאטריים, חלקם מינו עצמם לראשי ארגונים של מאבחנים רפואיים, סוכני תעמולה.
המשותף לכולם היא תסמונת שקיעת החמה, המבשרת את פריחת תקשורת חופשית, עצמאית, חפה מתעמולה המוזרקת בכמויות.
הנחמה היא כי לאחר תסמונת שקיעת החמה מגיעה תסמונת נץ החמה, תסמונת הזריחה, תסמונת התקווה, הטוב, האהבה, תסמונת של מאהביה של הארץ הזו ללא תנאים, לא מתוך פוזיציה, זריחה מתוך אחריות, מתוך אמונה, זריחה של ערכים שאינם גמישים.
אנו ראויים ליותר, מדינת ישראל ואזרחיה אשר חוו את תוצאות ניסיונות ההכרעה, ניסיונות ייקוב הדין את ההר, ניסיונות הדיכוי וההשתקה, ניסיונות כפיית עולם הערכים, אשר חוו את כל הניסיונות שהובילו לשסע הנורא, לפילוג ולשיסוי שהוביל לטבח שבת שמחת תורה, אינה יכולה להרשות לעצמה לשוב לימים ההם, ימי השנאה והפילוג, ימי יד איש באחיו, אנו חייבים למגר את תסמונת שקיעת החמה ולהתחיל את תסמונת הזריחה, תסמונת התקווה.
אין צורך להמתין ליום הבוחר, אפשר כבר אתמול לבלום, באחריות, את ההתדרדרות שוב לשיח ההאשמה, שיח הגרדומים, לשיח המקטב והמעניק רוח גבית למבקשי רעתנו.
כד הדמעות והייסורים של טבח שבת שמחת תורה גדשה, אסור לחזור לימים ההם, על כן חובתנו כולנו לפעול להבאת תסמונת הזריחה, תסמונת נץ החמה, תסמונת התקווה.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. קו המחרשה
הספר "חיים על הקצה" הוא עלינו.
לא, הספר לא נכתב על הגולן. כל פרק בו מיוחד ליישוב מסוים ולאזור של אותו היישוב, ואף פרק אינו מוקדש לגולן, אם כי הגולן מוזכר בו פעמים רבות.
אך הספר, שכותרת המשנה שלו היא "הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", עוסק בסוגיות שרובן הגדול נוגעות ישירות להתיישבות בגולן, ולכן, אני ממליץ לכל תושבי הגולן לקרוא אותו.
אני ממליץ על כך בעיקר, כי הספר חוזר למהותה של ההתיישבות הציונית באזורית הספר – עיצוב גבולותיה של המדינה, מאבק על גבול המדינה, השתתפות בהגנה על גבולות המדינה. לא תמיד אנו זוכרים מהי תכלית ישיבתנו בגולן, לא כל מי שחי בגולן הגיע לכאן מסיבות אידיאולוגיות, ולא כולנו חיים בתודעת משמעות המעשה שלנו. אין הרבה ספרות עדכנית העוסקת בכך, ובכלל אין היום הרבה ספרות של הגות ציונית, והספר הזה עשוי להוות מזון רוחני חיוני לנו, ודווקא כיוון שאין זה ספר הגות אידיאולוגית לשמו, אלא הוא מעביר את הרעיונות באמצעות סיפורה של ההתיישבות בעבר ובהווה, עם שיח מתמיד בין העבר להווה.
התאהבתי בספר כבר בזכות שמו היצירתי, הדו-משמעי – "חיים על הקצה". על עמוד השער מעוצבת מפת ישראל באמצעות חוטים הנקשרים למסמרים הנעוצים על הרקע. המסמרים הללו הם חבלי ההתיישבות המעצבים את הגבול. אם הם נופלים, אין גבול ואם אין גבול אין תוכן.
את הספר כתבה תירא-אל כהן, המשלבת חזון והגות עם מעש ומשימה. היא מייסדת ומקימת קדמה – התיישבות צעירים, שהקימה ומתפעלת עשרות קבוצות של צעירים החיים ופועלים ביישובים בגבולות המדינה. היא גם דוקטורנטית להיסטוריה במכון לחקר לימודי ישראל והציונות של אוניברסיטת ב"ג בשדה בוקר. קדמה הוא אחד הארגונים, לא היחיד, של צעירים הכמהים להגשמה ציונית והתיישבותית, תופעה חשובה מאין כמותה, ואני מקווה שההתחלות, כמו הקמת מושב חדש של השומר החדש בבקעת הירדן בשבוע הבא והקמת קיבוץ חדש של חילונים ודתיים באזור ערד, הן סנוניות ראשונות המבשרות אביב התיישבותי.
סיפור ההתיישבות לא תם, הצרכים הציוניים להתיישבות, הן לעיצוב הגבול והן להבטחת האחיזה היהודית באזורים במדינה שתחת איום דמוגרפי, הם גדולים, וחשוב לחנך דור חלוצי מגשים שייטול על עצמו את המשימה. מספרה של תירא-אל אני למד, שמדובר במנהיגה בעלת הבנה עמוקה של מהות המעשה ההתיישבותי.
בספר 6 פרקים המביאים את סיפורם של אזורי ההתיישבות, באמצעות התמקדות ביישוב בודד בכל אזור. פרק 1 מוקדש לקיבוץ משגב עם ולקו הגבול עם לבנון ופרט באזור רכס רמים, וכותרתו – החיים בקצה העולם. מי כמונו מכירים את אתגרי המרחק, ותירא-אל אף מציינת את הגולן כשותף לאתגר הזה (ע' 24).
פרק 2 מוקדש לקיבוץ ניר עוז, תחת הכותרת – איך משקמים חוסן קהילתי. הפרק עוסק ביישובי הנגב המערבי (אני מתעב את הביטוי "עוטף עזה") ובאתגר הגדול של תקומת היישובים מאסון 7 באוקטובר, ובתועפות החוסן הקהילתי הנדרשות לשם כך.
פרק 3 נקרא חוק המיספרים הקטנים והוא עוסק בהתיישבות בערבה. ככל שהאזור רחוק יותר מהמרכז, כך קשה לו יותר למשוך את ההמונים. מי כמונו מכירים זאת, אך בערבה הדבר בולט יותר.
פרק 4 מוקדש למושב מכורה ולבקעת הירדן. כותרתו היא האם התיישבות צריכה לצמוח מלמטה או מלמעלה? אין ספק שהסוגייה הזאת מרכזית מאוד בגולן. ההיסטוריה של ההתיישבות בגולן היא היסטוריה של יוזמה מלמטה שרתמה את המדינה ומוסדותיה – החל מראשית ההתיישבות, דרך הקמת קצרין, חוק הגולן וכן הלאה. על פי הספר, ההתיישבות בבקעת הירדן שילמה ומשלמת מחיר כבד בשל הסתמכות יתר על ה"מלמעלה" – החטיבה להתיישבות, הממשלה.
ההיפך הגמור הוא בפרק 5 – ההתיישבות בחברון. הכותרת, "אישור מהממשלה? השתגעתם?" אינה ציטוט של הרב לוינגר אלא של יגאל אלון, שעה שהוא עצמו היה שר בכיר בממשלה. אלון היה מהדוחפים המרכזיים גם של ההתיישבות בגולן, וגם כאן הגישה שלו הייתה אקטיביסטית, הדוחפת למעשה, שהאישורים יבואו בעקבותיו, וכך אכן קרה.
הפרק האחרון אינו נוגע ליישוב מסוים או אזור מסוים, אלא עוסק באופן כללי באזורי עדיפות לאומית, וכותרתו: שומרי הסף של האינטרס הלאומי. כמובן שגם הנושא הזה נוגע אלינו באופן ישיר.
הספר טוב, קריא, מלמד. הוא משלב את הסיפור ההיסטורי של הקמת היישובים ואזורי ההתיישבות, עם הצגת האתגרים והבעיות שעימם הם מתמודדים היום ומספר את סיפור ההתיישבות של חלוצי קדמה הצעירים היום, למשל במשגב עם ובניר עוז. המחברת משלבת ידע היסטורי עם הבנה היסטורית (זה לא אותו הדבר. אני מכיר פרופסורים להיסטוריה שהם בור סוד שאינו מאבד טיפה, אנציקלופדיה היסטורית מהלכת, אך הם אינם מבינים היסטוריה), פרספקטיבה היסטורית מתוך הבנת האתגרים העכשוויים, ולכן, אף שאין זה ספר המנוסח בסימני קריאה, בין השורות הוא מעביר מסר של "אחריי!"
הערך המרכזי שהספר מציג הוא הרעיון של "קו המחרשה" – עיצוב הגבול באמצעות אנשים הבונים את חייהם לידו, ברוח חזונם של אישים כטרומפלדור, בן גוריון, אשכול ואלון, שכהן מרבה לצטט מהם. הנה, ציטוט של בן גוריון:
"ליישובי הספר נועד כל הזמן תפקיד ביטחוני רב. בכל יישוב יש לראות מבצר, אולם יכולתו של המבצר נערכת לפני אומץ לבם של תושביו, כפי שאמר אייסכילוס: 'אם יש גיבורי-חיל הרי החומה בטוחה'. ככל אשר ירבה מספר המתיישבים עזי הרוח על גבולות, יגדל ביטחון ישראל. העמידה האיתנה של הסְפָר תלויה באיתנו עמידתם של אנשי הספר. מובן מאליו שמאחורי אנשי הספר צריך לעמוד כוחו של צה"ל ורצונו הטוב של העם בישראל." (ע' 15).
כאמור, הספר אינו מייפה את המציאות ואינו מסתיר את הקשיים והאתגרים, בעבר ובהווה. הוא מציין גם את מה שאני רואה כפשע כלפי הציונות – חרפת הפינוי הממושך של יישובי הנגב המערבי ובעיקר הגליל במלחמת "חרבות ברזל". זו סוגייה שיש ללמוד ולנתח אותה לעומק, כדי להבטיח שלא תשנה חלילה. המשבר העמוק בקריית שמונה הוא היום אחד האתגרים הלאומיים הגדולים ביותר שעומדים בפני הממשלה הבאה, בתקווה שתהיה זו, לשם שינוי, ממשלה ראויה, שיש לה רצון ויכולת להתמודד עם האתגרים הלאומיים.
"הפינוי הממושך חשף את הפגיעות העמוקה ביותר של יישובי הצפון. על פי נתונים שהוצגו בכנסת במאי 2025, 84 אחוז מהצעירים כלל אינם בטוחים שישובו, בשל תחושת חוסר ביטחון פיזי וכלכלי. עבור קיבוץ כמו משגב עם, שנאבק על כל משפחה צעירה עוד לפני המלחמה, הנתון הזה הוא איום קיומי של ממש, גדול מכל איום ביטחוני בעבר." (ע' 27).
לצד השבחים, יש לציין שנפלו בספר שגיאות עובדתיות, ואם תצאנה מהדורות נוספות, ראוי לנכש אותן. עליית שרון להר הבית ב-2000 לא היתה כראש הממשלה אלא כראש האופוזיציה (ע' 48), טבח מעלה העקרבים לא היה הפיגוע הראשון בשטח ישראל מאז מלחמת העצמאות. היו הרבה מאוד פיגועים באותה תקופה, כדוגמת רצח המשפחה ביהוד ב-1953 ועוד (ע' 68), עזר ויצמן לא היה שר הביטחון לקראת בחירות 1977, אלא בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות אלו (ע' 126), המונח הצבאי ליהודה ושומרון לא היה השטחים המשוחררים, אלא השטחים המוחזקים (ע' 128), שלום עכשיו לא הוקמה ב-1980, אלא ב-1978 (ע' 131). ועוד הערה שאינה בדיוק טעות – הציטוט משירו של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן" (ע' 70) הוא של הגירסה המקורית, אך ז'בוטינסקי שינה את המילים והגרסה המושרת והמוכרת היא החדשה.
כאמור, אני ממליץ מאוד על הספר. זהו ספר טוב, מעניין ובעיקר – ספר חשוב.
* תירא-אל כהן, "חיים על הקצה – הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", הוצאת סלע מאיר תשפ"ו (2026). 188 ע'.
לא, הספר לא נכתב על הגולן. כל פרק בו מיוחד ליישוב מסוים ולאזור של אותו היישוב, ואף פרק אינו מוקדש לגולן, אם כי הגולן מוזכר בו פעמים רבות.
אך הספר, שכותרת המשנה שלו היא "הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", עוסק בסוגיות שרובן הגדול נוגעות ישירות להתיישבות בגולן, ולכן, אני ממליץ לכל תושבי הגולן לקרוא אותו.
אני ממליץ על כך בעיקר, כי הספר חוזר למהותה של ההתיישבות הציונית באזורית הספר – עיצוב גבולותיה של המדינה, מאבק על גבול המדינה, השתתפות בהגנה על גבולות המדינה. לא תמיד אנו זוכרים מהי תכלית ישיבתנו בגולן, לא כל מי שחי בגולן הגיע לכאן מסיבות אידיאולוגיות, ולא כולנו חיים בתודעת משמעות המעשה שלנו. אין הרבה ספרות עדכנית העוסקת בכך, ובכלל אין היום הרבה ספרות של הגות ציונית, והספר הזה עשוי להוות מזון רוחני חיוני לנו, ודווקא כיוון שאין זה ספר הגות אידיאולוגית לשמו, אלא הוא מעביר את הרעיונות באמצעות סיפורה של ההתיישבות בעבר ובהווה, עם שיח מתמיד בין העבר להווה.
התאהבתי בספר כבר בזכות שמו היצירתי, הדו-משמעי – "חיים על הקצה". על עמוד השער מעוצבת מפת ישראל באמצעות חוטים הנקשרים למסמרים הנעוצים על הרקע. המסמרים הללו הם חבלי ההתיישבות המעצבים את הגבול. אם הם נופלים, אין גבול ואם אין גבול אין תוכן.
את הספר כתבה תירא-אל כהן, המשלבת חזון והגות עם מעש ומשימה. היא מייסדת ומקימת קדמה – התיישבות צעירים, שהקימה ומתפעלת עשרות קבוצות של צעירים החיים ופועלים ביישובים בגבולות המדינה. היא גם דוקטורנטית להיסטוריה במכון לחקר לימודי ישראל והציונות של אוניברסיטת ב"ג בשדה בוקר. קדמה הוא אחד הארגונים, לא היחיד, של צעירים הכמהים להגשמה ציונית והתיישבותית, תופעה חשובה מאין כמותה, ואני מקווה שההתחלות, כמו הקמת מושב חדש של השומר החדש בבקעת הירדן בשבוע הבא והקמת קיבוץ חדש של חילונים ודתיים באזור ערד, הן סנוניות ראשונות המבשרות אביב התיישבותי.
סיפור ההתיישבות לא תם, הצרכים הציוניים להתיישבות, הן לעיצוב הגבול והן להבטחת האחיזה היהודית באזורים במדינה שתחת איום דמוגרפי, הם גדולים, וחשוב לחנך דור חלוצי מגשים שייטול על עצמו את המשימה. מספרה של תירא-אל אני למד, שמדובר במנהיגה בעלת הבנה עמוקה של מהות המעשה ההתיישבותי.
בספר 6 פרקים המביאים את סיפורם של אזורי ההתיישבות, באמצעות התמקדות ביישוב בודד בכל אזור. פרק 1 מוקדש לקיבוץ משגב עם ולקו הגבול עם לבנון ופרט באזור רכס רמים, וכותרתו – החיים בקצה העולם. מי כמונו מכירים את אתגרי המרחק, ותירא-אל אף מציינת את הגולן כשותף לאתגר הזה (ע' 24).
פרק 2 מוקדש לקיבוץ ניר עוז, תחת הכותרת – איך משקמים חוסן קהילתי. הפרק עוסק ביישובי הנגב המערבי (אני מתעב את הביטוי "עוטף עזה") ובאתגר הגדול של תקומת היישובים מאסון 7 באוקטובר, ובתועפות החוסן הקהילתי הנדרשות לשם כך.
פרק 3 נקרא חוק המיספרים הקטנים והוא עוסק בהתיישבות בערבה. ככל שהאזור רחוק יותר מהמרכז, כך קשה לו יותר למשוך את ההמונים. מי כמונו מכירים זאת, אך בערבה הדבר בולט יותר.
פרק 4 מוקדש למושב מכורה ולבקעת הירדן. כותרתו היא האם התיישבות צריכה לצמוח מלמטה או מלמעלה? אין ספק שהסוגייה הזאת מרכזית מאוד בגולן. ההיסטוריה של ההתיישבות בגולן היא היסטוריה של יוזמה מלמטה שרתמה את המדינה ומוסדותיה – החל מראשית ההתיישבות, דרך הקמת קצרין, חוק הגולן וכן הלאה. על פי הספר, ההתיישבות בבקעת הירדן שילמה ומשלמת מחיר כבד בשל הסתמכות יתר על ה"מלמעלה" – החטיבה להתיישבות, הממשלה.
ההיפך הגמור הוא בפרק 5 – ההתיישבות בחברון. הכותרת, "אישור מהממשלה? השתגעתם?" אינה ציטוט של הרב לוינגר אלא של יגאל אלון, שעה שהוא עצמו היה שר בכיר בממשלה. אלון היה מהדוחפים המרכזיים גם של ההתיישבות בגולן, וגם כאן הגישה שלו הייתה אקטיביסטית, הדוחפת למעשה, שהאישורים יבואו בעקבותיו, וכך אכן קרה.
הפרק האחרון אינו נוגע ליישוב מסוים או אזור מסוים, אלא עוסק באופן כללי באזורי עדיפות לאומית, וכותרתו: שומרי הסף של האינטרס הלאומי. כמובן שגם הנושא הזה נוגע אלינו באופן ישיר.
הספר טוב, קריא, מלמד. הוא משלב את הסיפור ההיסטורי של הקמת היישובים ואזורי ההתיישבות, עם הצגת האתגרים והבעיות שעימם הם מתמודדים היום ומספר את סיפור ההתיישבות של חלוצי קדמה הצעירים היום, למשל במשגב עם ובניר עוז. המחברת משלבת ידע היסטורי עם הבנה היסטורית (זה לא אותו הדבר. אני מכיר פרופסורים להיסטוריה שהם בור סוד שאינו מאבד טיפה, אנציקלופדיה היסטורית מהלכת, אך הם אינם מבינים היסטוריה), פרספקטיבה היסטורית מתוך הבנת האתגרים העכשוויים, ולכן, אף שאין זה ספר המנוסח בסימני קריאה, בין השורות הוא מעביר מסר של "אחריי!"
הערך המרכזי שהספר מציג הוא הרעיון של "קו המחרשה" – עיצוב הגבול באמצעות אנשים הבונים את חייהם לידו, ברוח חזונם של אישים כטרומפלדור, בן גוריון, אשכול ואלון, שכהן מרבה לצטט מהם. הנה, ציטוט של בן גוריון:
"ליישובי הספר נועד כל הזמן תפקיד ביטחוני רב. בכל יישוב יש לראות מבצר, אולם יכולתו של המבצר נערכת לפני אומץ לבם של תושביו, כפי שאמר אייסכילוס: 'אם יש גיבורי-חיל הרי החומה בטוחה'. ככל אשר ירבה מספר המתיישבים עזי הרוח על גבולות, יגדל ביטחון ישראל. העמידה האיתנה של הסְפָר תלויה באיתנו עמידתם של אנשי הספר. מובן מאליו שמאחורי אנשי הספר צריך לעמוד כוחו של צה"ל ורצונו הטוב של העם בישראל." (ע' 15).
כאמור, הספר אינו מייפה את המציאות ואינו מסתיר את הקשיים והאתגרים, בעבר ובהווה. הוא מציין גם את מה שאני רואה כפשע כלפי הציונות – חרפת הפינוי הממושך של יישובי הנגב המערבי ובעיקר הגליל במלחמת "חרבות ברזל". זו סוגייה שיש ללמוד ולנתח אותה לעומק, כדי להבטיח שלא תשנה חלילה. המשבר העמוק בקריית שמונה הוא היום אחד האתגרים הלאומיים הגדולים ביותר שעומדים בפני הממשלה הבאה, בתקווה שתהיה זו, לשם שינוי, ממשלה ראויה, שיש לה רצון ויכולת להתמודד עם האתגרים הלאומיים.
"הפינוי הממושך חשף את הפגיעות העמוקה ביותר של יישובי הצפון. על פי נתונים שהוצגו בכנסת במאי 2025, 84 אחוז מהצעירים כלל אינם בטוחים שישובו, בשל תחושת חוסר ביטחון פיזי וכלכלי. עבור קיבוץ כמו משגב עם, שנאבק על כל משפחה צעירה עוד לפני המלחמה, הנתון הזה הוא איום קיומי של ממש, גדול מכל איום ביטחוני בעבר." (ע' 27).
לצד השבחים, יש לציין שנפלו בספר שגיאות עובדתיות, ואם תצאנה מהדורות נוספות, ראוי לנכש אותן. עליית שרון להר הבית ב-2000 לא היתה כראש הממשלה אלא כראש האופוזיציה (ע' 48), טבח מעלה העקרבים לא היה הפיגוע הראשון בשטח ישראל מאז מלחמת העצמאות. היו הרבה מאוד פיגועים באותה תקופה, כדוגמת רצח המשפחה ביהוד ב-1953 ועוד (ע' 68), עזר ויצמן לא היה שר הביטחון לקראת בחירות 1977, אלא בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות אלו (ע' 126), המונח הצבאי ליהודה ושומרון לא היה השטחים המשוחררים, אלא השטחים המוחזקים (ע' 128), שלום עכשיו לא הוקמה ב-1980, אלא ב-1978 (ע' 131). ועוד הערה שאינה בדיוק טעות – הציטוט משירו של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן" (ע' 70) הוא של הגירסה המקורית, אך ז'בוטינסקי שינה את המילים והגרסה המושרת והמוכרת היא החדשה.
כאמור, אני ממליץ מאוד על הספר. זהו ספר טוב, מעניין ובעיקר – ספר חשוב.
* תירא-אל כהן, "חיים על הקצה – הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", הוצאת סלע מאיר תשפ"ו (2026). 188 ע'.
אורי הייטנר
2. חוזרים לעצמנו
כאשר פלשו הפלשתינאים לנגב המערבי ב-7 באוקטובר, במעבר מעזה לצד הישראלי של הגדר, הם דיווחו בקשר "נכנסנו לכיבוש". כן, "הכיבוש" הוא הנגב. וכאשר הם חדרו לקיבוצים, הם דיווחו "אנחנו בהתנחלות בארי", "אנחנו בהתנחלות כפר עזה", "אנחנו בהתנחלות ניר עוז". הם לא שמעו על כך ש"התנחלות" זה-לא-אנחנו-זה-הם.
התנחלות אינה מילה גסה. התנחלות והתיישבות הן היינו הך. הנה, ידיעה מ"דבר", 27.5.55: "קיבוץ ניר עוז, הקיבוץ ה-70 של הקיבוץ הארצי, התנחל ביום ד' בבית נרה שבגבול רצועת עזה. המתנחלים הם בני הארץ." וכך נכתב ב"הצופה": "ההתנחלות הזו, שהיא ה-15 בהתנחלויות הנח"ל, שוכנת מול ח'אן יונס, המצויה במרחק חמישה קילומטרים ממנה. ניר עוז הוא גם הקיבוץ הראשון שהוקם בגזרת נירים לאחר הפסקה של חמש שנים."
מי שהבחינו בין התיישבות, שזה אנחנו, הטובים והיפים, לבין ההתנחלות, שזה הם, הרעים והמכוערים – הפסיקו להתיישב. כן, כוונתי אלינו, התנועה הקיבוצית. ארבעה עשורים המשכנו לקרוא לעצמנו תנועה מיישבת, אך לא הקמנו יישובים, ובכך חטאנו לייעודנו. כשהעליתי את הנושא במפגש עם אחד ממזכירי התנועה שביקר באורטל, הוא השיב לי נחרצות: "היום התיישבות אינה משימה לאומית."
הגישה הפוסט התיישבותית, היא סניף של הפוסט ציונות. כמוה כמו אמירה שעליית יהודים לארץ ישראל אינה משימה לאומית. ויש האומרים גם את זה.
החדשות הטובות, הן שהתנועה הקיבוצית חוזרת לעצמה. מזכ"ל התק"צ ליאור שמחה מדגיש בכל נאום שהתנועה הקיבוצית היא בראש ובראשונה תנועה ליישוב הארץ. ומה שחשוב יותר, הוא שהדיבורים מתורגמים למעשים.
הסנונית הראשונה היא הקמת קיבוץ חדש במבואות ערד. הנגב זועק להתיישבות ציונית. אנחנו מאבדים את הנגב, וזו משימה לאומית עליונה. הנה, אנו חוזרים להתיישב בנגב. ומה שחשוב לא פחות, הוא שאנו מקימים שם קיבוץ משותף לחילונים ודתיים. ההתיישבות החלוצית, מאז ומתמיד, היתה המו"פ של יצירה חברתית חדשנית, ושל מענה לאתגרי החברה. הקרע בעם ובעיקר בין חילונים ודתיים, הוא האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל. הקמת קהילות משותפות, יישובים משותפים, מסמנת את הדרך לריפוי החברה הישראלית. בשנים האחרונות קמו יישובים כאלה במקומות שונים בארץ, והנה – גם קיבוץ משותף, ואני מקווה שהוא יוביל גם במערכת חינוך משותפת. גם כאן, בנגב, הוטחה ביקורת על ההתיישבות, הרי ברור שהנגב הוא של הבדואים ומה פתאום התיישבות יהודית. אז הנה, אנחנו חוזרים לבן גוריון ולחזונו הגדול.
ואנו חוזרים גם לחזונו של יגאל אלון – התיישבות בבקעת הירדן, על מנת לעצב את גבולה המזרחי של מדינת ישראל כגבול בן הגנה, ולהבטיח שיהיה זה גבול של קבע, מיושב בפריסה התיישבותית רחבה לאורך הירדן. יש להודות, שהתוצאות הדמוגרפיות של ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן, אחרי 60 שנה, אינן מעודדות. והנה, השומר החדש מעלה על הקרקע בימים אלה מושב עובדים חדש, בתרון. והתנועה הקיבוצית ותנועת מחנות העולים עומדת להקים קיבוץ חדש בבקעת הירדן.
"הארץ" תוקף את התנועה על כך שהיא מקימה התנחלות חדשה בשטחים הכבושים. הדגש, בכותרות ובתוכן שני מאמרים בנושא הוא על המילה התנחלות. הרי התנחלות זה רע, זה הרעים, זה הם. והמטרה היא לסנוט בנו.
אך אילן גזית, יו"ר תנועת המחנות העולים ובעצמו חבר קיבוץ נערן, או התנחלות נערן, אינו מתבלבל. "אנחנו לא מתביישים בזה ולא מסתירים את זה. זה בהתאם לתפיסה שלנו: צריך גבול ביטחוני חזק במזרח, שהוא בר הגנה ויוצר תנאי הכרחי לשלום. אנחנו אנשי שמאל שמאמינים בשוויון בין בני אדם, ומנחה אותנו תפיסה הומניסטית, סוציאליסטית ודמוקרטית."
זה קצת מבלבל את החבר'ה ברח' שוקן. שמאל והתנחלות?! הומניזם, סוציאליזם, דמוקרטיה ו... התנחלות?
אז הנה, אנחנו שוברים להם פרדיגמה. הם נלחמים גם בהתיישבות בגליל ובנגב, והנה, תנועה מתוך מה שקרוי המחנה הליברלי מקימה התנחלות בגדה...
כן. זו המשימה שלנו, של התנועה הקיבוצית, ליישב את הארץ, ליישב את הגבולות, להבטיח גבולות ביטחון. זו דרכנו מאז ומעולם. ואחרי תרדמת חורף של ארבעה עשורים, אנו חוזרים לעצמנו.
חבל שאילן גזית הצטדק שחשוב שאנחנו נתיישב שם אחרת יתיישבו שם אחרים. הוא אמנם צודק. אם אנחנו לא נהיה שם, הפלשתינאים יהיו שם. אך לא לכך הוא התכוון, אלא לימין הישראלי. אמירה מיותרת. אדרבא, יש בבקעת הירדן מקום לכולם, וחידוש ההתיישבות, כמו הקמת הבית המשותף עם הקיבוץ הדתי, הוא ההזדמנות הגדולה לחידוש הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה הציונית לבין הציונות הדתית.
אורי הייטנר
3. צרור הערות 30.8.26
* מילה נרדפת ל-7 באוקטובר – כל עלילות הדם האנטישמיות בהיסטוריה מתגמדות ליד עלילות הדם האוטואנטישמיות הזדוניות על "מרד" ו"בגידה" ב-7 באוקטובר.
ארור כל מי שידו בעלילת הדם –
[אהוד: אורי, את המשך הקטע מחקתי. נסה לפרסם אותו ב"הארץ". יש להם מספיק כסף ועורכי דין מנוסים כדי להגן עליהם מפני תביעת הדיבה].
* נדבך מרכזי במחדל – בתקופת עפיפוני התבערה, נשלח צחי הנגבי להצהיר שלא נרדוף אחרי כל ילד עם עפיפון. במשך שלוש שנים וחצי הם הציתו ללא הפרעה את שדות הנגב המערבי.
ההבלגה על טרור ההצתות הייתה נדבך מרכזי במחדל נתניהו, בואך 7 באוקטובר.
* לחקור את חרפת הפינוי – ועדת החקירה הממלכתית על מחדל 7 באוקטובר, חייבת לחקור את חרפת הפינוי, בעיקר בצפון. מי החליט? מי נתן את ההוראה? מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת?
החרפה אינה עצם הפינוי. אוזלת היד הפושעת של הממשלה במשך שנים הפכה את דרום לבנון למפלצת טרור, וב-8 באוקטובר היה חשש אמיתי לפלישה, שעלולה היתה להיות חמורה לאין ערוך יותר מבדרום, וצה"ל לא היה ערוך לעצור אותה.
חרפה היא העובדה שאחרי שבוע-שבועיים, כשסכנת הפלישה חלפה, התושבים לא חזרו. החרפה היא שלראשונה בתולדות המדינה הקמנו רצועת ביטחון בשטח שלנו, בישראל הריבונית, למשך כשנה וחצי. החרפה היא שבמשך שנה, במקום להגן על יישובינו פינינו אותם. במשך שנה התחננו להסדרה עם חיזבאללה כאשר חבל שלם מרוקן מתושביו. הנזק החברתי והכלכלי ליישובים, הנזק הביטחוני למדינת ישראל והנזק הערכי והמוסרי לחברה הישראלית כבד מאוד. חייבים לחקור זאת על מנת שלעולם לא תחזור על עצמה החרפה הזאת.
* מטולה בירושלים – פסטיבל השירה במטולה מתקיים כבר למעלה מעשרים שנה. לסופרים ולמשוררים ולחובבי השירה ממרכז הארץ, זו הזדמנות ליהנות מהשירה בנופים הקסומים של הצפון וברוגע שהוא משרה על האדם. לנו, חובבי השירה מן הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל, זו הזדמנות ליהנות ממפעל תרבותי נפלא וממפגש עם טובי המשוררים, כאן, בלי להזדקק לנסיעה ארוכה למרכז.
גם השנה, השבוע, מתקיים הפסטיבל. פסטיבל מטולה בירושלים. כן, הוא מתקיים בירושלים ונקרא פסטיבל מטולה.
בשנה שעברה ולפני שנתיים הפסטיבל לא נערך במטולה, בצדק. לפני שנתיים השתוללה כאן מלחמה קשה והתושבים היו מפונים. בשנה שעברה האזור היה בתחילת השיבה של תושביו. אבל השנה ראוי היה לקיים את הפסטיבל במטולה. השנה – יותר מתמיד, כביטוי להזדהות של עולם השירה עם תושבי הצפון. אני מבין את הפחד מהסלמה, אך במקום שבו אזרחים וילדים חיים, גם המשוררים יכולים להרשות לעצמם לעלות אליו לשלושה ימים, ולו כדי לחזק את העסקים במטולה.
* הסכמה לאומית – תנועת המחנות העולים והתנועה הקיבוצית מקימים קיבוץ חדש בבקעת הירדן. בראיון עם מזכ"ל המחנות העולים אילן גזית בעיתון "זמן קיבוץ" הוא נשאל על "הקמת קיבוץ חדש בשטח שאין עליו הסכמה לאומית ונתון במחלוקת."
באמת?! אין הסכמה לאומית על בקעת הירדן? בנאומו הפרוגרמטי בכנסת, שבו הציג את הסכם אוסלו ב', חודש לפני הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. אחד החשובים שבהם, היה בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", בידי ישראל.
נכון, ברק ואולמרט ריסקו את הקונצנזוס וניסו למסור לאוייב את בקעת הירדן. כזכור, ערפאת ואבו מאזן דחו את הצעותיהם. אבל אחרי 7 באוקטובר יש עוד ספק בהכרח בגבולות בני הגנה, כלומר שהירדן יהיה גבולנו המזרחי? חוץ משולי השוליים הסהרוריים, מישהו עוד באמת חושב שגוש דן עתיר-האוכלוסייה צריך להיות עוטף המדינה הפלשתינאית? שכביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל? שרוחבה של מדינת ישראל יהיה קטן יותר מהמרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים בשבת השחורה?
* חשיבות אסטרטגית עליונה – לאורך השנים הרביתי לבקר את נתניהו על כך שאינו מחליט לבנות במבשרת אדומים (E1). מן ההגינות, שכאשר הוא שינה את טעמו ואישר סוף סוף את הבניה, אשבח אותו על כך. גם אם מניעיו אינם ענייניים, מה שחשוב בסופו של דבר הוא המעשים בשטח.
בניית שכונת מבשרת אדומים הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תוכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט, במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך אזור פלשתינאי. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.
שטח E1 סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התוכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים היתה עומדת על תלה כבר לפני עשרות שנים.
לאורך השנים, מתנגדי הבנייה בשטח זה מתרצים את עמדתם ב"עיתוי". העיתוי לעולם אינו מתאים. אם אנו נמצאים במו"מ, העיתוי גרוע כי הוא מפריע למו"מ. אם אין מו"מ, הוא גרוע כי הוא ימנע מו"מ. בתקופה של שקט ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא עלול להפר את השקט. בתקופה של מתח ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא מוסיף שמן למדורה. ובזמן שישראל נאבקת נגד הגרעין האיראני (כלומר תמיד) העיתוי גרוע כי הוא פוגע במאמץ הזה.
כמובן שאלה תירוצים הנובעים מההתנגדות (הלגיטימית בפני עצמה) לעצם ההתיישבות. אך מי שמודע לחשיבות האסטרטגית העליונה של ההתיישבות במבשרת אדומים, וזו מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מבין שהגיע הזמן לקבל את ההחלטה וליישם אותה, ללא קשר לעיתוי. העיתוי הנכון היה מזמן והעיתוי היום טוב יותר מבעתיד.
* אתה מנהיג או גנאי? – ראש הממשלה מגנה... אתה ראש הממשלה, לא דובר מפלגה. אל תגנה – תמוטט את הטרור. זה קומץ? אז איך ממשלת המחדל שלך לא מצליחה לדכא את הקומץ ולשים קץ לטרור?
עלינו להילחם בטרור הערבי כאילו אין טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור ערבי.
עד חורמה!
* מדינת ישראל = מדינה יהודית – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!"
הכרזת המדינה הבהירה מהי, מה טיבה, מה מהותה, מה זהותה, מה זכות קיומה – מדינה יהודית.
מדינת ישראל = מדינה יהודית. מדינת ישראל היא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל, כלומר מדינתו של העם היהודי. מדינת הלאום של העם היהודי.
כל דבר שאינו מדינה יהודית אינו מדינת ישראל.
אמירה כמו "אני בעד קיומה של ישראל, אך לא כמדינה יהודית," היא תרתי דסתרי. מי שאומר זאת מתנגד לעצם קיומה של ישראל, ורוצה להקים מדינה אחרת על חורבותיה.
ומי שאומר שההכרה בישראל כמדינה יהודית היא כדי שלא יפסלו את הריצה שלו לבחירות, אומר שההסכמה שלו עם קיומה של ישראל היא למראית עין, כדי לא להיפסל.
האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לחברות בקואליציה? רק אם היא, המפלגה (לא רק באמירה בע"פ של עבאס) תצהיר באופן רשמי, במסמך כתוב וחתום, שהיא מקבלת ללא סייג את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא תהיה שותף לגיטימי ונכון יהיה לקיים אתה מו"מ קואליציוני.
וכיוון שהממשלה הבאה חייבת לפתור את בעיית האוטונומיות ולהגדיר מחדש את חובות וזכויות האזרח, והדבר כולל גיוס מלא של אזרחי ישראל הערבים לשירות אזרחי – תנאי להצטרפות בפועל של רע"ם לממשלה הבאה צריכה להיות הסכמה מראש למהלך הזה.
* אנשי וינטר – עם צמרת מפלגתו של וינטר נמנים לפחות שלושה אנשים שפועלים למען אחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם.
את יוסף חדאד הכרתי בארגון עמק השווה, בהובלת הרב בני לאו וחכ"ל איילת נחמיאס ורבין, שעסק בקידום הלכידות הלאומית. לצערי, הקורונה קטעה את פעולת עמק השווה, והיא לא חודשה. במסגרת זאת אף ביקרתי עם הקבוצה בבית הוריו של חדאד ונחשפתי לעומק לסיפורו ולעמדותיו. הוא נושא את דגל אחדות ישראל.
וינטר הוא המנהיג הציוני הראשון בתולדות המדינה שבחר ערבי ישראלי כמספר 2 שלו. זהו צעד חשוב מאוד בקידום השתלבותם של ערביי ישראל במדינת ישראל.
את דוידי בן ציון, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, פגשתי בתנועת הרבעון הרביעי, שהוא חבר בהנהגתה. ודוק – תנועת הרבעון הרביעי, לא המפלגה ברוח הרבעון, שבימים אלה מתארגנת. נפגשנו גם בניסיון להקמת מסגרת פוליטית משותפת לארגונים השונים הפועלים ללכידות לאומית. אמנם לא יצאה מכך רשימה לכנסת, אך שלושה מחברי ההתארגנות רצים לכנסת ויקדמו את החזון במפלגות אחרות: רפי בן שטרית בישראל ביתנו, עליזה בלוך בהאחדות (ארדן) ודוידי בעמך ישראל.
השלישית היא ללי דרעי, שאיני מכיר אותה באופן אישי, אך אני עוקב אחרי פועלה, ומאבקיה למען איחוי הקרעים בעם ולגיוס החרדים, ומעריך אותה על כך מאוד. אני מקווה שהעובדה שהשלושה הללו נמצאים בהנהגת עמך ישראל מעידה שזו דרכה.
אין סיכוי שאצביע למפלגתו של וינטר, שעמדותיה קיצוניות ("הפתרון לעזה – הגירה") ושהיא חלק מגוש נתניהו. אבל אני מקבל בברכה הקמתה של מפלגת ימין לא ביביסטית, שאינה ניזונה משיסוי ופלגנות, שאינה חושבת שימין היא אידיאולוגיה שלפיה ראש הממשלה אינו אחראי על ביטחון המדינה ומי שדורש ממנו אחריות הוא סס00מולן, ומאחל לה הצלחה.
אני מבין שווינטר, שהבהיר שימליץ לנשיא על נתניהו, לא יהיה האצבע ה-61 להקמת ממשלה בראשות איזנקוט או בנט. הוא יכול להיות ציר מרכזי בממשלת אחדות לאומית, אך הסיכוי לממשלה כזו קטן מאוד. אם לגוש התקווה יהיו 61 בלעדיו, איני רואה מניעה להצטרפותו. אדרבא, הצטרפות כזו תהיה מבורכת, ותחזק את האגף הניצי בממשלה, לצד בנט, ליברמן, מתן כהנא ואחרים.
* הלאומנות ש"הארץ" אוהב – "הארץ", כידוע, שונא לאומנות.
הוא כל כך שונא לאומנות, עד כדי כך, שהוא מגן על עצמו מפניה באמצעות הצבת סייג על סייג על סייג, ובורח כמו מאש מכל גילוי של לאומיות ופטריוטיות, כי הוא רואה בהם לאומנות.
האם האקסיומה שהצגתי עד כאן נכונה? מה דעתכם?
האמת היא שהיא נכונה חלקית. היא נכונה רק כאשר מדובר בלאומיות יהודית ופטריוטיות ישראלית.
כאשר מדובר בלאומנות ערבית אנטי ישראלית, הוא לא מוצא בה כל דופי. להיפך, הוא מוצא דופי בערבי שאינו לאומן אנטי ישראלי.
ניתן היה לצפות מעיתון שמטיף לשוויון לערביי ישראל, להעלות על נס את עופר וינטר, המנהיג הציוני הראשון שמציב ערבי במקום השני ומציג אותו כמועמד לתפקיד שר בממשלה וחבר בקבינט הביטחוני.
אבל יש בעייה. יוסף חדאד הוא ערבי מהסוג ש"הארץ" שונא. הוא ערבי ישראלי גאה, גאה בערביותו ובישראליותו, וזה לא תו התקן לערבים שמציב העיתון. חדאד לא מבין מה הדרישה של "הארץ" מערבים. הדרישה מהם היא להיות לאומנים אנטי ישראלים. ערבי שחורג מן השורה, שמעז לצאת מהמשבצת שאליה הם מְגָדְרִים ערבים, יחטוף מהם.
ערבי כמו יוסף חדאד, שהתגייס לצה"ל, לחם בגולני, נפצע קשה על הגנת המולדת והוא המסביר מספר 1 של ישראל בעולם, הוא מושא לשנאה ולעג בעיתון לאנשים חושבים.
הוא "הפנטזיה של היהודים". למעשה, כך הם כתבו בפירוש, הוא יהודי.
כך הם מתייגים אותו.
גזענים.
* להוקיע את הסרבנים – הסרבנות היא סרטן בגוף המדינה, בגוף צה"ל.
בראש ובראשונה סרבנות גורפת, אך גם סרבנות נקודתית.
החיילים שערקו מפעילות מבצעית בעזה, בעיצומה של מלחמת קיום להגנה על המולדת, כיוון ששובצה פרמדיקית רחמנא ליצלן לפעולה, צריכים להיענש בכל החומרה, וכשיסיימו לרצות את עונשם בכלא, יש להדיח אותם מלחימה.
אך מה שחשוב יותר מענישתם, הוא הוקעת המעשה בידי הציבור הדתי לאומי השפוי.
* מניפולציה דמגוגית – מניפולציה של אנשי הימין הרדיקלי, בעקבות תעלול הבחירות של המשתמט האנרכיסט צבי סוכות, היא הצגת מי שמותח ביקורת על התעלול, כתומך בתוכן האנדרטה, כלומר בטרור, במחבלים, ברצח יהודים.
מספר מוקיונים הגיבו על הרשומות שבהן תקפתי את סוכות, בשאלה האם אני בעד האנדרטה. הקפדתי לא ליפול למלכודת ולא לתת להם להסיט את הדיון. השבתי לכל אחד מהם בשתי מילים: "אתה דמגוג," "את דמגוגית."
* משתמט אנרכיסט – אף פעם לא הגדרתי את ראש הכנופייה, בן גביר, משתמט מצה"ל. השתמטות כזו אינה חלק מפשעיו החמורים של הגנגסטר. הוא אמנם לא שירת, אך לא כי השתמט, אלא כי צה"ל לא גייס אותו.
צה"ל לא גייס אותו בצדק. הפקרת נשק בידי החוליגן הכהניסט הזה היא חוסר אחריות לאומית. לא היה די בטבח שביצע מורו ורבו והמודל שלו לחיקוי, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין, באמצעות נשק צה"לי? והיום ראש ממשלה מופקר וחסר אחריות הפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל.
אבל כינויו "משתמט" אינו אמת, ובמאבק נגד תרבות השקר, ראוי להקפיד על אמירת אמת.
לא כן המשתמט האנרכיסט צבי סוכות. הוא משתמט מלא מלא. הוא סירב להתגייס ל"צבא הגירוש", כפי שהוא מכנה את צבא ההגנה לישראל. משתמט עלוב ונקלה.
חשוב להזכיר שוב ושוב שמדובר במשתמט. שעה שבני דורו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא ערק מן המערכה.
חשוב להזכיר זאת, כי סרבנותו-השתמטותו היא מרכיב משמעותי באישיותו ובדרכו, של סוכן האנרכיה הזה. זו אותה אנרכיה שהביאה אותו לפלישה הברברית בראש אספסוף לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה קשה, ואותה אנרכיה שהביאה אותו לתעלול הבחירות של ניפוץ האנדרטה שגרם לנזק כבד ביותר למדינת ישראל.
העובדה שהמשתמט האנרכיסט הזה הוא יו"ר ועדת החינוך (!) של הכנסת מדגימה מהי קקיסטוקרטיה.
* מי יממן את האבטחה – מדינת ישראל חייבת להגן על חיי בנו של ראש הממשלה, ואם הוא מאוים, והוא מאוים, עליה לספק לו אבטחה.
התנאי לכך צריך להיות שהוא יחיה בארץ. אם הוא בחר לרדת מהארץ, שיממן מכיסו את אבטחתו.
* שישה עשורים בנגב – שתי אהבות גדולות יש לד"ר זאב זיוון – הנגב ותנועת הצופים. את שתיהן הוא מגשים בחייו ובתפקידיו. הוא הגיע לנגב עם גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ שדה בוקר, והוא חי כבר שישה עשורים בנגב, והוא מגשים את המימרה "פעם צופה – תמיד צופה," לא רק בכך שהגשים בנגב, אליו יצא מטעם הצופים, אלא בתפקידים שנשא ובהם שליח תנועת הצופים בתנועת האחות בצפון אמריקה "יהודה הצעיר" ומרכז תנועת הצופים בישראל ותמיד הוא חי את הצופים. שתי אהבותיו הן גם נשואי מחקרו. הוא חוקר את הנגב ופרסם ספרי מחקר רבים על הנגב, ומלמד על הנגב בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והוא מדריך טיולים בנגב. והוא גם ההיסטוריון של תנועת הצופים ופירסם את הספר "היה נכון" על תנועת הצופים.
היכרתי את זאב באמצע שנות השמונים, כשהוא כיהן בתפקיד מרכז תנועת הצופים ואני הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים, ומאז אנו בקשר. היום אנו חברים בפורום חוקרי הקיבוץ. לכל מפגש של הפורום הוא מביא איתו את ספריו למכירה, ובאחד הכנסים האחרונים רכשתי את ספרו התשיעי "שישה עשורים בנגב – קרקע, התיישבות וביטחון". טוב, כשאני רואה "קרקע, התיישבות וביטחון", איך לא ארכוש ואקרא?
הספר הזה שונה משמונת ספריו הראשונים, בכך שהוא לא כתב אותו, אלא מאמר אחד מתוכו, ועוד מאמר שהיה שותף לו עם שני כותבים אחרים. הוא ערך 30 מאמרים של חבריו החוקרים, שתרמו ממחקריהם לספר שיצא לכבוד הגיעו לגבורות. זהו ספר עב כרס, המחולק לשישה חלקים: הנגב, הבדווים, ארכיאולוגיה, מלחמות, גבולות וחינוך הנוער; שישה נושאים שבהם נגע זאב לאורך השנים. הרוב הגדול של המאמרים עוסקים בנגב, אך מיעוטם עוסקים באזורים אחרים בארץ ישראל ואחד אף בגולה – מאמרו של ד"ר יוחנן בן יעקב על תנועת השומר הדתי בפולין.
מפאת קוצר היריעה אזכיר רק אחדים מן המאמרים.
ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור לא פירסם הפעם מחקר, אלא ממואר, שבו סיפר את זיכרונותיו מעשרה מסעות למצדה, למדבר יהודה ולנגב. המאמר משובב נפש, והוא מחזיר אותנו לתרבות המסעות של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה.
הזואולוג ד"ר רוני אסטרייכר כתב על יחסי גומלין, חלוקת המרחב וקביעת הגבול בין קבוצות זנבנים בערבה. בעיניי כקורא, יותר משזה מחקר זואולוגי, הוא מחקר סוציולוגי, על חיי החברה של ציפורי השיר הללו.
ד"ר חנינא פורת כתב על ספרו של פרופ' אביהו רונן "אנחנו לא בקונצנזוס, כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה 1968-1978". כרם שלום היה קיבוץ של האגף השמאלני הרדיקלי בקיבוץ הארצי שהיווה אופוזיציה להנהגת הקיבוץ הארצי וחבריו היו אקטיביסטים פוליטיים, בעיקר במאבק פעיל נגד ההתיישבות בחבל ימית. מה הפלא שהקיבוץ, בהרכבו הראשוני, לא האריך ימים? יישוב שהאקטיביזם שלו אינו יישוב הארץ אלא מאבק נגד התיישבות – סופו להתפורר. זו לא המסקנה של הספר ושל המאמר – זו המסקנה שלי.
חברי הארכיאולוג איש הגולן פרופ' חיים בן דוד, פירסם מאמר מרתק על אבני מיל וכתובות חדשות בקטע חדש של דרך הבשמים בנגב.
הארכיאולוג ד"ר יהודה גוברין פרסם מאמר מקורי ויצירתי של איתור וזיהוי גיאוגרפי של ההרים חלק ושעיר בדרומה של כנען.
תא"ל (מיל') ארז לב-רן פירסם מאמר מאלף על גיבור מלחמה – "דב הבלונדיני", סרן יעקב גרנק, שהיה מהמפקדים הנועזים של לח"י ואח"כ של צה"ל הצעיר בקרבות מלחמת השחרור בנגב, שבהם נפל.
גם מאמרו של אל"מ (מיל') ד"ר חיים רובינשטיין עוסק במלחמת השחרור, ומספר את סיפורה העגום של שיירת נבי דניאל.
ההיסטוריונים החדשים שמנסים לקעקע את אתוס מעטים מול רבים במלחמת השחרור, נוהגים לציין שכמעט בכל קרב בפני עצמו, היה יתרון כמותי לצה"ל. זה נכון, ואין זה סותר כהוא זה את האתוס. ברור שהיינו מעטים מול רבים, אבל ההנהגה המדינית והפיקוד הצבאי ידעו איך לנהל בתבונה את ניוד הסד"כ של צה"ל באמצעות ריכוז מאמץ בקרבות המכריעים כך שבכל אחד מהם (או ליתר דיוק ברובם) יהיה יתרון כמותי, וכמובן איכותי, לצה"ל. מאמרו של יובל נבו "הנפוליאונצ'יקים שהצילו את היישובים במלחמת העצמאות" מתאר את השימוש המושכל בניוד תותחי הרים קליבר 65 דגם 1906, שכונו נפוליאונצ'יקים כיוון שהיו צרפתיים, קטנים וישנים, כך שיהיו תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון בקרבות מלחמת השחרור.
מאמרו של חתן השמחה זאב זיוון, "תנועת הצופים במפנה המאות – מחלוציות לקהילתניות", מתאר את השינוי המשמעותי שעברה תנועת הצופים בשלהי המאה שעברה וראשית המאה הנוכחית, מתנועה המחנכת להגשמה חלוצית בהתיישבות קיבוצית לאורך הגבולות, והונהגה בידי שליחי התנועה הקיבוצית, שהוא עצמו היה מאחרוני מרכזיה מטעם התנועה הקיבוצית – לתנועה שהדגש בה הוא על טיפוח ערכים קהילתיים, של תרומה לקהילה שבה הם חיים. כמי שהיה חניך, מדריך ורשג"ד בתנועת הצופים והמשיך להגשמה בקיבוץ והדריך גרעינים להגשמה באורטל, אני יכול להעיד שגם בתקופה החלוצית, הקהילתניות היתה מרכיב מרכזי בחיינו התנועתיים. כלומר, הקהילתניות לא החליפה את החלוציות, אלא היא מה שנשאר אחרי הוויתור על החלוציות.
הגיאוגרף ההיסטורי פרופ' גדעון ביגר, מגדולי המומחים לגבולות הארץ והמדינה, כתב את המאמר: "מי היה ראוי לכתוב 'מגישים את חוף אילת למדינת ישראל?' – הארבעה שהביאו להכללת חוף אילת בגבולות ישראל". הציטוט "מגישים את חוף וגו'" הוא ממברק שכתבו מפקדי חטיבת הנגב וגולני בי"א באדר תש"ט, עם שחרור חוף אילת, לממשלת ישראל. לטענת ביגר אמנם החטיבות שיחררו את האזור, אך מה שקבע את הגבול, שכלל את אילת, בידי ישראל, זו הדיפלומטיה. והוא הציג ארבעה אישים שעסקו בכך, החל בקביעת הגבול בין האימפריה העות'מאנית לשלטון הבריטי על מצרים ב-1906 ועד ועדת אונסקו"פ שקבעה את גבולות החלוקה. ביגר ממעיט גם בתרומת ההתיישבות לעיצוב הגבולות, שבעיניו נקבעים אך ורק על שולחן המו"מ.
עם כל הכבוד לדיפלומטיה, אני חולק עליו. דווקא דו"ח אונסקו"פ מעיד על כך יותר מכל. כותבי הדו"ח התפעלו מן ההתיישבות היהודית בצפון מערב הנגב, מהיכולת לפתח חקלאות ולהזרים מים – יש מאין, ולכן הם צירפו את הנגב לשטח המדינה היהודית, וכתבו זאת בפירוש. נכון שאת דרום הנגב הם הכלילו בשטח המדינה היהודית אף שלא היתה שם התיישבות יהודית, אך ביגר עצמו מציין, במקום אחר במאמר, שההתפעלות מן היכולת ההתיישבותית של התנועה הציונית באזור מדברי, כפי שראו אותה בצפון הנגב, הביאה אותם להחלטה להכליל במדינה את דרום הנגב, מתוך הבנה שהציונים ישכילו ליישב את האזור כפי שעשו בצפון הנגב.
הוכחה נוספת למשמעות ההתיישבות בעיצוב הגבול, מצויה במאמרו של הגיאוגרף ההיסטורי ד"ר שי רוזן "'שטח קטן סיפור גדול' – ההתיישבות הבהאאית בדרום מזרח בקעת כנרות והשפעתה על עיצוב קו הגבול במרחב". כאן אין המדובר בהתיישבות ציונית, אך בקביעת הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י למנדט הצרפתי על סוריה, השפיע מיקומם של כפרים בהאאים שהתיישבו בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממזרח לכינרת, כאשר המרכז הבהאי הוא בא"י המערבי, בעכו, על מיקום קו הגבול, כדי לא להפריד את הכפרים ממרבית בני דתם.
דורון קורן עסק בגל האנטישמי הפוקד את העולם בעיקר מאז 7 באוקטובר, תוך שיתוף פעולה בין הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי, אנשי העליונות הלבנה עם אפרו-אמריקאים רדיקלים, אנשי קו-קלוקס-קלאן עם הווקיסטים. לטענתו, כמו בכל גלי האנטישמיות בעבר, המניע הוא הקנאה בהישגים הגדולים של העם היהודי ושל מדינת ישראל.
"בשבח השיכחה" הוא מאמר של ההיסטוריון ד"ר מאיר מרגלית. ברוח מסתו המפורסמת של ד"ר יהודה אלקנה שהציע שנשכח קצת את זכר השואה כי היא הופכת אותנו ללאומנים, כך מציע גם מרגלית. השיכחה שהוא מציע היא סלקטיבית. הוא מציע לזכור את מה שאנחנו משכיחים אך לשכוח את הזיכרון שעלול להזיק. "השיכחה היא מחוז של התפייסות, שטח מוגן משנאה, חף משטנה והתחשבנויות קטנוניות... שטח סטרילי המאפשר יחסי אנוש חפים מדעות קדומות." כלומר, עלינו לשכוח את האמת שעלולה להפריע לנו להתפייס עם אויבינו, או עלולה חלילה לגרום לנו לא לוותר על דרישות שידרשו מאיתנו במסגרת אותו פיוס, מתוך זיכרון משמעות ויתורים. אך לא הכול טוב לשכוח. הוא נוזף בנו על מנגנון השיכחה שלנו, "כאשר אי אפשר לגשר על פער שבין הערכים המוסריים שרצינו מאוד להחזיק בהם, לבין העוולות שעשינו, אנו מעבירים את התודעה למצב של 'שיכחה', בהנחה שעוולות שאין מדברים עליהן נעלמות מעצמן... אחרי החורבן שהותרנו ברצועת עזה יש צורך במחיקון עצום כדי להתגבר על הפשעים שביצענו במקום."
עכשיו הכול ברור. למען הפיוס עלינו להחליט לשכוח את העובדות ההיסטוריות על האופן שבו שוב ושוב אנו מותקפים, וככל שאנו מוותרים יותר אנו מותקפים יותר, שמא זיכרון האמת ההיסטורי יגרום לנו, חלילה, להתלבט האם לשוב ולוותר. אם נזכור את תוצאות ההתנתקות, למשל, אנחנו עלולים, חלילה, לא לחזור עליה. כאן השיכחה משובחת ומבורכת. אבל אל לנו לשכוח, ועלינו לזכור, את ה"פשעים" וה"חורבן" שכביכול המטנו על עזה. כלומר, על פי תפיסת עולמו העקומה של מרגלית, שמרבה לצטט הוגים אנטי ציונים כמו ברוך קימרלניג, ענת מטר ואורי לם, ראוי שנשכח את טבח 7 באוקטובר, ונאמץ תודעה שעל פיה 7 באוקטובר לא היה אלא אות הפתיחה למסע הפשעים והחורבן שעשינו בעזה, כי כך נוכל להתפייס עם רוצחינו.
אומר לסיכום, שמלבד מאמרו של מרגלית, זה ספר יפה וראוי. מן המעט שבמעט שהבאתי כאן, אפשר להתרשם מהמגוון הרחב של תחומי העיסוק בספר הרב תחומי הזה, שמעשיר את ידיעותינו בשלל נושאים העוסקים, ברובם, בנגב.
ברכות לזאב זיוון בן השמונים!
* מירון על שירת יאיר – פרופ' דן מירון הוא איש שמאל, שתרם יותר מכל אחד אחר לקידום השירה והספרות של הימין הרוויזיוניסטי. בראש ובראשונה, הוא ערך ועורך את כל כתבי אורי צבי גרינברג, 22 כרכים עד כה ועוד היד נטויה. הוא פירסם מסות רבות על שירת אצ"ג. הוא גם כתב הרבה ובאהדה והנגיש לציבור את שירתו של ז'בוטינסקי ואת הסיפורת שלו. ובשבועיים האחרונים הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" מסה בת שני עמודים על שירתו של יאיר – אברהם שטרן, מייסד לח"י.
הוא סיפר במסה ששירת יאיר אינה נחשבת כשירה טובה, וגם אצ"ג וידידו של יאיר יונתן רטוש, לא העריכו אותה. לדעת מירון הם טועים והוא כתב על שירת יאיר בהערכה רבה.
בבית אבי היה ספר שירים של יאיר. קראתי את הספר בנעוריי והתלהבתי ממנו, ככל שהבנתי אותו. לא הייתי מודע לכך ששירתו אינה נחשבת. שמעתי על כך לראשונה במסה של מירון. אני מסכים עם הערכתו של מירון לשירת יאיר.
* 251 – מיספר החטופים ב-7 באוקטובר היה 251. זה בדיוק מספר אסירי אצ"ל ולח"י שהוגלו למחנות המעצר באפריקה, ובהם אישים שהגיעו לימים לעמדות בכירות בישראל כמו ראש הממשלה יצחק שמיר, נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור. כאשר נודע מיספר החטופים, מיד נצנצה בראשי האסוציאציה על מיספר הגולים, כיוון שבנעוריי קראתי את ספרו של יוסף ויניצקי (או בשם העט שלו – י. נץ) "מאתיים חמישים ואחד", שסיפר את סיפורם של הגולים. ספר נוסף שהוא פירסם באותו נושא, ואף אותו קראתי בנעוריי, הוא "משבי לשבות".
שרה אוסצקי-לזר פירסמה מאמר בנושא במוסף תרבות וספרות של "הארץ" תחת הכותרת "גיבורים אלמונים", ובו היא מלינה על כך שסיפור הגירוש לאפריקה הודר מן התודעה ההיסטורית. היא ציינה ספרים מעטים שהוקדשו לנושא, כמו ספרו של יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", אך לא הזכירה את שני ספריו של ויניצקי, שאולי אינה מכירה אותם. "ייתכן והם עצמם בחרו שלא להתפאר בתקופה בה חבריהם לאצ"ל וללח"י לחמו נגד המנדט הבריטי בעוד הם היו רחוקים ולא לקחו חלק במאמץ." ההשערה הזאת אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שאותם גולים עצירים ראו בעצם מעצרם וגלותם אקט משמעותי במלחמת המחתרת, והיו גאים בה מאוד, וכתבו על כך בגאווה. השערה נוספת שלה, היא שתנועת החירות לא טרחה להנציח את פועלם. לדעתי, גם בכך היא שוגה. אציין שיו"ר תנועת החירות ומפקד האצ"ל, מנחם בגין, כתב הקדמה לספר "מאתיים חמישים ואחד".
* קוד לבוש – אף פעם לא כתבתי ביקורת אופנה. אז הנה.
אני אוהב את "הלוק החדש" (איך יצא לי?) של נפתלי בנט – חולצת טריקו ונעלי ספורט (היה עדיף סנדלים). זה המראה הישראלי, ואין סיבה שמנהיג ישראלי לא יתלבש כמו ישראלי נורמלי. האנשים החנוטים בחליפות ועניבות, נראים חייזרים בנוף הארץ. מה ללבוש הזה ולאקלים הארצישראלי?
זה לא יהווה אצלי שיקול בהצבעה. אין לי שום בעייה לתמוך במועמד חנוט בחליפה ועניבה עם חפתי זהב, אם אחשוב שהוא האיש המתאים להנהגת ישראל. אבל אני אוהב יותר את הלבוש הישראלי הפשוט.
מה שטוב למנהיג אוקראינה, טוב גם לנו.
אני מאמין בפשטות, ובעניין זה, הנה שלושה סיפורים אישיים.
סמי בר לב, ראש המועצה המיתולוגי של קצרין, נהג לנזוף באלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן ובי – דובר הוועד, על כך שאיננו לובשים לבוש ההולם את תפקידנו. "אתם נראים לוזרים," הוא הצליף בנו. בחתונה שלי, לא חלפתי חליפה, כמובן, לא ענבתי עניבה, חלילה, לא לבשתי ז'קט. אבל לבשתי מכנסי בד (כלומר לא ג'ינס. אף פעם לא הבנתי למה ג'ינס אינו מכנסי בד) וחולצה מכופתרת, ונעליים בקיץ. סמי ניגש אליי ואמר לי: "אתה רואה? ככה אתה צריך ללכת לעבודה."
משלחת של הנהלת המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן נפגשה עם נשיא המדינה משה קצב (לפני שידענו שהוא אנס, כמובן) בבית הנשיא בירושלים. בהגיענו, גער בי תא"ל (מיל') ירחמיאל דורי, שלא מכובד לבוא לפגישה עם הנשיא בסנדלים. השבתי לו: "אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל להזמין אותי בחורף."
ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס, לאחר מות אביה. היא הציגה אותי לאימהּ: "תכירי, זה אורי, המנהל שלי." והאם הגיבה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל." העובדת ואחותה נבוכו מאוד וניסו לתקן את התקלה, אך השבתי להן: "מזמן לא קיבלתי מחמאה כל כך יפה."
* רוקר בן שמונים – אני זוכר משפט שקראתי לפני כמה עשרות שנים: "אין דבר פאתטי יותר מרוקר מזדקן". דומני שהאמירה הזאת התייחסה לרוקרים בשנות החמישים לחייהם. המסר של המשפט, הוא שרוק הוא מוסיקה שמתאימה לצעירים, ואדם מזדקן שעוסק ברוק הוא נלעג.
אפשר לומר שהמציאות מוכיחה שזו שטות. יש גם יש רוקרים – לא רק מזדקנים אלא זקנים, בארץ ובעולם.
שלום חנוך הוא רוקר-על והוא הגיע לגבורות. גם ממרומי 80 שנותיו, הדבר האחרון שאפשר לומר עליו, זה שהוא פאתטי. ההיפך הוא הנכון. לכבוד יומולדתו השמונים נערך מצעד של שיריו ב"כאן 88". ההאזנה למצעד היתה ארבע שעות של עונג צרוף.
השיר שנבחר במקום הראשון הוא "מחכים למשיח", ואחריו "אדם בתוך עצמו" ו"נגד הרוח"; שלושה שירים נפלאים, שעמדו במבחן הזמן. מבין שלושתם אני מעדיף דווקא את השיר שהגיע למקום השלישי. השיר שהערכתי שינצח במצעד, "אהבת נעוריי", הגיע למקום השישי.
* מצדיק את המאמץ –– לא קל לצפות שלוש שעות בסרט. סרט צריך להיות מצוין, כדי להצדיק את המאמץ. "האודיסיאה" הוא כזה.
סרט נפלא!
* ביד הלשון: אלטלנה – מאז גילוי האונייה "אלטלנה" רבים השתמשו, בכתב ובע"פ, בביטוי "האלטלנה", כולל בכותרת בוויינט.
זו שגיאה. "אלטלנה" היא שם, ואין משתמשים בה"א הידיעה בשמות. איננו אומרים "האורי", לא "הירושלים" ולא "הישראל", וכך אין לומר "האלטלנה", אלא פשוט "אלטלנה".
שמה של אוניית הנשק של אצ"ל נועדה להנציח את ז'בוטינסקי. "אלטלנה" היה אחד משמות העט שלו.
ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות, ואהב מאוד את התרבות האיטלקית והשפה האיטלקית (הוא למד משפטים באיטליה, ומאוחר יותר היה שליח עיתונו הרוסי לאיטליה), אך דווקא בחירת הפסבדונים שלו נעוצה בטעות – הוא חשב ש"אלטלנה" פירושה – מנוף. בדיעבד התברר לו, שפירושה – נדנדה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
ארור כל מי שידו בעלילת הדם –
[אהוד: אורי, את המשך הקטע מחקתי. נסה לפרסם אותו ב"הארץ". יש להם מספיק כסף ועורכי דין מנוסים כדי להגן עליהם מפני תביעת הדיבה].
* נדבך מרכזי במחדל – בתקופת עפיפוני התבערה, נשלח צחי הנגבי להצהיר שלא נרדוף אחרי כל ילד עם עפיפון. במשך שלוש שנים וחצי הם הציתו ללא הפרעה את שדות הנגב המערבי.
ההבלגה על טרור ההצתות הייתה נדבך מרכזי במחדל נתניהו, בואך 7 באוקטובר.
* לחקור את חרפת הפינוי – ועדת החקירה הממלכתית על מחדל 7 באוקטובר, חייבת לחקור את חרפת הפינוי, בעיקר בצפון. מי החליט? מי נתן את ההוראה? מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת?
החרפה אינה עצם הפינוי. אוזלת היד הפושעת של הממשלה במשך שנים הפכה את דרום לבנון למפלצת טרור, וב-8 באוקטובר היה חשש אמיתי לפלישה, שעלולה היתה להיות חמורה לאין ערוך יותר מבדרום, וצה"ל לא היה ערוך לעצור אותה.
חרפה היא העובדה שאחרי שבוע-שבועיים, כשסכנת הפלישה חלפה, התושבים לא חזרו. החרפה היא שלראשונה בתולדות המדינה הקמנו רצועת ביטחון בשטח שלנו, בישראל הריבונית, למשך כשנה וחצי. החרפה היא שבמשך שנה, במקום להגן על יישובינו פינינו אותם. במשך שנה התחננו להסדרה עם חיזבאללה כאשר חבל שלם מרוקן מתושביו. הנזק החברתי והכלכלי ליישובים, הנזק הביטחוני למדינת ישראל והנזק הערכי והמוסרי לחברה הישראלית כבד מאוד. חייבים לחקור זאת על מנת שלעולם לא תחזור על עצמה החרפה הזאת.
* מטולה בירושלים – פסטיבל השירה במטולה מתקיים כבר למעלה מעשרים שנה. לסופרים ולמשוררים ולחובבי השירה ממרכז הארץ, זו הזדמנות ליהנות מהשירה בנופים הקסומים של הצפון וברוגע שהוא משרה על האדם. לנו, חובבי השירה מן הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל, זו הזדמנות ליהנות ממפעל תרבותי נפלא וממפגש עם טובי המשוררים, כאן, בלי להזדקק לנסיעה ארוכה למרכז.
גם השנה, השבוע, מתקיים הפסטיבל. פסטיבל מטולה בירושלים. כן, הוא מתקיים בירושלים ונקרא פסטיבל מטולה.
בשנה שעברה ולפני שנתיים הפסטיבל לא נערך במטולה, בצדק. לפני שנתיים השתוללה כאן מלחמה קשה והתושבים היו מפונים. בשנה שעברה האזור היה בתחילת השיבה של תושביו. אבל השנה ראוי היה לקיים את הפסטיבל במטולה. השנה – יותר מתמיד, כביטוי להזדהות של עולם השירה עם תושבי הצפון. אני מבין את הפחד מהסלמה, אך במקום שבו אזרחים וילדים חיים, גם המשוררים יכולים להרשות לעצמם לעלות אליו לשלושה ימים, ולו כדי לחזק את העסקים במטולה.
* הסכמה לאומית – תנועת המחנות העולים והתנועה הקיבוצית מקימים קיבוץ חדש בבקעת הירדן. בראיון עם מזכ"ל המחנות העולים אילן גזית בעיתון "זמן קיבוץ" הוא נשאל על "הקמת קיבוץ חדש בשטח שאין עליו הסכמה לאומית ונתון במחלוקת."
באמת?! אין הסכמה לאומית על בקעת הירדן? בנאומו הפרוגרמטי בכנסת, שבו הציג את הסכם אוסלו ב', חודש לפני הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. אחד החשובים שבהם, היה בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", בידי ישראל.
נכון, ברק ואולמרט ריסקו את הקונצנזוס וניסו למסור לאוייב את בקעת הירדן. כזכור, ערפאת ואבו מאזן דחו את הצעותיהם. אבל אחרי 7 באוקטובר יש עוד ספק בהכרח בגבולות בני הגנה, כלומר שהירדן יהיה גבולנו המזרחי? חוץ משולי השוליים הסהרוריים, מישהו עוד באמת חושב שגוש דן עתיר-האוכלוסייה צריך להיות עוטף המדינה הפלשתינאית? שכביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל? שרוחבה של מדינת ישראל יהיה קטן יותר מהמרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים בשבת השחורה?
* חשיבות אסטרטגית עליונה – לאורך השנים הרביתי לבקר את נתניהו על כך שאינו מחליט לבנות במבשרת אדומים (E1). מן ההגינות, שכאשר הוא שינה את טעמו ואישר סוף סוף את הבניה, אשבח אותו על כך. גם אם מניעיו אינם ענייניים, מה שחשוב בסופו של דבר הוא המעשים בשטח.
בניית שכונת מבשרת אדומים הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תוכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט, במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך אזור פלשתינאי. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.
שטח E1 סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התוכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים היתה עומדת על תלה כבר לפני עשרות שנים.
לאורך השנים, מתנגדי הבנייה בשטח זה מתרצים את עמדתם ב"עיתוי". העיתוי לעולם אינו מתאים. אם אנו נמצאים במו"מ, העיתוי גרוע כי הוא מפריע למו"מ. אם אין מו"מ, הוא גרוע כי הוא ימנע מו"מ. בתקופה של שקט ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא עלול להפר את השקט. בתקופה של מתח ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא מוסיף שמן למדורה. ובזמן שישראל נאבקת נגד הגרעין האיראני (כלומר תמיד) העיתוי גרוע כי הוא פוגע במאמץ הזה.
כמובן שאלה תירוצים הנובעים מההתנגדות (הלגיטימית בפני עצמה) לעצם ההתיישבות. אך מי שמודע לחשיבות האסטרטגית העליונה של ההתיישבות במבשרת אדומים, וזו מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מבין שהגיע הזמן לקבל את ההחלטה וליישם אותה, ללא קשר לעיתוי. העיתוי הנכון היה מזמן והעיתוי היום טוב יותר מבעתיד.
* אתה מנהיג או גנאי? – ראש הממשלה מגנה... אתה ראש הממשלה, לא דובר מפלגה. אל תגנה – תמוטט את הטרור. זה קומץ? אז איך ממשלת המחדל שלך לא מצליחה לדכא את הקומץ ולשים קץ לטרור?
עלינו להילחם בטרור הערבי כאילו אין טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור ערבי.
עד חורמה!
* מדינת ישראל = מדינה יהודית – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!"
הכרזת המדינה הבהירה מהי, מה טיבה, מה מהותה, מה זהותה, מה זכות קיומה – מדינה יהודית.
מדינת ישראל = מדינה יהודית. מדינת ישראל היא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל, כלומר מדינתו של העם היהודי. מדינת הלאום של העם היהודי.
כל דבר שאינו מדינה יהודית אינו מדינת ישראל.
אמירה כמו "אני בעד קיומה של ישראל, אך לא כמדינה יהודית," היא תרתי דסתרי. מי שאומר זאת מתנגד לעצם קיומה של ישראל, ורוצה להקים מדינה אחרת על חורבותיה.
ומי שאומר שההכרה בישראל כמדינה יהודית היא כדי שלא יפסלו את הריצה שלו לבחירות, אומר שההסכמה שלו עם קיומה של ישראל היא למראית עין, כדי לא להיפסל.
האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לחברות בקואליציה? רק אם היא, המפלגה (לא רק באמירה בע"פ של עבאס) תצהיר באופן רשמי, במסמך כתוב וחתום, שהיא מקבלת ללא סייג את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא תהיה שותף לגיטימי ונכון יהיה לקיים אתה מו"מ קואליציוני.
וכיוון שהממשלה הבאה חייבת לפתור את בעיית האוטונומיות ולהגדיר מחדש את חובות וזכויות האזרח, והדבר כולל גיוס מלא של אזרחי ישראל הערבים לשירות אזרחי – תנאי להצטרפות בפועל של רע"ם לממשלה הבאה צריכה להיות הסכמה מראש למהלך הזה.
* אנשי וינטר – עם צמרת מפלגתו של וינטר נמנים לפחות שלושה אנשים שפועלים למען אחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם.
את יוסף חדאד הכרתי בארגון עמק השווה, בהובלת הרב בני לאו וחכ"ל איילת נחמיאס ורבין, שעסק בקידום הלכידות הלאומית. לצערי, הקורונה קטעה את פעולת עמק השווה, והיא לא חודשה. במסגרת זאת אף ביקרתי עם הקבוצה בבית הוריו של חדאד ונחשפתי לעומק לסיפורו ולעמדותיו. הוא נושא את דגל אחדות ישראל.
וינטר הוא המנהיג הציוני הראשון בתולדות המדינה שבחר ערבי ישראלי כמספר 2 שלו. זהו צעד חשוב מאוד בקידום השתלבותם של ערביי ישראל במדינת ישראל.
את דוידי בן ציון, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, פגשתי בתנועת הרבעון הרביעי, שהוא חבר בהנהגתה. ודוק – תנועת הרבעון הרביעי, לא המפלגה ברוח הרבעון, שבימים אלה מתארגנת. נפגשנו גם בניסיון להקמת מסגרת פוליטית משותפת לארגונים השונים הפועלים ללכידות לאומית. אמנם לא יצאה מכך רשימה לכנסת, אך שלושה מחברי ההתארגנות רצים לכנסת ויקדמו את החזון במפלגות אחרות: רפי בן שטרית בישראל ביתנו, עליזה בלוך בהאחדות (ארדן) ודוידי בעמך ישראל.
השלישית היא ללי דרעי, שאיני מכיר אותה באופן אישי, אך אני עוקב אחרי פועלה, ומאבקיה למען איחוי הקרעים בעם ולגיוס החרדים, ומעריך אותה על כך מאוד. אני מקווה שהעובדה שהשלושה הללו נמצאים בהנהגת עמך ישראל מעידה שזו דרכה.
אין סיכוי שאצביע למפלגתו של וינטר, שעמדותיה קיצוניות ("הפתרון לעזה – הגירה") ושהיא חלק מגוש נתניהו. אבל אני מקבל בברכה הקמתה של מפלגת ימין לא ביביסטית, שאינה ניזונה משיסוי ופלגנות, שאינה חושבת שימין היא אידיאולוגיה שלפיה ראש הממשלה אינו אחראי על ביטחון המדינה ומי שדורש ממנו אחריות הוא סס00מולן, ומאחל לה הצלחה.
אני מבין שווינטר, שהבהיר שימליץ לנשיא על נתניהו, לא יהיה האצבע ה-61 להקמת ממשלה בראשות איזנקוט או בנט. הוא יכול להיות ציר מרכזי בממשלת אחדות לאומית, אך הסיכוי לממשלה כזו קטן מאוד. אם לגוש התקווה יהיו 61 בלעדיו, איני רואה מניעה להצטרפותו. אדרבא, הצטרפות כזו תהיה מבורכת, ותחזק את האגף הניצי בממשלה, לצד בנט, ליברמן, מתן כהנא ואחרים.
* הלאומנות ש"הארץ" אוהב – "הארץ", כידוע, שונא לאומנות.
הוא כל כך שונא לאומנות, עד כדי כך, שהוא מגן על עצמו מפניה באמצעות הצבת סייג על סייג על סייג, ובורח כמו מאש מכל גילוי של לאומיות ופטריוטיות, כי הוא רואה בהם לאומנות.
האם האקסיומה שהצגתי עד כאן נכונה? מה דעתכם?
האמת היא שהיא נכונה חלקית. היא נכונה רק כאשר מדובר בלאומיות יהודית ופטריוטיות ישראלית.
כאשר מדובר בלאומנות ערבית אנטי ישראלית, הוא לא מוצא בה כל דופי. להיפך, הוא מוצא דופי בערבי שאינו לאומן אנטי ישראלי.
ניתן היה לצפות מעיתון שמטיף לשוויון לערביי ישראל, להעלות על נס את עופר וינטר, המנהיג הציוני הראשון שמציב ערבי במקום השני ומציג אותו כמועמד לתפקיד שר בממשלה וחבר בקבינט הביטחוני.
אבל יש בעייה. יוסף חדאד הוא ערבי מהסוג ש"הארץ" שונא. הוא ערבי ישראלי גאה, גאה בערביותו ובישראליותו, וזה לא תו התקן לערבים שמציב העיתון. חדאד לא מבין מה הדרישה של "הארץ" מערבים. הדרישה מהם היא להיות לאומנים אנטי ישראלים. ערבי שחורג מן השורה, שמעז לצאת מהמשבצת שאליה הם מְגָדְרִים ערבים, יחטוף מהם.
ערבי כמו יוסף חדאד, שהתגייס לצה"ל, לחם בגולני, נפצע קשה על הגנת המולדת והוא המסביר מספר 1 של ישראל בעולם, הוא מושא לשנאה ולעג בעיתון לאנשים חושבים.
הוא "הפנטזיה של היהודים". למעשה, כך הם כתבו בפירוש, הוא יהודי.
כך הם מתייגים אותו.
גזענים.
* להוקיע את הסרבנים – הסרבנות היא סרטן בגוף המדינה, בגוף צה"ל.
בראש ובראשונה סרבנות גורפת, אך גם סרבנות נקודתית.
החיילים שערקו מפעילות מבצעית בעזה, בעיצומה של מלחמת קיום להגנה על המולדת, כיוון ששובצה פרמדיקית רחמנא ליצלן לפעולה, צריכים להיענש בכל החומרה, וכשיסיימו לרצות את עונשם בכלא, יש להדיח אותם מלחימה.
אך מה שחשוב יותר מענישתם, הוא הוקעת המעשה בידי הציבור הדתי לאומי השפוי.
* מניפולציה דמגוגית – מניפולציה של אנשי הימין הרדיקלי, בעקבות תעלול הבחירות של המשתמט האנרכיסט צבי סוכות, היא הצגת מי שמותח ביקורת על התעלול, כתומך בתוכן האנדרטה, כלומר בטרור, במחבלים, ברצח יהודים.
מספר מוקיונים הגיבו על הרשומות שבהן תקפתי את סוכות, בשאלה האם אני בעד האנדרטה. הקפדתי לא ליפול למלכודת ולא לתת להם להסיט את הדיון. השבתי לכל אחד מהם בשתי מילים: "אתה דמגוג," "את דמגוגית."
* משתמט אנרכיסט – אף פעם לא הגדרתי את ראש הכנופייה, בן גביר, משתמט מצה"ל. השתמטות כזו אינה חלק מפשעיו החמורים של הגנגסטר. הוא אמנם לא שירת, אך לא כי השתמט, אלא כי צה"ל לא גייס אותו.
צה"ל לא גייס אותו בצדק. הפקרת נשק בידי החוליגן הכהניסט הזה היא חוסר אחריות לאומית. לא היה די בטבח שביצע מורו ורבו והמודל שלו לחיקוי, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין, באמצעות נשק צה"לי? והיום ראש ממשלה מופקר וחסר אחריות הפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל.
אבל כינויו "משתמט" אינו אמת, ובמאבק נגד תרבות השקר, ראוי להקפיד על אמירת אמת.
לא כן המשתמט האנרכיסט צבי סוכות. הוא משתמט מלא מלא. הוא סירב להתגייס ל"צבא הגירוש", כפי שהוא מכנה את צבא ההגנה לישראל. משתמט עלוב ונקלה.
חשוב להזכיר שוב ושוב שמדובר במשתמט. שעה שבני דורו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא ערק מן המערכה.
חשוב להזכיר זאת, כי סרבנותו-השתמטותו היא מרכיב משמעותי באישיותו ובדרכו, של סוכן האנרכיה הזה. זו אותה אנרכיה שהביאה אותו לפלישה הברברית בראש אספסוף לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה קשה, ואותה אנרכיה שהביאה אותו לתעלול הבחירות של ניפוץ האנדרטה שגרם לנזק כבד ביותר למדינת ישראל.
העובדה שהמשתמט האנרכיסט הזה הוא יו"ר ועדת החינוך (!) של הכנסת מדגימה מהי קקיסטוקרטיה.
* מי יממן את האבטחה – מדינת ישראל חייבת להגן על חיי בנו של ראש הממשלה, ואם הוא מאוים, והוא מאוים, עליה לספק לו אבטחה.
התנאי לכך צריך להיות שהוא יחיה בארץ. אם הוא בחר לרדת מהארץ, שיממן מכיסו את אבטחתו.
* שישה עשורים בנגב – שתי אהבות גדולות יש לד"ר זאב זיוון – הנגב ותנועת הצופים. את שתיהן הוא מגשים בחייו ובתפקידיו. הוא הגיע לנגב עם גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ שדה בוקר, והוא חי כבר שישה עשורים בנגב, והוא מגשים את המימרה "פעם צופה – תמיד צופה," לא רק בכך שהגשים בנגב, אליו יצא מטעם הצופים, אלא בתפקידים שנשא ובהם שליח תנועת הצופים בתנועת האחות בצפון אמריקה "יהודה הצעיר" ומרכז תנועת הצופים בישראל ותמיד הוא חי את הצופים. שתי אהבותיו הן גם נשואי מחקרו. הוא חוקר את הנגב ופרסם ספרי מחקר רבים על הנגב, ומלמד על הנגב בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והוא מדריך טיולים בנגב. והוא גם ההיסטוריון של תנועת הצופים ופירסם את הספר "היה נכון" על תנועת הצופים.
היכרתי את זאב באמצע שנות השמונים, כשהוא כיהן בתפקיד מרכז תנועת הצופים ואני הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים, ומאז אנו בקשר. היום אנו חברים בפורום חוקרי הקיבוץ. לכל מפגש של הפורום הוא מביא איתו את ספריו למכירה, ובאחד הכנסים האחרונים רכשתי את ספרו התשיעי "שישה עשורים בנגב – קרקע, התיישבות וביטחון". טוב, כשאני רואה "קרקע, התיישבות וביטחון", איך לא ארכוש ואקרא?
הספר הזה שונה משמונת ספריו הראשונים, בכך שהוא לא כתב אותו, אלא מאמר אחד מתוכו, ועוד מאמר שהיה שותף לו עם שני כותבים אחרים. הוא ערך 30 מאמרים של חבריו החוקרים, שתרמו ממחקריהם לספר שיצא לכבוד הגיעו לגבורות. זהו ספר עב כרס, המחולק לשישה חלקים: הנגב, הבדווים, ארכיאולוגיה, מלחמות, גבולות וחינוך הנוער; שישה נושאים שבהם נגע זאב לאורך השנים. הרוב הגדול של המאמרים עוסקים בנגב, אך מיעוטם עוסקים באזורים אחרים בארץ ישראל ואחד אף בגולה – מאמרו של ד"ר יוחנן בן יעקב על תנועת השומר הדתי בפולין.
מפאת קוצר היריעה אזכיר רק אחדים מן המאמרים.
ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור לא פירסם הפעם מחקר, אלא ממואר, שבו סיפר את זיכרונותיו מעשרה מסעות למצדה, למדבר יהודה ולנגב. המאמר משובב נפש, והוא מחזיר אותנו לתרבות המסעות של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה.
הזואולוג ד"ר רוני אסטרייכר כתב על יחסי גומלין, חלוקת המרחב וקביעת הגבול בין קבוצות זנבנים בערבה. בעיניי כקורא, יותר משזה מחקר זואולוגי, הוא מחקר סוציולוגי, על חיי החברה של ציפורי השיר הללו.
ד"ר חנינא פורת כתב על ספרו של פרופ' אביהו רונן "אנחנו לא בקונצנזוס, כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה 1968-1978". כרם שלום היה קיבוץ של האגף השמאלני הרדיקלי בקיבוץ הארצי שהיווה אופוזיציה להנהגת הקיבוץ הארצי וחבריו היו אקטיביסטים פוליטיים, בעיקר במאבק פעיל נגד ההתיישבות בחבל ימית. מה הפלא שהקיבוץ, בהרכבו הראשוני, לא האריך ימים? יישוב שהאקטיביזם שלו אינו יישוב הארץ אלא מאבק נגד התיישבות – סופו להתפורר. זו לא המסקנה של הספר ושל המאמר – זו המסקנה שלי.
חברי הארכיאולוג איש הגולן פרופ' חיים בן דוד, פירסם מאמר מרתק על אבני מיל וכתובות חדשות בקטע חדש של דרך הבשמים בנגב.
הארכיאולוג ד"ר יהודה גוברין פרסם מאמר מקורי ויצירתי של איתור וזיהוי גיאוגרפי של ההרים חלק ושעיר בדרומה של כנען.
תא"ל (מיל') ארז לב-רן פירסם מאמר מאלף על גיבור מלחמה – "דב הבלונדיני", סרן יעקב גרנק, שהיה מהמפקדים הנועזים של לח"י ואח"כ של צה"ל הצעיר בקרבות מלחמת השחרור בנגב, שבהם נפל.
גם מאמרו של אל"מ (מיל') ד"ר חיים רובינשטיין עוסק במלחמת השחרור, ומספר את סיפורה העגום של שיירת נבי דניאל.
ההיסטוריונים החדשים שמנסים לקעקע את אתוס מעטים מול רבים במלחמת השחרור, נוהגים לציין שכמעט בכל קרב בפני עצמו, היה יתרון כמותי לצה"ל. זה נכון, ואין זה סותר כהוא זה את האתוס. ברור שהיינו מעטים מול רבים, אבל ההנהגה המדינית והפיקוד הצבאי ידעו איך לנהל בתבונה את ניוד הסד"כ של צה"ל באמצעות ריכוז מאמץ בקרבות המכריעים כך שבכל אחד מהם (או ליתר דיוק ברובם) יהיה יתרון כמותי, וכמובן איכותי, לצה"ל. מאמרו של יובל נבו "הנפוליאונצ'יקים שהצילו את היישובים במלחמת העצמאות" מתאר את השימוש המושכל בניוד תותחי הרים קליבר 65 דגם 1906, שכונו נפוליאונצ'יקים כיוון שהיו צרפתיים, קטנים וישנים, כך שיהיו תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון בקרבות מלחמת השחרור.
מאמרו של חתן השמחה זאב זיוון, "תנועת הצופים במפנה המאות – מחלוציות לקהילתניות", מתאר את השינוי המשמעותי שעברה תנועת הצופים בשלהי המאה שעברה וראשית המאה הנוכחית, מתנועה המחנכת להגשמה חלוצית בהתיישבות קיבוצית לאורך הגבולות, והונהגה בידי שליחי התנועה הקיבוצית, שהוא עצמו היה מאחרוני מרכזיה מטעם התנועה הקיבוצית – לתנועה שהדגש בה הוא על טיפוח ערכים קהילתיים, של תרומה לקהילה שבה הם חיים. כמי שהיה חניך, מדריך ורשג"ד בתנועת הצופים והמשיך להגשמה בקיבוץ והדריך גרעינים להגשמה באורטל, אני יכול להעיד שגם בתקופה החלוצית, הקהילתניות היתה מרכיב מרכזי בחיינו התנועתיים. כלומר, הקהילתניות לא החליפה את החלוציות, אלא היא מה שנשאר אחרי הוויתור על החלוציות.
הגיאוגרף ההיסטורי פרופ' גדעון ביגר, מגדולי המומחים לגבולות הארץ והמדינה, כתב את המאמר: "מי היה ראוי לכתוב 'מגישים את חוף אילת למדינת ישראל?' – הארבעה שהביאו להכללת חוף אילת בגבולות ישראל". הציטוט "מגישים את חוף וגו'" הוא ממברק שכתבו מפקדי חטיבת הנגב וגולני בי"א באדר תש"ט, עם שחרור חוף אילת, לממשלת ישראל. לטענת ביגר אמנם החטיבות שיחררו את האזור, אך מה שקבע את הגבול, שכלל את אילת, בידי ישראל, זו הדיפלומטיה. והוא הציג ארבעה אישים שעסקו בכך, החל בקביעת הגבול בין האימפריה העות'מאנית לשלטון הבריטי על מצרים ב-1906 ועד ועדת אונסקו"פ שקבעה את גבולות החלוקה. ביגר ממעיט גם בתרומת ההתיישבות לעיצוב הגבולות, שבעיניו נקבעים אך ורק על שולחן המו"מ.
עם כל הכבוד לדיפלומטיה, אני חולק עליו. דווקא דו"ח אונסקו"פ מעיד על כך יותר מכל. כותבי הדו"ח התפעלו מן ההתיישבות היהודית בצפון מערב הנגב, מהיכולת לפתח חקלאות ולהזרים מים – יש מאין, ולכן הם צירפו את הנגב לשטח המדינה היהודית, וכתבו זאת בפירוש. נכון שאת דרום הנגב הם הכלילו בשטח המדינה היהודית אף שלא היתה שם התיישבות יהודית, אך ביגר עצמו מציין, במקום אחר במאמר, שההתפעלות מן היכולת ההתיישבותית של התנועה הציונית באזור מדברי, כפי שראו אותה בצפון הנגב, הביאה אותם להחלטה להכליל במדינה את דרום הנגב, מתוך הבנה שהציונים ישכילו ליישב את האזור כפי שעשו בצפון הנגב.
הוכחה נוספת למשמעות ההתיישבות בעיצוב הגבול, מצויה במאמרו של הגיאוגרף ההיסטורי ד"ר שי רוזן "'שטח קטן סיפור גדול' – ההתיישבות הבהאאית בדרום מזרח בקעת כנרות והשפעתה על עיצוב קו הגבול במרחב". כאן אין המדובר בהתיישבות ציונית, אך בקביעת הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י למנדט הצרפתי על סוריה, השפיע מיקומם של כפרים בהאאים שהתיישבו בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממזרח לכינרת, כאשר המרכז הבהאי הוא בא"י המערבי, בעכו, על מיקום קו הגבול, כדי לא להפריד את הכפרים ממרבית בני דתם.
דורון קורן עסק בגל האנטישמי הפוקד את העולם בעיקר מאז 7 באוקטובר, תוך שיתוף פעולה בין הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי, אנשי העליונות הלבנה עם אפרו-אמריקאים רדיקלים, אנשי קו-קלוקס-קלאן עם הווקיסטים. לטענתו, כמו בכל גלי האנטישמיות בעבר, המניע הוא הקנאה בהישגים הגדולים של העם היהודי ושל מדינת ישראל.
"בשבח השיכחה" הוא מאמר של ההיסטוריון ד"ר מאיר מרגלית. ברוח מסתו המפורסמת של ד"ר יהודה אלקנה שהציע שנשכח קצת את זכר השואה כי היא הופכת אותנו ללאומנים, כך מציע גם מרגלית. השיכחה שהוא מציע היא סלקטיבית. הוא מציע לזכור את מה שאנחנו משכיחים אך לשכוח את הזיכרון שעלול להזיק. "השיכחה היא מחוז של התפייסות, שטח מוגן משנאה, חף משטנה והתחשבנויות קטנוניות... שטח סטרילי המאפשר יחסי אנוש חפים מדעות קדומות." כלומר, עלינו לשכוח את האמת שעלולה להפריע לנו להתפייס עם אויבינו, או עלולה חלילה לגרום לנו לא לוותר על דרישות שידרשו מאיתנו במסגרת אותו פיוס, מתוך זיכרון משמעות ויתורים. אך לא הכול טוב לשכוח. הוא נוזף בנו על מנגנון השיכחה שלנו, "כאשר אי אפשר לגשר על פער שבין הערכים המוסריים שרצינו מאוד להחזיק בהם, לבין העוולות שעשינו, אנו מעבירים את התודעה למצב של 'שיכחה', בהנחה שעוולות שאין מדברים עליהן נעלמות מעצמן... אחרי החורבן שהותרנו ברצועת עזה יש צורך במחיקון עצום כדי להתגבר על הפשעים שביצענו במקום."
עכשיו הכול ברור. למען הפיוס עלינו להחליט לשכוח את העובדות ההיסטוריות על האופן שבו שוב ושוב אנו מותקפים, וככל שאנו מוותרים יותר אנו מותקפים יותר, שמא זיכרון האמת ההיסטורי יגרום לנו, חלילה, להתלבט האם לשוב ולוותר. אם נזכור את תוצאות ההתנתקות, למשל, אנחנו עלולים, חלילה, לא לחזור עליה. כאן השיכחה משובחת ומבורכת. אבל אל לנו לשכוח, ועלינו לזכור, את ה"פשעים" וה"חורבן" שכביכול המטנו על עזה. כלומר, על פי תפיסת עולמו העקומה של מרגלית, שמרבה לצטט הוגים אנטי ציונים כמו ברוך קימרלניג, ענת מטר ואורי לם, ראוי שנשכח את טבח 7 באוקטובר, ונאמץ תודעה שעל פיה 7 באוקטובר לא היה אלא אות הפתיחה למסע הפשעים והחורבן שעשינו בעזה, כי כך נוכל להתפייס עם רוצחינו.
אומר לסיכום, שמלבד מאמרו של מרגלית, זה ספר יפה וראוי. מן המעט שבמעט שהבאתי כאן, אפשר להתרשם מהמגוון הרחב של תחומי העיסוק בספר הרב תחומי הזה, שמעשיר את ידיעותינו בשלל נושאים העוסקים, ברובם, בנגב.
ברכות לזאב זיוון בן השמונים!
* מירון על שירת יאיר – פרופ' דן מירון הוא איש שמאל, שתרם יותר מכל אחד אחר לקידום השירה והספרות של הימין הרוויזיוניסטי. בראש ובראשונה, הוא ערך ועורך את כל כתבי אורי צבי גרינברג, 22 כרכים עד כה ועוד היד נטויה. הוא פירסם מסות רבות על שירת אצ"ג. הוא גם כתב הרבה ובאהדה והנגיש לציבור את שירתו של ז'בוטינסקי ואת הסיפורת שלו. ובשבועיים האחרונים הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" מסה בת שני עמודים על שירתו של יאיר – אברהם שטרן, מייסד לח"י.
הוא סיפר במסה ששירת יאיר אינה נחשבת כשירה טובה, וגם אצ"ג וידידו של יאיר יונתן רטוש, לא העריכו אותה. לדעת מירון הם טועים והוא כתב על שירת יאיר בהערכה רבה.
בבית אבי היה ספר שירים של יאיר. קראתי את הספר בנעוריי והתלהבתי ממנו, ככל שהבנתי אותו. לא הייתי מודע לכך ששירתו אינה נחשבת. שמעתי על כך לראשונה במסה של מירון. אני מסכים עם הערכתו של מירון לשירת יאיר.
* 251 – מיספר החטופים ב-7 באוקטובר היה 251. זה בדיוק מספר אסירי אצ"ל ולח"י שהוגלו למחנות המעצר באפריקה, ובהם אישים שהגיעו לימים לעמדות בכירות בישראל כמו ראש הממשלה יצחק שמיר, נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור. כאשר נודע מיספר החטופים, מיד נצנצה בראשי האסוציאציה על מיספר הגולים, כיוון שבנעוריי קראתי את ספרו של יוסף ויניצקי (או בשם העט שלו – י. נץ) "מאתיים חמישים ואחד", שסיפר את סיפורם של הגולים. ספר נוסף שהוא פירסם באותו נושא, ואף אותו קראתי בנעוריי, הוא "משבי לשבות".
שרה אוסצקי-לזר פירסמה מאמר בנושא במוסף תרבות וספרות של "הארץ" תחת הכותרת "גיבורים אלמונים", ובו היא מלינה על כך שסיפור הגירוש לאפריקה הודר מן התודעה ההיסטורית. היא ציינה ספרים מעטים שהוקדשו לנושא, כמו ספרו של יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", אך לא הזכירה את שני ספריו של ויניצקי, שאולי אינה מכירה אותם. "ייתכן והם עצמם בחרו שלא להתפאר בתקופה בה חבריהם לאצ"ל וללח"י לחמו נגד המנדט הבריטי בעוד הם היו רחוקים ולא לקחו חלק במאמץ." ההשערה הזאת אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שאותם גולים עצירים ראו בעצם מעצרם וגלותם אקט משמעותי במלחמת המחתרת, והיו גאים בה מאוד, וכתבו על כך בגאווה. השערה נוספת שלה, היא שתנועת החירות לא טרחה להנציח את פועלם. לדעתי, גם בכך היא שוגה. אציין שיו"ר תנועת החירות ומפקד האצ"ל, מנחם בגין, כתב הקדמה לספר "מאתיים חמישים ואחד".
* קוד לבוש – אף פעם לא כתבתי ביקורת אופנה. אז הנה.
אני אוהב את "הלוק החדש" (איך יצא לי?) של נפתלי בנט – חולצת טריקו ונעלי ספורט (היה עדיף סנדלים). זה המראה הישראלי, ואין סיבה שמנהיג ישראלי לא יתלבש כמו ישראלי נורמלי. האנשים החנוטים בחליפות ועניבות, נראים חייזרים בנוף הארץ. מה ללבוש הזה ולאקלים הארצישראלי?
זה לא יהווה אצלי שיקול בהצבעה. אין לי שום בעייה לתמוך במועמד חנוט בחליפה ועניבה עם חפתי זהב, אם אחשוב שהוא האיש המתאים להנהגת ישראל. אבל אני אוהב יותר את הלבוש הישראלי הפשוט.
מה שטוב למנהיג אוקראינה, טוב גם לנו.
אני מאמין בפשטות, ובעניין זה, הנה שלושה סיפורים אישיים.
סמי בר לב, ראש המועצה המיתולוגי של קצרין, נהג לנזוף באלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן ובי – דובר הוועד, על כך שאיננו לובשים לבוש ההולם את תפקידנו. "אתם נראים לוזרים," הוא הצליף בנו. בחתונה שלי, לא חלפתי חליפה, כמובן, לא ענבתי עניבה, חלילה, לא לבשתי ז'קט. אבל לבשתי מכנסי בד (כלומר לא ג'ינס. אף פעם לא הבנתי למה ג'ינס אינו מכנסי בד) וחולצה מכופתרת, ונעליים בקיץ. סמי ניגש אליי ואמר לי: "אתה רואה? ככה אתה צריך ללכת לעבודה."
משלחת של הנהלת המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן נפגשה עם נשיא המדינה משה קצב (לפני שידענו שהוא אנס, כמובן) בבית הנשיא בירושלים. בהגיענו, גער בי תא"ל (מיל') ירחמיאל דורי, שלא מכובד לבוא לפגישה עם הנשיא בסנדלים. השבתי לו: "אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל להזמין אותי בחורף."
ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס, לאחר מות אביה. היא הציגה אותי לאימהּ: "תכירי, זה אורי, המנהל שלי." והאם הגיבה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל." העובדת ואחותה נבוכו מאוד וניסו לתקן את התקלה, אך השבתי להן: "מזמן לא קיבלתי מחמאה כל כך יפה."
* רוקר בן שמונים – אני זוכר משפט שקראתי לפני כמה עשרות שנים: "אין דבר פאתטי יותר מרוקר מזדקן". דומני שהאמירה הזאת התייחסה לרוקרים בשנות החמישים לחייהם. המסר של המשפט, הוא שרוק הוא מוסיקה שמתאימה לצעירים, ואדם מזדקן שעוסק ברוק הוא נלעג.
אפשר לומר שהמציאות מוכיחה שזו שטות. יש גם יש רוקרים – לא רק מזדקנים אלא זקנים, בארץ ובעולם.
שלום חנוך הוא רוקר-על והוא הגיע לגבורות. גם ממרומי 80 שנותיו, הדבר האחרון שאפשר לומר עליו, זה שהוא פאתטי. ההיפך הוא הנכון. לכבוד יומולדתו השמונים נערך מצעד של שיריו ב"כאן 88". ההאזנה למצעד היתה ארבע שעות של עונג צרוף.
השיר שנבחר במקום הראשון הוא "מחכים למשיח", ואחריו "אדם בתוך עצמו" ו"נגד הרוח"; שלושה שירים נפלאים, שעמדו במבחן הזמן. מבין שלושתם אני מעדיף דווקא את השיר שהגיע למקום השלישי. השיר שהערכתי שינצח במצעד, "אהבת נעוריי", הגיע למקום השישי.
* מצדיק את המאמץ –– לא קל לצפות שלוש שעות בסרט. סרט צריך להיות מצוין, כדי להצדיק את המאמץ. "האודיסיאה" הוא כזה.
סרט נפלא!
* ביד הלשון: אלטלנה – מאז גילוי האונייה "אלטלנה" רבים השתמשו, בכתב ובע"פ, בביטוי "האלטלנה", כולל בכותרת בוויינט.
זו שגיאה. "אלטלנה" היא שם, ואין משתמשים בה"א הידיעה בשמות. איננו אומרים "האורי", לא "הירושלים" ולא "הישראל", וכך אין לומר "האלטלנה", אלא פשוט "אלטלנה".
שמה של אוניית הנשק של אצ"ל נועדה להנציח את ז'בוטינסקי. "אלטלנה" היה אחד משמות העט שלו.
ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות, ואהב מאוד את התרבות האיטלקית והשפה האיטלקית (הוא למד משפטים באיטליה, ומאוחר יותר היה שליח עיתונו הרוסי לאיטליה), אך דווקא בחירת הפסבדונים שלו נעוצה בטעות – הוא חשב ש"אלטלנה" פירושה – מנוף. בדיעבד התברר לו, שפירושה – נדנדה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
עדינה בר-אל
האח של פוצ'ו
השקת ספר חדש: "איה הג'ינג'ית באמריקה"
הוצאת לשון, 2025
האם ידעתם שלסופר המהולל פוצ'ו יש אח? מעולם לא שמענו על אח כזה. לכן הקהל ב"בית הפלמ"ח" מאוד התפלא, כאשר יָמִי, בנו של פוצ'ו, הכריז מעל הבמה: "ועכשיו נכניס לבמה את האח של פוצ'ו."
פוצ'ו ישב על הבמה ולאחר שניות של מתח הכניסו לבמה... אח – דגם מאולתר של תנור חימום, עשוי חומר דמוי לְבֵנים, ובתוכה משהו בצבע אדום, דמוי להבה. את "האח" מציבים לצידו של פוצ'ו, וברקע נשמעת מנגינת השיר הפלמ"חניקי "היו זמנים", שחיברו משה וילנסקי וחיים חפר, והוא מתחיל במילים: "יבוא היום ועוד תשב אל מול האח..."
זוהי דוגמא אחת למה שהתרחש במפגש המיוחד הזה שאירגנה משפחתו של פוצ'ו – משפחת ויסלר – בסימן ההומור המיוחד של אבי המשפחה, ובגישה מיוחדת וקלילה של "יציאה מהקופסה".
אך נתחיל מן ההתחלה. ביום שישי בבוקר, ב-28 באוגוסט 2026, התקיים מפגש ב"בית הפלמ"ח" בתל-אביב, ניתן להגדיר אותו כמסיבה בעצם, כי לא היתה שם כל רשמיות, רק תחושת חברות ושמחה. מלכתחילה הגורם למסיבה היה יוצא דופן: השקה של ספר שהמחבר שלו נולד בינואר 1930, שפרסם ספרים רבים למבוגרים ולילדים, שבכולם בלי יוצא מן הכלל שולט ההומור. די אם נזכיר את הספר "חבורה שכזאת" (מסדה 1957), המספר על קורותיה של מחלקה בפלמ"ח, שהתגוררה והתאמנה באחד הקיבוצים. וכן את ספר הילדים "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה" (מסדה 1960); וכבר יעלה חיוך ויזכיר לקוראים איך צחקנו, ואפשר לומר בכינו מרוב צחוק, תוך כדי קריאתם. ראו, אגב, איזה שם הוא נתן להוצאת הספרים שלו: "הוצאת לשון".
והנה בימים אלו ראה אור ספר חדש של פוצ'ו: "איה הג'ינג'ית באמריקה". אותה איה הג'ינג'ית הצברית ואחיה הקטן נלי, אבל עכשיו הם מגלים את אמריקה בביקור שם.
ניתן לומר שהספר הזה יצא לאור בנס. לדברי פוצ'ו הוא כתב את הספר לפני שלושים שנה, ורק עכשיו, במקרה, הוא מצא במחשב שלו את כתב היד הנשכח. אבל פו'צו לא מצא את האיורים לספר זה, שאייר בנו אורי ויסלר ז"ל.
וכאן מגיע הנס השני, כפי שפוצ'ו מתאר: "כמעט חשבתי להדפיס את הספר בלי הציורים ואז קרה נס: עדנה, בתי, החליטה למכור את מכוניתה המצ'וקמקת שמלאו לה עשרים שנה. לשם כך, פינתה את כל הג'אנק שהיה בתא האחורי. ומה היא מצאה? מעטפה גדולה, עתיקת יומין, ובה כל הציורים שחיפשתי."
ונחזור למפגש ב"בית הפלמ"ח" – פתח את האירוע יוסי אלפי, שאמר בין השאר: "פוצ'ו מחיֵה את השפה העברית בחֵן הנהדר שלו." ואחר כך צפינו בסרט שערכה המשפחה בעבר, לכבוד יום ההולדת השמונים שלו. וכמובן שהיה בו הומור רב, כולל תמונתו של הילדון פוצ'ו עם השפם המפורסם שלו.
הקטע הבא היה מקורי מאין כמוהו: שלישייה היתה על הבמה. באמצע ישב פוצ'ו, ומשני צדדיו עמדו שתי נערות חמד, שהכינוי שלהן היה "הכשרת מנילה". המדובר בשתי נשים פיליפיניות, מטפלות במקצוען, שהפעם הופיעו בצלמן ובדמותן של פלמ"חניקיות – עם בגדים וכובעים מתאימים למהדרין. יחד עם פוצ'ו הן קראו (בעברית!) שיר "הפלמ"חניק מחפש את האתמול", נוסח חדש לשירו של חיים חפר – "הפלמחניק מחפש את המחר".
המגוון בעשייה של פוצ'ו הוצג גם באמצעות סרטון של להקת "מגפיים" הוותיקה, של המועצה האזורית באר-טוביה, שהוא כתב עבורם שירים ומערכונים. בסרטון המושבניקים הצעירים שרים ומציגים את "שיר השמירה" שלו. (ניתן לראות ביו-טיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=TE5QluhBxxA)
אחד השירים היפים שחיבר פוצ'ו עבור להקת "מגפיים" הוא "לגור בחיק הטבע". שיר זה בוצע על הבמה על ידי נעמה לוריא ומעיין בלום.
מובן שזכינו שחתן השמחה פוצ'ו יספר לנו את סיפוריו בכישרון של סטנדאפיסט מקורי ומיוחד. הפעם סיפר על הרפתקאותיו בטיול בארצות הברית, שהיוו השראה לספרו החדש "איה הג'ינג'ית באמריקה". כרגיל, פוצ'ו שבה את לב הקהל, אשר צחק בכל פה.
באותו אירוע זכינו לראות על הבמה את איה הג'ינג'ית בשר ודם – איה עופרי, אחייניתו של פוצ'ו. על שמה נקראת גיבורת ספרו של פוצ'ו, שהתחיל כמדור בהמשכים ב"מעריב לנוער".
בני משפחתו של פוצ'ו טרחו רבות על ארגון האירוע והכנת האביזרים, וגם הופיעו על הבמה. בנו יָמִי היה המנחה. עדנה בתו השתתפה בהמחזה של קטע מן הספר יחד עם אורי בעלה, שגם מפליא בעשיית קסמים. אפילו מקומה של המטפלת הפיליפינית לא נפקד על הבמה, והיא כאחת מהמשפחה.
כל ספריו של פוצ'ו, הן לילדים והן למבוגרים, משקפים את ההיסטוריה והמנהגים בארץ. גם בספר החדש משתקפת היסטוריה, הפעם של מהגרים יהודים באמריקה; וזאת מנקודת מבטם של צברים שהגיעו לביקור בארץ הגדולה.
נאחל לפוצ'ו עוד שנים רבות של בריאות ונחת, ומי יודע, אולי נזכה להשקה של ספר חדש נוסף מפרי עטו.
נספח
פוצ'ו ו"המגפיים"
מאת עדינה בר-אל
לא הכול יודעים שבהשכלתו האקדמית פוצ'ו הוא אגרונום, שלמד בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא אמנם מתגורר בתל-אביב (ולחילופין בכרמי יוסף), אבל בעבר הוא תרם רבות בתחום התרבות של ההתיישבות העובדת – מושבים וקיבוצים.
קשר הדוק היה לו עם להקה של המועצה האזורית באר טוביה. בין השנים 1978 ועד 1992 פעלה להקת "מגפיים", שמנתה כשלושים איש, כמעט כולם חברי מושבים. שי לביא היה הבמאי וכותב המוסיקה, והוא הזמין לכתיבת המילים כמה משוררים וביניהם פוצ'ו. מסתבר שפוצ'ו היה ממש שותף לחבלי הלידה של הלהקה, בצד היותו אחד הכותבים המרכזיים שלה.
האח של פוצ'ו בבית הפלמ"ח
"אני עבדתי הרבה עם שי לביא, הבמאי והמלחין, על חגי יובל לכל מיני מושבים." הוא מספר, "כדי למצוא חומר הייתי מסתובב בכפרים שרוצים לחגוג, שומע את הסיפורים מהוותיקים, אוסף אותם למחברות ואחר כך מוציא מהם את ה'צימוקים', שאפשר להשתמש בהם במערכונים ובשירים. אני כתבתי את המערכונים והשירים ושי היה כותב לחנים, מביים ומעמיד את המופע כולו.
"עבדנו כך עבור כחמישים מושבים. שי היה חרוץ מאוד, קיבל כל הצעה, ואני הייתי איתו. בהמשך הוא גייס עוד משוררים – חיים חפר ז"ל ויורם טהר לב ז"ל – לכתוב לו שירים. בין המושבים היו גם אלו במועצה האזורית באר טוביה. במושב ניר בנים, לדוגמא, שי מצא כוכבים מקומיים שיכתבו בעצמם את המערכונים ואת הפזמונים. הם כל כך התלהבו מהמופע ומעצמם, שהם שיכנעו אותו להקים להקה קבועה. עוד קודם לכן עבדנו עם מושב בצרון, עבורו כתבתי את מופע חג היובל. שם היו שני כוכבים בולטים" נזכר פוצ'ו, "אבי גבע ורני ברנס. אגב, רני ברנס היה אדם מאוד מצחיק, פקעת של הומור. בקיצור, שי לביא אסף עוד כוכבים, רובם מהמועצה האזורית באר טוביה, שניים מעמק חפר וקיבוצניקית אחת, אתי עמית מצרעה והרכיב את להקת 'מגפיים'."
פוצ'ו מספר על גלגולו של אחד השירים "לחיות בחיק הטבע": "את השיר הזה כתבתי במקור לאירוע במועצה האזורית עמק חפר. בפזמון החוזר היתה שורה: 'לגור בעמק חפר'. וכשרצינו להעביר אותו לביצוע ללהקת 'מגפיים', היה צריך לשנות שורה זו כדי להתאים את השיר לארץ כולה. ימים ולילות חיפשנו ולא מצאנו תחליף למילים 'עמק חפר' עם חרוז מתאים וקצב. ואז, בלילה האחרון לפני ההקלטה, באה לי פתאום ההברקה: להחליף זאת לצמד המילים 'לחיות בחיק הטבע'."
השיר "לחיות בחיק הטבע" הוא דוגמא לכישרונו של פוצ'ו למצות את אורח החיים ועבודתו של החקלאי – הן המושבניק והן הקיבוצניק – וכן מייצג יפה חלק ניכר מתכני שירי להקת "מגפיים" לדורותיה. השיר מתחיל במילים: "לִהְיוֹת מוֹשַׁבְנִיק זֶה נִשְׁמָע יָפֶה וְגַם נֶחְמָד / אֲבָל זֶה לֹא מַתְאִים לְכָל אֶחָד." והפזמון הוא:
"לַחֲלֹב יוֹם יוֹם אֶת הַפָּרוֹת בָּרֶפֶת / לִטְעֹן תֵּבוֹת בָּצָל, חָצִיר וְלֶפֶת / לִקְטֹף פֵּרוֹת מִן הַמַּטָּע בַּחַיִל / לַעֲבֹד בַּיּוֹם וְגַם לִשְׁמֹר בְּלַיִל / לָגוּר בְּחֵיק הַטֶּבַע זֶה חֲלוֹם / לָקוּם בַּבֹּקֶר לְהַגִּיד שָׁלוֹם / עִם רֵיחַ פַּרְדֵּסִים, רֶפֶת וּכְבָשִׂים / לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְבַד לְלֹא נִסִּים."
השיר הולחן על ידי שי לביא הבמאי והושמע רבות מאז.
אין ספק ש"להקת מגפיים" וכל המושבניקים הרוויחו מפרי עטו של פוצ'ו שהצליח לבטא את הווי ההתיישבות העובדת ברגישות, הומור וחן.
[ניתן לצפות בו ביוטיוב, כשהוא מבוצע על ידי להקת "מגפיים" להלן הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=nKLH03P9w78 ]
הוצאת לשון, 2025
האם ידעתם שלסופר המהולל פוצ'ו יש אח? מעולם לא שמענו על אח כזה. לכן הקהל ב"בית הפלמ"ח" מאוד התפלא, כאשר יָמִי, בנו של פוצ'ו, הכריז מעל הבמה: "ועכשיו נכניס לבמה את האח של פוצ'ו."
פוצ'ו ישב על הבמה ולאחר שניות של מתח הכניסו לבמה... אח – דגם מאולתר של תנור חימום, עשוי חומר דמוי לְבֵנים, ובתוכה משהו בצבע אדום, דמוי להבה. את "האח" מציבים לצידו של פוצ'ו, וברקע נשמעת מנגינת השיר הפלמ"חניקי "היו זמנים", שחיברו משה וילנסקי וחיים חפר, והוא מתחיל במילים: "יבוא היום ועוד תשב אל מול האח..."
זוהי דוגמא אחת למה שהתרחש במפגש המיוחד הזה שאירגנה משפחתו של פוצ'ו – משפחת ויסלר – בסימן ההומור המיוחד של אבי המשפחה, ובגישה מיוחדת וקלילה של "יציאה מהקופסה".
אך נתחיל מן ההתחלה. ביום שישי בבוקר, ב-28 באוגוסט 2026, התקיים מפגש ב"בית הפלמ"ח" בתל-אביב, ניתן להגדיר אותו כמסיבה בעצם, כי לא היתה שם כל רשמיות, רק תחושת חברות ושמחה. מלכתחילה הגורם למסיבה היה יוצא דופן: השקה של ספר שהמחבר שלו נולד בינואר 1930, שפרסם ספרים רבים למבוגרים ולילדים, שבכולם בלי יוצא מן הכלל שולט ההומור. די אם נזכיר את הספר "חבורה שכזאת" (מסדה 1957), המספר על קורותיה של מחלקה בפלמ"ח, שהתגוררה והתאמנה באחד הקיבוצים. וכן את ספר הילדים "איה הג'ינג'ית וכל המשפחה" (מסדה 1960); וכבר יעלה חיוך ויזכיר לקוראים איך צחקנו, ואפשר לומר בכינו מרוב צחוק, תוך כדי קריאתם. ראו, אגב, איזה שם הוא נתן להוצאת הספרים שלו: "הוצאת לשון".
והנה בימים אלו ראה אור ספר חדש של פוצ'ו: "איה הג'ינג'ית באמריקה". אותה איה הג'ינג'ית הצברית ואחיה הקטן נלי, אבל עכשיו הם מגלים את אמריקה בביקור שם.
ניתן לומר שהספר הזה יצא לאור בנס. לדברי פוצ'ו הוא כתב את הספר לפני שלושים שנה, ורק עכשיו, במקרה, הוא מצא במחשב שלו את כתב היד הנשכח. אבל פו'צו לא מצא את האיורים לספר זה, שאייר בנו אורי ויסלר ז"ל.
וכאן מגיע הנס השני, כפי שפוצ'ו מתאר: "כמעט חשבתי להדפיס את הספר בלי הציורים ואז קרה נס: עדנה, בתי, החליטה למכור את מכוניתה המצ'וקמקת שמלאו לה עשרים שנה. לשם כך, פינתה את כל הג'אנק שהיה בתא האחורי. ומה היא מצאה? מעטפה גדולה, עתיקת יומין, ובה כל הציורים שחיפשתי."
ונחזור למפגש ב"בית הפלמ"ח" – פתח את האירוע יוסי אלפי, שאמר בין השאר: "פוצ'ו מחיֵה את השפה העברית בחֵן הנהדר שלו." ואחר כך צפינו בסרט שערכה המשפחה בעבר, לכבוד יום ההולדת השמונים שלו. וכמובן שהיה בו הומור רב, כולל תמונתו של הילדון פוצ'ו עם השפם המפורסם שלו.
הקטע הבא היה מקורי מאין כמוהו: שלישייה היתה על הבמה. באמצע ישב פוצ'ו, ומשני צדדיו עמדו שתי נערות חמד, שהכינוי שלהן היה "הכשרת מנילה". המדובר בשתי נשים פיליפיניות, מטפלות במקצוען, שהפעם הופיעו בצלמן ובדמותן של פלמ"חניקיות – עם בגדים וכובעים מתאימים למהדרין. יחד עם פוצ'ו הן קראו (בעברית!) שיר "הפלמ"חניק מחפש את האתמול", נוסח חדש לשירו של חיים חפר – "הפלמחניק מחפש את המחר".
המגוון בעשייה של פוצ'ו הוצג גם באמצעות סרטון של להקת "מגפיים" הוותיקה, של המועצה האזורית באר-טוביה, שהוא כתב עבורם שירים ומערכונים. בסרטון המושבניקים הצעירים שרים ומציגים את "שיר השמירה" שלו. (ניתן לראות ביו-טיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=TE5QluhBxxA)
אחד השירים היפים שחיבר פוצ'ו עבור להקת "מגפיים" הוא "לגור בחיק הטבע". שיר זה בוצע על הבמה על ידי נעמה לוריא ומעיין בלום.
מובן שזכינו שחתן השמחה פוצ'ו יספר לנו את סיפוריו בכישרון של סטנדאפיסט מקורי ומיוחד. הפעם סיפר על הרפתקאותיו בטיול בארצות הברית, שהיוו השראה לספרו החדש "איה הג'ינג'ית באמריקה". כרגיל, פוצ'ו שבה את לב הקהל, אשר צחק בכל פה.
באותו אירוע זכינו לראות על הבמה את איה הג'ינג'ית בשר ודם – איה עופרי, אחייניתו של פוצ'ו. על שמה נקראת גיבורת ספרו של פוצ'ו, שהתחיל כמדור בהמשכים ב"מעריב לנוער".
בני משפחתו של פוצ'ו טרחו רבות על ארגון האירוע והכנת האביזרים, וגם הופיעו על הבמה. בנו יָמִי היה המנחה. עדנה בתו השתתפה בהמחזה של קטע מן הספר יחד עם אורי בעלה, שגם מפליא בעשיית קסמים. אפילו מקומה של המטפלת הפיליפינית לא נפקד על הבמה, והיא כאחת מהמשפחה.
כל ספריו של פוצ'ו, הן לילדים והן למבוגרים, משקפים את ההיסטוריה והמנהגים בארץ. גם בספר החדש משתקפת היסטוריה, הפעם של מהגרים יהודים באמריקה; וזאת מנקודת מבטם של צברים שהגיעו לביקור בארץ הגדולה.
נאחל לפוצ'ו עוד שנים רבות של בריאות ונחת, ומי יודע, אולי נזכה להשקה של ספר חדש נוסף מפרי עטו.
נספח
פוצ'ו ו"המגפיים"
מאת עדינה בר-אל
לא הכול יודעים שבהשכלתו האקדמית פוצ'ו הוא אגרונום, שלמד בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא אמנם מתגורר בתל-אביב (ולחילופין בכרמי יוסף), אבל בעבר הוא תרם רבות בתחום התרבות של ההתיישבות העובדת – מושבים וקיבוצים.
קשר הדוק היה לו עם להקה של המועצה האזורית באר טוביה. בין השנים 1978 ועד 1992 פעלה להקת "מגפיים", שמנתה כשלושים איש, כמעט כולם חברי מושבים. שי לביא היה הבמאי וכותב המוסיקה, והוא הזמין לכתיבת המילים כמה משוררים וביניהם פוצ'ו. מסתבר שפוצ'ו היה ממש שותף לחבלי הלידה של הלהקה, בצד היותו אחד הכותבים המרכזיים שלה.
האח של פוצ'ו בבית הפלמ"ח
"אני עבדתי הרבה עם שי לביא, הבמאי והמלחין, על חגי יובל לכל מיני מושבים." הוא מספר, "כדי למצוא חומר הייתי מסתובב בכפרים שרוצים לחגוג, שומע את הסיפורים מהוותיקים, אוסף אותם למחברות ואחר כך מוציא מהם את ה'צימוקים', שאפשר להשתמש בהם במערכונים ובשירים. אני כתבתי את המערכונים והשירים ושי היה כותב לחנים, מביים ומעמיד את המופע כולו.
"עבדנו כך עבור כחמישים מושבים. שי היה חרוץ מאוד, קיבל כל הצעה, ואני הייתי איתו. בהמשך הוא גייס עוד משוררים – חיים חפר ז"ל ויורם טהר לב ז"ל – לכתוב לו שירים. בין המושבים היו גם אלו במועצה האזורית באר טוביה. במושב ניר בנים, לדוגמא, שי מצא כוכבים מקומיים שיכתבו בעצמם את המערכונים ואת הפזמונים. הם כל כך התלהבו מהמופע ומעצמם, שהם שיכנעו אותו להקים להקה קבועה. עוד קודם לכן עבדנו עם מושב בצרון, עבורו כתבתי את מופע חג היובל. שם היו שני כוכבים בולטים" נזכר פוצ'ו, "אבי גבע ורני ברנס. אגב, רני ברנס היה אדם מאוד מצחיק, פקעת של הומור. בקיצור, שי לביא אסף עוד כוכבים, רובם מהמועצה האזורית באר טוביה, שניים מעמק חפר וקיבוצניקית אחת, אתי עמית מצרעה והרכיב את להקת 'מגפיים'."
פוצ'ו מספר על גלגולו של אחד השירים "לחיות בחיק הטבע": "את השיר הזה כתבתי במקור לאירוע במועצה האזורית עמק חפר. בפזמון החוזר היתה שורה: 'לגור בעמק חפר'. וכשרצינו להעביר אותו לביצוע ללהקת 'מגפיים', היה צריך לשנות שורה זו כדי להתאים את השיר לארץ כולה. ימים ולילות חיפשנו ולא מצאנו תחליף למילים 'עמק חפר' עם חרוז מתאים וקצב. ואז, בלילה האחרון לפני ההקלטה, באה לי פתאום ההברקה: להחליף זאת לצמד המילים 'לחיות בחיק הטבע'."
השיר "לחיות בחיק הטבע" הוא דוגמא לכישרונו של פוצ'ו למצות את אורח החיים ועבודתו של החקלאי – הן המושבניק והן הקיבוצניק – וכן מייצג יפה חלק ניכר מתכני שירי להקת "מגפיים" לדורותיה. השיר מתחיל במילים: "לִהְיוֹת מוֹשַׁבְנִיק זֶה נִשְׁמָע יָפֶה וְגַם נֶחְמָד / אֲבָל זֶה לֹא מַתְאִים לְכָל אֶחָד." והפזמון הוא:
"לַחֲלֹב יוֹם יוֹם אֶת הַפָּרוֹת בָּרֶפֶת / לִטְעֹן תֵּבוֹת בָּצָל, חָצִיר וְלֶפֶת / לִקְטֹף פֵּרוֹת מִן הַמַּטָּע בַּחַיִל / לַעֲבֹד בַּיּוֹם וְגַם לִשְׁמֹר בְּלַיִל / לָגוּר בְּחֵיק הַטֶּבַע זֶה חֲלוֹם / לָקוּם בַּבֹּקֶר לְהַגִּיד שָׁלוֹם / עִם רֵיחַ פַּרְדֵּסִים, רֶפֶת וּכְבָשִׂים / לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְבַד לְלֹא נִסִּים."
השיר הולחן על ידי שי לביא הבמאי והושמע רבות מאז.
אין ספק ש"להקת מגפיים" וכל המושבניקים הרוויחו מפרי עטו של פוצ'ו שהצליח לבטא את הווי ההתיישבות העובדת ברגישות, הומור וחן.
[ניתן לצפות בו ביוטיוב, כשהוא מבוצע על ידי להקת "מגפיים" להלן הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=nKLH03P9w78 ]
משה גרנות
בשליחות האל
על "הרוזן ממונטה כריסטו"
מאת אלכסנדר דיומא (האב)
עברית – יוסף כרוסט, מ. מזרחי 2001, 384 עמ'
אתחיל בכך שמוזר בעיניי כי המתרגם התעלם מההיגוי הצרפתי המבליע אותיות סופיות, המתרגם כתב מארסייל, כשההיגוי הוא מארסיי, וילפורט שאמור להיות וילפור, אלברט, שאמור להיות אלבר וכד'.
שנית, בנעוריי קראתי את קיצורו של רומן זה, והוא השאיר עליי רושם אדיר, בינתיים הזדקנתי, והניסיון לקרוא את הרומן הזה שוב בשלימות, הפגיש אותי עם מעקשים, שלא יכולתי להיות מודע להם בקריאה הראשונה ההיא, והראשון והעיקרי שבהם הוא התחושה החזקה שהספר מבקש להטמיע בקורא היא שהגיבור הראשי הוא בעצם שליח האל עלי אדמות, שמעניק שכר ל"טובים", ומעניש בחומרה את "הרשעים", כשהחלוקה בין "טובים" לרשעים" היא ברורה וחד משמעית.
לטובת מי שלא קרא את הספר, ומבקש לדעת מה מדובר בו, אביא להלן את הפרטים העיקריים: אדמונד דאנטס הוא ימאי מוכשר בן 19, המשמש סגן קברניט בספינה "פרעה", אשר לפני שעגנה במארסיי, נפטר הקברניט לקלר, ודאנטס מילא את מקומו. בעל האונייה, מורל, מייעד אותו להיות הקברניט במסע הסחר הבא. בינתיים דאנטס מסתבך בבלי דעת בתקלה פוליטית חמורה: הקברניט משביע אותו כי בחזרה למארסיי יעשה הפסקה קצרה באי אלבה, לשם הוגלה נפוליאון בונפרטה, יפגוש את המרשל הגדול, ויתחייב להביא מכתב ממנו לאוהד הקיסר המודח, תושב פאריס בשם נוארטייה. בהגיעו למארסיי מקבילים את פניו של דאנטס שתי בשורות טובות: מינויו לקברניט האוניה "פרעה", ואירוסיו עם אהובת ליבו מהכפר הקאטאלוני שליד מארסיי – מרסדס. אלא ששלושה "רשעים" עומדים לדאנטס לרועץ: הראשון הוא פרננד, בן דודה של מרסדס, שמאוהב בה, ורוצה לשאתה. "המוצא" הקאטאלאני לתסבוכת כזאת הוא להרוג את המתחרה, אבל זה לא בא בחשבון, כי מרסדס, הצהירה שאם אהבת חייה, אדמונד דאנטס, יומת, היא תתאבד. הרשע השני הוא דאגלאר, מנהל החשבונות של הספינה "פרעה" שמאמין כי הנהגת הספינה מגיעה לו, ולא לדאנטס הצעיר, והשלישי הוא קאדרוס, החייט העני שחומד את רכושו של דאנטס.
המוצא של "הרשעים" הוא הלשנה אנונימית כי דאנטס בוגד במלכותו של לואי ה-18, והסיבה: בא במגע עם האי אלבה. ההלשנה גורמת לכך כי בעצם מסיבת האירוסין עם מרסדס, באים שוטרים לעצור אותו. התובע המשפטי, וילפור, שחוקר אותו מגיע למסקנה שהוא חף מפשע, אבל כשהוא קורא את המכתב שהביא דאנטס מאלבה, ואשר מיועד לנוארטייה הבונפרטיסט, אביו של וליפור (וילפור שינה את שם משפחתו, כדי שלא יזיק לו בעלייתו בדרגות התביעה המשפטית), הוא מבין שדאנטס הוא פצצה מתקתקת עבורו, כי המכתב מיועד לכך שנפוליאון יערוק מאלבה ויפלוש לצרפת, כידוע, זכה לשיבה של מאה ימים. וילפור שורף את המכתב, ומחליט ליצור מצג שווא שיעלים את דאנטס לנצח במצודת הכלא "איף". וילפור עולה לגדולה כאשר הוא מצליח להזהיר את המלך מפלישת נפוליאון, דבר שנודע לו מהמכתב ששרף.
במצודת איף אין לדאנטס שום דרך להידבר עם נציגי החוק, ושוהה בייאוש נורא במשך 14 שנים במקום שאין ממנו מפלט. למזלו, מצטרף לתאו הנזיר פאריה (לא ברורה בספר סיבת מאסרו), איש משכיל מאוד, אשר לפני מותו הוא מגלה לדאנטס כי במערה סודית באי מונטה כריסטו מצוי אוצר ענק שהיה שייך לחשמן ספאדה. שלא בכוונה מגלה הסופר את השחיתות של הכנסייה, שהעשירה את "משרתי האל" על חשבון תמימותם של מאמינים שתרמו, כביכול, לכנסייה, ולא לכוהניה.
לאחר שהנזיר נפטר (בשנת 1829, כלומר, סמוך מאוד לפרסום הספר 1844), דאנטס מוציא את המת מהשק שבו היה אמור להיזרק לים, מניח את המת מכוסה במקום משכבו שלו, ונכנס במקומו לשק, הנזרק על ידי הקברנים לים. כיוון שהוא שחיין וצוללן מעולה, הוא מצליח לשרוד, ולהגיע לחוף שומם, ספינה מצילה אותו, והוא מצליח להגיע למערה באי מונטה כריסטו, שם הוא מוצא אוצר אגדי של זהב, יהלומים ואבנים טובות. הוא מכנה עצמו "הרוזן ממונטה כריסטו" (עשיר מופלג בעל ארמונות וספינות), ומתחיל להיטיב עם אלה שהשתדלו להצילו, כמו אותו מורל, בעל האוניות, שאסונות גרמו לו להיות קרוב לפשיטת רגל, מה שהיה גורם לכך שתכנן להתאבד. מונטה כריסטו משלם את חובותיו, ואף מכניס לנמל אוניית תחליף ל"פרעה" שטבעה בים. כל זאת כשכר על כך שסעד את אביו של דאנטס לפני מותו, ושילם את חובותיו. מורל גם האיש שניסה להציל את דאנטס מציפורניו של וילפור.
לאחר שהיטיב עם המיטיבים, הוא מחליט להעניש את "הרשעים" (עמ' 128): הוא שותל הודעת שקרית בטלגרף, הגורמת לדאגלאר (שבינתיים זכה לעושר ולתואר בארון), למכור מניות, ולאובדן הכנסות. בהמשך, כאשר דאגלאר המתרושש, מבקש למשוך את כספו מבנק ברומא, הוא מפיל אותו לידיהם של שודדים, האוסרים אותו, ומוכנים לתת לו אוכל ושתייה, רק תמורת חיסול כל הכסף שלו בבנק. מונטה כריסטו מתגלה בפניו של דאגלאר כאדמונד דאנטס, הנוקם על כך שדאגלאר דן אותו לרעב בכלא, וגרם למות אביו ברעב.
מונטה כריסטו מלמד את אשתו השנייה של וילפור איך סם רפואה, הופך לרעל, והיא מרעילה את חותניו לשעבר של וילפור, ואת בתו ואלנטין, שאמורה לרשת הון מהורי אימה המנוחה. אלא שמונטה כריסטו, מגן על ואלנטין, שופך את הסם המיועד לה, ונותן לה גלולה שאמורה להפוך אותה למתה, כביכול. כאן אנו מוצאים שמונטה כריסטו, כנציג האל, מחיה מתים!
מונטה כריסטו גורם לכך שחטאיו הנסתרים הרבים של פרננד, האיש שהלשין עליו בעילום שם, ייחשפו, כולל בגידותיו, שבהעלמתם הוא הגיע לררגת גנרל ולתואר רוזן. כשהגיעה השמועה שדאנטס נפטר בכלא, מרסדס מתחתנת בלית ברירה עם פרננד, ויולדת לו בן בשם אלבר. הידיעות בעיתון, והעדויות של נערה שנמכרה לעבדות בשל נכלוליו של פרננד, שעלה לגדולה – בשמו ובתוארו החדשים – הגנרל והרוזן דה מורסרף - גורמות לכך שאלבר, החרד לכבודו של אביו, ידרוש מ"המעלילים" להיפגש בדו-קרב. כיוון שמרסדס, הכירה מיד כי הרוזן ממונטה כריסטו הוא אדמונד דאנטס אהובה, ביודעה איזה צלף מיומן הוא, באה אליו להתחנן על חיי בנה. וכאן מגלה דאנטס מה שלא היה ידוע לה כי בגלל הלשנתו של בעלה הוא נרקב בכלא 14 שנה. הוא מוכן להשאיר את אלבר בחיים, ביודעו שהוא גוזר פסק דין מוות לעצמו. הקטע הזה, שבו תחינותיה של מרסדס על חיי בנה, ווידויו של דאמטס – בנוי לתלפיות. האם מספרת לבנה מה ששמעה מפיו של דאנטס, ואלבר מוותר על הדו-קרב, ומבקש סליחה בשם שאביו. כשהוא מתכוון לוותר על התואר ולהפליג מצרפת, וכשאימו, מרסדס, גם עוזבת אותו – פרדננד המושמץ בעיתון ובחברה – מתאבד ביריה.
נשאר וילפור, שנודע לו כי אשתו השנייה, הלואיז, הרעילה ארבעה אנשים (אחד בטעות!), כדי לזכות בירושה למען בנה אדואר, הוא מאיים עליה במאסר ובגרדום, אבל בבית המשפט, בו אמור קאדרוס ("הרשע" השלישי) לתת את הדין על בריחה ממאסר ועל רצח חברו בנדטו, המתחפש בשם אנדריאה קאוואלקאנטי, מודיע הנאשם כי אביו הוא התובע המלכותי, וילפור, שהוליד אותו עם המאהבת שלו (הרמיין, אשתו של דאגלאר), ורצה לקבור אותו חי בגינה של בית שנרכש על ידי מונטה כריסטו. וילפור בורח מבית המשפט, ונודע לו שאשתו השנייה הרעילה את עצמה ואת בנה. מרוב יגון וילפור יוצא מדעתו.
הספר מסתיים במעשים טובים אחרונים: מרסדס מקבלת ממנו דיור (דירת אביו המנוח) וגם קצבה כספית. הוא נפרד ממנה לנצח (כלומר, לא היה "תיקון" לעוול שעשה לו פרננד). מונטה כריסטו מעניק לזוג הצעיר המאושר ואלנטין ומקסימיליאן הון אגדי, והוא עצמו נעלם באופק, כיאה לדמות אלוהית.
הבאתי כאן סיכום קצר למדיי, ולא התעכבתי להתפתלויות הרבות בספר, ועל תמונות מפתיעות ומרתקות לאורך עשרות עמודים, כי בכוונתי להסביר את ההבדל שבין ההתפעלות שלי מהספר כנער, ובין מחשבותיי לגביו בימי זקנתי: ובכן, מקובל עליי (בעקבות פיקאסו) כי האמנות מציגה בדייה, שבעדה מסיקים את האמת החבויה. אלא שבספר הזה הבדייה, העשויה לתפארת, אינה מכסה על אמת, אלא על שקר מוחלט, שכביכול יש צדק אלוהי, האל החוקר לב ובוחן כליות, ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה י"ז 10). המציאות מפריכה את פרי האמונה הזאת המקובלת על כל הדתות. ואם נחליט שכל הגירושים עלילות הדם, העלאת קהילות שלימות על המוקד וכו' - כל הפגעים שירדו על בני ישראל לאורך מאות שנים – אם נגיד שכל זה קרה בשל חטאיהם, הרי השמדת מיליון וחצי ילדים בשואה מפריכה באבחה אחת את האמונה חסרת השחר הזאת, אלא שהמאמינים, הדומים לצורכי אופיום, נמצאים בעולם של הזיה, ולמציאות אין שום תוקף בעיניהם.
לכן, כאשר הסופר שלנו חוזר ומדגיש כי הרוזן ממונטה כריסטו הוא שליח האל שמיטיב עם "הטובים" ומעניש את "הרעים" (ראו עמ' 365, 384) – הרי לפנינו בדייה (יפה, חייבים לומר), המכסה על שקר. דאנטס, כשליח האל, הוא אדם-על: הוא מתחפש לאיש עסקים אנגלי בשם לורד וילמור, לכומר איטלקי בשם בוסוני , לסינבאד המלח, לצאקונה, בן של בעל אוניות עשיר ממאלטה, שלחם בהודו ונפל בשבי האנגלי, וגילה מכרה כסף - ואיש אינו מגלה את האמת; דאנטס מומחה לארכיאולוגיה, מינראלוגוגיה, תולדות הטבע (עמ' 141), מבין בכימיה וברעלים (עמ' 179), וגם בפיזיקה (עמ' 224), הוא רוקח מומחה לתרופות ההופכות במינון מסוים לרעל, הוא סייף וצלפן ללא מתחרים, הוא מדבר ערבית עם משרתו, כרות הלשון, עלי (עמ' 362), ועיקר העיקרים: הוא מחיה מתים!
הספר מסתיים, כמצופה, במעשה טוב אחרון של דאנטס, הוא הרוזן ממונטה כריסטו: הוא מאחד את ואלנטין, בתו של וילפור מאשתו הראשונה, עם מקסימיליאן, בנו של בעל האוניות מורל, ומעניק להם עושר אגדי. מונטה כריסטו עצמו נעלם אל האופק, כיאה לדמות גדולה מהחיים.
כאמור, הרומן מעניין ומרתק, והפך לקלאסיקה בתרבות הצרפתית והעולמית, חוברו בעקבותיו עשרות אופרות, הצגות, סרטים, אנימציות, וכל כך למה? כי מפעמת בלב בני האדם התשוקה לעל-טבעי, זאת התשוקה שגרמה גם לכך שמיליארדי אנשים מאמינים כי בן האלוהים נולד אצל בתולה מרוח הקודש.
משה גרנות
נחום פייטלברג
חום אנושי
לפני זמן לא רב התקשר קרוב משפחה שתיכנן לבוא לביקור קצר. קבענו שנגיע לקבל פניו בשדה התעופה.
אני וזוגתי חונים.
"אמתין במכונית מעבר לכביש ולמדרכה האמצעית, ממש מול שער שלוש," אני אומר לה.
היא יוצאת לכיוון אולם הקבלה.
מצטרף לשורת המכוניות הממתינות. צופה מבעד לחלון בנוסעים שיוצאים מאולם הקבלה.
חלקם צועדים בבטחה לעבר תחנת המוניות, אחרים כבר מלווים במקבלי פניהם, בני משפחה או חברים, היישר לכוון החניון. כמה מהם מתקרבים אל שורת המכוניות. כשמבטם מנסה לאתר את הרכב שמחכה להם.
זרם היוצאים נחלש לכמה דקות ושוב מתגבר. הקצב כנראה חופף את רצף הנחיתות.
העוברים בשדה התעופה הם ממש קרקס אנושי. יש מכל המינים והסוגים, מכל הצבעים והלבוש.
קבוצות ויחידים, צעירים וזקנים, משפחות, עם או בלי ילדים, כך 24 שעות ביממה.
המזוודות גם הן פסיפס של צבעים, גדלים וסימונים משעשעים. אני יושב בנוחיות צופה במתרחש סביבי ונהנה.
מדי פעם יוצאים מאחד הרכבים שלידי המלווים ומתחבקים עם מי מהבאים. גם כאן סגנונות שונים ומשונים.
מלווים בצחוק או בבכי, קצרים או ארוכים וגם סתם לחיצת יד.
אני שם לב לאישה העומדת לא הרחק ממני.
היא בשנות השישים, צעירה ממני, קצת מרופטת אך מסודרת ונקייה. הזמן עושה את שלו גם בלבוש, הרושם הכללי הוא דהוי.
שערה אפור עם קצוות לבנבנות, שלי כולו לבן.
לצידה טרולי, גם הוא עשה כברת דרך. אחד הגלגלים חסר. כבר למעלה מארבעים דקות שהיא ממתינה. משני עבריה כבר נפגשו התחבקו ונאספו רבים. היא נראית לי מודאגת.
מבטה מופנה ימינה ושמאלה, מחפשת פנים או רכב מוכר, אך לשווא. כעבור עשר דקות נוספות היא עדיין שם.
ארשת פניה עצובה, מאוכזבת.
אני חש במצוקתה, יוצא מן הרכב, כשחיוך רחב על פני וזרועותיי פרושות לרווחה. היא מביטה בי, חיוך מתפשט על פניה, מתקדמת לקראתי מתכרבלת בין זרועותיי. אנחנו נשארים כך חבוקים.
אני לוחש באוזנה, את יודעת... אנחנו לא מכירים, את יודעת? כן אני יודעת, היא לוחשת.
לפתע היא מתנתקת, תופסת בידית הטרולי ורצה לכיוון מכונית לבנה העוצרת לא הרחק מאיתנו. מהרכב יוצאת נערה צעירה, הן מתחבקות לרגע קט, הטרולי נבלע בתא המטען ושתיהן נכנסות למכונית.
המכונית מתחילה בנסיעתה ומיד שוב עוצרת ונעה לאיטה אחורה. הדלת נפתחת, ראש אפור מציץ לכיווני ונשיקה נשלחת לעברי. הדלת שוב נסגרת והמכונית נעלמת.
אני מרגיש טפיחת יד על כתפי, מסתובב, זוגתי והאורח מאחוריי. "מי זאת?" היא שואלת.
נו... עכשיו לך תסביר...
נחום פייטלברג
עקיבא נוף
עֵת שֶׁל זִילוּת
הֲמוֹן אֲנָשִׁים – וְאֵין בֶּן-אָדָם
וְשֶׁפַע מִלִּים – בְּלִי "ווֹרְט" שֶׁל מַמָּשׁ,
צְלָלִיּוֹת עֲנָקִים עִם קֹצֶר יָדָם
וְשֶׁמֶשׁ עוֹלָה עַל אֵין כָּל חָדָשׁ.
תָּעִיתִי בְּיַעַר בְּלִי עֵץ לְטַפֵּס,
שָׂחִיתִי בְּיָם שֶׁגַּלִּים בּוֹ שְׁטוּחִים,
שָׁעוֹן בּוֹ נִדְרָשׁ אֶת הַזְּמַן לְאַפֵּס
מָצָאתִי, וְאֵין מְחוֹגָיו מְהַלְּכִים.
זוֹ עֵת שֶׁל זִילוּת וְדוֹר הַפְלָגָה,
מִגְדָּל שֶׁל בָּבֶל שֶׁאֵינוֹ מִתְנַשֵּׂא,
לִפְנֵי הַמַּבּוּל וְחִיסּוּר הַנְהָגָה
אֶל יוֹם שֶׁל קַטְנוּת וְחֶדְלוֹת מַעֲשֶׂה.
וְשֶׁפַע מִלִּים – בְּלִי "ווֹרְט" שֶׁל מַמָּשׁ,
צְלָלִיּוֹת עֲנָקִים עִם קֹצֶר יָדָם
וְשֶׁמֶשׁ עוֹלָה עַל אֵין כָּל חָדָשׁ.
תָּעִיתִי בְּיַעַר בְּלִי עֵץ לְטַפֵּס,
שָׂחִיתִי בְּיָם שֶׁגַּלִּים בּוֹ שְׁטוּחִים,
שָׁעוֹן בּוֹ נִדְרָשׁ אֶת הַזְּמַן לְאַפֵּס
מָצָאתִי, וְאֵין מְחוֹגָיו מְהַלְּכִים.
זוֹ עֵת שֶׁל זִילוּת וְדוֹר הַפְלָגָה,
מִגְדָּל שֶׁל בָּבֶל שֶׁאֵינוֹ מִתְנַשֵּׂא,
לִפְנֵי הַמַּבּוּל וְחִיסּוּר הַנְהָגָה
אֶל יוֹם שֶׁל קַטְנוּת וְחֶדְלוֹת מַעֲשֶׂה.
נעמן כהן
יִשְׂרָאֵל – בְּטַח בַמנסור עבאס כי עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא
למפעל ההכשרה של "האחים המוסלמים" מצטרף כצפוי גם משה סמולינסקי-יעלון.
משה בוגי יעלון: מנסור עבאס הוא מנהיג ערבי-ישראלי אמיץ. הוא אומר בכנות שיהדותה של מדינת ישראל נכפתה על ערביי הארץ, ואף-על-פי-כן הוא מכיר בהיות המדינה יהודית, דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. הלוואי וחברי הקואליציה שתוקפים אותו, היו מקבלים עקרונות אלה לעתיד המדינה, ולא מוליכים אותנו לחורבן, כמדינת הלכה משיחית, גזענית, פאשיסטית, הומופובית, מיזוגנית, נחשלת, אלימה, מושחתת ומצורעת.
"די להזכר בהתנהלותו של מנסור עבאס ב׳שומר חומות׳, כאשר העבריין המורשע בן גביר 'שפך דלק' בערים המעורבות, ומנסור עבאס עבר אחריו ו'שפך מים'.
"קואליציית טבח ה-7.10, ובעיקר העומד בראשה, מבינים שבחירות שיתנהלו כסדרן, יובילו לתבוסתם. לכן, הם מנסים לעשות דה-לגיטימציה למנסור עבאס, כמו גם ל׳דמוקרטים׳ של יאיר גולן, ואף לחרחר מלחמה.
"ראשי האופוזיציה, אל תתנו יד לקמפיין השקרי הזה, והתמקדו בסילוק ממשלת השקר, ההפקרה והבגידה, הממשלה שבמדיניות 'חמאס נכס', 'צריך לחזק את החמאס,' ואף לממנו במיליארדי דולרים קטאריים – הביאה עלינו את טבח ה-7.10, את האסון והמשבר החמורים בתולדותינו.
"מנסור עבאס חייב להיות חלק מקואליציית השינוי, ואף שר בממשלת ישראל."
https://x.com/bogie_yaalon/status/2092841464824827913
מר משה סמולינסקי-יעלון האם טחו עיניך מראות? מנסור עבאס אומר בכנות שיהדותה של מדינת ישראל נכפתה עליו והוא ברוח "האחים המוסלמים" והנרטיב הפלסטיני יפעל להפיכתה למדינה מוסלמית כשיוכל. מר סמולינסקי-יעלון האם שנאתך העיוורת לנתניהו הכהתה אותך מלראות את עיקרון התקיה?
מעניין אם עכשיו לאחר שמשה סמולינסקי-יעלון הכשיר את מנסור עבאס ו"האחים המוסלמים", יחזור אורי הייטנר וימליץ עליו לראשות הממשלה במקום נפתלי בנט, מומלצו הזמני העכשווי שלעת עתה, בניגוד לעבר, טרם הצטרף למפעל ההכשרה?
בנט: לא אלך לרוטציה עם נתניהו בשום מקרה
במקרה של תיקו בין הגושים, מה הסיכוי שנפתלי בנט יסכים ללכת לממשלת רוטציה עם נתניהו?
עינב ברצ'נקו-גלילי: "אתה שולל רוטציה עם נתניהו?"
נפתלי בנט: "לא אלך לרוטציה עם נתניהו בשום מקרה."
https://x.com/GaliliEinav/status/2093257833756192970
ודוק: עינב ברצ'נקו-גלילי ,לא שאלה אם הבטחתו זו של בנט היא "הבטחה ליבתית"?...
הך בפטיש גבר הך בפטיש
כגימיק בחירות ניתץ ח"כ צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות אנדרטה בכפר מאדאמא הסמוך לשכם. לזכר מחבלים. "אנדרטת השהידים" הוקמה לזכרו של יאמן פרג', מפקד "גדודי השהיד אבו עלי מוסטפא" (הזרוע הצבאית של החזית העממית לשחרור פלסטין) שחוסל בשכם בשנת 2004 במסגרת מבצע "אישית לוחצת". לצידו מונצח באנדרטה המחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות במלון "אשל השומרון" בשנת 2002, מחבל נוסף שחוסל במבצע "חומת מגן", וכן כמה מחבלים נוספים.
בהודעה שפורסמה מטעמו של חבר הכנסת סוכות נטען כי הוא "פעל להסרת האנדרטה לאחר שצה"ל לא נענה לדרישותיו להרוס אותה. זאת לאחר שנחשף באתר 'הקול היהודי' כי נערכו במקום אירועים לזכר המחבלים שבהם חולקו ממתקים לילדים."
מדובר צה"ל נמסר: "ב-12 באוגוסט התקבלה בקשה מטעם חבר הכנסת צבי סוכות לקיים 'סיור אנדרטאות' במיספר כפרים בחטיבת שומרון המצויים בשטחי A ו-B (ביתא, בורין ומאדמא). חבר הכנסת יחד עם עוזריו קיים את 'הסיור' באבטחת כוחות צה״ל שהוסטו מפעילותם עבור משימה זו. בניגוד לתיאום, המשתתפים פעלו באופן שקרי ומניפולטיבי, ללא סמכות ובניגוד מוחלט למתווה שאושר, והחלו להרוס את אחת האנדרטאות בכפר מדאמא. בזיהוי המתרחש, הכוח דיבר עם מפקדיו, שהנחו לעצור את המתרחש והנ״ל הוצאו מתוך הכפר. כוחות צה״ל המיועדים למשימות מבצעיות בגזרה הוסטו לטובת המשימה וסוכנו שלא לצורך, כל זאת בזמן שצה״ל נמצא תחת עומס מבצעי. צה״ל רואה את ההתנהלות ואי התיאום על-ידי חבר הכנסת כחמור, וכניצול של אבטחת כוחות הביטחון לחריגה מוחלטת מסמכות."
https://www.kan.org.il/content/kan-news/local/1092507/
במקום להתעסק בתפקידו כראש ועדת החינוך של הכנסת מחליף צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות את תפקיד הצבא.
על אי תפקודו כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת אני יודע מידע אישי. כאשר הוחלט בלחץ הסטודנטים הערבים לבטל את לימודי ההיסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית בחיפה פניתי אליו. קיבלתי אישור קבלה ממי מעוזריו בלא חתימה, ותו לא. (כך גם משר החינוך יואב קיש). לשניהם העניין כלל לא נגע.
לשמחתי הצלחתי לעת עתה לבטל את ההחלטה המבישה הזו רק לאחר כתבה עם ראיון בחדשות רשת 14. בלחץ התקשורת והבושה ביטלה האוניברסיטה את החלטתה ולימוד היסטוריה של עם ישראל ימשיך להילמד.
הנה עוד תזכורת לחשיבות חדשות 14 הערוץ היחיד שהעלה את הנושא, ש"הדמוקרט" יאיר גולנדר-גולן, בתפקידו כז'דאנוב מאיים לסגור.
נחום בורשטיין-ברנע בטורו (ידיעות 28..8.26) כותב: "שלא יהיה מקום לטעות: צבי סוכות הוא עבריין אלים, פרובוקטור, תחמן ושקרן. רק חוש הומור מעוות היה יכול להציב את האיש הזה בראש ועדת החינוך של כנסת ישראל. אבל לא הוא האשם העיקרי בניפוץ המצבה בכפר מדמה שבגדה; גם לא החיילים שעמדו מסביב, מאבטחים את העבריין ופמלייתו מכל רע.
"הבירור שערכתי בצה"ל לימד אותי שבתחילת אוגוסט הוחלט בפיקוד המרכז לערוך מבצע להריסת מה שבצה"ל מכנים אנדרטאות. אותרו עשר מטרות. חשיבות המבצע לביטחון המדינה היתה גדולה כל כך, שהוחלט לכלול בהריסה גם את שטחי A ו-B, שלפי ההסכמים שישראל חתומה עליהם מוחזקים בידי הרשות הפלסטינית.
"מה אנחנו עושים פה? מי אמר שהאבן עם השמות מגדלת שהידים? באותה מידה אפשר לו–מר ההפך, ניפוץ האבן מגדל שהידים. והעיקר, צה"ל מתוח עד הקצה, אנחנו מודיעים כל יום – אין כוח אדם. במצב כזה עדיף להשקיע את הכוחות במחבלים חיים, לא באבנים מתות. זאת לא רק בעיה לוגיסטית, זאת בעיית אמינות."
https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14878930
ניתוץ האנדרטות לזכר מחבלים הוא תפקידו של צה"ל, ורק הוא צריך לבצע זאת.
על הצבא לנתץ את אנדרטאות המחבלים גם אם נחום בורשטיין-ברנע מתנגד לכך. בכל מקרה ודאי שאין זה מתפקידו של חבר כנסת כגימיק בחירות.
ובינתיים תיהנו מהשיר "הך בפטיש" בביצוע הנפלא של שמעון פוססורסקי-ישראלי:
(מילים: יוסי גמזו לחן וביצוע שמעון פוססורסקי-ישראלי)
הך בפטיש – צוקי מדבר, גבר,
הך בפטיש – וכרה להר קבר,
הך בפטיש – כי לב של אבן לנוף.
הך בפטיש – ואל תחדל גבר,
הך בפטיש – וגרוף לסל, גבר,
הך בפטיש – וכך בלי קץ ובלי סוף.
https://www.youtube.com/watch?v=759R4a4zWTg&list=RD759R4a4zWTg&start_radio=1
פעם היכו בפטיש לבניית הארץ.
אובדן מרות ופגיעה בביטחון:
המחיר הלאומי של אלימות היהודים ביו"ש
גרשון הכהן: "להסתייגות מאלימות פורעים יהודים בכפרים פלסטיניים ביו"ש ישנם היבטים מוסריים וחוקיים, אך מעל לכל עומדים היבטים מדיניים ואסטרטגיים מהעיקרון עליו נלחם בן גוריון עוד מימי המנדט – ועד פגיעה קשה בסדר העדיפויות הלאומי, הבנייה ב-E-1 והלגיטימציה הבינלאומית.
"פעילותן של קבוצות הפורעים מערערת את חובת השליטה והטלת המרות של השלטון במדינה ריבונית על כל התארגנות להפעלת כוח. על עקרון זה נאבקה הנהגת היישוב בדרך להקמת המדינה החל מראשית ימי המנדט הבריטי. מתוקף עקרון זה פורק ארגון השומר והוקם ארגון ההגנה תחת מרות הנהגת היישוב. עם פרוץ מאורעות 1936, נקבע כי 'הנהגת היישוב תהיה אחת וכוללת ונתונה לפיקוחם ולמשמעתם המוחלטת של הוועד הלאומי וההנהלה הציונית' (ספר תולדות ההגנה)."
בהכוונה זו פעל בן גוריון להטלת מרות על פעילות התגובה הפרטית של יצחק שדה. כשערבים מעין כרם ירו, לדוגמה, על בתי שכונת בית וגן, שדה יזם פעולת תגובה – ירד לפאתי הכפר והשיב בירי. יוזמתו הפרטית הוכפפה מיד לסמכות ההנהגה, ותחת פיקודו –בכפיפות למרות ההנהגה – הוקמה יחידת "פלוגות השדה". [וכך גם דיכא בן גוריון את ארגוני הפורשים, ואת ניסיון הפוטש של אלטלנה. נ.כ.]
"פעילות הפורעים ביו"ש, מתבטאת בפגיעה אנושה בסדר העדיפויות הכולל של האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחבי יו"ש. בן גוריון ביטא לדוגמה סדר עדיפויות אסטרטגי בהחלטה שלא לשוב לחברון אחרי טבח תרפ"ט. לא מתוך ספק בזכות היהודים לגור בעיר האבות, אלא מתוך סדר עדיפות שהעדיף להתמקד בביסוס האחיזה היהודית במרחבי מערב ירושלים. התמקדות זו התגלתה כנכונה בעמידת היישוב העברי בירושלים במערכה על העיר בתש"ח.
""בהיגיון דומה דחה בימי מאורעות 1936-39 כל יוזמה לפעולות נקמה. המאמץ להרחבת האחיזה ההתיישבותית במרחבי הארץ ביוזמת 'חומה ומגדל' נראה חשוב פי כמה, והביא לעליית שישים נקודות יישוב חדשות. מה שמתרחש לעומת זאת בפעולות האלימות ביו"ש, מבטא אובדן כל שיקול דעת של סדר עדיפות לאומי.
"בשעה שמתרחש בשטח תהליך התיישבות חסר תקדים, בהקמת מעל מאה חוות בתיאום עם ההנהגה המדינית ופיקוד המרכז, קבוצות הפורעים מתעקשות דווקא על מאמץ חסר תוחלת להקמת מאחזים וחוות בשטחי A ו-B. במקרים רבים הם עולים על קרקע פרטית ויוצרים חיכוך אלים גם עם תושבים פלסטיניים וגם עם כוחות הביטחון, מתוך ציפייה מדומיינת להביא בכך לביטול הסכמי אוסלו.
"בתוך כך, הביקורת הבינלאומית שמעשים אלה מחוללים פוגעת קשות בכל מה שמקודם בשנים האחרונות ברשות ובסמכות ממשלת ישראל. גם פעולת חבר הכנסת צבי סוכות בניפוץ אנדרטה למחבלים בכפר מאדמא, מייצגת אובדן שיקול אחראי לסדר העדיפויות הלאומי. במקום שהמאבק באנדרטאות כאלה, יזכה להסכמה ישראלית רחבה, מתוקף התביעה הישראלית הלגיטימית לשינוי במערכת החינוך הפלסטינית הממשיכה לחנך לטרור נגד יהודים, פעולת צבי סוכות מיתגה את המאבק הזה כמאבק שוליים קיצוני ימני.
"מעל לכל, בימים בהם ממשלת ישראל מובילה בתוקף סמכותה, מאמץ לבנייה באזור E-1 , מעשי האלימות הפרועים, מטילים גם על פעולה חוקית זו, צל כבד של 'צעד ימני קיצוני.'
"בנאומו האחרון בכנסת, בהבאת אוסלו ב' לאישור, הציג ראש הממשלה יצחק רבין ארבעה עקרונות, ובהם הקביעה שירושלים תהיה מאוחדת עם גבעת זאב בצפון מערב ומעלה אדומים ממזרח, ובנוסף בקעת הירדן בפירושה הרחב תהיה גבול הביטחון המזרחי של מדינת ישראל. הבנייה בגבעות E-1 ממוקדת בשני עקרונות אלה.
"השליטה הישראלית במרחב אדומים עם כביש 1 מזרחה אל בקעת הירדן וים המלח, היא במבט גיאוגרפי 'מצר הורמוז' של השליטה במרחבי יו"ש. לכן היא נקבעה בתפיסת רבין כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה למדינת ישראל. בהקשר הזה, אלימות הפורעים ממקדת קשב בינלאומי מסוכן לעצירת פעולותיה של מדינת ישראל בכלל מרחבי יו"ש ובעיקר באזור החיוני הזה. בנוסף, במבט אל החברה הישראלית, האלימות הפרועה מסכלת את האפשרות להסכמה לאומית רחבה לפעילות הממשלה הממוקדת נכון בסדר העדיפויות הלאומי הניתן להסכמה. לפיכך נדרשת ממשלת ישראל למאמץ נחרץ להטלת מלוא מרותה השלטונית במרחבים אלה."
(גרשון הכהן, "אובדן מרות ופגיעה בביטחון: המחיר הלאומי של אלימות היהודים ביו"ש," "ישראל היום", 27.8.26).
https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/21294573
על בנימין מיליקובסקי-נתניהו ללכת בדרכו של בן גוריון ולא להירתע מדיכוי הפורעים היהודים ביו"ש כפי שפירק את הפלמ"ח, ואת ארגוני הפורשים, ואת ניסיון הפוטש של אלטלנה, והחזרתם למרות המדינה.
ודוק: התנגדות גד אזנקוט לבנייה ב-E-1 כמפתח לשליטה ביו"ש היא בגידה במורשת רבין (שהוא לכאורה מתיימר לייצג). זה ותוכניתו להכניס עשרות אלפי עובדים מעזה מעידים על חוסר שיקול דעת, והיותו וסכנה עתידית לישראל.
הסרבנים של תש"ח: "אצ"ל אינו מכיר בממשלה ופקד על אנשיו לא להתגייס לצבא ההגנה לישראל"
בנימין מילקובסקי-נתניהו, אמר השבוע כי אנשי האצ"ל "לא היו ממורמרים… הם לא אמרו 'פתחו עלינו באש, לא נילחם.' הם הלכו ונלחמו בשורות צה"ל במלחמת העצמאות."
אנשי צ"ל אכן השתתפו במלחמה, אך הנה ציטוט מגילוי הדעת שהפיץ הארגון מיד לאחר הפגזת אלטלנה:
"אצ"ל אינו מכיר עוד בממשלה הזמנית של מדינת ישראל ופקד על אנשיו לא להתגייס לצבא ההגנה לישראל ולא להישבע שבועת אמונים לממשלה הזמנית. חיילי אצ"ל אינם יכולים לשרת בצבא העומד לפקודת הממשלה הזאת."
נתניהו חזר השבוע בפעם המי יודע כמה על המשפט של מפקד אצ"ל, מנחם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא." הוא שכח לספר מי היה הצד שקירב את ישראל הצעירה למלחמת אחים.
(עופר אדרת, "הסרבנים של תש"ח:'אצ"ל אינו מכיר בממשלה ופקד על אנשיו לא להתגייס לצבא ההגנה לישראל", "אל-ארצ'", 25.8.26).
https://www.haaretz.co.il/blogs/fromthearchives/2026-08-25/ty-article/000001a0-3894-d936-a7ac-38bd4bae0000
https://x.com/oferaderet/status/2092222672566411529
מוזר שדווקא בנימין מיליקובסקי-נתניהו ותומכיו שחשפו את מיקומה של אלטלנה ורוצים להשקיע עוד מיליונים במשייתה, היללו בכך את ניסיון הפוטש של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 3 ק"מ[?] מתל אביב, הלגיון הערבי בירושלים – ונתן פקודה לחיילי צה"ל לערוק מהצבא לגנוב רכבים ונשק ולהצטרף לניסיון הפוטש. האם זה מה שבנימין מיליקובסקי-נתניהו מייחל שיקרה לו עצמו? שיצאו כעת לניסיון פוטש נגדו ונגד הממשלה צה"ל כפי שעשה בזמנו מייצ'סלב בגון-מנחם בגין? מוזר מאוד. חלילה שזה יקרה. על מיליקובסקי-נתניהו לקחת דוגמה מבן גוריון שדיכא כל קבלת אי מרות מדינית.
ישראל או ההתנחלויות?
מיד לאחר ניתוץ אנדרטאות המחבלים ע"י ח"כ צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות כינס אלוף בומשטיין-בן את מערכת "הארץ" ומיד יצאו במאמר מערכת:
"הריבון הבריון חבר הכנסת צבי סוכות נכנס שלשום בליווי צבאי לכפר הפלסטיני מאדמא וניתץ אנדרטה המנציחה שם תושבים מהכפר, שחלקם נהרגו בעת ביצוע פיגועים. סוכות הגיע למקום עם עוזריו, מאבטחים של משמר הכנסת וכוח צבאי במסגרת של פעילות המוגדרת כ'סיור אנדרטאות'. אכן, לכל פעולת בריונות יהודית יש שלל תיאורים ושמות המלבינים אותה.
"דובר צה"ל האשים את סוכות ואנשיו כי 'פעלו באופן שקרי ומניפולטיבי, ללא סמכות ובניגוד מוחלט למתווה שאושר,' והוסיף כי לצורך אבטחת הסיור הוסטו כוחות ממשימות מבצעיות ו'סוכנו שלא לצורך, בזמן שצה"ל נמצא תחת עומס מבצעי.'
"להסטת הכוחות לצורכי ח"כ סוכות יש להתייחס בהקשר מהותי יותר. וממחיש את סדר העדיפויות הלאומי: ההתנחלויות והצרכים שלהן קודמים לכל.
"מחיר סדר העדיפויות הלאומי הזה התחוור ב-7 באוקטובר. ערב המלחמה החזיק צה"ל בגדה כ-20 גדודים, בעוד בגבול רצועת עזה הוצבו כוחות דלים בהרבה, ובצפון היו ארבעה עד חמישה גדודים. [גם עוטף עזה והגליל הם בגדה המערבית. דגניה ורמת הגולן בגדה המזרחית] אלא ששום לקח לא נלמד. כיום פרוסים בגדה כ-25 גדודים, יותר מכפי שפרוסים בחזיתות כמו דרום לבנון ורצועת עזה, ויש לכך מחיר גם בעומס המוטל על מערך המילואים הסיבה שהלקח לא נלמד היא פוליטית. ישראל אינה צריכה את ההתנחלויות, אלא רוצה בהן, למרות המחיר הביטחוני והכלכלי הכבד. כדי לשנות את סדר העדיפויות יש צורך בשינוי פוליטי מהותי. על הציבור בישראל יהיה להכריע בין מדינת ישראל להתנחלויות."
("ישראל או ההתנחלויות", מאמר מערכת הארץ, 27.8.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2026-08-27/ty-article-opinion/000001a0-3ecf-d268-a1fe-3fdfccfd0000
בעייה קטנה. בומשטיין-בן, ומערכת הארץ לא פירטו איך יש להכריע ולהפריד למשל כדרישתם בין מדינת ישראל להתנחלויות עוטף עזה או התנחלות תל אביב כפי שמגדירים הערבים?
איזה עיתון באמת מעוניין בחופש דיבור
בן דרור ימיני: קצת מוזר שדווקא "הארץ" מעז לדבר על הקשר בין מו"ל העיתון לבין התוכן. הרי אצלם, האג'נדה של המו"ל היא האג'נדה של העיתון. זו בהחלט זכותו של האג'נדתון הזה לנהל קמפיין שקרי לחלוטין על "הרעבה" ועל "ג'נוסייד", משום שזו עמדת המו"ל. אבל שהעיתון הזה יטיף מוסר לאחרים?
בדרך כלל זה מגיע מצייצנים ומטוקבקיסטים הם חלק ממכונת הרעל. לא חשוב מה אתה כותב, הם מיד ידביקו לך אינטרסים הזויים. אם אכתוב משהו נגד היועצת המשפטית לממשלה – זה בגלל, הם כותבים, שבעלי העיתון, נוני מוזס, אמר לי. ואם אכתוב ביקורת על יריב לוין – אז שוב זה מוזס שכפה עליי לכתוב. מכיוון שמדובר במכונת רעל – אין צורך לחפש היגיון. ולמען הסר ספקות, אין לי מושג מה המו"ל של העיתון חושב על מה שאני כותב בעניינים הללו וגם לא בעניינים אחרים. הרי כאשר אני כותב עמדה מסוימת, סביר להניח שבאותו יום או באותו שבוע אחד מעמיתיי יביע עמדה הפוכה. אז לא, איש לא אומר לנו מה לכתוב. זה הכיף לכתוב בעיתון שיש בו גם מגוון רחב של דעות וגם חופש מוחלט.
עד שמגיעים לעיתון "הארץ". או אז מתברר שלא מדובר בעיתון אלא בעוד טוקבקיתון. בשבוע שעבר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" עמוד שער למחרת הפריימריז בליכוד, עם תמונה של נתניהו והכיתוב "יוצא לדרך." עמוד השער הזה, שומו שמיים, הרגיז אותי. ומשום כך, כבר למחרת פירסמתי מאמר תגובה שהכותרת שלו הייתה: "יוצאים לדרך ישנה." לכל קורא נבון היה ברור שאני מתפלמס עם עמוד השער ביום שלפני כן. ואפילו כועס. והנה עוד הפתעה: גם המאמר שלי פורסם, בהבלטה, בעמוד הראשון. ויותר מכך, מתברר שגם העורך הראשי חשב שעמוד השער "יוצא לדרך" – היה טעות. הוא הוציא הודעה לעובדי העיתון שבה הוא מבהיר את מה שידענו: יש לכם חופש מוחלט.
אבל עיתונאים מסוימים ב"הארץ" העדיפו את תפקיד הצייצנים. הם התנפלו על אותו עמוד שער כמוצאי שלל רב. הנה, כמו אחרוני הצייצנים, הם מצאו הזדמנות לנגח את "ידיעות". "הועלו ספקולציות," נכתב באחד המאמרים, "כי לעמוד השער האוהד יש קשר לאינטרסים המשפטיים של נתניהו ומו"ל 'ידיעות אחרונות', ארנון (נוני) מוזס, בתיק .200". אכן, היו ספקולציות. שלהם. רק שלהם. ואיך בדיוק אינטרסים, ואילו אינטרסים, אם למחרת היום פורסם מאמר, בעמוד השער, עם כיוון הפוך? עיניים להם, אבל הם לא רוצים לראות. הם רוצים לנגח. עובדות? לא בבית ספרם.
וקצת מוזר שדווקא "הארץ" מעז לדבר על הקשר בין מו"ל העיתון לבין התוכן. הרי אצלם, האג'נדה של המו"ל היא האג'נדה של העיתון. זו בהחלט זכותו של האג'נדתון הזה לנהל קמפיין שקרי לחלוטין על "הרעבה" ועל "ג'נוסייד", משום שזו עמדת המו"ל. אבל שהעיתון הזה יטיף מוסר לאחרים? ספק אם בעשורים האחרונים התקבל מישהו לעיתון, כחבר מערכת, שדעתו רחוקה מדעתו של המו"ל. ודווקא על העיתון החופשי ביותר והמגוון ביותר בישראל הם מתגוללים?
ב"ידיעות" מתפרסמים הרבה דברים שגורמים לי לחרוק שיניים. אני מניח שגם דברים שאני כותב מרגיזים חלק מעמיתיי. אבל זה בדיוק הסיפור. החופש המוחלט לכתוב כל מה שראוי לפרסום וכל מה שמעשיר את השיח הציבורי.
https://www.ynet.co.il/news/article/hkjfx60pzl
נכון ששוקן נבזלין, ובומשטיין-בן מחזיקים כעלה תאנה את ישראל הראל ואת בנימין ציפר (שאינו כתב פוליטי אלא עורך ספרותי), אבל אכן זהו עיתון בעד דעה אחת כפראבדה.
מחמזה לחמזה הקניבליזם באיסלם
אחת הדמויות המפורסמות בתולדות האיסלם, שכל ערבי-מוסלמי מכיר אותה, היא דמותה של "הינד", אשתו של אבו סופיאן ראש הסוחרים במֶכָּה. בקרב באדר (624) שנערך בין אנשי מוחמד לאנשי מֶכָּה נהרגו אביה, דודה ואחיה, ע"י דודו של מוחמד, חמזה. הינד נשבעה לנקום.
שנה לאחר מכן יצאו אנשי מֶכָּה בהנהגת אבו סופיאן, בעלה, להילחם במוחמד ואנשיו בקרב אוחוד, והינד הבטיחה לעבד שלה שאם הוא יהרוג את חמזה, היא תשחרר אותו לחופשי. העבד הרג את חמזה, והינד לקחה את גופתו, ביתרה את בטנו, הוציאה את הכבד שלו ונגסה בו. לאחר כיבוש מכה ע"י מוחמד, היא ובעלה התאסלמו ומוחמד סלח לה. מאז נהפכה הינד לסמל באיסלם ומקור השפעה למשוררים ערבים-מוסלמים.
בשנת 1968 פרסמה המשוררת הערבית-מוסלמית משכם, פדואה טוקאן, את השיר הבא:
"שִׂנאתי נוראה, חותרת עד למעמקי הנפש...
אלף "הִנְד" שוכנות בתוכי
הרָעָב של שִׂנאתי
פוער את פיו ומאום לא ישביעו
זולת הכבד שלהם..."
האמת והשקר של אוייב השלום מחמוד דרוויש
בשנת 1964 (שימו לב – לפני היווסדות אש"פ, ולפני "הכיבוש") בעודו אזרח ישראלי ותושב ישראל, חיבר מחמוד דרוויש את השיר הבא שבו, בהשפעת סיפורה של הינד, הוא מביע את חלומו לאכול מבשר היהודים:
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!
הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם
בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת
מִתוֹך הָאֲבָנִים...
אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ
אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.
אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
יֵש לִי שֵם לְלֹא תֹאַר.
סַבְלָנִי בְּאֱרֶץ
בָּה הַכָּל חַיִּם בְּרוֹגֶז
שוֹרָשַי
הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן
לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים
לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת
וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב
אָבִי... צֵאצָא לְמִשְפַּחַת הַמָּחֲרֵשָה
לֹא מִמָעֲמָד אצִיִלים
וְסָבִי... הָיָּה פָלַאח
לֹא מְיֻחַס וְלֹא מְקֻשַר
לִימֵד אוֹתִי אֵת גָאֲוָת הַשֶּמֶש
לִפְנֵי שֶלִּימְדָנִי לִקְרֹא
וּבֵיתִי, בִּקְתַת הַשוֹמֵר
עֲשוּי עֲנָפִים וְקָנִים
הָאִם אֲתָּה מְרוּצֵה מִמָּצָבִי?
יֵש לִי שֵם לְלֹא תוֹאַר!
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
צֶבַע שְעֲרִי... פֶּחָם
צֶבַע עֵינַי... חוּם
תְּכוּנוֹתַיי:
לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה
כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע
כְּתוֹבְתִי:
אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה
רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת
וְכָל גְבָרַיו... בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה
הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי
וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי
אֲנִי וְכָל יְלָדַי
וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ
מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..
אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן
כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים?
לַכֵן!
תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:
אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר...
הִזָהֵר...
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!
בשירה יש תמיד אמת גדולה. בתעמולה יש גם שקרים.
השקרים של דרוויש:
השקר הראשון: נמצא כבר בשורה הראשונה. על דרוויש היה לכתוב: "אֲני עֲרָבִי-מוסלמי-סוני." את החלק המהותי ביותר בזהותו, היותו מוסלמי, הוא השמיט והסתיר מפני שהיה אז חבר מק"י ואחר כך רק"ח הקומוניסטית, שנשלטה אז ע"י נוצרים אורתודוכסיים. ודוק: הוא אפילו לא אמר בשירו "אני פלישתינאי" כי המושג "פלישתינאי" לא היה בתודעתו אז.
השקר השני: דרוויש חשוך הילדים (כל חייו) לא היה אב לתשעה ילדים. הסיבה להצגתו ככזה הינה שהמיתוס המכונן אז בחברה הערבית-מוסלמית היה שהרחם של הערבייה-המוסלמית יכריע את הרחם של היהודייה.
האמת הגדולה בשיר: השנאה התהומית ליהודים ולמדינת היהודים והאיום לאכול את בשרם.
שנים מאוחר יותר, לאחר "הכיבוש" (של 1967) כתב דרוויש את השיר שמסתיים במילים הבאות:
"אתם העוברים בים המילים
לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכול."
אם בשירו הראשון חלם דרוויש לאכול את בשר היהודים בשירו זה הוא מתעלה על הנאצים ומטהר את הארץ גם מגופות היהודים.
אין תימה אפוא שגזענותו הערבית-מוסלמית של דרוויש הביאה אותו להתנגדות תמידית לשלום עם ישראל והוא יצא נגד הסכם אוסלו.
ההתנגדות להצגת שירתו של דרוויש בפני תלמידי ואזרחי ישראל היא סמל לאווילות פיליסטינית. אזרחי ישראל היהודים חייבים לדעת ולהכיר את שירתו של דרוויש, המוחזק כמשורר לאומי וכקול הלאומי של ערביי ישראל המוסלמים.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/1163/9?author=4
והנה קם חמזה חדש במקומו של חמזה שהינד אכלה את כבדו, ומעליל על היהודים שהם רוצחים אונסים ילדים ואוכלים אותם...
(חמזה 1)
עבאס חמזה, מרצה במוסדות אקדמיים באונטריו:
יהודים עוסקים ב"כישופים שחורים".
סערה בקהילה היהודית בטורונטו בעקבות דברים אנטישמיים, שאמר עבאס חמזה (Abbas Hamze). מרצה במוסדות אקדמיים באונטריו, שנאם השבוע בעצרת אנטי-ישראלית באזור Bathurst ו-Sheppard, בלב הקהילה היהודית בעיר.
בנאום הוא ייחס לציונים וליהודים טענות אנטישמיות קשות, ובהן האשמות כי הם עוסקים ב"כשפים שחורים" וכי הם "אונסים, הורגים ואוכלים ילדים."
חמזה תקף גם את עצם קיומה של מדינת ישראל, וכינה אותה "מדינה ציונית כוזבת" שהוקמה בידי "קולוניאליסטים בריטים". בנוסף, לפי הדיווח, הוא טען כי יהודים גורשו ממדינות רבות בשל "מעשיהם" ו"כשפים שחורים" – טענות המתוארות כגלגול של סטריאוטיפים אנטישמיים עתיקי יומין.
הדברים עוררו ביקורת חריפה מצד גורמים יהודיים בקנדה. ריצ'רד רוברטסון, מנהל המחקר ב-B'nai Brith Canada, אמר כי כאשר סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, ובהם האשמות שיהודים משתמשים ב"כשפים שחורים" ואוכלים ילדים, מושמעים בפומבי באמצעות מגפון, מדובר לדבריו ב"קידום מכוון והסתה פומבית לשנאה." הוא קרא למשטרת טורונטו לחקור את האירוע ולמצות את הדין עם האחראים.
גם הקונסולית הכללית של ישראל בטורונטו, עדית שמיר, התייחסה לאירוע בחשבון ה-X שלה. שמיר כתבה כי בפינת הרחובות Bathurst ו-Sheppard, שאותה הגדירה כ"לב הקהילה היהודית בעיר," אדם עם מגפון אמר לקהל שיהודים עוסקים ב"כשפים שחורים" ואונסים, הורגים ואוכלים ילדים.
לדברי שמיר, מדובר ב"עלילות דם" – מיתוסים אנטישמיים שהופצו באירופה החל מימי הביניים ושימשו לאורך ההיסטוריה להצדקת רדיפות ואלימות נגד יהודים. היא הוסיפה כי האירועים באזור מתקיימים מדי יום ראשון, בין היתר בסמוך לבתי כנסת, בתי ספר ובתי אבות יהודיים, וכי שלושה ארגונים יהודיים לאומיים בקנדה פנו באופן רשמי בדרישה לנקיטת צעדים בעקבות התופעה.
חמזה הביע בעבר תמיכה בזכותו של חמאס לחטוף ישראלים ב-7 באוקטובר 2023 ובזכותו של חיזבאללה לסייע לחמאס ב-8 באוקטובר.
משטרת טורונטו פתחה בחקירת פשעי שנאה.
(איתמר אייכנר), ynet 25.8.26).
https://www.ynet.co.il/judaism/article/byobgfjpml?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic&tbref=hp
את אשמת "היהודים הורגים ילדים" הוא לקח מן הסתם בהשראת דברי יאיר גולדנר-גולן, אבל בכל מקרה גולדנר-גולן לא אמר שהיהודים אונסים ילדים, ואוכלים את בשרם. לפחות זה.
(חמזה 2)
מי שהיה "ראש ממשלת סקוטלנד", האיסלאמיסט חמזה יוסף, שאשתו מעזה: "יש יותר מידי לבנים באירופה."
צודק. תגרשו אותם. כמו כלבים. אפשר גם סתם לשחוט, כמקובל...
(גיא בכור):
https://t.me/myGplanet/39438
איפה נמצא יאיר מיליקובסקי-נתניהו-יונתן האן?
אורי משגב מוֹסר* דווח שוטף על כך:
רשת ניוזמאקס האמריקנית, פירסמה על חוליית מתנקשים איראנית שהגיעה לקרבת בניין המגורים של יאיר נתניהו בפרבר של מיאמי, והוא הוברח משם בבהילות.
האיראנים לא היו צריכים להתאמץ כדי לאתר את כתובתו – אורי משגב, פעיל מחאת קפלן שמתחזה לעיתונאי, פירסם אותה. פירסומים רבים מאוד של משגב בקשר לבני משפחת נתניהו, ובכלל, הם פייק מוחלט. הפירסום הזה היה מדויק. כדי שלא יצטרכו להתאמץ לחפש, משגב פרסם בפוסט אחר גם את מספר הדירה של יאיר נתניהו.
(תמיר מורג:)
https://x.com/search?q=אורי משגב&src=typed_query
https://rotter.net/forum/scoops1/961511.shtml
יאיר נתניהו הגיש תלונה למפכ"ל המשטרה ולראש השב"כ בדרישה, כי תפתח חקירה פלילית נגד אורי משגב: "לאחר שהאחרון פירסם באובססיביות במשך שנים, בזמן אמת, מיקומים מדויקים של יאיר נתניהו במקומות ציבוריים, באופן שמסכן את חייו ומעביר מידע לגורמים עוינים אשר עושים כידוע שימוש במודיעין גלוי שכזה. בנוסף, פרסם משגב את כתובת המגורים המדויקת של יאיר במיאמי, כולל שם הבניין, מספר הדירה ומספר הקומה.
"כמו כן, משגב פירסם מראש פעמים רבות, מועדי טיסות ופרטי טיסה מדויקים של יאיר נתניהו, ושרה נתניהו, כולל חברה, מיספר טיסה ומיספר מושב. בפועל סיפק משגב במשך שנים מודיעין גלוי אשר סיכן את חייהם של בני משפחת נתניהו. בפועל פירסומים אלה שהינם תוצאה של ריגול ובילוש אובססיבי כלפי משפחתו של רה"מ מסכנת את חיי משפחתו של ראש הממשלה. קשה להאמין שבמקרה דומה של ריגול ובילוש אובססיבי במשך שנים, כלפי משפחתם של גלי מיארה, יצחק עמית, גיל לימון, עמית אייסמן, רונן בר, בנט, ליברמן, שופטים וכו, המשטרה, הפרקליטות, השב״כ ובתי המשפט – היו מגלים אזלת יד שכזאת."
https://x.com/YinonMagal/status/2092651882996957684
ינון מגל: אורי משגב הוא מוייסר. מה שהוא והחברים המטורפים שלו הוא עשה את זה ברצח
https://x.com/YinonMagal/status/2092533814358618173
אורי משגב הגיש תלונה במשטרה על ינון מגד על שקרא לו "מויסר".
https://x.com/lirishavit/status/2092565203967730010
כדי לשמור על בטחונו ובטחון המאבטחים מהשב"כ ואנונימיות בטיסות, שינה יאיר את שמו ליונתן האן, וגם על כך מוסר משגב דיווח לעולם כולו. כמו גם על מקומות הימצאו של ראש הממשלה בארץ ובעולם בתקווה שזה ייקל על טרוריסטים לפגוע בו.
ולסיכום הערה קטנה. כשכתב אורי הייטנר את שקריו: שכל "הילדים שנתניהו חינך ירדו מן הארץ". בנו יאיר מיליקובסקי-נתניהו-יונתן האן, היה בארץ. גם שאר בניו ונכדיו.
*בעברית אשכנזית חולם מבוטא אוי. מוֹסר מבוטא "מויסר".
https://he.wikipedia.org/wiki/מוסר_(הלכה)
נעמן כהן
משה בוגי יעלון: מנסור עבאס הוא מנהיג ערבי-ישראלי אמיץ. הוא אומר בכנות שיהדותה של מדינת ישראל נכפתה על ערביי הארץ, ואף-על-פי-כן הוא מכיר בהיות המדינה יהודית, דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. הלוואי וחברי הקואליציה שתוקפים אותו, היו מקבלים עקרונות אלה לעתיד המדינה, ולא מוליכים אותנו לחורבן, כמדינת הלכה משיחית, גזענית, פאשיסטית, הומופובית, מיזוגנית, נחשלת, אלימה, מושחתת ומצורעת.
"די להזכר בהתנהלותו של מנסור עבאס ב׳שומר חומות׳, כאשר העבריין המורשע בן גביר 'שפך דלק' בערים המעורבות, ומנסור עבאס עבר אחריו ו'שפך מים'.
"קואליציית טבח ה-7.10, ובעיקר העומד בראשה, מבינים שבחירות שיתנהלו כסדרן, יובילו לתבוסתם. לכן, הם מנסים לעשות דה-לגיטימציה למנסור עבאס, כמו גם ל׳דמוקרטים׳ של יאיר גולן, ואף לחרחר מלחמה.
"ראשי האופוזיציה, אל תתנו יד לקמפיין השקרי הזה, והתמקדו בסילוק ממשלת השקר, ההפקרה והבגידה, הממשלה שבמדיניות 'חמאס נכס', 'צריך לחזק את החמאס,' ואף לממנו במיליארדי דולרים קטאריים – הביאה עלינו את טבח ה-7.10, את האסון והמשבר החמורים בתולדותינו.
"מנסור עבאס חייב להיות חלק מקואליציית השינוי, ואף שר בממשלת ישראל."
https://x.com/bogie_yaalon/status/2092841464824827913
מר משה סמולינסקי-יעלון האם טחו עיניך מראות? מנסור עבאס אומר בכנות שיהדותה של מדינת ישראל נכפתה עליו והוא ברוח "האחים המוסלמים" והנרטיב הפלסטיני יפעל להפיכתה למדינה מוסלמית כשיוכל. מר סמולינסקי-יעלון האם שנאתך העיוורת לנתניהו הכהתה אותך מלראות את עיקרון התקיה?
מעניין אם עכשיו לאחר שמשה סמולינסקי-יעלון הכשיר את מנסור עבאס ו"האחים המוסלמים", יחזור אורי הייטנר וימליץ עליו לראשות הממשלה במקום נפתלי בנט, מומלצו הזמני העכשווי שלעת עתה, בניגוד לעבר, טרם הצטרף למפעל ההכשרה?
בנט: לא אלך לרוטציה עם נתניהו בשום מקרה
במקרה של תיקו בין הגושים, מה הסיכוי שנפתלי בנט יסכים ללכת לממשלת רוטציה עם נתניהו?
עינב ברצ'נקו-גלילי: "אתה שולל רוטציה עם נתניהו?"
נפתלי בנט: "לא אלך לרוטציה עם נתניהו בשום מקרה."
https://x.com/GaliliEinav/status/2093257833756192970
ודוק: עינב ברצ'נקו-גלילי ,לא שאלה אם הבטחתו זו של בנט היא "הבטחה ליבתית"?...
הך בפטיש גבר הך בפטיש
כגימיק בחירות ניתץ ח"כ צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות אנדרטה בכפר מאדאמא הסמוך לשכם. לזכר מחבלים. "אנדרטת השהידים" הוקמה לזכרו של יאמן פרג', מפקד "גדודי השהיד אבו עלי מוסטפא" (הזרוע הצבאית של החזית העממית לשחרור פלסטין) שחוסל בשכם בשנת 2004 במסגרת מבצע "אישית לוחצת". לצידו מונצח באנדרטה המחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות במלון "אשל השומרון" בשנת 2002, מחבל נוסף שחוסל במבצע "חומת מגן", וכן כמה מחבלים נוספים.
בהודעה שפורסמה מטעמו של חבר הכנסת סוכות נטען כי הוא "פעל להסרת האנדרטה לאחר שצה"ל לא נענה לדרישותיו להרוס אותה. זאת לאחר שנחשף באתר 'הקול היהודי' כי נערכו במקום אירועים לזכר המחבלים שבהם חולקו ממתקים לילדים."
מדובר צה"ל נמסר: "ב-12 באוגוסט התקבלה בקשה מטעם חבר הכנסת צבי סוכות לקיים 'סיור אנדרטאות' במיספר כפרים בחטיבת שומרון המצויים בשטחי A ו-B (ביתא, בורין ומאדמא). חבר הכנסת יחד עם עוזריו קיים את 'הסיור' באבטחת כוחות צה״ל שהוסטו מפעילותם עבור משימה זו. בניגוד לתיאום, המשתתפים פעלו באופן שקרי ומניפולטיבי, ללא סמכות ובניגוד מוחלט למתווה שאושר, והחלו להרוס את אחת האנדרטאות בכפר מדאמא. בזיהוי המתרחש, הכוח דיבר עם מפקדיו, שהנחו לעצור את המתרחש והנ״ל הוצאו מתוך הכפר. כוחות צה״ל המיועדים למשימות מבצעיות בגזרה הוסטו לטובת המשימה וסוכנו שלא לצורך, כל זאת בזמן שצה״ל נמצא תחת עומס מבצעי. צה״ל רואה את ההתנהלות ואי התיאום על-ידי חבר הכנסת כחמור, וכניצול של אבטחת כוחות הביטחון לחריגה מוחלטת מסמכות."
https://www.kan.org.il/content/kan-news/local/1092507/
במקום להתעסק בתפקידו כראש ועדת החינוך של הכנסת מחליף צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות את תפקיד הצבא.
על אי תפקודו כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת אני יודע מידע אישי. כאשר הוחלט בלחץ הסטודנטים הערבים לבטל את לימודי ההיסטוריה של עם ישראל במכינה האוניברסיטאית בחיפה פניתי אליו. קיבלתי אישור קבלה ממי מעוזריו בלא חתימה, ותו לא. (כך גם משר החינוך יואב קיש). לשניהם העניין כלל לא נגע.
לשמחתי הצלחתי לעת עתה לבטל את ההחלטה המבישה הזו רק לאחר כתבה עם ראיון בחדשות רשת 14. בלחץ התקשורת והבושה ביטלה האוניברסיטה את החלטתה ולימוד היסטוריה של עם ישראל ימשיך להילמד.
הנה עוד תזכורת לחשיבות חדשות 14 הערוץ היחיד שהעלה את הנושא, ש"הדמוקרט" יאיר גולנדר-גולן, בתפקידו כז'דאנוב מאיים לסגור.
נחום בורשטיין-ברנע בטורו (ידיעות 28..8.26) כותב: "שלא יהיה מקום לטעות: צבי סוכות הוא עבריין אלים, פרובוקטור, תחמן ושקרן. רק חוש הומור מעוות היה יכול להציב את האיש הזה בראש ועדת החינוך של כנסת ישראל. אבל לא הוא האשם העיקרי בניפוץ המצבה בכפר מדמה שבגדה; גם לא החיילים שעמדו מסביב, מאבטחים את העבריין ופמלייתו מכל רע.
"הבירור שערכתי בצה"ל לימד אותי שבתחילת אוגוסט הוחלט בפיקוד המרכז לערוך מבצע להריסת מה שבצה"ל מכנים אנדרטאות. אותרו עשר מטרות. חשיבות המבצע לביטחון המדינה היתה גדולה כל כך, שהוחלט לכלול בהריסה גם את שטחי A ו-B, שלפי ההסכמים שישראל חתומה עליהם מוחזקים בידי הרשות הפלסטינית.
"מה אנחנו עושים פה? מי אמר שהאבן עם השמות מגדלת שהידים? באותה מידה אפשר לו–מר ההפך, ניפוץ האבן מגדל שהידים. והעיקר, צה"ל מתוח עד הקצה, אנחנו מודיעים כל יום – אין כוח אדם. במצב כזה עדיף להשקיע את הכוחות במחבלים חיים, לא באבנים מתות. זאת לא רק בעיה לוגיסטית, זאת בעיית אמינות."
https://www.ynet.co.il/yedioth/article/yokra14878930
ניתוץ האנדרטות לזכר מחבלים הוא תפקידו של צה"ל, ורק הוא צריך לבצע זאת.
על הצבא לנתץ את אנדרטאות המחבלים גם אם נחום בורשטיין-ברנע מתנגד לכך. בכל מקרה ודאי שאין זה מתפקידו של חבר כנסת כגימיק בחירות.
ובינתיים תיהנו מהשיר "הך בפטיש" בביצוע הנפלא של שמעון פוססורסקי-ישראלי:
(מילים: יוסי גמזו לחן וביצוע שמעון פוססורסקי-ישראלי)
הך בפטיש – צוקי מדבר, גבר,
הך בפטיש – וכרה להר קבר,
הך בפטיש – כי לב של אבן לנוף.
הך בפטיש – ואל תחדל גבר,
הך בפטיש – וגרוף לסל, גבר,
הך בפטיש – וכך בלי קץ ובלי סוף.
https://www.youtube.com/watch?v=759R4a4zWTg&list=RD759R4a4zWTg&start_radio=1
פעם היכו בפטיש לבניית הארץ.
אובדן מרות ופגיעה בביטחון:
המחיר הלאומי של אלימות היהודים ביו"ש
גרשון הכהן: "להסתייגות מאלימות פורעים יהודים בכפרים פלסטיניים ביו"ש ישנם היבטים מוסריים וחוקיים, אך מעל לכל עומדים היבטים מדיניים ואסטרטגיים מהעיקרון עליו נלחם בן גוריון עוד מימי המנדט – ועד פגיעה קשה בסדר העדיפויות הלאומי, הבנייה ב-E-1 והלגיטימציה הבינלאומית.
"פעילותן של קבוצות הפורעים מערערת את חובת השליטה והטלת המרות של השלטון במדינה ריבונית על כל התארגנות להפעלת כוח. על עקרון זה נאבקה הנהגת היישוב בדרך להקמת המדינה החל מראשית ימי המנדט הבריטי. מתוקף עקרון זה פורק ארגון השומר והוקם ארגון ההגנה תחת מרות הנהגת היישוב. עם פרוץ מאורעות 1936, נקבע כי 'הנהגת היישוב תהיה אחת וכוללת ונתונה לפיקוחם ולמשמעתם המוחלטת של הוועד הלאומי וההנהלה הציונית' (ספר תולדות ההגנה)."
בהכוונה זו פעל בן גוריון להטלת מרות על פעילות התגובה הפרטית של יצחק שדה. כשערבים מעין כרם ירו, לדוגמה, על בתי שכונת בית וגן, שדה יזם פעולת תגובה – ירד לפאתי הכפר והשיב בירי. יוזמתו הפרטית הוכפפה מיד לסמכות ההנהגה, ותחת פיקודו –בכפיפות למרות ההנהגה – הוקמה יחידת "פלוגות השדה". [וכך גם דיכא בן גוריון את ארגוני הפורשים, ואת ניסיון הפוטש של אלטלנה. נ.כ.]
"פעילות הפורעים ביו"ש, מתבטאת בפגיעה אנושה בסדר העדיפויות הכולל של האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחבי יו"ש. בן גוריון ביטא לדוגמה סדר עדיפויות אסטרטגי בהחלטה שלא לשוב לחברון אחרי טבח תרפ"ט. לא מתוך ספק בזכות היהודים לגור בעיר האבות, אלא מתוך סדר עדיפות שהעדיף להתמקד בביסוס האחיזה היהודית במרחבי מערב ירושלים. התמקדות זו התגלתה כנכונה בעמידת היישוב העברי בירושלים במערכה על העיר בתש"ח.
""בהיגיון דומה דחה בימי מאורעות 1936-39 כל יוזמה לפעולות נקמה. המאמץ להרחבת האחיזה ההתיישבותית במרחבי הארץ ביוזמת 'חומה ומגדל' נראה חשוב פי כמה, והביא לעליית שישים נקודות יישוב חדשות. מה שמתרחש לעומת זאת בפעולות האלימות ביו"ש, מבטא אובדן כל שיקול דעת של סדר עדיפות לאומי.
"בשעה שמתרחש בשטח תהליך התיישבות חסר תקדים, בהקמת מעל מאה חוות בתיאום עם ההנהגה המדינית ופיקוד המרכז, קבוצות הפורעים מתעקשות דווקא על מאמץ חסר תוחלת להקמת מאחזים וחוות בשטחי A ו-B. במקרים רבים הם עולים על קרקע פרטית ויוצרים חיכוך אלים גם עם תושבים פלסטיניים וגם עם כוחות הביטחון, מתוך ציפייה מדומיינת להביא בכך לביטול הסכמי אוסלו.
"בתוך כך, הביקורת הבינלאומית שמעשים אלה מחוללים פוגעת קשות בכל מה שמקודם בשנים האחרונות ברשות ובסמכות ממשלת ישראל. גם פעולת חבר הכנסת צבי סוכות בניפוץ אנדרטה למחבלים בכפר מאדמא, מייצגת אובדן שיקול אחראי לסדר העדיפויות הלאומי. במקום שהמאבק באנדרטאות כאלה, יזכה להסכמה ישראלית רחבה, מתוקף התביעה הישראלית הלגיטימית לשינוי במערכת החינוך הפלסטינית הממשיכה לחנך לטרור נגד יהודים, פעולת צבי סוכות מיתגה את המאבק הזה כמאבק שוליים קיצוני ימני.
"מעל לכל, בימים בהם ממשלת ישראל מובילה בתוקף סמכותה, מאמץ לבנייה באזור E-1 , מעשי האלימות הפרועים, מטילים גם על פעולה חוקית זו, צל כבד של 'צעד ימני קיצוני.'
"בנאומו האחרון בכנסת, בהבאת אוסלו ב' לאישור, הציג ראש הממשלה יצחק רבין ארבעה עקרונות, ובהם הקביעה שירושלים תהיה מאוחדת עם גבעת זאב בצפון מערב ומעלה אדומים ממזרח, ובנוסף בקעת הירדן בפירושה הרחב תהיה גבול הביטחון המזרחי של מדינת ישראל. הבנייה בגבעות E-1 ממוקדת בשני עקרונות אלה.
"השליטה הישראלית במרחב אדומים עם כביש 1 מזרחה אל בקעת הירדן וים המלח, היא במבט גיאוגרפי 'מצר הורמוז' של השליטה במרחבי יו"ש. לכן היא נקבעה בתפיסת רבין כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה למדינת ישראל. בהקשר הזה, אלימות הפורעים ממקדת קשב בינלאומי מסוכן לעצירת פעולותיה של מדינת ישראל בכלל מרחבי יו"ש ובעיקר באזור החיוני הזה. בנוסף, במבט אל החברה הישראלית, האלימות הפרועה מסכלת את האפשרות להסכמה לאומית רחבה לפעילות הממשלה הממוקדת נכון בסדר העדיפויות הלאומי הניתן להסכמה. לפיכך נדרשת ממשלת ישראל למאמץ נחרץ להטלת מלוא מרותה השלטונית במרחבים אלה."
(גרשון הכהן, "אובדן מרות ופגיעה בביטחון: המחיר הלאומי של אלימות היהודים ביו"ש," "ישראל היום", 27.8.26).
https://www.israelhayom.co.il/news/defense/article/21294573
על בנימין מיליקובסקי-נתניהו ללכת בדרכו של בן גוריון ולא להירתע מדיכוי הפורעים היהודים ביו"ש כפי שפירק את הפלמ"ח, ואת ארגוני הפורשים, ואת ניסיון הפוטש של אלטלנה, והחזרתם למרות המדינה.
ודוק: התנגדות גד אזנקוט לבנייה ב-E-1 כמפתח לשליטה ביו"ש היא בגידה במורשת רבין (שהוא לכאורה מתיימר לייצג). זה ותוכניתו להכניס עשרות אלפי עובדים מעזה מעידים על חוסר שיקול דעת, והיותו וסכנה עתידית לישראל.
הסרבנים של תש"ח: "אצ"ל אינו מכיר בממשלה ופקד על אנשיו לא להתגייס לצבא ההגנה לישראל"
בנימין מילקובסקי-נתניהו, אמר השבוע כי אנשי האצ"ל "לא היו ממורמרים… הם לא אמרו 'פתחו עלינו באש, לא נילחם.' הם הלכו ונלחמו בשורות צה"ל במלחמת העצמאות."
אנשי צ"ל אכן השתתפו במלחמה, אך הנה ציטוט מגילוי הדעת שהפיץ הארגון מיד לאחר הפגזת אלטלנה:
"אצ"ל אינו מכיר עוד בממשלה הזמנית של מדינת ישראל ופקד על אנשיו לא להתגייס לצבא ההגנה לישראל ולא להישבע שבועת אמונים לממשלה הזמנית. חיילי אצ"ל אינם יכולים לשרת בצבא העומד לפקודת הממשלה הזאת."
נתניהו חזר השבוע בפעם המי יודע כמה על המשפט של מפקד אצ"ל, מנחם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא." הוא שכח לספר מי היה הצד שקירב את ישראל הצעירה למלחמת אחים.
(עופר אדרת, "הסרבנים של תש"ח:'אצ"ל אינו מכיר בממשלה ופקד על אנשיו לא להתגייס לצבא ההגנה לישראל", "אל-ארצ'", 25.8.26).
https://www.haaretz.co.il/blogs/fromthearchives/2026-08-25/ty-article/000001a0-3894-d936-a7ac-38bd4bae0000
https://x.com/oferaderet/status/2092222672566411529
מוזר שדווקא בנימין מיליקובסקי-נתניהו ותומכיו שחשפו את מיקומה של אלטלנה ורוצים להשקיע עוד מיליונים במשייתה, היללו בכך את ניסיון הפוטש של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 3 ק"מ[?] מתל אביב, הלגיון הערבי בירושלים – ונתן פקודה לחיילי צה"ל לערוק מהצבא לגנוב רכבים ונשק ולהצטרף לניסיון הפוטש. האם זה מה שבנימין מיליקובסקי-נתניהו מייחל שיקרה לו עצמו? שיצאו כעת לניסיון פוטש נגדו ונגד הממשלה צה"ל כפי שעשה בזמנו מייצ'סלב בגון-מנחם בגין? מוזר מאוד. חלילה שזה יקרה. על מיליקובסקי-נתניהו לקחת דוגמה מבן גוריון שדיכא כל קבלת אי מרות מדינית.
ישראל או ההתנחלויות?
מיד לאחר ניתוץ אנדרטאות המחבלים ע"י ח"כ צבי ידידיה סקוטלסקי-סוכות כינס אלוף בומשטיין-בן את מערכת "הארץ" ומיד יצאו במאמר מערכת:
"הריבון הבריון חבר הכנסת צבי סוכות נכנס שלשום בליווי צבאי לכפר הפלסטיני מאדמא וניתץ אנדרטה המנציחה שם תושבים מהכפר, שחלקם נהרגו בעת ביצוע פיגועים. סוכות הגיע למקום עם עוזריו, מאבטחים של משמר הכנסת וכוח צבאי במסגרת של פעילות המוגדרת כ'סיור אנדרטאות'. אכן, לכל פעולת בריונות יהודית יש שלל תיאורים ושמות המלבינים אותה.
"דובר צה"ל האשים את סוכות ואנשיו כי 'פעלו באופן שקרי ומניפולטיבי, ללא סמכות ובניגוד מוחלט למתווה שאושר,' והוסיף כי לצורך אבטחת הסיור הוסטו כוחות ממשימות מבצעיות ו'סוכנו שלא לצורך, בזמן שצה"ל נמצא תחת עומס מבצעי.'
"להסטת הכוחות לצורכי ח"כ סוכות יש להתייחס בהקשר מהותי יותר. וממחיש את סדר העדיפויות הלאומי: ההתנחלויות והצרכים שלהן קודמים לכל.
"מחיר סדר העדיפויות הלאומי הזה התחוור ב-7 באוקטובר. ערב המלחמה החזיק צה"ל בגדה כ-20 גדודים, בעוד בגבול רצועת עזה הוצבו כוחות דלים בהרבה, ובצפון היו ארבעה עד חמישה גדודים. [גם עוטף עזה והגליל הם בגדה המערבית. דגניה ורמת הגולן בגדה המזרחית] אלא ששום לקח לא נלמד. כיום פרוסים בגדה כ-25 גדודים, יותר מכפי שפרוסים בחזיתות כמו דרום לבנון ורצועת עזה, ויש לכך מחיר גם בעומס המוטל על מערך המילואים הסיבה שהלקח לא נלמד היא פוליטית. ישראל אינה צריכה את ההתנחלויות, אלא רוצה בהן, למרות המחיר הביטחוני והכלכלי הכבד. כדי לשנות את סדר העדיפויות יש צורך בשינוי פוליטי מהותי. על הציבור בישראל יהיה להכריע בין מדינת ישראל להתנחלויות."
("ישראל או ההתנחלויות", מאמר מערכת הארץ, 27.8.26).
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2026-08-27/ty-article-opinion/000001a0-3ecf-d268-a1fe-3fdfccfd0000
בעייה קטנה. בומשטיין-בן, ומערכת הארץ לא פירטו איך יש להכריע ולהפריד למשל כדרישתם בין מדינת ישראל להתנחלויות עוטף עזה או התנחלות תל אביב כפי שמגדירים הערבים?
איזה עיתון באמת מעוניין בחופש דיבור
בן דרור ימיני: קצת מוזר שדווקא "הארץ" מעז לדבר על הקשר בין מו"ל העיתון לבין התוכן. הרי אצלם, האג'נדה של המו"ל היא האג'נדה של העיתון. זו בהחלט זכותו של האג'נדתון הזה לנהל קמפיין שקרי לחלוטין על "הרעבה" ועל "ג'נוסייד", משום שזו עמדת המו"ל. אבל שהעיתון הזה יטיף מוסר לאחרים?
בדרך כלל זה מגיע מצייצנים ומטוקבקיסטים הם חלק ממכונת הרעל. לא חשוב מה אתה כותב, הם מיד ידביקו לך אינטרסים הזויים. אם אכתוב משהו נגד היועצת המשפטית לממשלה – זה בגלל, הם כותבים, שבעלי העיתון, נוני מוזס, אמר לי. ואם אכתוב ביקורת על יריב לוין – אז שוב זה מוזס שכפה עליי לכתוב. מכיוון שמדובר במכונת רעל – אין צורך לחפש היגיון. ולמען הסר ספקות, אין לי מושג מה המו"ל של העיתון חושב על מה שאני כותב בעניינים הללו וגם לא בעניינים אחרים. הרי כאשר אני כותב עמדה מסוימת, סביר להניח שבאותו יום או באותו שבוע אחד מעמיתיי יביע עמדה הפוכה. אז לא, איש לא אומר לנו מה לכתוב. זה הכיף לכתוב בעיתון שיש בו גם מגוון רחב של דעות וגם חופש מוחלט.
עד שמגיעים לעיתון "הארץ". או אז מתברר שלא מדובר בעיתון אלא בעוד טוקבקיתון. בשבוע שעבר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" עמוד שער למחרת הפריימריז בליכוד, עם תמונה של נתניהו והכיתוב "יוצא לדרך." עמוד השער הזה, שומו שמיים, הרגיז אותי. ומשום כך, כבר למחרת פירסמתי מאמר תגובה שהכותרת שלו הייתה: "יוצאים לדרך ישנה." לכל קורא נבון היה ברור שאני מתפלמס עם עמוד השער ביום שלפני כן. ואפילו כועס. והנה עוד הפתעה: גם המאמר שלי פורסם, בהבלטה, בעמוד הראשון. ויותר מכך, מתברר שגם העורך הראשי חשב שעמוד השער "יוצא לדרך" – היה טעות. הוא הוציא הודעה לעובדי העיתון שבה הוא מבהיר את מה שידענו: יש לכם חופש מוחלט.
אבל עיתונאים מסוימים ב"הארץ" העדיפו את תפקיד הצייצנים. הם התנפלו על אותו עמוד שער כמוצאי שלל רב. הנה, כמו אחרוני הצייצנים, הם מצאו הזדמנות לנגח את "ידיעות". "הועלו ספקולציות," נכתב באחד המאמרים, "כי לעמוד השער האוהד יש קשר לאינטרסים המשפטיים של נתניהו ומו"ל 'ידיעות אחרונות', ארנון (נוני) מוזס, בתיק .200". אכן, היו ספקולציות. שלהם. רק שלהם. ואיך בדיוק אינטרסים, ואילו אינטרסים, אם למחרת היום פורסם מאמר, בעמוד השער, עם כיוון הפוך? עיניים להם, אבל הם לא רוצים לראות. הם רוצים לנגח. עובדות? לא בבית ספרם.
וקצת מוזר שדווקא "הארץ" מעז לדבר על הקשר בין מו"ל העיתון לבין התוכן. הרי אצלם, האג'נדה של המו"ל היא האג'נדה של העיתון. זו בהחלט זכותו של האג'נדתון הזה לנהל קמפיין שקרי לחלוטין על "הרעבה" ועל "ג'נוסייד", משום שזו עמדת המו"ל. אבל שהעיתון הזה יטיף מוסר לאחרים? ספק אם בעשורים האחרונים התקבל מישהו לעיתון, כחבר מערכת, שדעתו רחוקה מדעתו של המו"ל. ודווקא על העיתון החופשי ביותר והמגוון ביותר בישראל הם מתגוללים?
ב"ידיעות" מתפרסמים הרבה דברים שגורמים לי לחרוק שיניים. אני מניח שגם דברים שאני כותב מרגיזים חלק מעמיתיי. אבל זה בדיוק הסיפור. החופש המוחלט לכתוב כל מה שראוי לפרסום וכל מה שמעשיר את השיח הציבורי.
https://www.ynet.co.il/news/article/hkjfx60pzl
נכון ששוקן נבזלין, ובומשטיין-בן מחזיקים כעלה תאנה את ישראל הראל ואת בנימין ציפר (שאינו כתב פוליטי אלא עורך ספרותי), אבל אכן זהו עיתון בעד דעה אחת כפראבדה.
מחמזה לחמזה הקניבליזם באיסלם
אחת הדמויות המפורסמות בתולדות האיסלם, שכל ערבי-מוסלמי מכיר אותה, היא דמותה של "הינד", אשתו של אבו סופיאן ראש הסוחרים במֶכָּה. בקרב באדר (624) שנערך בין אנשי מוחמד לאנשי מֶכָּה נהרגו אביה, דודה ואחיה, ע"י דודו של מוחמד, חמזה. הינד נשבעה לנקום.
שנה לאחר מכן יצאו אנשי מֶכָּה בהנהגת אבו סופיאן, בעלה, להילחם במוחמד ואנשיו בקרב אוחוד, והינד הבטיחה לעבד שלה שאם הוא יהרוג את חמזה, היא תשחרר אותו לחופשי. העבד הרג את חמזה, והינד לקחה את גופתו, ביתרה את בטנו, הוציאה את הכבד שלו ונגסה בו. לאחר כיבוש מכה ע"י מוחמד, היא ובעלה התאסלמו ומוחמד סלח לה. מאז נהפכה הינד לסמל באיסלם ומקור השפעה למשוררים ערבים-מוסלמים.
בשנת 1968 פרסמה המשוררת הערבית-מוסלמית משכם, פדואה טוקאן, את השיר הבא:
"שִׂנאתי נוראה, חותרת עד למעמקי הנפש...
אלף "הִנְד" שוכנות בתוכי
הרָעָב של שִׂנאתי
פוער את פיו ומאום לא ישביעו
זולת הכבד שלהם..."
האמת והשקר של אוייב השלום מחמוד דרוויש
בשנת 1964 (שימו לב – לפני היווסדות אש"פ, ולפני "הכיבוש") בעודו אזרח ישראלי ותושב ישראל, חיבר מחמוד דרוויש את השיר הבא שבו, בהשפעת סיפורה של הינד, הוא מביע את חלומו לאכול מבשר היהודים:
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!
הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם
בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת
מִתוֹך הָאֲבָנִים...
אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ
אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.
אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
יֵש לִי שֵם לְלֹא תֹאַר.
סַבְלָנִי בְּאֱרֶץ
בָּה הַכָּל חַיִּם בְּרוֹגֶז
שוֹרָשַי
הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן
לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים
לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת
וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב
אָבִי... צֵאצָא לְמִשְפַּחַת הַמָּחֲרֵשָה
לֹא מִמָעֲמָד אצִיִלים
וְסָבִי... הָיָּה פָלַאח
לֹא מְיֻחַס וְלֹא מְקֻשַר
לִימֵד אוֹתִי אֵת גָאֲוָת הַשֶּמֶש
לִפְנֵי שֶלִּימְדָנִי לִקְרֹא
וּבֵיתִי, בִּקְתַת הַשוֹמֵר
עֲשוּי עֲנָפִים וְקָנִים
הָאִם אֲתָּה מְרוּצֵה מִמָּצָבִי?
יֵש לִי שֵם לְלֹא תוֹאַר!
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
צֶבַע שְעֲרִי... פֶּחָם
צֶבַע עֵינַי... חוּם
תְּכוּנוֹתַיי:
לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה
כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע
כְּתוֹבְתִי:
אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה
רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת
וְכָל גְבָרַיו... בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה
הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי
וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי
אֲנִי וְכָל יְלָדַי
וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ
מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..
אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן
כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים?
לַכֵן!
תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:
אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר...
הִזָהֵר...
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!
בשירה יש תמיד אמת גדולה. בתעמולה יש גם שקרים.
השקרים של דרוויש:
השקר הראשון: נמצא כבר בשורה הראשונה. על דרוויש היה לכתוב: "אֲני עֲרָבִי-מוסלמי-סוני." את החלק המהותי ביותר בזהותו, היותו מוסלמי, הוא השמיט והסתיר מפני שהיה אז חבר מק"י ואחר כך רק"ח הקומוניסטית, שנשלטה אז ע"י נוצרים אורתודוכסיים. ודוק: הוא אפילו לא אמר בשירו "אני פלישתינאי" כי המושג "פלישתינאי" לא היה בתודעתו אז.
השקר השני: דרוויש חשוך הילדים (כל חייו) לא היה אב לתשעה ילדים. הסיבה להצגתו ככזה הינה שהמיתוס המכונן אז בחברה הערבית-מוסלמית היה שהרחם של הערבייה-המוסלמית יכריע את הרחם של היהודייה.
האמת הגדולה בשיר: השנאה התהומית ליהודים ולמדינת היהודים והאיום לאכול את בשרם.
שנים מאוחר יותר, לאחר "הכיבוש" (של 1967) כתב דרוויש את השיר שמסתיים במילים הבאות:
"אתם העוברים בים המילים
לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכול."
אם בשירו הראשון חלם דרוויש לאכול את בשר היהודים בשירו זה הוא מתעלה על הנאצים ומטהר את הארץ גם מגופות היהודים.
אין תימה אפוא שגזענותו הערבית-מוסלמית של דרוויש הביאה אותו להתנגדות תמידית לשלום עם ישראל והוא יצא נגד הסכם אוסלו.
ההתנגדות להצגת שירתו של דרוויש בפני תלמידי ואזרחי ישראל היא סמל לאווילות פיליסטינית. אזרחי ישראל היהודים חייבים לדעת ולהכיר את שירתו של דרוויש, המוחזק כמשורר לאומי וכקול הלאומי של ערביי ישראל המוסלמים.
https://hbe.mifgash.com/a_lnk/1163/9?author=4
והנה קם חמזה חדש במקומו של חמזה שהינד אכלה את כבדו, ומעליל על היהודים שהם רוצחים אונסים ילדים ואוכלים אותם...
(חמזה 1)
עבאס חמזה, מרצה במוסדות אקדמיים באונטריו:
יהודים עוסקים ב"כישופים שחורים".
סערה בקהילה היהודית בטורונטו בעקבות דברים אנטישמיים, שאמר עבאס חמזה (Abbas Hamze). מרצה במוסדות אקדמיים באונטריו, שנאם השבוע בעצרת אנטי-ישראלית באזור Bathurst ו-Sheppard, בלב הקהילה היהודית בעיר.
בנאום הוא ייחס לציונים וליהודים טענות אנטישמיות קשות, ובהן האשמות כי הם עוסקים ב"כשפים שחורים" וכי הם "אונסים, הורגים ואוכלים ילדים."
חמזה תקף גם את עצם קיומה של מדינת ישראל, וכינה אותה "מדינה ציונית כוזבת" שהוקמה בידי "קולוניאליסטים בריטים". בנוסף, לפי הדיווח, הוא טען כי יהודים גורשו ממדינות רבות בשל "מעשיהם" ו"כשפים שחורים" – טענות המתוארות כגלגול של סטריאוטיפים אנטישמיים עתיקי יומין.
הדברים עוררו ביקורת חריפה מצד גורמים יהודיים בקנדה. ריצ'רד רוברטסון, מנהל המחקר ב-B'nai Brith Canada, אמר כי כאשר סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, ובהם האשמות שיהודים משתמשים ב"כשפים שחורים" ואוכלים ילדים, מושמעים בפומבי באמצעות מגפון, מדובר לדבריו ב"קידום מכוון והסתה פומבית לשנאה." הוא קרא למשטרת טורונטו לחקור את האירוע ולמצות את הדין עם האחראים.
גם הקונסולית הכללית של ישראל בטורונטו, עדית שמיר, התייחסה לאירוע בחשבון ה-X שלה. שמיר כתבה כי בפינת הרחובות Bathurst ו-Sheppard, שאותה הגדירה כ"לב הקהילה היהודית בעיר," אדם עם מגפון אמר לקהל שיהודים עוסקים ב"כשפים שחורים" ואונסים, הורגים ואוכלים ילדים.
לדברי שמיר, מדובר ב"עלילות דם" – מיתוסים אנטישמיים שהופצו באירופה החל מימי הביניים ושימשו לאורך ההיסטוריה להצדקת רדיפות ואלימות נגד יהודים. היא הוסיפה כי האירועים באזור מתקיימים מדי יום ראשון, בין היתר בסמוך לבתי כנסת, בתי ספר ובתי אבות יהודיים, וכי שלושה ארגונים יהודיים לאומיים בקנדה פנו באופן רשמי בדרישה לנקיטת צעדים בעקבות התופעה.
חמזה הביע בעבר תמיכה בזכותו של חמאס לחטוף ישראלים ב-7 באוקטובר 2023 ובזכותו של חיזבאללה לסייע לחמאס ב-8 באוקטובר.
משטרת טורונטו פתחה בחקירת פשעי שנאה.
(איתמר אייכנר), ynet 25.8.26).
https://www.ynet.co.il/judaism/article/byobgfjpml?utm_source=Taboola_internal&utm_medium=organic&tbref=hp
את אשמת "היהודים הורגים ילדים" הוא לקח מן הסתם בהשראת דברי יאיר גולדנר-גולן, אבל בכל מקרה גולדנר-גולן לא אמר שהיהודים אונסים ילדים, ואוכלים את בשרם. לפחות זה.
(חמזה 2)
מי שהיה "ראש ממשלת סקוטלנד", האיסלאמיסט חמזה יוסף, שאשתו מעזה: "יש יותר מידי לבנים באירופה."
צודק. תגרשו אותם. כמו כלבים. אפשר גם סתם לשחוט, כמקובל...
(גיא בכור):
https://t.me/myGplanet/39438
איפה נמצא יאיר מיליקובסקי-נתניהו-יונתן האן?
אורי משגב מוֹסר* דווח שוטף על כך:
רשת ניוזמאקס האמריקנית, פירסמה על חוליית מתנקשים איראנית שהגיעה לקרבת בניין המגורים של יאיר נתניהו בפרבר של מיאמי, והוא הוברח משם בבהילות.
האיראנים לא היו צריכים להתאמץ כדי לאתר את כתובתו – אורי משגב, פעיל מחאת קפלן שמתחזה לעיתונאי, פירסם אותה. פירסומים רבים מאוד של משגב בקשר לבני משפחת נתניהו, ובכלל, הם פייק מוחלט. הפירסום הזה היה מדויק. כדי שלא יצטרכו להתאמץ לחפש, משגב פרסם בפוסט אחר גם את מספר הדירה של יאיר נתניהו.
(תמיר מורג:)
https://x.com/search?q=אורי משגב&src=typed_query
https://rotter.net/forum/scoops1/961511.shtml
יאיר נתניהו הגיש תלונה למפכ"ל המשטרה ולראש השב"כ בדרישה, כי תפתח חקירה פלילית נגד אורי משגב: "לאחר שהאחרון פירסם באובססיביות במשך שנים, בזמן אמת, מיקומים מדויקים של יאיר נתניהו במקומות ציבוריים, באופן שמסכן את חייו ומעביר מידע לגורמים עוינים אשר עושים כידוע שימוש במודיעין גלוי שכזה. בנוסף, פרסם משגב את כתובת המגורים המדויקת של יאיר במיאמי, כולל שם הבניין, מספר הדירה ומספר הקומה.
"כמו כן, משגב פירסם מראש פעמים רבות, מועדי טיסות ופרטי טיסה מדויקים של יאיר נתניהו, ושרה נתניהו, כולל חברה, מיספר טיסה ומיספר מושב. בפועל סיפק משגב במשך שנים מודיעין גלוי אשר סיכן את חייהם של בני משפחת נתניהו. בפועל פירסומים אלה שהינם תוצאה של ריגול ובילוש אובססיבי כלפי משפחתו של רה"מ מסכנת את חיי משפחתו של ראש הממשלה. קשה להאמין שבמקרה דומה של ריגול ובילוש אובססיבי במשך שנים, כלפי משפחתם של גלי מיארה, יצחק עמית, גיל לימון, עמית אייסמן, רונן בר, בנט, ליברמן, שופטים וכו, המשטרה, הפרקליטות, השב״כ ובתי המשפט – היו מגלים אזלת יד שכזאת."
https://x.com/YinonMagal/status/2092651882996957684
ינון מגל: אורי משגב הוא מוייסר. מה שהוא והחברים המטורפים שלו הוא עשה את זה ברצח
https://x.com/YinonMagal/status/2092533814358618173
אורי משגב הגיש תלונה במשטרה על ינון מגד על שקרא לו "מויסר".
https://x.com/lirishavit/status/2092565203967730010
כדי לשמור על בטחונו ובטחון המאבטחים מהשב"כ ואנונימיות בטיסות, שינה יאיר את שמו ליונתן האן, וגם על כך מוסר משגב דיווח לעולם כולו. כמו גם על מקומות הימצאו של ראש הממשלה בארץ ובעולם בתקווה שזה ייקל על טרוריסטים לפגוע בו.
ולסיכום הערה קטנה. כשכתב אורי הייטנר את שקריו: שכל "הילדים שנתניהו חינך ירדו מן הארץ". בנו יאיר מיליקובסקי-נתניהו-יונתן האן, היה בארץ. גם שאר בניו ונכדיו.
*בעברית אשכנזית חולם מבוטא אוי. מוֹסר מבוטא "מויסר".
https://he.wikipedia.org/wiki/מוסר_(הלכה)
נעמן כהן
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים (36)
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
36.
אֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיְגָרְשׁוּ
אֶת כָּל הָעַרְבִים מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל –
וַאֲנִי נֶגֶד שֶׁיְּגַיְּסוּ
אוֹתִי לַצָּבָא –
אוּלַי הָיָה אֶפְשָׁר לְגַיֵּס אוֹתָם
בִּמְקוֹמִי –
בְּכֶסֶף כַּמּוּבָן,
כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת עַצְמָם?
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
36.
אֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיְגָרְשׁוּ
אֶת כָּל הָעַרְבִים מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל –
וַאֲנִי נֶגֶד שֶׁיְּגַיְּסוּ
אוֹתִי לַצָּבָא –
אוּלַי הָיָה אֶפְשָׁר לְגַיֵּס אוֹתָם
בִּמְקוֹמִי –
בְּכֶסֶף כַּמּוּבָן,
כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת עַצְמָם?
אהוד בן עזר
פרשת אלטלנה
מתוך: "אומץ, סיפורו של משה דיין"
ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997
ב-11 ביוני 1948 נכנסת לתוקפה שביתת נשק זמנית בין ישראל לצבאות הערבים, הקרויה בשם הפוגה. היא משמשת לצה"ל, שזה עתה הוקם, פסק-זמן חיוני להצטיידות, לאימונים ולהכנת הכוחות לקראת התחדשות הקרבות של מלחמת העצמאות.
הדרך שבה מוקמות שלוש פלוגותיו של גדוד 89, בתקופת ההפוגה, דומה יותר להתארגנות גדוד פרטיזנים בעורף האוייב מאשר להקמת יחידה של צבא מסודר. חיילים עוזבים ללא רשות חטיבות אחרות, כדי לשרת בו. ג'יפים נגנבים בלילות, נצבעים ומקבלים מספרים צבאיים, מותקן בהם מקלע מלפנים ומקלע מאחור – והם הופכים לרכב מבצעי. הלוחמים מסתובבים בלי דרגות; הלבוש מרושל. לראשיהם כובעי היטלמאכר – מתנת יצרני הכובעים היהודים בארה"ב לחיילי צה"ל. זהו כובע עגול ושטוח מבד חאקי בהיר, בעל מצחייה רכה. בצידו האחורי יריעת-בד מקופלת, שבהיפרסה היא מגנה על העורף, כנהוג באזור מדברי. תקופה ארוכה עתיד משה להיות מצולם כשהוא חבוש בכובע הפשוט הזה.
המפקדים בחטיבות האחרות מקימים קול צעקה ומאיימים להכריז על חייליהם כעל עריקים. אך ההילה של גדוד קומנדו ממונע, שאינו כבול לגזרה אחת, אלא נועד לפשיטות נועזות בעורף האוייב, קוסמת לדימיונם של הלוחמים שהתקבצו ובאו לגדוד. משה מצליח להלהיבם וללכדם סביבו. הוא גם רוצה להוכיח, כי אין לפלמ"ח מונופול על יחידות-צבא איכותיות ונועזות. משה נוטע באנשיו גאוות יחידה בבוז שהוא מפגין כלפי הדפוסים הפורמליים, מורשת הצבא הבריטי, שלתוכם הולך ונוצק הצבא הצעיר. אל השוטרים הצבאיים, למשל, הוא מתייחס כאל שומרי בסיס-האימונים של ה"הגנה" בג'וערה, לשם חדר בשעתו בלילה בראש אנשיו, תוך סיכון שיירו בהם באש חיה אם יתגלו.
אך כמו בפרקים קודמים בחייו, נקרא לפתע משה למשימה אחרת. הפעולה הצבאית הרצינית הראשונה שאותה הוא נדרש לבצע, כמפקד גדוד הפשיטה 89, אינה נגד הערבים. מתברר שמוטל עליו, כמו בימי ה"סזון", להילחם דווקא ביהודים שאינם מקבלים את מרות היישוב המאורגן המיוצג מעתה על-ידי הממשלה הזמנית והמטה הכללי של צה"ל.
עד זמן לא רב לפני כן היה האצ"ל ארגון טרור, שפעל נגד הבריטים. עתה, כאשר הבריטים כבר אינם בארץ, הוא פותח בפעולות לחימה נגד הערבים. כדי לחזק את כוחו, מביא האצ"ל ארצה נחתת עמוסה נשק, תחמושת ולוחמים, "אלטלנה" שמה. הספינה מטילה עוגן מול כפר ויתקין ב-20 ביוני 1948, בעיצומה של תקופת ההפוגה הראשונה. הארגון ומפקדו, מנחם בגין, מסרבים להכיר במרות ממשלת ישראל, ומתכוונים לחמש בנשק שעל "אלטלנה" את יחידותיו, הפועלות בנפרד, בייחוד בירושלים. פירושו של דבר כי לצד צה"ל, שזה עתה נוצר, ימשיך להתקיים צבא פרטי של האצ"ל.
בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מנהיגה ומעצב דמותה של המדינה הצעירה, בת החודש ושבוע. הוא גם עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, מפא"י. זוהי מפלגה סוציאליסטית, המאגדת את המושבים והקיבוצים, את העובדים השכירים בערים ובמושבות, ואת הממסד ההסתדרותי על שלוחותיו: "סולל בונה", "תנובה", "המשביר המרכזי" והקואופראטיבים הגדולים. בראייה למרחוק תובע בן-גוריון מחברי תנועתו, עוד לפני קום המדינה, לעבור "ממעמד לעם", כלומר ממאבק של מפלגת פועלים אל אחריות ממלכתית למדינה כולה. בהנהגת בן-גוריון נעשים הצבא, ומאוחר יותר מרביתה של מערכת החינוך, לשכות העבודה, וכמובן כל מוסדות המדינה ומשרדי הממשלה – לממלכתיים, סרים למשמעתה של ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי, ובשום אופן אינם סרים למרות מפלגתית.
הנהגת האצ"ל מעמידה למבחן את גישתו הממלכתית של בן-גוריון. אם ייכנע לה – עלולה ישראל להיות מדינה מפולגת בין צבאות פרטיים, ומי יודע אם בפירוד הזה תצליח בכלל להחזיק מעמד כנגד הערבים.
חוץ מקורס הסרג'נטים של הצבא הבריטי, אין למשה ניסיון רב בצד המרגיז של חיי צבא, הקרוי "בולשיט": מסדרים, משמעת, צחצוח, דרגות, הצדעות, לבוש מסודר וטרטורים. הוא נחשב ל"פרא אדם", מחפה על אנשיו גם כשהם מפרים את תקנות הצבא, ובלבד שהכל נעשה למען הגדוד ומתוך גאוות יחידה. אבל בהגיע שעת מבחן, פונה יצחק שדה, בשם בן-גוריון, דווקא אל משה ואל יחידות הפלמ"ח, ולא אל יחידה אחרת של צה"ל הנמצאת באזור, שאולי יש בה יותר גינוני סדר ומשמעת צבאיים, אבל יש סכנה שחייליה לא יסכימו לפעולה נגד האצ"ל, וחלקם אכן עורקים עם בוא "אלטלנה", כדי לעזור בפריקתה.
משה אינו שמח על התפקיד שנופל בחלקו אבל אינו מפקפק אף לרגע בנחיצותה של הפקודה ובחובתו למלאה. ליתר ביטחון הוא לוקח לפעולה רק שתי פלוגות – של בני המשקים ושל התל-אביבים, שעל נאמנותם לממשלה ולמטכ"ל הוא סומך. לא כן באשר לפלוגה המורכבת מאנשי הלח"י לשעבר. כדי להימנע מהפתעות משאירים אותם במחנה, ואפילו פורקים מעליהם את נשקם בתואנה כלשהי, ומוציאים בחשאי את הנוקרים מרוביהם, מחשש שישתלטו בכוח על הנשק. מדובר בפלוגה של לוחמים שעתידים להשתתף בכל הקרבות של גדוד 89, וחלקם ייפצעו וייהרגו, ובין ההרוגים – המ"פ דב הבלונדי.
משה מגיע עם שתי פלוגותיו לכפר ויתקין, ב-21 ביוני, ופוקד לכתר את אנשי האצ"ל, שכבר הספיקו לפרוק חלק מתכולתה של "אלטלנה". הוא סבור, שדי יהיה בקריאה להם להיכנע, כדי שיבינו את האבסורד שבמצב. אבל לא כך קורה. לוחמי האצ"ל, שתפסו רצועת חוף כדי לפרוק את הנשק, יורים בחיילי צה"ל, הורגים שניים מהם ופוצעים שישה. משה, שנקרא בדחיפות לעזוב את המקום, משאיר פקודה להפגיז את רצועת האצ"ל במרגמות. שישה אנשי אצ"ל נהרגים. יש גם פצועים. נחישות הפעולה גורמת להם להיכנע למחרת ללא תנאי, מה גם ש"אלטלנה" כבר הרימה עוגן והפליגה לכיוון תל-אביב. יש סברה שבפעולה משתתפים מתנדבים מפלוגתו של דב הבלונדי, והם אינם מהססים לעלות על אנשי האצ"ל בזחל"מיהם ולדורסם.
כאשר עולה בוקר 21 ביוני מתגלה הנחתת "אלטלנה" תקועה על שרידי אוניית המעפילים "פריטה" מול חוף תל-אביב. שמש הבוקר מאירה את החרך הצר שבבטן הנחתת, אשר אינה מצליחה לפתוח את דלתותיה. נראה שם בבירור "ברן-קרייר", זחל נושא מקלע, מוכן לפלישה.
לרוע מזלם של אנשי "אלטלנה", לא זו בלבד שעלו על שרטון, אלא נחתו מול מטה הפלמ"ח, השוכן במלון "ריץ". הלוחמים במטה הפלמ"ח הם בעיקר אנשי השלישות והסעד, ובהם בנות, פצועים מחלימים, חברי להקת ה"צ'יזבטרון" וחיילים בחופשה. במקרה מזדמן לאזור גם סא"ל יצחק רבין, מפקדה של חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, ולוקח את הפיקוד. המטה כבר מוקף כולו אנשי אצ"ל. הרחוב היחיד שממנו אפשר לצאת לכיוון מרכז תל-אביב הוא רחוב מאפו. ואילו רחוב הירקון, צפונה ודרומה בקטע רחב למדי, הוא בידי אנשי האצ"ל. חסקות וסירות גומי שטות מן הספינה אל החוף ועליהן נשק. הנשק אינו נמסר לצה"ל, וזאת חרף העובדה שלאחר הקמת צה"ל נערך הסכם עם האצ"ל, ולפיו נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד.
מפקדת האצ"ל מסרבת לתביעת הממשלה, למסור את הנשק לידי צה"ל. אנשי האצ"ל מקרבים מקלעי "ברן" ופיא"טים, נשק אנטי-טנקי, לעבר מטה הפלמ"ח. חוליות של אנשי אצ"ל פושטות על צמתים שונים בתל-אביב, פורקות ומחרימות את הנשק מאנשי "הגנה" קשישים, ומתחילות לכוון את התנועה בעיר. יש גם ידיעות על התמרדות יחידות של האצ"ל, שכבר מסופחות לצה"ל.
באווירה הזאת, של פוטש צבאי וניסיון לכבוש את תל-אביב, אין ברירה אלא לפתוח באש. נוסף על חילופי היריות בין הספינה לחוף, מפגיז תותח הניצב במחנה "יונה", בסביבת מלון "הילטון" כיום, את הספינה ומעלה אותה באש. יחידות של הפלמ"ח, הנאמנות לחלוטין לממשלה ולמטכ"ל, מוזעקות על זחל"מיהן מסרפנד כדי לחזור ולהשתלט על ראש-הגשר של האצ"ל בתל-אביב. אנשי האצ"ל שעל הספינה ממשיכים לירות גם כאשר ספינתם עולה באש. כאשר משתלט צה"ל על האזור מפנים את כל התושבים ברדיוס גדול, כי יש שמועות שבבטן הספינה מצוי מטען גדול של חומרי נפץ, שעתיד להעיף את כל רחוב הירקון. חיים חפר, מחבר הפזמונים של ה"ציז'בטרון" ועד למאורעות הללו, לוחם בחלון המרכזי של מלון "ריץ". עם עוד שניים מחבריו הוא נשאר שם, במטה הפלמ"ח, גם לאחר פינויו, כדי לשמור שלא יוציאו ממנו מסמכים.
הקרב מוכרע. צה"ל מנצח. זה מאורע טרגי שטרם היה כמוהו בארץ. ב"אלטלנה" העולה באש יש הרוגים, אבל נקבע כלל ברזל: לא יהיו עוד צבאות פרטיים בישראל. קולות הנפץ של שארית הנשק והתחמושת שהיו באונייה האומללה נשמעים למרחוק. חורים ענקיים נפערים בה, אך היא אינה טובעת, אלא נשארת תקועה על השרטון. כך היא ניצבת עוד חודשים רבים, שחורה ומפויחת, יעד לשחיינים נועזים שמביאים ממנה כלי-נשק מעוותים, שמתכתם התעקמה בחום השריפה וחלקם הועפו עד לחוף עצמו.
מפקד האצ"ל, מנחם בגין, נושא אותו יום נאום נרגש מתחנת השידור הפרטית של ארגונו, ובמהלכו הוא פורץ בבכי. לדבריו, פקד על אנשיו שלא לירות. למעשה, לא נשמעו לו אלא נכנעו לכוחו העדיף של צה"ל. בכיו עושה רושם נורא. "מנהיג אמיתי אינו בוכה בשעת משבר!" – אומרים אנשים, ובכך מדביקים לו תווית של מנהיג לא רציני, תווית שעתידה להשתנות רק לאחר עשרים ותשע שנים, בהיותו ראש ממשלת הליכוד, כאשר הוא מביא, עם נשיא מצרים סאדאת, את השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים.
ובן-גוריון? – הוא מכנה את התותח שירה ב"אלטלנה" בשם "התותח הקדוש".
אהוד בן עזר
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
תגובות, הערות, הארות, והודעות
* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר שלי על "רעב" של קנוט המסון, ועל כך שצירפת מאמר שלך על "רעב" ב"הארץ" ב-1970, המסתמך על תרגום ישן. את "רעב" שאני קראתי תירגם איתמר אבן זוהר, תלמיד חכם ששלט בשלוש שפות סקנדינביות.
אודה לך אם תסכים לפרסם את המאמר שלי על "הרוזן ממונטה קריסטו".
לא זכור לי שקראתי אי פעם את המאמר שלך "כאשר הפורשים בשלטון", ומעניינת דעתך על פרשת "אלטלנה". לדעתי, בן גוריון צדק שלא איפשר מיליציות בכוח המגן של האומה, אבל נראה לי שעם כל התקיפות הנדרשת – צריך היה להימנע מיריית התותח.
אתה מזכיר את דודתך צלה, שקבורה בבית קברות טרומפלדור, ומזכיר את מאורעות תרפ"א. ידוע לך בוודאי שסבא וסבתא של נורית רעייתי, שניהלו את בית החלוץ ביפו, נרצחו על ידי הפורעים הערבים שהסתייעו על ידי השוטרים הערבים. נותרו לגורלם שלושה יתומים, שהגדול ביניהם – משה בן ה-13 הוא אביה של נורית.
נעמן כהן מזכיר שוב את העלילה על חטיפת ילדי תימן – לא עזרו שלוש ועדות חקירה שהגיעו למסקנה שחטיפה לא היתה ולא נבראה, ובאמת מעולם לא נמצא ילד בעל חזות תימנית במשפחה אשכנזית, אבל שינאה אינה זקוקה לראיות, ראו גל השנאה משנות השמונים במאה שעברה ("אשכנאצים!" "אשכנזים לבוכנוואלד" על קירות הבימה).
צודק נעמן כהן בניתוח שלו על עמדתו של מנצור עבאס הנמצא ראוי להיכלל בממשלה הבאה: עבאס מדבר בנוסח א' בעברית, ובנוסח ב' בערבית. צריך להקשיב ולחשוב היטב.
שלך –
משה גרנות
נ"ב: אני יוצא לשמונה ימים של שיט על הדנובה (לבדוק אם באמת יש ירידה במפלס המים). אחזור למולדת ולקריאת חב"ע, שאני נאמן לו מיום עלותו לאינטרנט.
*
ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?
אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון
מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.
1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.
2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.
היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com
נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.
*
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?
**
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
* *
ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!
* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90
עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו 2026.
רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו 2026.
רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- אסתר ראב: קמשונים
- יוסי אחימאיר: פרשנים או תועמלנים?
- יורם אטינגר: ישראל – מכפלן עוצמה המוביל של ארה״ב
- עמנואל בן סבו: 1. חיפשתי בקריית שמונה ייאוש ומצאתי תקווה
- עמנואל בן סבו: 2. תסמונת שקיעת החמה
- אורי הייטנר: 1. קו המחרשה
- אורי הייטנר: 2. חוזרים לעצמנו
- אורי הייטנר: 3. צרור הערות 30.8.26
- עדינה בר-אל: האח של פוצ'ו
- משה גרנות: בשליחות האל
- נחום פייטלברג: חום אנושי
- עקיבא נוף: עֵת שֶׁל זִילוּת
- נעמן כהן: יִשְׂרָאֵל – בְּטַח בַמנסור עבאס כי עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא
- אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (36)
- אהוד בן עזר: פרשת אלטלנה
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
- שאר הגליון