87 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה –

סיפור הינצלותם הדרמטית של אב"א אחימאיר, רעייתו סוניה ובנם יעקב

"פולין היא ארץ מעבר במובן מדיני-תרבותי ושוכנת בין שני הקונטיננטים הפוליטיים, בין רוסיה לאשכנז. אבל גם לפי טבעה ארץ מעבר היא פולין ושוכנת בין מזרח אירופה עם אקלימה היבשתי ומישוריה ללא גבול, לבין מערב אירופה הימית לפי אקלימה, שהרים זקופים בתחומי מישוריה המוגבלים." כך נפתחת סדרה של כעשרה מאמרים תחת הכותרת: "10-1 בספטמבר 1939 בפולין," שפורסמה בעיתון "הבקר". חתום עליה: אב"ג (ר"ת: אבא גייסינוביץ') – אחד משמות העט של אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר.

תיאור פסטורלי שהוא כהקדמה לסיפור מוראות הימים הנוראים שנפלו על פולין והעולם, עם פלישת צבא גרמניה הנאצית ל"ארץ המעבר" הזאת ב-1 בספטמבר, לפני 87 שנה. מלחמת העולם השנייה החלה, וראשיתה על גבה של פולין. ולא רק מלחמת עולם, אלא גם ראשית שואת העם היהודי על אדמת אירופה. אחימאיר, שבע "ישיבות" בבתי הסוהר הבריטיים בארץ (ב-14 בנובמבר 1937 נחבש לשלושה חודשים בכלא עכו), עזב עם שיחרורו את הארץ, יצא לפולין ולא השתתף בטקס ברית המילה לבנו הבכור, יעקב, יליד יולי 1938. כעבור כחודש ימים הוא מקבל בפיראוס את פני רעייתו סוניה וילדם הפעוט – אותו הוא רואה לראשונה – ויחד מגיעים השלושה לוורשה.

ביוני 2011 ערכנו רעייתי ואני ביקור בן 14 ימים בפולין. יומיים הקדשנו לעיר גדנסק וסביבותיה. גדנסק – דנציג בשמה הקודם – היא עיר ילדותה של אימי, בת תפנוקים להוריה העשירים, מנוחה ויהודה לייב (ליאון) אסטרחן הי"ד, שעסק בסחר עצים. כשענני מלחמה כבר הקדירו את שמי פולין ורדיפות יהודים החלו, אולץ לסגור את עסקו ולעבור עם רעייתו לאוטבוצק, הרגועה יחסית. הוא השאיר מאחוריו את כל רכושו, ובמיוחד את בית המגורים המפואר של המשפחה בלב העיר דנציג, שהפך במלחמה למיפקדה אזורית של הגסטאפו.

"אקח אתכם עכשיו גם לווסטרפלאטה" – אמר לנו בגדנסק המדריך הפולני, דובר העברית, והסביר לנו את המשמעות ההיסטורית של האתר. מוצב צבאי פולני על חצי האי ממזרח לדנציג, שבו החלה מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939. השכם בבוקר אותו יום, בשעה 04.45, פתחה ספינת הקרב הגרמנית "שלזוויג הולשטיין" בירי תותחים לעבר וסטרפלאטה. מאות חיילים גרמנו-נאצים פלשו אל המוצב אולם נלכדו במכשולים וגדרות תיל. 200 החיילים הפולנים הסבו להם עשרות אבדות. ההתקפה נכשלה, אך בימים הבאים הוגבר הלחץ עד שהפולנים, שניהלו קרבות גבורה, נאלצו להיכנע כעבור שבוע.

כיום זהו אתר זיכרון מרשים לגבורה הפולנית ההיא. בביקורנו שרר בו שקט מוחלט. במעט הזמן שעמד לרשותנו יכולנו להתרשם מההוד וההדר של המקום, שהפך להיות סמל לגבורה הפולנית, ונחקק בזיכרון ההיסטורי כנקודה שבה החלה מלחמת העולם השנייה. ביומה השלישי מגיעים אבא, סוניה רעייתו ובנם הפעוט, לעיירה אוטבוצק, הסמוכה כ-25 ק"מ מבירת פולין. להיות עם ההורים, מנוחה וליאון אסטרחן.

איך קיבלו בעיירה השלווה הזאת את פרוץ המלחמה? האם היה מישהו בפולין שחזה מראש את ה-1 בספטמבר? אב"ג מספר ולא מכחד. הנה דבריו במלואם, שהתפרסמו ב"הבקר" הארצישראלי בסוף אותו חודש ספטמבר הנורא. באביב – כך הוא מספר – עבר ז'בוטינסקי בערים הגולות של פולין והרגיע את המוני ישראל, כי היטלר לא יעז להילחם. הרבי מגור הבטיח לתלמידיו, כי המלחמה לא תהיה, והרבי מלובאוויטש יעץ לתלמידי הישיבה שלו לא לעזוב את אוטבוצק, מקום הישיבה וללמוד תורה. "אכן, לא ז'בוטינסקי, לא הרבי מגור ולא הרבי מלובאוויטש צדקו. צדק מהם אברהם שפירא."

אנחנו מכירים כמובן את אברהם שפירא, השומר האמיץ מפתח-תקווה, אבל כאן מדובר, כפי שמספר אבא, ב"אחד היהודים הפשוטים," מתושבי אוטבוצק, ששוחח עימו וניבא כי "המלחמה פרוץ תפרוץ באוגוסט או בראשית ספטמבר אחר הקציר, בדיוק כרוב המלחמות הגדולות, הפורצות בסוף הקיץ אחרי הקציר." מספר בעל המאמר, כי "הקשיב לדברי אברהם שפירא בעניין ומתוך הסכמה, ובכל זאת העיר לו: השמעת את נאום ז'בוטינסקי? הוא הבין לרמז ויען ללא תרעומת: 'ז'בוטינסקי הוא ז'בוטינסקי ואני רק אברהם שפירא' ונפרד."

כשסיפר אבא בבית המשפחה כי "אברהם שפירא אמר כי המלחמה תפרוץ או באוגוסט או בספטמבר, אנשי הבית צחקו על אשר "אני מבטל זמני בשיחות עם איזה אברהם שפירא.'" המאורעות, הוא ממשיך, הוכיחו שצדק איש העם. כשנפלה הפצצה הראשונה בערב שבת קודש, ר"ח ספטמבר, "נזכר כותב הטורים האלה בנבואת 'איזה אברהם שפירא'..."

ואז כותב אב"ג דברים שאינם פחות ממדהימים: "המלחמה פרצה לפתע פתאום. בקיץ 1939 הוסיפו הפולנים להתעסק בשנאה ליהודים, כמימים ימימה. תמיד יותר קל להמציא אוייב פנימי, מלאכותי מאשר לראות את פני הסכנה החיצונית, הממשית." ומנגד: "בקיץ 1939 הוסיפו העסקנים היהודים להתעסק במלאכת הפירוד הלאומי, מפני שיותר קל ללבות את השנאה בין יהודי ליהודי, מאשר להתאחד על מנת לעמוד בפרץ, כנגד שנאת עולם לנו..." האין זה נשמע מוכר במחוזותינו כאן במדינתנו, באלה הימים?

את הפרק הראשון בסדרת מאמריו על אותם ימות הרת עולם בפולין חותם כותבם במילים אלה: "בשעה תשע בבוקר, בא' בספטמבר 1939, ביום השישי לפרשת 'תבוא', טרם חולקו עיתוני ורשה לקוראיהם אשר באוטבוצק. בשעה שבע בבוקר יכול היה כל אחד לשמוע את ידיעות הבוקר המרגיעות של הרדיו הפולני. היטלר ומתנגדיו נכנסו למו"מ דיפלומטי ממושך. מידיעות אלה היה ברור, כי היטלר מפחד ממלחמה, וכל שאיפתו לצאת מ'העסק הביש' של דנציג בצורה הולמת לפיהרר הגרמני. אבל הרדיו הפולני הכזיב את התקוות. זה הוברר כעבור שעתיים." ובכן, גם היטלר הודה שהמיתקפה בווסטרפלאטה, היתה "עסק ביש".

התינוק יעקב הוא גיבור הפרק השני בסדרת המאמרים על עשרת הימים הראשונים של מלחמת העולם השניה בפולין: "התינוק בן שלושה-עשר החודשים רק גמר את פת השחרית השנייה שלו והושכב במיטתו. האב, לאחר ששבע נחת מתינוקו, השקיע עצמו בהרהורי תקווה על אפשרות דחיית המלחמה עד לאחר החורף. לשווא השכיבה האם החרדה את תינוקה, לפתע פתאום הופרעה שנת התינוק בשל הרעם האיום והנורא של פצצות. מצד ימין של הבית נשמע 'בום' איום ונורא. המוח כבר הבין כי אמנם קרה משהו איום, אבל המחשבה זחלה בעצלתיים וטרם הספיקה לפרש את האיום והנורא. האם התעוררה ראשונה. קפצה מיד וזעקה בפיה: 'ה י ל ד !' זאת זעקת בראשית של האם הנצחית."

קריאת האם – מעיד הכותב על עצמו – "מחקה ממוח האב את כל הירהוריו על פרספקטיבות של מלחמה ושלום. חסל סדר הרהורים – הגיעה פרשת המעשים. האב קופץ לחדר התינוק, תפס את הילד בזרועו שלא בעדינות. הילד מתמסר בכל גופו לאב, והאב ממהר בריצה מחדר לחדר אל המדרגות המובילות מטה-מטה למרתף. עוד המשפחה על המדרגות בדרכה המרתפה, והנה עוד 'ב ו ם!' עוד נפילת פצצה. הפעם נפלה הפצצה משמאל לבית. הבית היה אחד הבתים הטובים ביותר אשר באוטבוצק. היה בנוי מבטון ומרתף לו. האדם רגיל לבנות ביתו לצרכי שלום וראשית דאגתו לנוחיות ולמים חמים, והוא מסיח דעתו מן הצורך לסיגול הבית לפורענויות. אכן, הבית המדובר בזה, היה בו משהו מצרכי המלחמה. וראשית כל, היה בו מרתף בוני הבית דאגו למרתף חמש-עשרה שנה לפני האסון."

פרק הזיכרונות הקשים האלה מספר לפרטי פרטים על עוד ועוד פצצות שנפלו, על אם וילדה שנהרגו ועל עוד ארבעה ילדים בבית אחר שנפגע מהרעשה אווירית. "כעבור חצי שעה היה ברור לחלוטין, החלה מלחמה." והוא כותב: "האווירון הגרמני טס נמוך, כי מי יפריע לו באוטבוצק, המלאה שחפים, חולי לב, אדמו"רים, חסידים ונשים?... בפתח אחד הבתים פוגשת אותך אישה ורשאית ובשורת-איוב בפיה: 'לברוניצ'קה שלושים ושבע.' ובמוח חולף הרעיון שלא הועבר לאישה הטיפשית באמצעות הלשון: 'קרה לך עכשיו אסון גדול יותר מאשר 'שלושים ושבע לברוניצ'קה'. החלה מלחמת העולם השנייה. הוי פרות הבשן אשר בוורשה!"

קשה היתה ההתנתקות מההורים. הלהישאר עימם או לברוח בעזרת הדרכונים הארצישראלים שהיו ברשותם? זו היתה הדילמה שהתרוצצה בראשו של אבא, וההחלטה הגורלית נפלה. "אין לתאר את פרידת הנידון למוות מאימו, אשתו וילדיו. הנידונים לא היינו אנו הנוסעים, אלא הם הנשארים..." ב-2011 הגענו רעייתי ואני גם לאוטבוצק. עמדנו לצד מסילת הברזל, שממנה הובילה רכבת המוות ב-19 באוגוסט 1942, את יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה ובה גם סבא ליאון הי"ד. היינו ליד הבית שבו נורתה למוות סבתא מנוחה הי"ד בידי הקלגסים הנאצים. לא זכיתי להכירם.

בוורשה עלו האב, האם ותינוקם על הרכבת היוצאת בדרכה לרומניה: "למרות הנבואה של גדולי ישראל כי המלחמה לא תפרוץ, הצטיידת לפני שבועיים בוויזת מעבר רומנית, ומכיוון שחששת לדרך הים, במקרה של מלחמה, הוספת והצטיידת בוויזת מעבר טורקית, שתאפשר לך לחזור ארצה לא דרך הים אלא דרך היבשה."

גם דרך היבשה לא היתה פשוטה. שוב ושוב הופצצה הרכבת, נעצרה ונוסעיה אולצו לקפוץ ממנה, לתפוס מחסה בצד המסילה. אבא אף נפצע בראשו מרסיס. האיש השברירי הזה – שגילה תושייה, תעצומות נפש ותעוזה, בדרך להצלת אשתו ותינוקם, זכה להשלים את משימת חייו. ב-2 באוקטובר 1939 פורסם בידיעון שלטון בית"ר בארץ, כי "לפי ידיעה שהגיעה מרומניה, הצליחו למעלה ממאה ארצי-ישראליים שנמצאו בפולניה עם פרוץ המלחמה לעזוב את הארץ ב-10 לספטמבר ולצאת דרך קונסטאנצא לארץ-ישראל. בין הנוסעים נמצאו חברינו המשורר אורי צבי גרינברג, אבא אחי-מאיר ועקיבה ברון..."

והילד? – הוא היום בן 88, הוריו-מציליו זכו לחיות עד יומם האחרון בארץ-ישראל, והוא בעל משפחה משלו, עם ילדים ונכדים, בעל שם בתחום התקשורת. במדינתנו העצמאית, שבה נמשכות מלחמות היהודים, טילים נופלים עליה, אין בית חדש שאין בו מרתף. היום קוראים לזה – ממ"ד...

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2.9.2026.

יוסי אחימאיר

החזאים לומדים כבר בשיעור הראשון במטאורולוגיה, מדע מזג האוויר, כי הגשם הראשון אינו מעיד באם תהיה השנה שנה שחונה או שנה גשומה.

בשבוע האחרון ירד היורה לעולם הפוליטי שלנו, מימטרים של מועמדים, טיפות של מפלגות, זרזיפים של שמות היורדים כפתיתי שלג וכמו שיורדים עוד טרם שיגיעו לקרקע המציאות, נמסים כלא היו.

בשמיים הפוליטיים התקדרו העבים, רוחות חזקות החלו לנשב, אחריהם נשמעו אוושות עלים, מהם נושרים, מהם משילים כדי להתחדש, פתע בקעו קולות הברק, הרעם, ובשמיים חיצי אורות, גשמי ברכה או שמא גשמי קללה עד שתפציע הקשת, ימים יגידו.

האם הגשם הראשון מבשר על שנה טובה, או שמא שנת בצורת, השדה הפוליטי זקוק לגשם, גשם של ברכה.

מצעד נבחרי הציבור הממלאים את הכנסת יראה, ככל הנראה, את הכנסת מסלון ביתו, את מקומם ימלאו דמויות חדשות, נעלמים, אשר אין יודע איך יתפקדו במציאות הפוליטית הישראלית.

למרות ניסיונות הנדסת התודעה והעבודה הבלתי נלאית של יצרני מכונות הרעל המופקרים וחסרי האחריות, הזורעים דמורליזציה בציבור הישראלי, בהפצת ארס ורעל מזוקק תעמולה המנסה לקבע נרטיב של רמייה וכזב, כאילו ראש ממשלת ישראל, הדמות הממלכתית היחידה כיום בפוליטיקה, מתכוון לדחות את הבחירות כדי להינצל ממפלה בבחירות.

וכשהנרטיב, הגובל בעוד עלילה בספר עלילות הרוע הצרוף כנגד ראש הממשלה, לא תפס, החליטה מכונת הארס ויצרני חרוזי הרעל להמציא עלילה חדשה, וסוכני התעמולה האנטי החלה להפיץ כי אכן הבחירות יתקיימו במועדן אך אם ראש הממשלה ומפלגתו יפסידו הם יסרבו להעביר את השלטון.

על אף דברי ההבל והמשטמה, דברי הכזב של סוכני ההשפעה, יום הבוחר יתקיים בעוד כחודשיים וכמה ימים, נצח במושגים ישראלים, הסערות עוד לפנינו, החיבורים בערבון מוגבל, האיחודים על תנאי, ההבטחות לעיתים כאותם זרזיפי שלג הנמסים עוד בהיותם באוויר, הסקרים כברד עגול, מוצק לכאורה, אשר יפוג קצת אחרי פתיתי השלג.

בסל הקלישאות עלו מניות הקלישאה המיוחסת לאיש שניצח תמיד בסקרים והפסיד בקלפי, "סקר זה כמו בושם, טוב להריח אסור לשתות," על החתום שמעון פרס.

בבחירות הקרובות שוב יתייצבו ראשי המפלגות המוכרים, לטוב ולמוטב, בעמדות ההנהגה המובילה אין בשורה חדשה, בקרב הח"כים המכהנים בולטת ההקצנה עד הקצה, כדי להנכיח עצמם.

החולמים על שירות למען הציבור ומבקשים לכהן בכנסת הבאה, יכתתו רגליהם לאורכה ולרוחבה של המדינה, יבקשו את אמונם של הבוחרים, כנסת חדשה תבוא לעולם.

בסל הקלישאות של לפני מערכת בחירות מהדהדת קלישאה נוספת, "אלו הבחירות הגורליות", גם הפעם, אלו בחירות חשובות, חשובות מאוד, בחירות על אופייה וצביונה של מדינת ישראל, מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, בחירות על אופייה של מערכת המשפט, סניף של תנועות פוליטיות קיצוניות או היכל הצדק המורכב מההון האנושי המגוון, בחירות על משילות, על ערכים, על צדק, שוויון, חירות, חופש הביטוי, אקדמיה רבת פנים, הזכות לחיים בכבוד, בחירות על תקומתה של הארץ הטובה הזו.

האם הגשם הראשון מבשר על בצורת או שמא על פריחה ולבלוב, האם רעשי הגשם, הברקים הרעמים, הקשת יבשרו על תמורות בבחירת נבחרי הציבור של הדור הבא? ימים יגידו .

אלה ימים של חוסר שקט מופגן, של סערות יומיות, דרמות שעתיות, שערוריות רגעיות, חשיפות בלתי פוסקות, ימי אל טל ומטר, ימי התוהו ובוהו, וכל מילות ההעצמה של מציאות משנת תודעה.

אלה ימים בהם האמת נעדרת, השקר זוכה לעדנה, הרמייה והכזב למעמד של אמנות, הלוליינות ברמה אולימפית, ימים אחרים, ימי החירות.

אלה ימים בהם חלוקות הדעות, יש הסוברים כי למען בריאות הנפש ובריאות הגוף, יש לצמצם את הצפייה וההקשבה למדיות התקשורתיות השונות ויש המתעקשים כי חובה להכריז על יציאה לנבצרות מוחלטת עד לאחרי הבחירות, והמחרימים מאפסנים את המדיות במחסן הגרוטאות של ההיסטוריה או בבוידעם של הנשמה.

להלן תיאור של שעה אחת, ביום אחד, בתחנת שידור אחת, רגע לפני התענית והקבלה להתחיל בצום ובתענית דיגיטלית.

החרדים העלוקות, הפרזיטים, המשתמטים, הבוקר התגייסו מאות צעירים לתפקידי לחימה בחטיבת החשמונאים, ראש הממשלה, בעיני עצמו, הגיע ללשכת גיוס כדי להצדיע לחרדים הצעירים, את המריצות, עליהם תכנן להעמיס אותם למזבלה, הותיר באפסנאות.

בני תורה מישיבות ההסדר, מכת אוכלי המוות, המשרתים כלוחמים בגבעתי ואשר סירבו לעבור על פקודת השירות המשותף ולעלות עם פרמדיקית בנמר מבצעים עונשים ברמות שונות בבסיסם.

הטרור היהודי בשטחים חושף את הבטן הרכה של השב"כ, המשטרה, אלוף פיקוד המרכז, ושרי הממשלה אשר הינם הזרוע המדינית של תתי האדם, אנשי הטרור היהודי המעניקים רוח גבית, וחומר תעמולה אנטי יהודי לשונאי ישראל בעולם.

זעזוע ממטר הקללות והנאצות של המרן החדש, הגר"י יוסף – כנגד היועצת המשפטית לממשלה, שום זעזוע לא נרשם על ההסתה הפרועה, החרפות, האיומים וטבעת האש סביב האיש ששמו הראשון עבור האנטי ממלכתיים הם: בוגד, צ'אושסקו, היטלר, אייכמן, מוסוליני, ראש ממשלת דמים, מר הפקרה ומפקיר חטופים, מקריב חיילים ושאר עלילות דם מבית היוצר של האנרכיסטים.

תמיכה ממפלגה קיצונית אחת לרעותה בשמאל הפרוגרסיבי, בהחלטתה ההזויה והבלתי סבירה בעליל של היועמ"שית על איסור קיום העצרת הממלכתית, לכבודו של שר התורה הגר"ע יוסף זצ"ל, מהחשש שתהפוך לעצרת פוליטית, כמובן, לא כמו בעצרות הסטריליות והאנטי פוליטית לכבודו של ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין ז"ל.

אבו מאזן הפעיל מכבש לחצים על ערביי ישראל לאיחוד הרשימות כדי למנוע מהמחנה הלאומי להקים ממשלה, סוכנות הידיעות האיראנית מבהירה כי נפילת נתניהו תביא למאזן כוחות חדש ותחזק את המשטר באיראן, ראשי מוסד לשעבר קוראים להדיח את רומן גופמן שמשרת את המלך.

השב"כ מנפץ את הקונספירציה של השמאל הרדיקלי ומאשר כי היה איום משמעותי על יאיר נתניהו מצד איראן, בכירים לשעבר קוראים לפרק את השב"כ הפוליטי הנשלט על ידי המלך.

פוליטיקאי פרוגרסיבי יהודי, שונא ישראל גורש באלימות מהפגנה של תומכי חמאס שכינו אותו ציוני מסוכן, מפיצי עלילות הדם בישראל מחו על חוצפתו של היהודי להגיע לכנס תמיכה בחמאס בלי עלה של זית ונפה לזיהוי קורבנות מרשות העתיקות.

עשר דקות נותרו עד מלאת השעה הנוראה, המגיש מאנפף ראיון מלטף למי שחפצים ביקרו, דקה אחרי, קוטע, משסע, תוקף, קוטע מרואיין שאינו חפץ ביקרו.

רגע טרם היציאה לפרסומות, אנחה של המגיש המודיע כי לאחר מהדורת החדשות ישוחחו עם הורים מאוכזבים ממערכת החינוך, עם פרופ' המציע להטיל עונש מאסר בן חמש שנים על הרב הראשי לישראל לשעבר, הדלק יתייקר ביום שלישי בחצות בשש עשרה אגורות, הישראלי שהיגר בזמן לברלין ישתף על החיים הנפלאים בין בון למינכן, פרסומות.

השעה תמה, הכול רע, נורא, איום, מדכא, מתסכל, מבעית, מזעזע, מבחיל, מעורר קבס, מצחין, גם השנה מדינת ישראל מדורגת במקום השלישי במדד האושר העולמי.

ואם שאלתם מיהם מרקוני גוליילמו, וג'ון לוגי ביירד שזכו כי לכבודם תתקיים תענית, ואכן אלה הם ממציא הרדיו וממציא הטלוויזיה המכנית.

1992, השנה בה ההיסטוריה היהודית במדינת ישראל השתנתה מהיסוד.

1992 השנה בה מחנה שלם הפסיד את הבכורה בשל דמויות שהתעקשו לבצע התאבדות פוליטית בעיניים פקוחות לרווחה.

1992 השנה בה המגלומניה חברה לאגואיזם וממנה נולדה האמונה הבוערת והיוקדת שרק על כפיהם יישאו את בשורת הניצחון.

1992 השנה בה הוכרע מי לגירוש ומי לעקירה, מי לחורבן ומי לנדודים, מי להקמת יישות אוייב ומי לחלוקת רובים למרים שבאויבים.

1992, השנה בה המחנה הלאומי, האמוני – הפסיד את הבחירות בשל מאבקים מיותרים, בשל האמונה ש"אתה בחרתנו" ו"אין עוד מלבדנו" נכתב במיוחד עבור החולמים חלומות שווא ושוגים בשיגיונות הבל.

34 שנים חלפו מאז 1992, מדינת ישראל נמצאת, כמו בכל בחירות, באחת משעותיה המשמעותיות, הגורליות, החשובות ביותר, בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות, בעיצומו של מאבק לאומי, מאבק פנימי, מאבק על החוסן החברתי, הלכידות, מאבק על דמותה וזהותה של מדינת היהודים הדמוקרטית, מדינת ישראל, שוב חוזרות לנשב רוחות רעות, מסוכנות של שנת 1992. הפיצול המסוכן במחנה האמוני-לאומי, יהיו מניעיו אשר יהיו, הוא מתנה על מגש של זהב למבקשי מדינת כל אזרחיה, לחולמים על השבת עטרת אדוני הארץ ליושנה, לחולמים על הקמת מדינת אוייב על גדרות תל אביב וכפר סבא, עפולה ובארי.

מתנה על מגש של זהב למתפללים לכינון ממלכות יהודה וישראל, למניפים את דגלי האנטי, אנטי יהודים חרדים, אנטי יהודים מתיישבים, אנטי חלוצים עם גוזמבות וציציות מתבדרות ברוח, אנטי עולם התורה, אנטי יהדות בבתי הספר, אנטי צבא יהודי, אנטי תיקון מערכת המשפט, אנטי תיקון תחלואי האקדמיה, אנטי תיקון התקשורת הציבורית, אנטי שוויון בפני החוק, אנטי התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, אנטי מכינות קדם צבאיות ע"ע עלי ובני דוד, אנטי ראש השב"כ, אנטי ראש המוסד, אנטי ישיבות ההסדר, אנטי תקשורת חופשית, אנטי זכות הביטוי, אנטי זכות המחאה, אנטי.... והרשימה ארוכה כמעט כמספר רסיסי המפלגות הצצות כפטריות אחר הגשם במחנה האמוני-לאומי.

אחים, הצילו שריפה, שריפת מאות אלפי קולות שמובילים אנשים טובים, בעלי כוונות נאצלות, בעלי תחושת שליחות, הפועלים בעיוורונם כאחרוני המופקרים וחסרי האחריות, בעלי חלומות ואגו בלתי מרוסן בעליל, אשר במעשה המופקר יגישו על מגש של זהב את הניצחון לממשלת מרכז-שמאל קיצוני-האחים המוסלמים, ממשלה שאת תוצאותיה חווינו גם בתקופה הקצרה של "ממשלת השינוי".

מדינת ישראל בסכנה, ביטחון ישראל בסכנה, אלו לא עוד מחלוקות לגיטימיות בין מחנה האמוני-לאומי לבין מחנה מרכז-שמאל ציוני, כי אם מחלוקת מאיימת בין שמאל רדיקלי קיצוני- פרוגרסיבי, אשר מתכוון לממש את איומיו, אשר הוכיח בשנות ראינו רעה, טרם בא פורענות וטבח שבת שמחת תורה, כי מותר לנרמל סרבנות, מותר לפגוע בצבא, מותר לפרק את החברה הישראלית, מותר להסית, לאיים, לחרף ולנאץ, מותר לאהוב את מדינת ישראל על תנאי, לבין מחנה אמוני-לאומי ממלכתי, מחנה אשר אינו מדבר על אחדות ופועל להרחבת השסע, מחנה המוכן לפשרות ומקבל בתגובה הכרעה עד כלות.

אחים, הצילו שריפה, זוהי קריאה אחרונה לחיבורים, לאיחודים, ל-יחד אמוני-לאומי, זוהי קריאה לבוא חשבון אמיתי, על כף המאזניים עומדת מדינת העם היהודי הדמוקרטי, אסור להחמיץ את השעה, החמצה אשר סופה מי ישורנו.

בעוד בבחירות הקרובות, במפלגות המרכז-שמאל קיצוני-אחים מוסלמים, ערבים, מהדקים את השורות, נאבקים על כל קול, פועלים במלא המרץ ליום פקודה, ליום הבוחר, מערך הטסת וייבוא בוחרים מחו"ל, מערך הסעות והובלת מאות אלפי בני מיעוטים אל הקלפי, חריש עמוק בקרב הבדואים להגיע ביום הבוחר ולשנות את המציאות הפוליטית – במחנה הלאומי-אמוני, בשל ריבוי המפלגות, התחושה היא כחרס הנשבר.

אחים, הצילו שריפה, טרם פורענות.

עמנואל בן סבו

פרופ' יופי תירוש נולדה במושב מסלול בנגב. אביה שלמה ז"ל היה איש אדמה שהטביע חותמו על החקלאות בארץ. אימה אסתי היתה פעילה בקהילה ואספנית ספרים נלהבת. כמשפטנית מקדישה יופי את זמנה ומרצה לפעילות בעד שוויון מגדרי ונגד הדרת נשים.

פרופ' יופי תירוש מציגה את עצמה בתחילת הריאיון במשפט, שמרמז על מה שחשוב לה – שוויון בין בני אדם. "אני ב

ת למשפחה ישראלית אופיינית שבאה ממזרח וממערב ולדעתי כך צריך להיות בארץ. אימי אסתי היא צברית בת לניצולי שואה מפולין ומצ'כיה. כמעט כל בני המשפחות של הוריה ניספו בשואה. יש לנו מעט מאוד קרובי משפחה של אימא." (על אסתי תירוש ראו: "אוספת ספרים ישנים כגוזלים וחתלתולים נטושים," קו למושב, גיליון 1018, 1.2.2018).

יופי ממשיכה ומספרת בהרחבה על אביה, שלמה תירוש, שנפטר לפני זמן קצר: "אבא שלי נולד בדמשק. מוצא המשפחה הוא מעיראק. סבו הגיע מעיראק לדמשק והאחים של סבא שלו, כמו משפחות יהודיות רבות בעולם, התפזרו בכל רחבי העולם, בארצות הברית, בדרום אמריקה, באירופה וכמובן בישראל. דווקא בדמשק העולה מעיראק, סבו של אבי. הותקף בפוגרום ואיבד עין."

אחד מבניו גילה גבורה בדמשק. מציינת יופי. "סבא שלי אליהו היה בסוריה פעיל במחלקה היהודית בפלמ"ח שהקים יגאל אלון, ועזר להבריח יהודים מסוריה לפלשתינה. הוא נתפס והיה בכלא, בו עינו אותו במשך שנה עינויים קשים. אבי היה אז בן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים. כאשר היה בן שש, בשנת 1949, עלתה המשפחה ארצה ופה נולדה בת נוספת.

"סיפור העלייה שלהם מסוריה לא היה פשוט, ממש מסע דרמטי," מדגישה יופי. "הם הגיעו בסירת דייגים דרך ביירות. למרות שזה היה אחרי קום המדינה, בנמל חיפה חיילי צה"ל איתרו את הסירה בים, חשדו שהם מסתננים והתחילו לירות עליהם. לכן הם הפליגו עוד יום בים והגיעו לנמל יפו. שם עלו על החוף.

"בארץ זכרו את תרומתו של סבי בסוריה להעלאת יהודים, ובזכות זה המשפחה קיבלה דירה בת 38 מ"ר ברמת גן, שבה גרו שבע נפשות."

שלמה ואחיו חיו עם ההורים שנים ספורות ברמת גן, ולמרבה הצער הם התייתמו מאימם. אביהם לא היה מסוגל לטפל בחמישה ילדים, לכן הוא השאיר בבית את הבת הצעירה, נישא מחדש, וארבעת האחים התפזרו בפנימיות.

"בשנה הראשונה אבי שלמה נשלח לפנימייה הדתית בכפר הרא"ה." מספרת יופי. "היתה לו משימה לקיים את המסורת ולהגיד 'קדיש' על אימו במשך השנה הראשונה לפטירתה. וכך הוא עשה. בסוף השנה הזו הוא הלך ברגל מכפר הרא"ה לפנימייה החקלאית 'עלומים' בכפר סבא, שם התחנכו שניים מאחיו. הוא דרש להתאחד איתם. ובכלל," מוסיפה יופי. "כל חייו בתור האח הבכור היה לו מאוד מאוד חשוב לשמור על האחדות בין האחים, וכך הוא עשה עד יום מותו. זו היתה אחת מהצוואות הרוחניות שלו גם לנו, הבנות שלו."

שלמה תירוש – חקלאי מגיל צעיר

שלמה תירוש היה ב"עלומים" עד סוף בית הספר היסודי, ואחר כך עבר לקיבוץ גליל ים. שם היה "ילד חוץ" ולמד בתיכון. "בקיבוץ הוא התאהב בחקלאות," מספרת יופי בתו. "זו היתה אהבה שאולי התחילה כבר ב'עלומים', אבל בקיבוץ העריכו מאוד את כישוריו של הנער המהימן והמנהיגותי. כבר כשהיה תלמיד בכיתה י"א מינו אותו להיות מרכז ענף הפלחה בקיבוץ."

בצבא שירת שלמה בחיל האוויר כטכנאי בבסיס בחצור. (בחודשים האחרונים לחייו היה גאה מאוד בנכדתו דאנה שהלכה בדרכו, והיא קצינת מבצעים מצטיינת בחיל האוויר). לאחר השחרור החליט לעזוב את הקיבוץ ולהיות חקלאי עצמאי.

את אסתי, רעייתו לעתיד, הוא הכיר בשבוע האחרון שלו בקיבוץ, כשהיא באה עם הכיתה שלה לעזור בקטיף. מספרת יופי: "היא התאהבה במדריך שלימד אותם לקטוף, שלחה לו מכתב אהבה, והם ניהלו רומן חשאי במשך כמה שנים. בסופו של דבר הוריה קיבלו את בן הזוג שבחרה, על אף שהתקשו עם פערי הגילאים ועם העובדה שאינו אשכנזי. בהמשך היו לאבי ולחמו וחמותו יחסים נפלאים." שלמה ואסתי נישאו שבועיים אחרי בחינות הבגרות שלה, ועברו למושב מסלול.

המושב נוסד בראשית שנות החמישים. ראשוני המתיישבים היו עולים מפרס, אך משקים רבים ניטשו ויצאה קריאה לצעירי הארץ החלוציים לבוא ליישב את הנגב. בני הזוג תירוש היו הראשונים בגל השני של המתיישבים במסלול. שלמה החל לטפח משק עם ענפים שונים, כמו שהיה נהוג פעם. היה להם פרדס, לול עם תרנגולות לפיטום, הם גידלו פרחים וגם ירקות. לימים המשק התמקד במטע לימונים ובפרחי ציפור גן עדן.

במרוצת הזמן נרתם תירוש לתפקידים מרכזיים בתחום החקלאות בארץ. הוא היה מזכיר "אגודת פרחי הנגב"; מזכיר איגוד מגדלי הפרחים בנגב; מנהל אגף הפרחים וסמנכ״ל בחברת אגרקסקו ומנכ"ל מועצת הפרחים. במשך 16 שנים, עד שנת 2010, שלמה תירוש היה מנכ"ל אגרקסקו.

יופי בתו מעידה על תרומתו כמנכ"ל אגרקסקו: "בשנים אלו הוא הביא את פעילות הייצוא החקלאי להישגים חסרי תקדים, גם מבחינת פיתוח זנים חדשים וגם מבחינת עידוד טכנולוגיות, כמו טכנולוגיות קירור וטכנולוגיות שינוע. היתה עבודה משותפת פורצת דרך של אגרקסקו עם מכון וולקני ועם הפקולטה לחקלאות ברחובות. פלפלים מהערבה, פרחים מן הבקעה, אבוקדו ועוד פירות וירקות מהארץ, ניתן היה למצוא בסופרמרקטים באנגליה, בספרד... כל זה הוא במידה רבה תוצאה של חזון ודחיפה של אבא שלי. בעצם אבי ניהל צוות של 500 עובדים והיה אחראי למחזור כספים של מיליארדי שקלים; זאת בלי תעודת בגרות, בלי תארים אקדמאיים ובלי לדעת לקשור עניבה." היא צוחקת. "הוא החל ממש מלמטה, כמושבניק, אבל עם המון המון חוכמת לב ותבונה מעשית. כל מי מחבריי המשפטנים שפגש אותו, נפעם עד כמה הוא יודע ומבין דיני תאגידים, אפילו יותר מהם. לאחר מותו, בהלוויה וב'שבעה' נוכחנו בהיקף ההערכה והאהבה כלפיו.  

"שני דברים העיבו על הישגיו הרבים ותרומתו," ממשיכה יופי תירוש, "הוא הואשם על ידי מבקר המדינה על מתן טובת הנאה, בגלל שערך סיור לימודי בארה״ב מטעם חברת אגרקסקו לשני חברי כנסת. בסופו של דבר קבעה ועדת הביקורת של הכנסת שאין בסיס להאשמות המבקר.

"עניין שני קשור לנסיבות הפירוק חברת אגרקסקו. בשנת 2010, המדינה, שהיתה שותפה לחקלאים באחזקתה, החליטה להפריט את החברה בלי לאפשר לחקלאים זכות ראשונה לרכוש את מניותיה. אבי התנגד למהלך. כאשר לא ראה אפשרות לנהל את החברה בתנאי ההפרטה, הוא התפטר מתפקידו כמנכ"ל. הוא ניבא שהחברה תקרוס ואכן החברה קרסה, והגיעה לחדלות פירעון בתוך שנה. המגדלים נשארו עם חובות. במשפטים שנמשכים עד היום יש המפנים אצבע מאשימה גם לאבי. וממש בחודשים האחרונים לחייו, כשסבל מטיפולים שעבר עקב מחלת הסרטן, הוא התעקש להיחקר על תצהיר שהגיש לבית המשפט בכוחותיו האחרונים. הוא עשה זאת כמשימת חייו האחרונה, לניקוי שמו מהאשמות השווא. עקב מצבו הרפואי ואי יכולתו להגיע לבית המשפט, שודרה החקירה בטכנולוגיה מתקדמת ממועדון החברים במושב מסלול לבית המשפט בתל-אביב. הוא דיבר באופן ברור וחד."

מוסיפה יופי: "שר החקלאות לשעבר שלום שמחון ספד לאבא בהלוויה ואמר בהתרגשות: 'עשו לך עוול גדול. אתה היית יד ימינו של כל שר חקלאות, והיית המפתח להצלחה של החקלאות הישראלית. האשמות שהופנו כלפיך בשנים האחרונות הן חסרות בסיס.' ברוח זו דיברו גם אחרים, ביניהם גם שלמה נס, המפרק וגם מיכה קניג שהיה החשב של אגרקסקו."

ממושב מסלול לאקדמיה

יופי תירוש, בתם הבכורה של אסתי ושלמה, נולדה במושב מסלול בשנת 1970. "בילדותי ובנעוריי עזרתי במשק כמו רוב ילדי המושבים. יש סיפור משפחתי שבגיל שנה וחצי הסתובבתי בפלחה ואכלתי בצל ירוק ישר מן האדמה... עבדתי בעבודות שונות במשק: במטע הלימונים גזמתי את הענפים הסוררים שנקראים 'חזירים'. קטפתי פרחים – גרברות וסייפנים. בכל משלוח חדש של אפרוחים טפטפתי לעיניהם חיסון כנגד מחלת הניו-קסל וגם אספתי פגרי עופות.

"הייתי ילדה סקרנית." היא מעידה על עצמה, "ולכן הייתי בכמה מסגרות נוספות לאחר שעות הלימודים. הייתי חניכה ומדריכה בתנועת המושבים; השתתפתי בחוגי סיירות של 'החברה להגנת הטבע'. לא היה חוג כזה במושב, ואני הרחקתי למקומות רחוקים יותר – במועצה האזורית לכיש ובחוף אשקלון. השתלבתי ב'נוער שוחר מדע' בבאר שבע. וכל זאת באוטובוסים, כאשר אימא באה לפעמים לאסוף אותי במכוניתה מאופקים."

יופי למדה בבית הספר היסודי וחטיבת הביניים של המועצה האזורית "מרחבים". אחר כך למדה בתיכון לחינוך סביבתי ב"מדרשת שדה בוקר".

בצבא היא היתה מש"קית ת"ש של חיילים עולים חדשים בצפון, ליד כרמיאל. אחר כך היתה מפקדת בקורס מדריכות ת"ש.

את הקריירה האקדמית שלה היא התחילה בתואר ראשון בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ומדוע דווקא משפטים? על כך היא מספרת: "אבא שלי תמיד אמר לי ולשתי אחיותיי: 'לעולם אל תסמכו על גבר שיפרנס אתכם. אתן צריכות עצמאות כלכלית'. הדברים שלו השפיעו עליי מאוד. אני רציתי ללמוד בחוגים למדעי הרוח, אבל לימודי משפטים היו פשרה ששילבה חומר ורוח.

"התמחיתי בבית המשפט העליון אצל השופט הנודע מישאל חשין המנוח. ממש זכיתי."

אבל עד מהרה גילתה יופי שהצד המעשי של המקצוע פירושו מאבק תמידי, המנוגד לאופי שלה. לכן היא החליטה להמשיך באקדמיה ואכן עשתה זאת. "בני המשפחה התגייסו כלכלית ונסעתי ללמוד באוניברסיטת מישגן בארצות הברית. הייתי שם חמש שנים, במהלכן למדתי לתואר שני ושלישי. עכשיו אני פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. הייתי גם ראש בית הספר למשפטים ב'מכללת ספיר', וזה היווה עבורי סגירת מעגל – תרומה לנגב בו גדלתי והתחנכתי."

קריירה אקדמית

כאמור, בארץ היא עשתה קריירה אקדמית ראויה לציון, "היום אני חברת סגל באוניברסיטת תל-אביב ומתמחה בשוויון ואיסור אפליה." מלבד ההוראה באוניברסיטה יופי גם פעילה ציבורית בעצימות גבוהה. "אני מקדישה הרבה מאוד מזמני לתיקון עולם, להילחם באפליה בתחומים שונים ובהדרת נשים. בעצם," היא מוסיפה, "אני הולכת בדרכו של אבא שלי, שעד יומו האחרון עסק בזכויות של חקלאים ופעל כדי להיטיב עם החקלאים. עד החודשים האחרונים לחייו היו מגיעים אליו חקלאים לארוחת בוקר עם חביתת הירק המפורסמת שלו, וזאת כדי להתייעץ, לעדכן ולהתעדכן."

נגד הדרת נשים

מספרת יופי: "בחמש עשרה השנים האחרונות אני ממקדת את פעילותי הציבורית בהדרת נשים, שהיום הוא מאוד מאוד בכותרות. אני גאה (וגם מצטערת) לומר שניבאתי בעבר את מה שמתרחש היום באוטובוסים, בצבא עם תפקידי החיילות, ואת ההפרדה המגדרית באקדמיה בתארים מתקדמים. כל זה בשם הצניעות, לכאורה, ולמעשה זו פגיעה בנשים כולן." 

והיא מוסיפה: "יש לי חברה שמכנה אותי 'ארגון זכויות אדם של אדם אחד'. אני פעילה עצמאית אבל עובדת בשיתוף פעולה עם ארגונים רבים. אני מייעצת להם גם באסטרטגיה משפטית, גם תקשורתית, ובכלל איך לבלום את ההתפשטות של הפרדה מגדרית."

יופי זכתה בכמה פרסים חשובים בזכות פעילותה העקבית והמשפיעה, כמו ה"פרס גורני" של העמותה למשפט ציבורי והפרס על שם ויויאן סילבר, פעילת שלום ושוויון מגדרי, שנרצחה בביתה בבארי ב-7 באוקטובר, 2023.

לשאלה אם היא מגינה רק על נשים חרדיות היא עונה: "בעצם כולנו מושפעות מזה, לא רק נשים חרדיות. לדוגמא, כשיש תוכנית שמיועדת רק לגברים חרדים באקדמיה, אזי מרצות לא יכולות ללמד בתוכנית הזו, וזוהי אפליה תעסוקתית בוטה." היא מביאה דוגמאות נוספות של פגיעה בנשים בשם הצניעות לכאורה: "בבית שמש רכבה אישה על אופניים ופגעו בראשה באבן, רק בגלל שלדעת החרדים לא ראוי לאישה לרכב על אופניים; השפית הירושלמית קרן קדוש יצאה לאחרונה ממעלית וקיבלה בעיטה בעכוזה, בגלל שהיא העזה לסדר קוקו בשיער שלה במעלית ליד גבר חרדי; 'חברה קדישא' ניסתה לאסור על שי-לי עטרי – שאיבדה את בן זוגה בכפר עזה ב- 7 באוקטובר – לשיר בהלוויית אביה. היא שרה בכל זאת, אבל נשים רבות, פחות מפורסמות וחזקות ממנה, מושתקות ומוזזות הצידה בלוויות." והיא מוסיפה דוגמאות נוספות: "אישה שחיכתה לפינוי בזמן הקורונה הושארה על המדרכה כי באמבולנס היה גבר דתי והיא היתה לבושה בגופיה; ספורטאית פארא-אולימפית הגיעה לרכבת עם כלב הנחיה שלה. כאשר רצתה לשבת במקום השמור לנכים, גבר חרדי מנע זאת ממנה, וכשהיא פנתה בבקשת עזרה לפקח, הוא סרב לעזור לה; טכנאי רנטגן דתי סרב לערוך צילום לאישה בחדר המיון; במופעים לילדים חרדים בחסות רשויות מקומיות, הילדות והאימהות יושבות בשורות האחוריות, ועוד ועוד."

השנה פירסמה ספר קצר וקריא לציבור הרחב. הוא נקרא " הופרדנו כך – מורה נבוכים להפרדה מגדרית" (הוצאת ברל כצנלסון).

בעקבות ההורים

יופי מוסיפה ומספרת על השפעתם של הורים עליה: "לאחרונה מישהו אמר על אבא שלי, שהוא 'פמיניסט שלא ידע שהוא כזה.' וזה כל כך נכון. הוא גידל אותנו, שלוש בנותיו, באופן שוויוני והחדיר בנו את הרעיון שאנחנו יכולות לעשות הכול. ובאמת הגענו למקומות מכובדים." היא צוחקת.

"גם התרומה של אימא לחיים שלנו מדהימה. לצערנו זיכרונה נמוג לאיטו בשנים האחרונות, אבל היא היתה אשת ספר, למדנית ומלומדת. היא פיתחה בנו סקרנות ופתחה בפנינו את עולם התרבות והספרות היפה. היא הקימה במושב ספרייה לתפארת, יסדה וערכה מקומונים מוצלחים במיספר מועצות אזוריות ורשויות מקומיות. אני הולכת בדרכה. גם היא לחמה לשוויון נשים. היא היתה כמו הנשים הסופרג'יסטיות שנאבקו בעבר למען זכויות נשים באירופה ובאמריקה. בשנות השבעים של המאה העשרים לא היתה זכות הצבעה לנשים במושב. היא ניהלה מאבק מול רשם האגודות השיתופיות והצליחה לשנות את המצב לא רק עבור נשות מסלול, אלא עבור כל הנשים בתנועת המושבים. דוגמא נוספת – היא לחמה נגד ההפרדה בין גברים ונשים בבית העלמין באופקים. במקום זה לא איפשרו לנשים להספיד. בסוכת ההספדים הן היו צריכות לעמוד בנפרד מהגברים, ובהלוויה עצמה הן הוכרחו לצעוד אחרי הגברים. היו מצבים שלאלמנה לא היתה אפשרות לראות את בעלה נטמן בקברו. זה עדיין קורה בכמה בתי עלמין נוספים, אבל באופקים זה נפסק, והרבה הודות למחאה של אימי."

"זו שליטה של גברים במסווה של דת," מוסיפה יופי, "אבל זו התחפשות לדת, זו לא יהדות, וזה לעתים אפילו כרוך באלימות."

המשך המאבק

לאחרונה היתה יופי עסוקה מאוד במאבק כנגד חקיקת חוק שיזמה חברת הכנסת לימור סון הר-מלך מ'עוצמה יהודית', לפיו יש לקיים מסלולי לימודים נפרדים לנשים ולגברים גם בתארים אקדמיים מתקדמים. (בתואר ראשון זה כבר קיים). "זאת למרות מאבק של אירגוני נשים, אקטיביסטיות כמוני ונשים נחושות מהאופוזיציה, ביניהן נעמה לזימי ועדי עזוז." היא מציינת. "לפי החוק, שהוא חוק עוקף בג״ץ, ההפרדה בין גברים לנשים תהיה לא רק בכיתות הלימוד, אלא תחול גם בספרייה ואפילו בקפיטריה."

המשפחה

גם אחותה של יופי, עו״ד הילה תירוש אנקרי, נשואה ואם לשלושה, היא משפטנית. משמשת כיועצת משפטית של חברת "שיכון ובינוי". האחות הצעירה שלהן פזיתה-אריאל היא בעלת תשובה. "היא לומדת תורה ובעיקר סועדת עתה את אימי, כשם שסעדה במסירות את אבי החולה במשך שנתיים אחרונות לחייו." אומרת יופי.

יופי נשואה לזוהר כוכבי, ד"ר לפילוסופיה, שעבד בשנים האחרונות במערכת החינוך. זוהר כתב ממואר אינטימי בשם ״קרתגו״, על יחסיו עם החתול שלו, (הוצאת עולם חדש 2021), שזכה לשבחי הביקורת. מלבד תחביביו השונים, כמו חתולים, נגינה בגיטרה בס וחתירה בקיאק, זוהר הוא ״תומך לוחמת״, כפי שרעייתו המשפטנית מגדירה אותו.

לסיום, יופי נולדה וצמחה במושב בפריפריה הנגבית. דומה שהמרחק מהמרכז לא רק שלא היווה מכשול, אלא היה כוח מניע, שהעניק לה את הערכים ואת הפרספקטיבה שמנחים אותה בדרכה האישית והמקצועית המרשימה. נאחל ליופי להצליח במאבקה החשוב למען חברה שוויונית וצודקת בארץ.

יופי תירוש - צילום אלכס פרפורי

יופי נואמת במחאה נגד ההפיכה המשטרית בכיכר וושינגטון ניו יורק אפריל 2023 אלבום פרטי

יופי ואביה. אלבום פרטי

שלמה תירוש בפרדס הלימון. אלבום פרטי

עדינה הר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1414, 3.9.2026.

מעשה שהיה כך ממשיך.

כידוע לכם הכפר הזה אבו גוש, למעט מיספר קטן של יהודים, מאוכלס רובו ככולו בבני דת האיסלאם. חלל האוויר מתמלא חמש פעמים ביום בקריאת המואזין המזכיר בעדינות עיקשת שמחלחלת לכל פינה את חובת התפילה.

ממסגדי הכפרים הסמוכים נשמעים עוד ועוד סלסולים בתזמון הרמוני היוצרים מקהלה.

הקריאות לתפילת הבוקר בסביבות השעה ארבע הן המושלמות והיעילות ביותר. יללות התנים המרובים מוסיפות עומק וגוון מיוחד למופע, המעיר גם את הציפורים משנת הלילה, לבוקר חדש ולקונצרט ציוצים משלהן.

כמובן שבחורף כל זה שונה בתכלית. החלונות המוגפים מונעים מגלי הקור לחדור פנימה, הקולות נשמעים עמומים מרוחקים ולא משכנעים. המאמינים ממשיכים בקיום המצוות ובתפילתם.

ישנה מצווה אחת בה רבים מדקדקים. שכניי החדשים שזה עתה איכלסו את דירתם ממלאים אחריה כלשונה באדיקות מוחלטת. זוהי מצוות איסור זריקת הלחם לאשפה. על כך חל איסור חמור מה״קוראן״ עצמו בקיצור מ״דאורייתא״. לאמיתו של דבר גם בתורתנו חל איסור על השחתת מזון. כך, על הגדר שליד פחי האשפה, ממש מול הכניסה לביתי, נוספים מידי יום שקיות ובהם בצקים למיניהם. פיתות, בייגלה ערבי (כעך) ועוד ועוד.

עם הזמן התופעה הפכה למפגע אסתטי ובריאותי כאחד. כל בקשותיי ותחינותיי למצוא פתרון אחר היו לשווא.

לילה אחד בעודי נהנה מהמופע הקולי הקסום של המואזינים, עלה בראשי רעיון. ״גוי של שבת״ או ״יהודי של שישי״... שומרי השבת שלנו נעזרים לעיתים תכופות בגוי עליו לא חלה מצווה זו. הלה, לעיתים בתשלום קטן או סמלי מבצע בשמחה את כל החטאים האסורים עליהם בשבת. אכן הוא ידוע בכינוי ״גוי של שבת״.

למחרת השכמתי קום לבשתי כפפות חד פעמיות ותוך זמן קצר כל השקיות הצבעוניות שעל הגדר נעלמו בפח האשפה. השכנים שהבינו כי זה מעשה ידי לא אמרו מלה, לבל יהיו שותפים לדבר עבירה.

ביום שישי נקישות על הדלת. פתחתי. בנם [של השכנים] בפתח ובידו חבילה.

"בשבילך," אמר ונעלם.

הנחתי אותה על השולחן. היו בה מאפים מתוקים טריים מעשה ידיה של השכנה.

כך, ללא מילים, התחייבויות או הסכמים, נפתרה לשמחת כולנו הבעייה. אני הפכתי ל״גוי של שבת״ מרצון. העוגיות השבועיות ממשיכות להופיע מידי שישי. האם אצטרך להכות גם על חטא זה בכיפור או זו מצווה?

נחום פייטלברג

פעילי מפעל ההכשרה של "האחים המוסלמים" "התנועה האיסלמית" רע"ם מנסור עבאס, נוקטים בצעד ערמומי של דרישת הצהרות כזב בהתניית שיתוף פעולה עימם.

אורי הייטנר: "האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לחברות בקואליציה? רק אם היא, המפלגה (לא רק באמירה בע"פ של עבאס) תצהיר באופן רשמי, במסמך כתוב וחתום, שהיא מקבלת ללא סייג את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא תהיה שותף לגיטימי ונכון יהיה לקיים אתה מו"מ קואליציוני.

וכיוון שהממשלה הבאה חייבת לפתור את בעיית האוטונומיות ולהגדיר מחדש את חובות וזכויות האזרח, והדבר כולל גיוס מלא של אזרחי ישראל הערבים לשירות אזרחי – תנאי להצטרפות בפועל של רע"ם לממשלה הבאה צריכה להיות הסכמה מראש למהלך הזה." ("חדשות בן עזר", 2191).

גד אזנקוט: "לא אשב עם אף מפלגה שאינה עומדת בשלושת התנאים לשותפות: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; דבקות בערכי מגילת העצמאות; וקבלת עקרון הגיוס לצה"ל או השירות הלאומי לכלל הישראלים, לרבות אזרחים חרדים וערבים."

https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/eisenkot-ill-partner-with-shas-if-it-accepts-my-principles-my-mom-voted-for-them-for-30-years/

נהדר. הנה, כך הם חושבים, היכשרנו את מנסור עבאס ואת התנועה האיסלמית. הרי מנסור עבאס הודיע כבר כי הוא מכיר בכך שנכפה על הערבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, והוא יעשה הכול להפכה בהתאם לנרטיב הפלסטיני למדינה מוסלמית, וכן שהוא בעד גיוס ערבים לשירות לאומי במגזר הערבי. הכול כשר. ובלבד שנפיל את נתניהו.

אז לא כל כך פשוט. מה באמת יש לדרוש ממנסור עבאס ומהתנועה האיסלמית אותה הוא מייצג?

ולפני זה קראו בעיון כמה דברים:

(1)

אמנת החמאס – "האחים המוסלמים"

"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, (מייסד תנועת "האחים המוסלמים") רחמי אללה עליו,

תנועת ההתנגדות האסלאמית היא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית. [התנועה] קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שהיד] עז אלדין אלקסאם ואחיו לוחמי הג`יהאד [מג`אהדין] מקרב אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936. משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.

למרות שהחוליות רחוקות זו מזו [מבחינת פערי הזמן שביניהן], ולמרות שהמכשולים שהערימו הנוהים אחר הציונות בפני לוחמי מלחמת הקודש [מג'אהדין] עצרו את המשך הג'יהאד, [חרף זאת] תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם).

https://he.wikisource.org/wiki/אמנת_חמאס

למותר לציין כי הסיפא של דברי מוחמד להשמדת היהודים הוא גם עיקרון של אש"פ:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

(2)

אמנת התנועה האיסלמית הפלג הדרומי:

https://he.jcfa.org/translation-and-analysis-of-the-charter-of-the-southern-faction-of-the-islamic-movement/

אמנת התנועה האיסלמית:

https://he.jcfa.org/wp-content/uploads/2026/05/JCFA-Islamic-Movement-Charter-Analysis.pdf

והנה הצהרת האמת שיש לדרוש מרע"ם התנועה האיסלמית כתנאי שיתוף בממשלה ובכלל בריצה לבחירות:

"אני מנסור עבאס בשם התנועה האיסלמית-ורע"ם, מכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה ריבונית היא מדינת ישראל. מתוך שכך אני מגנה את דברי מייסד תנועתי 'האחים המוסלמים' חסן אל בנא שהאיסלם ימחה אותה, כפי שמוחמד מחה את יהודי ערב, ואני דוחה כגזענות את דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגואלה."

רק אז ולאחר החלטת מועצת השורא לקבל את הדברים ניתן יהיה להכשיר את מנסור עבאס ואת "האחים המוסלמים "התנועה האיסלמית" – רע"ם, כשותף שממשלה.

(ודוק: שום מדינה ערבית בעולם אינה עושה זאת).

האם יש סיכוי לכך? כמובן שלא, והסיבה שאת מפעילי מפעל ההכשרה היהודים זה כלל לא מעניין. להיפך. מצידם העניין הוא רק בסילוק האוייב האמיתי – הוא נתניהו ולא הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. ערמומיותם תימשך.

והנה יואב סגלוביץ אכן הצטרף לרע"ם והכריז בשמחה לאומה:

יואב סגלוביץ: אחרי התלבטות ארוכה ושיחות רבות עם ד"ר מנסור עבאס, החלטתי שנכון לעשות מעשה – להצטרף לרשימת רע"מ. דווקא בעת הזו, בזמן של קיטוב חברתי בין יהודים לערבים. רע"מ רוצה לקחת חלק בעשייה.

אני יהודי, ציוני, חילוני, קצין בצה"ל, וניצב במשטרת ישראל.

https://x.com/YSegalovitz/status/2094530946859249990

מר סגלוביץ, מי שרוצה לבנות גשר עם הערבים אזרחי המדינה, אינו יכול לעשות זאת ע"י הצטרפות למנסור עבאס מתנועת "האחים המוסלמים" שאמנת החמאס מביאה את דבריו של מנהיגה חסן אל בנא שהאיסלם יחסל את ישראל כפי שחיסל את הקודמים לה.

קבלת עיקרון זה מציגה אותך כאידיוט שימושי.

מר סגלוביץ, גם מקס נאומן היהודי-הגרמני שתמך בהיטלר היה בטוח שהוא עושה גשר עם הגרמנים. זה לא עזר לו כפי שלא יעזור לך התנועה האיסלמית תמיד תראה אותך כקוף וחזיר שיש להשמידו כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד.

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

אגב אם תצליח לשכנע לפחות ערבי מוסלמי אחד לראות בדברי מוחמד אלו גזענות קנית את עולמך. את מנסור עבאס לא הצלחת לשכנע.

מבין כל התומכים בצעדו המגוחך, מכולם היה אברהם ג'ג'טי-בניהו דובר צה"ל לשעבר.

אבי בניהו: "יואב הוא הרצל של התקופה."

https://x.com/AviBenayahu/status/2094693309360795728

חבר אברהם ג'ג'טי-בניהו – ראייתך את סגלוביץ שחבר למפלגה אנטישמית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, והשוואתו להרצל– כל כך עלובה, שמחנכיך בשומר הצעיר מאיר ואלד-יערי ויעקב חזן מתהפכים בקבריהם. אפילו חזן שדיבר על מולדת שנייה לא היה מעלה על הדעת לתמוך במפלגה קלריקלית מוסלמית אנטישמית.

נעמן כהן

* שלום. אני קובי אשכנזי דור שלישי למייסדי זיכרון יעקב. אתה כותב שהטמפרטורה באיראן 40 מעלות. שמע סיפור. בשנות ה-70 עד הפינוי היו לי מסעדה ומוטל בא-טור שבסיני. רבים מבכירי וראשי המדינה בתקופה ההיא עברו וביקרו. עם חלקם הייתי מיודד. רפי איתן, לאחר שפרש מהמוסד, עסק בדיג. מפעם לפעם היה עובר והיינו מיודדים. באחת הפעמים בשעת לילה מאוחרת כשנושא השיחה לא היה כיצד לדעתו צריך לטפל בשונאינו החיים סביבנו, אמר לי, "תשמע אני רוצה להתחיל לדוג שרימפס במפרץ הפרסי, אתה מוכן לנהל את זה?" (אנחנו מדברים כמובן על תקופת השאח). התחלתי לתחקר את רפי , כמה סירות, איך אורזים, איך שולחים, וגם על החיים. ואז נשאלה השאלה מה הטמפרטורה הממוצעת בחדשי הקיץ, ורפי עונה לי בחיוך: "48-50." כמובן שנשארתי בא-טור.

* נסיה שפרן: קראתי בעניין רב ובהערכה את דבריו של אורי הייטנר על שני ספרים שבוודאי אינם זוכים לכיסוי רב בעיתונות:

א. ״החיים על הקצה״ של תירא-אל כהן, שעוסק בהתיישבות באזורי הספר.

ב. ״שישה עשורים בנגב – קרקע, התיישבות וביטחון״. זהו קובץ מאמרים שנכתבו ע״י מוקיריו של ד״ר זאב זיוון בהגיעו לגבורות. זאב זיוון הגיע עם גרעין תנועת הצופים לקיבוץ שדה בוקר, וחי כבר 6 עשורים בנגב. כצפוי, רוב המאמרים מוקדשים לנגב: ארכיאולוגיה, בדואים, תרבות המסעות של תנועות הנוער, מלחמת העצמאות, גבולות הנגב, ועוד.

*

באבל על מות חברתנו האהובה

אורה זמיר

תנחומים לבעלה אהוד

ולילדיה אורן, רותי, יעל ומשפחותיהם.

יהודית [ג'ודה] ואהוד בן עזר

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!