מחר נדע סופית אילו רשימות יתמודדו לכנסת ה-26 ומה יהיה הרכבן. תמה עונת ההעברות כלשון הכדורגל, אין עוד אפשרות לזיגזוגים. חברי כנסת, שפוליטיקה היא מקצועם, לא יוכלו עוד לעבור מפה לשם ומשם לפה. יש מהם שדילגו ממפלגה למפלגה פעמיים, שלוש ואפילו ארבע פעמים. הרי הם "חייבים" להיות בכנסת. הפלטפורמה פחות חשובה, העיקר שתאפשר הגשמת מאווייהם. הספינה טובעת? אני את נפשי ואת הקריירה שלי אציל, אתלה בדופן ספינה אחרת שתובילני לחוף מבטחים, כלומר לגבעת רם.

ראו את הנטישה המבישה מ"יש עתיד" ולפיד. ראו את הבריחה מגנץ ו"כחול לבן". כמעט אין נאמנות בפוליטיקה, אין אחווה של אמת, ומעל לכל – אין עקרונות, ומי מדבר בכלל במערכת הבחירות הזאת על אידאולוגיה. רק אגו, בין אם זה הרצון להיות ראש המחנה, כלומר ראש הממשלה, ובין אם להמשיך לשאת בתואר הנכסף "חבר כנסת". בסיעה זו או אחרת.

הדוגמא הבולטת לאין-אידאולוגיה היא נפתלי בנט. הטוען לכתר בשם מחנה המרכז-שמאל-שמאל קיצוני-ערבים. האיש בעל אלף הפרצופים, כלומר הדעות, כאשר מתפקיד מנכ"ל מועצת יש"ע, הוא מוכן לעמוד בראש קואליציה, שחלילה וחס תפנה ישובים, תיסוג מיהודה ושומרון, תהפוך את ישראל ממדינה יוזמת למדינה כנועה, שמקבלת תכתיבים מבחוץ ומוותרת על כמה מאינטרסיה החשובים. מי מאמין לו שהוא טוען כי הוא (עדין) ימני?

ויש מי שמשתמש באידאולוגיה לפי צרכי השעה הפוליטיים. יו"ר "ישראל ביתנו" לא מסתיר את סלידתו מהחרדים, מהערבים ומנתניהו. הוא עצמו גר בנוקדים שביהודה. אבל כך כתב ב-2001: במישור האידאולוגי אני מאמין בחזון ארץ-ישראל השלמה, אבל ברמה הפרקטית, אני מבקש לעמוד על קרקע המציאות. ובמציאות, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, המדינה הפלשתינית היא עובדה קיימת, שאי אפשר להתעלם ממנה. היא מוכרת כמדינה בעולם, ויש לה כל סממני הריבונות. לכן, הסדר מדיני עם הפלשתינים, אם יושג, יהיה חייב להתבסס על המציאות הזאת, של מדינה פלשתינית." יאיר גולן לא היה יכול לומר זאת טוב יותר.

אידאולוגיה – מילה אנאכרוניסטית במערכת הבחירות הנוכחית. את מי היא מעניינת? זוכרים את המילה "מצע"? אף היא נעלמה כליל. עוד מעט גם המילה "מפלגה" תיעלם. כי מה זו מפלגה בעצם? התארגנות רעיונית-פוליטית, המבוססת על מסורת, עקרונות, מצע ברור, מוסדות, בחירות פנימיות וכיו"ב. מה מכל אלה קיים ברשימות החדשות המוגשות לוועדת הבחירות? משלמים מס שפתיים. דבר מכל מה שהתחייבו עליו אינו מקוים בפועל.

גם בעבר, אישים בראש הרשימות, הם שעשו את עיקר הקמפיין. אבל לא רק. מטען אידאולוגי, חד וברור, הביאו עימם בגין מצד אחד, בן גוריון מצד שני. שמיר מצד אחד, פרס מצד שני. ההבדלים היו ברורים, מהותיים, ידעת לבחור לא רק את המנהיג האהוד עליך, הכריזמטי, אלא גם ואולי בעיקר את המטען האידאולוגי שהביא עימו. המהות היה לה מעמד חשוב בעיני הבוחר. החלוקה בין המחנות היתה ברורה יותר. היום בהירות אידאולוגית קיימת רק בקצוות. בן גביר מצד אחד, יאיר גולן מצד שני.

ייתכן שבמערכת הבחירות הקצרה והמתחממת שלפנינו, יתחדדו המסרים, יתבהרו יותר ההבדלים, יופרחו הבטחות מנוגדות – אבל עיקר תשומת הלב תינתן לשני המתמודדים הבולטים, נתניהו ואיזנקוט. הראשון עומד בראש רשימה ותיקה, ממוסדת, הראויה להגדרה "מפלגה". השני עומד בראש סמי-מפלגה לעומתית, שזה מקרוב קמה ורק היום או מחר נדע מי ומה ברשימת מתמודדיה. תועמלניה ויועציה עושים הכול למצב את איזנקוט כמתאים ביותר לעמוד בראש הממשלה הבאה. אבל אילו עקרונות מוצקים הוא מביא עימו? גדי איזנקוט – פעם מצביע הליכוד – נוטש, בהנחיית יועציו, מערכת ערכים אחת לטובת מערכת שונה, רק לשם מטרה אחת. כיבוש השלטון.

לראש ממשלה, לעומד בראש המדינה, יש אפשרות להפגין פרגמטיזם במצבים מסויימים, אבל בתוך מסגרת של עקרונות ברורים. כך נהג גם ראש הממשלה ה"עקרוני" ביותר, יצחק שמיר. בו אי אפשר היה לחשוד באגואיזם אישי, בסטייה מאמונתו ועקרונותיו. אבל במסגרת זו היה מוכן להתגמש פה ושם: להאט זמנית את קצב הקמת התנחלויות, להתאפק במלחמת המפרץ, ללכת לוועידת מדריד. אולי משום כל אלה – פרגמטיזם טאקטי – גם שילם בכיסאו. לפחות ירד מהשלטון בידיעה, שלא ויתר על סמ"ר אחד מאדמת ארץ-ישראל, ידע לשמור על ביטחון המדינה גם במחיר כסאו. שרון לעומתו התנער בהתנתקות מכל שמץ אידאולוגי.

גם אם הליכוד לא הצהירה על מצע מחודש במערכת הבחירות הנוכחית, היא (ועוד כמה מפלגות זעירות מקצווי הימין והשמאל) מתבססת על אידאולוגיה מסורתית שהיא כרקע למנהיגות בולטת בדמותו של נתניהו. שאפתן מאין כמוהו, חסרונותיו האישיים ידועים, אך נשען על מורשת, שלא תמיד הוא דבק בה. אצל יריבי הליכוד הרצון להחליפו נשען על אג'נדה אחת – רל"ב. רק לא ביבי. האם סיבה זו די בה כדי לשכנע את כלל הציבור לא להצביע לתנועת הליכוד ב-27 באוקטובר?

יוסי אחימאיר

ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.

47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.

סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.

ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברות על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.

חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב." התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:

* הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית.

* שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב.

* תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני.

* ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט.

* התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.

האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים.

אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון."

הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169-171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…"

לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".

ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.

משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.

"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.

סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו.

לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979-2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990-2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960-2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022-2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.

סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks

סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים," שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

כימים אלה בישראל

אם אתם רואים את פינוקיו, בלי סבא ג'בטו, מסתובב בסניפי התנועה, מתמקם בפאתי הבמה בעצרות הבחירות, מתגרד באי נחת אל מול תעמולה, מנגב אגלי זיעה מאפו הארוך, אוטם אוזניו משמוע נאומים והבטחות, מעקם פניו אל מול חיוכים מאולצים – סימן שהבחירות כבר כאן.

גדלנו על פינוקיו, דמות בובת העץ שהמציא הסופר קרלו קולודי, התוודענו לדמויות שהתווספו בחלוף השנים על ידי דיסני, מהנגר, דרך הפיה הכחולה, עבור לג'ימיני הצרצר ועד גדעון החתול והשועל הערום וחברו הטוב פיגארו.

אך יותר מכל התקבע פינוקיו בתודעה הילדית כמי שאפו מתארך כל אימת שהוא מוציא מפיו דבר שקר, על כן אך טבעי היה שכששמע פינוקיו כי הגיעה עת הבחירות במדינת ישראל, עזב את נשף המסכות בוונציה ומיהר לעלות על מטוס היישר למדינת ישראל.

פינוקיו שמע על אם כל הנשפים, על פסטיבל מסכות, על מופעי רחוב של לוליינים, של נערי גומי, של חסרי חוליות, על התנועה ההמונית של אידאולוגיות שהיו לחולות נודדים, אמונות וערכים שהיו בשמאל, בשמאל העמוק, בשמאל הקיצוני והרדיקלי ומתחזים לימין.

אחיזת העיניים הנכלולית, מסך הכזב והרמייה שחלק מראשי המפלגות עוטים עליהם, מביכה עד מגוחכת, אזרחי מדינת ישראל רכשו בשנים האחרונות מיומנויות ויכולות לזהות מתחזים, תועמלנים ומפיצי כזב, זאבים המתכסים בעור של כבש.

בימים אלה כאשר אפילו הסמנטיקה נגועה בפוזיציה מובהקת ונפלה שדודה לרגלי המציאות החברתית פוליטית במדינת ישראל, בימים אלה, רבו מפרשי המילים, פוליטיקאים או נבחרי ציבור. המבקשים להאדיר את נושאי בשורת השליחות הציבורית, נושאי לפיד העשייה, הפרנסים על הציבור יקראו בשם נבחרי ציבור, ואילו המבקשים ליצור מראית עין של עסקנים, תככנים ואינטריגות, מדמנה של סחי ומיאוס, יקראו בשם פוליטיקאים.

אלה וגם אלה יצטטו בארבע לפנות בוקר, בשיאו של חלום, את האמרה על הגחת הפוליטיקה לעולמנו, הצביעות והחנופה נישאו לבן שנולד קראו פוליטיקה.

השם המורכב והמאתגר אשר יצא לנבחרי הציבור בתחום הפוליטי, נקנה, לדאבון הלב, ביושר בעקבות התנהגויות שנצברו ונצרבו בהיסטוריה הקצרה של הפוליטיקה הישראלית.

ברם, נדמה כי בשנים האחרונות בהן האמת נעדרת והינה לכל היותר המלצה שאינה מחייבת, קנתה לה מציאות פוליטית זו של תרבות רמייה וכזב, שביתה במחוזותינו.

לא היו ימים טובים מאלה לפינוקיו, הוא רואה בעיניים כלות את שיבוטיו, את חיקוייו, את המבקשים להיקרא נבחרי ציבור, פוליטיקאים, המייצרים סיפור כיסוי שיסודו רמייה, כזב, אחיזת עיניים, הונאה, מציאות מדומה .

אזרחי מדינת ישראל חכמים יותר ממי שמבקשים להנהיגם, אזרחי מדינת ישראל למדו מתרבות ההונאה והרמייה שחדרה לחיינו במערכות הבחירות האחרונות, אזרחי מדינת ישראל, לא ילכו שולל אחר המסמאים עיניהם, אחר הקוראים לאור חושך, לטמא טהור, לאסור מותר, לשחור לבן.

פינוקיו מסתובב מחויך בים מסיבות העיתונאים, ולא מפסיק ללטף את אפו הצומח וצומח וצומח.

שלוש שנים אחרי השבר, אחרי החורבן, אחרי התבוסה, אחרי שעות "כצאן לטבח", אחרי הגבורה היהודית-ישראלית, אחרי ההתנערות מאפר התבוסה, אחרי יום הששון שהיה לאסון, יום השמחה שהיה לתוגה, יום השבר.

שלוש שנים אחרי התהום שאיימה להפיל אומה שלימה לתחתיות, אחרי צונאמי השנאה והאיבה שאיים להטביע עם שלם, אחרי החושך הגדול שהסתיר כל קרן אור, אחרי שחיטת כל "הפרות הקדושות" בעיוורון השנאה, באלימות עד שדמן הותז על קיר הישראליות.

שלוש שנים אחרי שמכונות ההסתה והפילוג התעלו לדרגת אמנות, אחרי ימי האימה ברחובות הזעם, אחרי שכפסע היה בין פירוק הצבא, פירוק החברה, פירוק האתוס היהודי, פירוק הלכידות הישראלית, אחרי שמכונות הנרמול, האכיפה הבררנית, אי השוויון בפני החוק, הגבירו פעולתן.

שלוש שנים אחרי שמלחמת אחים היתה למטבע עובר לסוחר, שמרי אזרחי היה לכוס התה של סרבני קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, אחרי שמכונות ההשתקה פעלו בכל תחומי החיים.

שלוש שנים אחרי שאוהבי מדינת ישראל על תנאי איימו בנטישה, בהבאשת ריח המולדת בעולם, בהפצת עלילות דם נגד מדינת היהודים, הנהגתה ומפקדיה.

שלוש שנים אחרי שצלבני הדור הובילו מלחמת חורמה בכל מה שהריח יהדות, בכל מה שהזכיר את מהות קיומו של העם השב למכורתו אחרי אלפי שנת גלות, אחרי הניסיון העיקש לקעקע את הזהות היהודית , להתנער מהצביון היהודי, להיטמע ולהיות מדינת כל אזרחיה.

אחרי כל אלה, הרוח היהודית-ישראלית, רוח הגבורה והעוז ניעורה במלא כוחה , ניערה מעליה את אבק השוליים הסהרוריים, הניחה את הקצוות הקיצוניים במקום הראוי להם, בירכתיים.

אחרי שלוש שנים, אחרי כל אלה, לצד הניצחונות העצומים, התהליכים ההיסטוריים, גבורת אריות האומה, עוצמת הרוח של החללים, אנקת הגאווה של הפצועים בגוף ובנפש, חדוות הבנייה וההתחדשות של העקורים, שיקום הריסת חייהם של השבים מהאופל.

אחרי שלוש שנים צומח במדינת כל יהודייה, מיעוטיה, אוהביה, מדינת ישראל – דור חדש, דור זקוף, דור השב לערכיו, לאמונותיו, לאלוקיו, דור שאינו מתיירא עוד מתפילה בהפרדה, מהנחת תפילין בהיחבא, מלקרוא לאלוקיו מעל כל במה בחיל, ברעדה ובעוז, לא עוד דור האנוסים, דור התקומה, דור האמונה, דור התחייה.

והדור הזה של "עם חיה וקם", מדיר שינה מעיני הקומץ הסהרורי, המופקר וחסרי האחריות, הקומץ הרואה בערכי היהדות: "סכנה", כפייה", "וירוס" – הקומץ שאיים להחריב את הבית גם על יושביו, שאיים לנתץ את המכנה המשותף, שפעל להרוס את היחד היהודי, שאיים לבטל את המדינה היהודית ולהציב במקומה מדינת כל אזרחיה.

הדור הזה, אחרי שלוש שנות ראינו רעה ותוגה, שנות ראינו ניסים וישועות, שנות ראינו תקומה וקוממיות, הדור הזה מתחבר לטלית ולתפילין, ואשר קריאת הקרב שלו היא הזעקה היהודית: "שמע ישראל", הדור הזקוף אשר גם אם אינו מניח על ראשו כיפה, ציציות הטלית הקטנה אשר מתחת לחולצתו מתבדרות ברוח.

הדור הזה זועק בתפילות הסליחות ההמוניות ובהפרדה מוחלטת: "אנא ה' הושיע נא" וחבריהם של בני הדור הזה משיבים מהשוחות ומהטנקים, מהמטוסים ומספינות הקרב, "אנא ה' הצליחה נא" וקול השופר הולך וגדל.

הקולות האלה מתחברים זה בזה, תפילה ומעשה, אמונה וגבורה, שופר וקריאת הקרב.

זהו קול של דור התחייה, דור התקומה, קול השופר שאי אפשר להשתיק, קול השופר ההולך וגדל עד מאוד.

ימי המלחמה שאין לה סוף כימי המדינה, המתקפה הבלתי פוסקת דומה לגלי הים, לעיתים חרישיים, שקטים ונמוכים, ולעיתים סוערים, גועשים ושוצפים.

זוהי מלחמה של מילים, של עלבונות, הכפשות, ביזיונות, לעג ובוז.

מלחמה של חיילים לא אלמונים, עטויי שכפ"ץ וקפל"ד, שבאשפתם רימוני רסס של שנאה, מרגמות של תיעוב, מטולים של זעם וטילים של איבה.

צבא ערוך ומוכן לכל קריאת "אחריי!" ולכל "קדימה, הסתער!" – מחנות חינוך מחדש ומשטרת מחשבות חזקה ואימתנית.

בובת הוודו של היהודי החרדי שירתה, משרתת ולדאבון הלב תמשיך לשרת את חיילי צבא השנאה המתדלקים את מאגרי התיעוב והשנאה כלפי אחיהם.

לכל אזרחי מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית עומדת הזכות החשובה להתגייס לשירות בצבא, כדי למנוע פרשנויות ודקדוקי עניות ייכתב הברור והמובן מאיליו, גם האחים החרדים, היראים, חובשי ספסלי בית המדרש, העמלים בתורה והוגים יומם וליל, ראויים לזכות זו, הנקראת בעיני העולם, חובת הגיוס.

אלפי אחים חרדים ממלאים בימים אלה את שורות הצבא, את חטיבות העילית, בצבא ההגנה לישראל.

לאחר 78 שנות עצמאות ותחיית העם השב למולדתו, החליטו בצבא, באופן עצמאי, או שמא בכפיית הדרג המדיני, להתאים את עצמם לצרכי בני התורה המבקשים למלא את הפלוגות, הגדודים, החטיבות, האוגדות, והצבא אכן החל בתהליך ההתאמות ע"ע נצח יהודה, החשמונאים.

בחבלי ובצירי הלידה של התאמת הצבא לצרכי האחים החרדים המבקשים להצטרף לצה"ל ולהיות חלק מהמצווה החשובה של שירות בצה"ל צפויות אנחות כאב, גניחות של ייסורים, תפילות ותקווה שהלידה תעבור בשלום, הרך הנולד יצא לאוויר העולם, יצעד עצמאי ויעמוד בזכות עצמו.

בתהליך החשוב המתרחש בשנים האחרונות לנגד עינינו, ישנם חריקות, ישנם קלקולים, ישנה למידה תוך כדי ההסתערות, ישנו רצון טוב הדדי והפקת לקחים, ברם, נדמה באחרונה כי יש מי שמתקשים מאוד לכבד את הפקודות הברורות המאפשרות לאחים החרדים לשרת על פי ערכיהם ואמונותיהם.

הקולות המסורתיים של צווחות ה"הדתה", "צבא משיחי" "מליציות של אלוקים", "תתי אדם ואוכלי מוות", קולות אלה הם נחלת שוליים שאיבדו את מעמדם בהשפעה על רוח צה"ל.

הלהט בו ארבו צלמי פפרצ'י של גורמים בצה"ל לצילום של בני תורה עוזבים את הטקס בו נשים שרות, כמעט וחלף, התדרוכים הקבועים נגד האחים בני התורה מישיבות ההסדר המתעקשים לקיים אמונתם, כמעט ונעלמו, כתבות התדמית המוזמנות של מערך דובר צה"ל להבלטת אג'נדות שאינן בקונצנזוס, התיישרו עם רוח צה"ל החדש, והתמעטו.

אלא שהרוח היהודית-ישראלית החדשה, המנשבת בעשורים האחרונים ומשנה את פניו ודמותו של צה"ל, קשה מאוד למי שראו עצמם כאדוני הצבא ואדוני הארץ.

תהליך החלפת האליטות בצה"ל מגיע לישורת האחרונה, חסמים רבים הוסרו, תקרות זכוכית התנפצו, הצבא מתאים עצמו לאופי המתגייסים, אך עדיין יש מי שמתעקש לחבל בתהליך העצום של שילוב האחים החרדים בצבא.

טוב עשה הרמטכ"ל כשתבע להסיר את הפאץ', לא משנה מה נושאו, טוב עשה הרמטכ"ל הנוכחי כהסיר כפפות המשי בטיפול ובהתייחסות לסרבנים, המשמעת היא נשמת אפו של צבא איכותי, ערכי ומנצח.

אלא שאל מול התהליך שעוברים בחברה החרדית ובצה"ל, ישנם אירועים בלתי נסבלים העלולים לערער את המכנה המשותף הנבנה בעמל רב וביגיעה מתמשכת.

החלטת תלמידי ישיבות ההסדר, העידית שבעידית בקרב חיילי צה"ל, אנשי הספרא והסייפא, שלא להפר את פקודת השירות המשותף ולא לעלות לנמ"ר שבו נמצאת פרמדיקית, בניגוד לפקודה, הובילה לתגובה בלתי חוקית בעליל.

אירוע חמור זה הוא תמרור אזהרה לעשרות אלפי הצעירים החרדים המבקשים להצטרף לצבא.

הטיפול בהפרת החוק על ידי מפקדים בצבא עלול לאשש את חששם של ראשי הישיבות וגדולי ישראל, החרדים לגורלו הרוחני של הציבור החרדי בתוך המערכת הצבאית.

אחרי משוכות ומהמורות גדולות נבנה בזהירות ה-יחד בין החברה החרדית לרשויות הצבא, אירוע זה המנוהל באופן מנוגד לחוק שצה"ל קבע, מערער את המסד המשותף.

אחרי התנהלות הצבא באירוע חמור זה, אין זכות מוסרית לעומדים בכיכרות להמשיך לירות בליסטראות של סחי ומיאוס, בחברה החרדית, אי אפשר לעמוד בכיכרות, להפנות אצבע מאשימה, לזעוק בגרון ניחר, "משתמטים, פרזיטים, עלוקות, שודדי הקופה הציבורית, סחטנים, רודפי בצע," אחרי שהצבא מתכחש לפקודה שהוא עצמו חתום עליה.

מדינת העם היהודי משנה פניה, צבא ההגנה לישראל משנה פניו, החברה החרדית משנה פניה, אסור לעצור את המהפכה החשובה המתרחשת לנגד עינינו, אסור לתת ללוחמי העד המתנגדים ופוגעים בתהליך החשוב והמשמעותי.

הודו לה' כי טוב, הלהביורים האנושיים הולכים ומתמעטים המובלת על ידי "לוחמי העד" של ספסרי הפילוג, השנאה, האיבה, סוכני המחלוקת וזורעי הפירוד אשר גיוס החברה החרדית לצה"ל מעניינת אותם כמו דובי הפנדה בסצ'ואן שבסין.

ממשלה חדשה חייבת ביומה השני לחוקק את חוק הגיוס, הזכות לשרת בצבא ההגנה לישראל היא זכות עצומה וחובה אזרחית.

עמנואל בן סבו

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני עדיין חי

בתוך שרידיי

ונהנה מכל רגע

העבודה היא כל חיינו

מכל צרה תוציאנו

העבודה היא לא ארנבת

היא לא תברח

אפשר לשבת

העבודה היא כל חיינו

אבל לא בשבילנו

במהלך חיי

עשיתי

כמעט כל מה שרציתי

אבל

לא כל מה שעשיתי

רציתי

ספטמבר 2026

אפתח בשורה האחרונה – אני ממליץ בחום על ספרו של ארי שביט: "בנט – שעת אמת". הספר מעניין, אפילו מרתק, קריא מאוד ובעיקר – זה ספר חשוב. וזה ספר שחשוב לקרוא אותו בעיקר בשבועות שנותרו עד הבחירות.

בניגוד לאופן שבו הוצג הספר בכלי התקשורת, אין זו ביוגרפיה של בנט. ארי שביט לא ערך מחקר היסטורי על תולדות חייו, לא נבר בארכיונים, לא ראיין אנשים ולא כתב את סיפור חייו של בנט. זו גם לא בדיוק אוטוביוגרפיה, כלומר זה לא ספר זיכרונותיו של בנט ושביט אינו סופר הצללים שהעלה את סיפורו על הכתב. הספר הוא בסוגה ספרותית מוכרת ומקובלת – ספר שיחות. אגב, אני פריק של ביוגרפיות, אך אני אוהב מאוד גם ספרי שיחות. בשנות ה-80 וה-90 הן היו פופולריות מאוד בישראל, ומי שהובילו את הסוגה היו מיכאל ששר ושייקה בן פורת, שערכו ספרים כאלה עם מדינאים, אנשי רוח ואנשי ציבור מובילים. ספרים דומים התפרסמו עם אישים בכל העולם.

ארי שביט הוא פובליציסט מחונן, אולי הטוב בפובליציסטים בישראל. הדבר אינו מתבטא רק במאמרי הדעות שלו בעיתונות, אלא בעיקר בספריו הפובליציסטיים המשובחים "בית שלישי", "להציל את ישראל" ו"מלחמה קיומית". בנוסף לכך הוא מראיין מצוין. אני זוכר סדרה מעולה של ראיונות עומק שלו עם אישים ישראליים במוסף "הארץ", לפני 20-30 שנה, שבהם היטיב להוציא ממרואייניו הן את ה"אני מאמין" שלהם והן מאפייני אישיותם כפי שבאים לידי ביטוי בסיפור חייהם. כך הוא נהג גם בספר זה, אך בהיקף שונה לגמרי – 100 שעות שיחה בשניים, שהניבו את הספר הזה.

הספר אינו מובא כשיחה, כשאלות ותשובות, אלא כמונולוגים של בנט, שהשאלות של שביט מובלעות בתוכן, אך הן נאמרות בגוף שני, בפניה אל ארי, בשמו. אחרי כל מונולוג ארוך של בנט, מופיע מאמרון קטן של ארי שביט שנקרא "מחשבות", ובו הוא מביא את התובנות שלו מדבריו של בנט. הערה סגנונית – בנט מרבה לדבר על העבר בלשון הווה. "אני נכנס... אני רואה... אני עושה..." על פעולות העבר, וזה צורם. זה לא קיים אצל ארי שביט, וחבל שהוא לא תיקן זאת במונולוגים של בנט.

הספר נפתח בסיפור יומו הראשון של בנט כראש הממשלה והחפיפה שלא היתה עם נתניהו. זו מעין הקדמה, לפני הפרקים. בפרק הראשון מספר בנט את סיפור חייו, מיהי משפחתו, סיפור ילדותו ונעוריו, שירותו הצבאי כלוחם בסיירת מטכ"ל וכקצין בסיירת מגלן, פועלו בעולם ההיי-טק, הטראומה של מלחמת לבנון השנייה, ששינתה את חייו והביאה אותו לחיים הציבוריים, ופועלו הציבורית, במטה של נתניהו, כמנכ"ל מועצת יש"ע, כמנהיג "הבית היהודי", כח"כ וכשר בממשלות ישראל.

בפרק השני מציג בנט בפרוטרוט את ה"אני מאמין" שלו. הפרק השלישי, הארוך ביותר והמרתק ביותר מספר על ראשות הממשלה. הפרק הרביעי – "היום הארוך ביותר" מתאר את חייו אחרי ראשות הממשלה ומתמקד בעיקר ב-7 באוקטובר, בפועלו ביום הזה ובמלחמה שאחריו ובתובנות שלו על המחדל ועל המלחמה. הפרק האחרון נקרא "תיקון", ובו הוא מציג את חזונו לתיקון המדינה, שהוא כרטיס הביקור שלו בבחירות.

הפרקים הסיפוריים הם המרתקים ביותר, אך הפרקים ההגותיים, ה"אני מאמין" והתיקון, הם החשובים ביותר, לטעמי.

דמותו של בנט, כפי שעולה מן הספר, היא בראש ובראשונה של פטריוט גדול, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אוהב בכל נימי נפשו את ארץ ישראל, את עם ישראל, את מדינת ישראל, את הישראליות, את היהדות, את העם היהודי באשר הוא. השקפת עולמו המדינית ביטחונית ניצית מאוד. הוא מאמין באקטיביזם ביטחוני יוזם והתקפי ומבקר בחריפות הן את דרכו של נתניהו והן את הדרך של צמרת המערכת הביטחונית בעשרות השנים האחרונות, שהתאפיינו בפאסיביות, חוסר יוזמה והתגוננות, ולכן הם הזמינו תוקפנות ודירדרו אותנו ל-7 באוקטובר. הוא איש ארץ ישראל השלמה, מתנגד למדינה פלשתינאית, מתנגד לנסיגות, מתנגד להסכמי אוסלו ולהתנתקות ורואה בהן שגיאות חמורות. אולם הוא שולל את הקנאות של מי שרואה רק את ארץ ישראל, ומתעלם מעם ישראל וממדינת ישראל, ובשם הנאמנות לארץ ישראל פוגע בעם ישראל ובמדינת ישראל. הוא מציג גישה מאוזנת החותרת לאחדות לאומית, שאינה אחידות, להסכמות לאומיות רחבות. הוא שולל את הפרובוקציות של קנאי הימין ואת המעשים הבלתי מוסריים שנעשים כביכול בשם ארץ ישראל. הוא מצדד בפתרונות שבהן לא נשלוט על הפלשתינאים ביו"ש.

את ה"אני מאמין" הכלכלי הוא פותח בכך שהוא תלמידו של מילטון פרידמן, אך בעיניי הוא יותר תלמידו של זאב ז'בוטינסקי, כי הוא אמנם מאמין גדול בכלכלה חופשית, כלכלת שוק, אך הוא דוגל מאוד במדיניות רווחה אחראית, המתקנת את כשלי השוק, מצמצמת פערים, נלחמת בעוני, מעורבת ביצירת שוויון הזדמנויות ופועלת לחיזוק הפריפריה הצפונית והדרומית.

בצד המשפטי הוא תומך ברפורמות, מבקר את האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, אך יוצא בתקיפות נגד הדרך הקיצונית, המהפכנית וההרסנית שהוביל יריב לוין, של מלחמת חורמה במוסדות המדינה ומערכת המשפט. הוא דוגל ברפורמה אבולוציונית, שתזיז את המטוטלת ביחסים בין הרשויות, לעומת המהפכה ששוברת את המטוטלת. הוא מציע רפורמה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר אחת ולתמיד את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים, בין הרשויות, ובחקיקת חוקה לישראל.

אחד הדברים שאהבתי בספר, הוא את הביקורת העצמית המאפיינת את בנט. בנט אינו מתבייש להודות – כאן טעיתי, כאן כשלתי, כאן אנהג אחרת. קשה לדמיין שיפוט עצמי כזה אצל נתניהו, למשל, וגם לא אצל מנהיגים אחרים. דווקא בשל כך, חסרה לי הכאה על חטא על חלקו בשיסוי נגד מערכת המשפט, ששיאה בסיסמת הבחירות "נפתלי יטפל בחמאס, איילת תטפל בבג"ץ." הרי זה בדיוק הסגנון של המהפכה המשטרית. נכון, האופן שאיילת שקד "טיפלה" בבג"ץ היתה הפוכה לזו של לוין. היא יצרה יחסי עבודה מצוינים עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, ובשיתוף פעולה איתה חוללה שינויים משמעותיים, ושינתה את הרכב בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, והכנסתם של שופטים שמרניים בכל הערכאות.

גדעון סער, שר המשפטים בממשלת בנט, המשיך את המהלך הגדול של שקד. היום בית המשפט העליון מאוזן, חציו אקטיביסטי וחציו שמרני, ההרכב השמרני ביותר בתולדות המדינה. העובדה שדווקא בית המשפט השמרני ביותר קיבל הכי הרבה החלטות "אקטיביסטיות" נובעת מכך שהממשלה והכנסת קיבלו החלטות בלתי חוקיות והחלטות שדינן פסילה בבג"ץ, מתוך רצון להביא למשבר חוקתי. אם כן, אכן, יחד עם שקד ועם סער, בנט הוביל דרך שונה לחלוטין מהמהפכה המשטרית, אבל במלל שקדם לכך, הוא היה חלק מהדה-לגיטימציה לשלטון החוק, וציפיתי שיביע חרטה על כך. לצד ביקורתו החריפה על הקנאות של המהפכה המשטרית, הוא מותח ביקורת חריפה לא פחות על הקנאות בקרב המפגינים נגדה, ובעיקר יוצא בחריפות נגד הסרבנות.

המסר החשוב ביותר של בנט, הוא החתירה לאחדות לאומית, אחדות שאינה אחידות, התובנה שהאיום הקיומי הגדול ביותר על המדינה הוא הקרע בתוכה, והמחויבות שלו כמנהיג לאומי היא בראש ובראשונה לאיחוי הקרעים בעם. חלק מהמהלך הזה הוא ביטול האוטונומיות הקיימות בישראל, בחברה הערבית, בחברה הבדואית בנגב, בקרב המיליציות האלימות של הקיצונים הלאומנים ביו"ש ובעיקר את ה"מדינה בתוך מדינה" של החרדים.

דומני, שהמחלוקת הגדולה ביותר בין בנט לאיזנקוט, היא בנושא ביטול האוטונומיה החרדית. מה שאיזנקוט מציע, הוא בעיניי "עוד מאותו דבר" במקום טיפול שורש, כפי שבנט מציע. ביטול האוטונומיות אינו נובע משנאה, אלא להיפך, מרצון לחדש ולשקם את הממלכתיות בישראל, כדי לאחד את החברה הישראלית. "חייבים לחזור לשפיות. לאזן, למתן, להרגיע. להפעיל קומונסנס, לחפש פשרה, לשאוף להסכמה רחבה. מה שאני מציע הוא לחולל בארץ מהפכה של שכל ישר. לרדת מהקנאות ולצאת מהקיצוניות ולהפסיק את הטירלול. מציאת האיזון הנכון בין הרשויות היא המעשה הראשון. זה לא בשמיים. זה לא בלתי אפשרי... הדמוקרטיה צריכה לכבד את הכרעת הרוב, זכויות המיעוט, זכויות האדם, שלטון החוק, ההפרדה בין הרשויות והמנהל התקין. על ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי, המקיימת חברה חופשית ומחויבת לשוויון, חירות – וכללי משחק מוסכמים."

היה מעניין מאוד לקרוא את סיפור ממשלת השינוי. אין ספק שבנט הוביל קו הרבה יותר תקיף ואקטיביסטי בתחום הביטחוני, כלפי חמאס ואיראן, מאשר ממשלות נתניהו. הוא הוביל מהלך שנועד לחסל את סינוואר וצמרת חמאס, אך ירידתו מהשלטון עצרה את המהלך האסטרטגי החשוב הזה. אני מאמין שאילו בנט היה ראש הממשלה, רבים הסיכויים שלא היה 7 באוקטובר.

יש בספר תובנות מעניינות מאוד של בנט על מנהיגות, על אחריות, על יוזמה, על יזמות, על אקטיביזם, אך תקצר היריעה מלהרחיב עליהם במסגרת מאמר זה.

בנט שולל את הדרך של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר-גולדקנופף-דרעי שדירדרה את מדינת ישראל מכל הבחינות ובכל התחומים, והוא מציג להם חלופה. החלופה שלו היא ימנית. ימנית ממלכתית. ימנית אחראית.

"קל לדבר על ערכים בבתי מדרש או בקתדרות אקדמיות. הרבה יותר קשה ליישם אותם בפועל במציאות של מדינה קטנה וצפופה, מלחמות א-סימטרית, עולם צבוע וחברה רבת-שבטים. לכן, אתגר המופת הוא קשה מנשוא. ובעניין הזה מצבנו לא די טוב. צריך לתקן. בשלב הראשון עלינו לצאת מהמשבר הישראלי הנוכחי, שהוא אחד החמורים שידענו. בשלב השני עלינו להניח את היסודות לחזון המאה. אנחנו צריכים להשיק תהליכים של החלמה, יצירה, בנייה מחדש והתעצמות, שהאופק שלהם הוא ישראל כמדינת מופת בשנת 2048."

האם למדתי משהו חדש על בנט? מצאתי אצלו עומק אינטלקטואלי שפחות הכרתי עד כה.

בטרם קראתי את הספר, ראיתי בבנט את המועמד הראוי ביותר היום לראשות הממשלה. קריאת הספר חיזקה מאוד את דעתי זו.

* ארי שביט, "בנט – שעת אמת", הוצאת כנרת, זמורה ביתן, תשפ"ו 2026. 272 עמ'.

צום, תור, ויכוחים, בדיקת דם, זה הסדר, התהליך, הנורמה. אין יוצא מן הכלל. ככה זה ואם זה לא כך, אז זה לא קופת חולים. היום הבדיקה היא שלי. "בדיקתך מיוחדת," – נאמר לי, "ומתבצעת אך ורק במרפאת המושבה בירושלים, ירושלים דרום." אך אני גר באבו גוש.

ב 7.30 בבוקר אני ברכב, נוסע לכוון ירושלים. הרוח חודרת מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה. איזה יום נפלא. אין כמו צינת הבוקר בהרי ירושלים ליקיצה בריאה ומהירה, היא מתגנבת מבעד לבגדים מלטפת ולוחשת, קום, סע, טייל. ניחוח הפריחות באוויר ואתה מרגיש מסומם ונכון לכל הרפתקה ואכן ,הרפתקה נכונה לי. הבדיקה. התנועה זורמת, החנייה מחכה לי בפינת הרחוב ובשמונה אני מתייצב באולם ההמתנה מול חדר האחות.

האולם ריק, אין איש מלבדי, הדלת פתוחה. אני מציץ, אישה צעירה כבת 30, לראשה חיג'אב, כראוי למוסלמית, מאופרת למשעי, עפעפיים מסקרה, לחיים סמוקות, פה חושני מבורך, שפתיים מלאות ואדומות, ישובה על כיסא, משוחחת בהתלהבות בערבית בסלולרי.

"סליחה, אפשר להיכנס?" אני שואל.

היא מנידה ראשה בחיוב, אני מתיישב ומניח על השולחן את הכרטיס המגנטי ומחכה.

"יש לי קליינט," היא אומרת, "אחזור אלייך בעוד 5 דקות." מניחה את הסלולרי, מרימה את הכרטיס מתבוננת ומכריזה:

"אה, פייטלברג, אתה מגרמניה!" היא קובעת, כשחיוך ממזרי שכולו אומר, עוד אחד מאלה שבאו לתפוס את מקומי ב"בילאדי" (מולדתי.)

"לא אני מכאן." אני עונה,

"מכאן איפה?" היא ממשיכה.

"נולדתי כאן." אני מכריז, "ומהיכן את?"

היא, מופתעת, עונה ,"אני מירושלים."

"ומה שמך?" אני ממשיך.

"הלה עמאני."

"אה יפה, הלה כמו חלה. ובמקור, הורייך והורי הורייך מערב הסעודית?"

"לא, חס ושלום," היא עונה, "עמאני, אנחנו מתימן, עמאני זה מתימן."

"ובירושלים איפה את גרה?"

"בגבעה הצרפתית," היא עונה. "ואתה?"

"אני, באבו גוש."

"אה אתה מתכוון בית נקופה על יד אבו גוש?"

"לא, לא, אבו גוש, הכפר, את מכירה, נכון?"

"כן, כן," היא עונה ונראית מבולבלת. משהו כאן מוזר, התהפכו היוצרות. היא ממשיכה ושואבת מדמי, מדביקה פלסטר על זרועי ואומרת, "וואלה! פייטלברג באבו גוש."

"כן, ועמאני, בגבעה הצרפתית." אני עונה.

מבטינו מצטלבים ושנינו פורצים בצחוק.

נחום פייטלברג

על "איה הג'ינג'ית באמריקה"

הוצאת לשון, 2025, 154 עמ'

הספר שלפנינו הוא המשכו של הספר "איה הג'ינג'ית" שראה אור ב-1960, ובו אנו פוגשים את שני הגיבורים העיקריים – איה בת ה-17, ואחיה הקטן נלי (שמו עמנואל, אבל לא מתאים שם כל כך ארוך לילד קטן), זה שבספר הקודם קרא בשקיקה את יומנה החסוי של אחותו, והרשה לחבר שלה, אורי, להציץ בו תמורת חמישה בולים לכל הצצה.

בספר שלפנינו מלבד שני האחים, לאחר הגעתם לנמל התעופה בניו-יורק, הם מצטרפים למסע בתוך ארצות הברית יחד עם אורי, סטודנט להנדסת מחשבים, החבר של איה, סיגל גולדשמיט הענקית, שנסעה לארצות הברית עם אורח בביתם בשם ג'ק ליברמן, שרצה מזכרת מארץ ישראל, ולקח אותה לארצות הברית, נשא אותה לאישה, והיא התגרשה ממנו כי הוא נודניק וקמצן; בעל הרכב – יהושע, שוקה, קצין בסיירת, שסיגל מבקשת להפוך אותו לאהוב ליבה, למרות שהוא נמוך, והיא ענקית.

מה הסיבה שנערה בת שבע-עשרה, ואחיה הקטן הורשו לטוס לאמריקה הרחוקה? ובכן, כיוון שאהוב ליבה של איה נסע לאמריקה ללמוד מחשבים, איה נהגה לטלפן אליו בלי הרף, וחשבון הטלפון היה כל כך גבוה, שכבר עדיף היה שתיסע לשם, ושהאח הקטן ישגיח עליה שלא תתקרב יותר מדי לחבר שלה, אורי.

מי שאמור לקבל את פניהם של שני הילדים הוא הדוד חצקל, אח של אימא של אימא של איה. אלא מה? במקום לחכות לילדים בנמל התעופה, הוא חיכה להם בנמל הימי, כי הוא היגר לאמריקה לפני חמישים שנה באונייה. איה מצלצלת משדה התעופה לאורי, וזה מציע להם לעלות על מונית ולנסוע אליו בברוקלין (במקום בברונקס, שם גרים חצקל ואשתו הלן). כבר בלילה הראשון נכשל נלי בתפקידו – הוא מתעורר באמצע הלילה ורואה את אחותו ישנה ליד אורי על הרצפה.

כאן ברצוני להעיר, כי לא הבנתי איך סיפור כל כך מלבב כמו "איה הג'ינג'ית באמריקה" נשכח במשך שלושים שנה, ובמקרה צץ ועלה במחשב, וכן בזכותה של עדנה, בתו של פוצ'ו, צורפו לכתב היד איוריו הנהדרים של אורי ויסלר.

הערה שנייה: הספר מוכיח כי "החלום האמריקאי" הוא על הרוב בלוף – הן אורי והן חצקל ממש עניים: אורי מתגורר בדירה פיצפונת, שרצפת חדר הרחצה גורמת לשיטפון בדירה מתחת, ואילו חצקל והלן גרים בברונקס בקומה שישית בלי מעלית, אין להם דרך להלין את שני הילדים, כי את המיטה המתקפלת, שחסרה רגל אחת, מכרו, ולא נותר אלא להלין את נלי על כורסה, ואת איה על ספה, ירושה מאביה, שתמיד עטופה בניילון.

הערה שלישית: מאחר שהספר נכתב לפני שלושים שנה (כלומר, בשנות התשעים של המאה הקודמת) מורגש עד כמה באותם ימים הייתה גאווה להיות ישראלים – בכל מקום הם מצהירים שהם מישראל, ומתקבלים באהדה, רק פעם אחת נלי עיצבן פקיד דואר, וכשזה שאל מאיזו ארץ בא הנודניק הזה, הוא ענה – "ממצרים."

בבית בו גרים חצקל (באמריקה קוראים לו צ'רלי) והלן גרה אלמנה, אימו של ג'ונתן גולדשמיט, סטודנט לווטרינריה, שמעוניין באיה, אבל היא מכריזה שיש לה חבר. וזה ממש לא מתקבל על הדעת, הרי באמריקה יש תעשייה ענקית שעוסקת בכלבים – מזון, בתי מלון, מכוני יופי, בתי קברות – הכול לכלבים. מי שמתחתנת עם וטרינר – חיי פאר מיועדים לה.

על כל צעד ושעל החמישה פוגשים ישראלים – בבית הקפה "הבה נגילה", במכונית שעוקפת אותם בצורה מסוכנת, וזוכה לגידוף עסיסי, הנהג עונה בעברית: "אתה חמור בעצמך!" מיקי מאוס בדיסנילנד הוא ישראלי תימני וכו'. והפתעה: בחנות שמדברים ערבית, מסתבר שהמוכר הוא יהודי מלבנון, וכשנודע לו שהם מישראל, הוא מעניק להם מתנה.

אנרי ברגסון לימד אותנו כי כישלון בהתקדמות אוטומטית גורם לצחוק, ולכך יש המון דוגמאות בספר: חבר בשם ולדיסלב, מהגר לארה"ב מרוסיה, יודע רק רוסית ויידיש, מבקש את עזרת גיבורינו לקנות ז'קט חדש. בידיו רק עשרים דולר, והז'קטים עולים שלושים. בחנות אחת הוא רואה ז'קט מהודר שעליו מחיר – 7 דולרים. הוא מבקש לקנותו, כשאישה באה וטוענת שהז'קט של בעלה. והרי ולדיסלב היה ראשון, ולכן מגיעה לו "המציאה", והוא מוכן ללכת מכות עם בעל החנות, עד שמגיע חצקל, שיודע לקרוא אנגלית, ומסביר שזאת לא חנות בגדים אלא חנות לניקוי יבש. ומדוע התאחר חצקל לבוא לחנות? משום שחיכה בתור להחנות את המכונית בחנייה היחידה שבה המדחן מקולקל.

דוגמה נוספת: חצקל רוצה לבקר את אחיו, שמחה, הגר בברוקלין, והוא בטוח שהוא יודע אילו רכבות עליו להחליף, ובאילו תחנות עליו לרדת, כי כבר עשה את המסע הזה לפני שבע שנים. לאחר התפלנטרות של יום שלם, הוא חוזר הביתה בלי לבקר את אחיו. אורי, החבר של איה, אומר ששמחה גר קרוב אליו, והרי איה ונלי יודעים להגיע לשם תוך מחצית השעה. ליוצאי מזרח אירופה קשה להתמודד עם מעקשיה של הרכבת התחתית, לכן עוברות שנים עד שאחים נפגשים. מסתבר שגם לפני שבע שנים, חצקל לא הגיע לאחיו.

דוגמה שלישית: מטרתו העיקרית של נלי במסע הזה לארצות הברית היא ביקור בדיסנילנד, אבל איך מגיעים לצד השני של ארצות הברית? חבר בשם יהושע נוסע ללוס אנג'לס, ומעוניין בטרמפיסטים כדי שישתתפו בהוצאות הדלק. יהושע הוא קומבינטור, משיג ציוד קמפינג ללא תשלום משום שהוא מצליח להחתים עשרה בני אדם (ביניהם – חצקל!) על "דיינר'ס קלאב". למרות שמד הדלק מתקרב לאפס, הוא ממשיך לתור אחרי תחנת דלק זולה, כי 28 סנט לגלון – יקר מדיי. הוא ממשיך לנסוע ממש על אוויר, ומוצא תחנה שכתוב באותיות גדולות 24. הוא ממלא את טנק הדלק, ועוד ג'ריקן, כשמסתבר לו שזאת התחנה הכי יקרה – 30 סנט לגלון. איך ייתכן?, ובכן בשלט הגדול היה כתוב שהתחנה פתוחה 24 שעות ביממה, ולא 24 סנט לגלון דלק. איה עושה מה שצפוי מהקורא: היא מתפרצת בצחוק למפלתו של השוויצר.

דוגמה רביעית: יהושע מבקש להקטין הוצאות, לכן הוא נוסע בדרכים העוקפות כבישי אגרה. הם מצוידים באוהל ומזרנים מתנפחים, ומבקשים ללון בפארקים, אבל בשער הפארק גובים עשרה דולרים על חניית המכונית והקמת האוהל. יהושע מתחכם, ומחפש כניסה שלא דרך השער הראשי. הוא שמח שעקץ את השיטה, אבל מתברר שבמקום עשרה דולרים, שהיה אמור לשלם, הוא מוצא דו"ח על החלון על סך 20 דולרים על חניה ללא רשות במקום פרטי.

הספר חושף בקיאות גדולה בטופוגרפיה ובאתרים של ארצות הברית הגדולה, בקיאות שאיננה נסמכת רק על קריאת ספרים – פוצ'ו עצמו יצא למסע מחוף לחוף בארצות הברית מיד אחרי שסיים את לימודיו בפקולטה לחקלאות. כיוון שהיה אז "תפרן" ללא תקנה, מצא דרך להוזיל לעצמו את השהייה במקומות המדהימים שארצות הברית מציעה לתייר – והיא לשלוח גלויות לעשרות חוואים יהודים המפוזרים בארץ זאת, כשהוא מציג עצמו כמי שרוצה ללמוד על ההתיישבות החקלאית היהודית בארה"ב. החוואים היהודים אירחו אותו בהמון אהבה והעניקו לו אירוח חם. חמשת הצעירים שלנו מנסים את מזלם, כמו פוצ'ו לפני עשרות שנים, ובאמת הם מתקבלים בהמון אהבה (כבר כתבנו – היו ימים אחרים ביחס לישראל באמריקה, ובעולם בכלל).

אדלג על ביקורים אלה, שתיאורם מעורר גלים של צחוק, ואעבור אל ביקור אחד שגרם להם להמון עגמת נפש, ולקורא התפרצויות של צחוק: החמישה מגיעים למדינת אוהיו, אל כפר בעל השם המפוצץ – "ז'נבה", שם אמורה להיות החווה של היהודי איזידור רוט, אלא שהוא מכר את החווה, וגר אצל בתו בעיר במרחק של 30 קילומטרים. נוסעים לשם, אבל שמו אינו מופיע בספר הטלפונים. לאחר בילוש הם מגיעים לבתו ששמה גוזו, אבל היא לא יכולה לארח אותם כי היא נוסעת לבית החולים לבקר את אביה הזקן והחולה, ומזמינה גם אותם, כי זה יכול להיות אירוע מכונן עבור אביה לקבל משלחת ישראלים. כאן מופיעה תמונה עשויה לתלפיות, כיצד הזקן הסנילי, אינו מבין מה רוצים ממנו, כשהוא מעוניין רק במרק שבו טבולות פיסות לחם, ואחר כך, כשמובא צלם לצלם את האירוע, הזקן מתעקש להוציא את השיניים התותבות. גם למחרת היא לא יכולה לארח אותם, אבל דורשת מהם להשתתף בהלוויה שבה ישתתף גם ראש העיר. נישאים נאומים על פועלו של האיש ודורשים גם מהישראלים לשאת דברים. כשיהושע נושא נאום ציוני לעילא, איה מתפרצת בצחוק, שהתפרש בקהל כבכי, ובאמת רבים בקהל הזילו דמעה. הם מחליטים שדי להם מאיזידור רוט, ובורחים מההלוויה, אלא שנודע להם, מאוחר מדי, כי גוזו הזמינה קייטרינג כדי לארח אותם לארוחה, ובדיוק אז הם נעלמו.

יש בספר עוד חוויות שמעוררות צחוק כמו אישה בכותונת לילה מנסה לעצור מכונית, כי בעלה, נסע, ולא שם לב שהיא לא עלתה בקרוון הנגרר; כמו החלומות להתעשר בהימורים בלאס וגאס, שבה רק נלי לא הפסיד כסף כיוון שמפאת גילו לא הורשה להמר, כמו האירוח במשפחה יהודית ב"לייבור דיי", שבו צולים תרנגול הודו ענק, אבל יש המון "תרבות" (אינספור צילומים) לפני שטועמים משהו; כמו ביקור במסעדה איטלקית "אכול כפי יכולתך", שגורמת לשימוש חוזר בנוחיות ובדלי הקאות, שאחריה מוזמנים גיבורינו למשפחה יהודית שהזמינה ארוחה בדיוק מאותה מסעדה.

עיצוב הדמויות הוא נפלא, במיוחד מרתקת דמותה של סיגל הענקית, אשר בלילה לרגליה אין מקום באוהל. היא מקווה למצוא בן זוג שיחזיר אותה לארץ. בתחילה היא נטפלת ליהושע הנמוך (והקמצן!), אחר כך נטפלת לג'ונתן, שאצלו היא אפילו מבקשת ללון, וזה מוכן לשלם את החוב שלה לקופה המשותפת בתנאי שיפטרו אותו ממנה.

מספרים על וולטייר שאמר כי שתי מתנות קיבל האדם: התקווה והשינה, ועמנואל קאנט, החכם באדם, הוסיף למתנות את הצחוק. פוצ'ו קיבל את המתנה הזאת בשפע, וכיוון שליבו טוב, חילק אותה בנדיבות לקוראיו בכתביו. תודה לך, פוצ'ו!

משה גרנות

ילדותו של יוסקה המרסק

ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק

אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.

הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.

יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים."

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.

אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה"טומברה", עגלת הדו-אופן שלו, את ה"טנקות", הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.

האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.

הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: "הושא אל-עטאר", הבשם, מוכר התבלינים, או גם "איליביסקי" – זה שמשקה... אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.

כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.

זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.

ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח'ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירותיהם הטובים כדי להביא ל"סולחה" בין החמולות היריבות.

מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.

לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.

כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.

כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.

כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.

דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תרכ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר'ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבותיהם ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעותיהם, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.

נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.

לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.

נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.

את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.

לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.

כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה."

אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל"מפופו" של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.

פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.

מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.

האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.

וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.

מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.

יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: "מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג'מוסים שאותם תירעה בביצה!" – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.

המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: "גולדשטיק הנבל!" – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי "רוטשילד", ומצידו: "שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!"

לפי מקורות אחרים אמר לו: "הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!"

תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.

כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.

אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, "חנות" מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג'ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:

"אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?"

מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.

יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.

כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.

גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: "כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג'מוסים זרמתי!"

בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.

לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברותיה הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.

גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.

כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.

הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.

זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.

מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהותיהן כדי להתגבר על הכינים.

ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.

יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי "רוטשילד", פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.

משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.

ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמותיה הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.

כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערותיה אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערביה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.

"מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת beduine comme une [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?" שאל אותה אביה, בוריס קלדם.

"מן, מון פאפא, מן." ענתה. "לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר."

"כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]" אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. "אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג'וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]"

אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.

מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.

לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.

"תתפלל גזלן, תתפלל!" צעק לו אביו מלמטה. "הרגע האחרון שלך הגיע!"

"חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.

מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.

לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.

למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.

דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג'יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.

"אם היית קורא גרמנית," אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, "היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!"

זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. "יוסקה," סיפר לימים דודי, "היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!"

למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.

מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את "בית האיכר" שלנו במאותיהם, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.

לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.

מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.

יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו "פארפלוכטה יודע!" – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.

פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!

את הכסף תפר בסוליות נעליו.

יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.

לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטותיהם, סתם את פיותיהם בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.

והוא השתדל מאוד להשכיח מזכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: "אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!"

יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט".

כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.

הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר "דאנקע שיין", "פיל דאנקע", "ביטע שיין", אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.

כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.

לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: "לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח..."

אמר לו אלכס: "אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה."

"מה איתך? אני מחר מוכר אותו!" שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.

לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.

משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.

יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

* שלום לאהוד. היום הספקתי להתפנות מעט ולרפרף על עיתונך האחרון (2192), שם ראיתי את מה שכתב נחום פייטלברג על גוי של שבת, ונזכרתי שגם אני הייתי פעם גוי של שבת. החלטתי לספר לך.

אתחיל בכך שמכל סביי וסבותיי זכיתי לראות רק את סבתא פאולינה, אימה של אימי.

סבא אחד נרצח ברומניה על ידי אנשי "משמר הברזל" בינואר 1941 בימי "מרד הליגיונרים". סבא שני מת מוות טבעי ונקבר גם הוא ברומניה. סבתא אחת נרצחה באשמת "ממשלת המנדט" הבריטית (בעזרת כמה משת"פים), היא היתה אחת מהקורבנות של הטבעת ה"סטרומה".

רק הסבתא פאולינה זכתה להגיע לארץ אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, והיא כמובן באה לגור איתנו, בביתנו בשכונת אליעזר.

אבא הקצה לה פינה בבית והסביר לה "זו הפינה שלך, זו המיטה שלך, כאן תנהגי כרצונך אבל הבית הזה הוא בית חילוני, ואל תנסי להחזיר אותנו בתשובה."

סבתא פאולינה צייתה, אבל מדי פעם, בשבתות, היתה קוראת לי ומבקשת, "בבקשה תדליק פה, בבקשה תכבה שם." ועוד כל מיני.

אני כמובן עשיתי כבקשתה, אבל מאוד כעסתי על כך שעשתה אותי "גוי של שבת".

בברכה.

עמי עתיר

גוי של שבת בפנסיה

* מוטי הרכבי: שתי מדינות מהים ועד לירדן. שמעתי לא פעם שכשנשאל איש שמאל האם הוא תומך במדינה פלסטינאית? שאלה פשוטה שאמורה לקבל תשובה פשוטה כן או לא. אבל כמעט תמיד התשובה מתוחכמת. אני נגד מדינה דו לאומית. אז מאחר וקשה לקבל תשובה ברורה, אז הרשה לי לעזור לשמאל ולהבהיר למה התכוונה.

המסר הוא שבין הים לירדן (זוכרים from the river to the sea ) יקומו שתי מדינות. האחת יותר קרובה לים שתקרא בינתיים ישראל, זו תהיה מדינה דו לאומית בה עבאס, טיבי ושאר המפלגות הערביות יהיו בקואליציה ויוכלו להטיל ווטו על כל החלטה שתהיה טובה לרוב היהודי. 

המדינה השנייה תהיה מדינה על טהרת הערבים מוסלמים, מדינה שמטרת העיקרית תהיה השמדת הרוב היהודי במדינה הראשונה (זוכרים את עזה).

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!