חכם אחד טייל להנאתו באחד הימים, לצידו שמשו הנרגש, השותה בצמא כל הבל פה, כל הנפת אצבע, כל אנחה, כל תג ופסיק.

בהגיעם ליד אחד מפחי האשפה הישנים ברחוב הסמוך לבית החכם, נעמד החכם והתבונן בלהקת חתולים מאושרת הבולסת מאכלים בתוך הפח הפתוח.

"אתה שומע את מה שהחתולים אומרים," שאל החכם את שמשו וזה הביט בו תוהה בינו לבינו, האם נטרפה על החכם דעתו או שמא אינו מכירו באמת.

"אני שומע אך איני מבין," השיב השמש.

"אוהו, "החל החכם לשאת דברו, "הם מאושרים ולועגים לנו בני האדם, הם מביטים בנו כשהאוכל בין שיניהם, ופניהם זחוחות, 'אתם בני האדם עמלים, מתייגעים, מתפללים שירד גשם, שהחיטה תצמח, שהטוחן יטחן, שהאופה יאפה, שהלחם יגיע למדפי החנות, שתגיע בזמן לקנות בממון עליו התייגעת, ורק אז תשב לסעוד את הלחם.' החתולים לועגים לבני האדם ואומרים: 'לנו המזון זמין, נגיש, בשפע וללא תמורה כלשהיא, המאמץ היחיד הוא בהפעלת הלסתות.'"

השמש נתן עינו בחכם בעל העיניים הטובות ואמר: "אינני מבין את שפת החתולים, אך אני מבין שהסחי והמיאוס אותו הם אוכלים הוא מעדן עבורם ועבורנו אשפה, אנחנו מאושרים מהחתולים על אף היגיעה הרבה. החתולים התרגלו לצחנה, לסחי, למיאוס והם מאושרים בחלקם, לחיות במדמנה, אשרינו שאיננו מתרגלים למציאות זו."

הוריד החכם את משקפיו מעל חוטמו, טפח על שכמו של השמש ואמר: "צדקת ממני."

כמו החתולים שהתרגלו לצחנה ולזוהמה, לסחי ולמיאוס, לדאבון הלב, גם חלק מהאחים שלנו התרגלו.

התרגלו לחרף, לגדף, לנאץ ולקלל ראש ממשלה ושרי ממשלה, נבחרי ציבור, לרדוף אחריהם, להסית נגדם, להעליל עליהם עלילות כזב ורמייה.

התרגלו להשתמש בתארים, בדרגות, באמונה כי הם ורק הם אדוני הארץ, השולטים במוקדי הכוח ופועלים מפוזיציה.

התרגלו לאחוז בשלטון כמעט ללא מיצרים בתקשורת, בנרטיב, בהחלטה מה יהיה הסיפור הישראלי-יהודי, עיתונאים היו לתועמלנים, פרשנים לדוברי מפלגות ומגישות למומחיות למוסר אנושי.

התרגלו לחלל את הקודש, לשחוט פרות קדושות, לפגוע במשפחת השכול, לחלל את יום הזיכרון, לעודד סרבנות, לפגוע בלכידות הצבא, לפגוע בחוסן הצבאי והלאומי.

התרגלו לשיח גרדומים על אהבת המולדת על תנאי, על איום בנטישה, במשיכת ההשקעות מהמדינה, בפגיעה בחוסן הכלכלי.

התרגלו ללבוש גלימות של צדק יושר ואמת ולפעול תוך גלגול עיניים אומנותי, ולהתנהל כסניף פוליטי של מפלגת שמאל רדיקלי.

התרגלו להאשים את אריות האומה, גיבורי ישראל כרוצחי תינוקות כתחביב, כמבצעים פשעי מלחמה, רצח עם, כמדכאים ומנשלים, כמפלצות במדים.

התרגלו לפעול נגד המדינה ואזרחיה מול אומות העולם, להבאיש את ריח המולדת ומנהיגיה בעולם, להעניק "תחמושת" לארגוני האנטישמיות בעולם נגד היהודים.

התרגלו לחרמות, להשתקות, להדרות, לניכור, לשנאות, להרחבת השסע להעמקת התהום הפעורה, לכמעט יש איש באחיו, מרי אזרחי, מלחמת אחים.

התרגלו, לדבר על יהודה וישראל, על הפקרה, על השחתה, על הם ואנחנו, על "אתם לא האחים שלנו," על הניכור היהודי והישראלי.

הם התרגלו כמו החתולים ההם, עם המדמנה, הסחי והמיאוס, יש לאזרחי מדינת ישראל הזדמנות, ביום הבוחר, להבהיר – תם עידן מדמנת החתולים, איננו חתולים, אנו מסרבים להתרגל לצחנה והזיהום המוסרי, לעוול ולעיוות, לשנאה והחרם, זה בידינו.

בעת כתיבתי את הביוגרפיה "החלוץ מאיספהן" המספר את סיפורו של החלוץ משה אביטלי ממייסדי מושב אביטל בחבל התענך, נחרדתי כשסיפר לי בטבעיות כי היהודים היו נזהרים מאוד מאוד בהסתובבם בשווקי איספהן לבל יגעו בפרי או בירק, "אם נגעת בתפוח בארגז היה עליך לקנות את כל הארגז, כי אתה יהודי וטימאת את הארגז," סיפר היהודי מהגולה הדווייה שחווה אנטישמיות אך לא ידע לקרא לה בשם.

ניג'יס, מושג מוכר בשפה הערבית ופירושו טמא, כמו כלב חזיר, צואה, הבא במגע עם הניג'יס חייב להיטהר, ואסור לו להתפלל טרם שייטהר מהטומאה של הניג'יס.

נזכרתי בסיפורו של החלוץ מאיספהן, משה אביטלי כשהתוודעתי ברשת החברתית לפגישה הטעונה של ח"כ יהודי עם חלק מאזרחים מוסלמים.

ח"כ, יו"ר וועדת החינוך בכנסת, יהודי, צבי סוכות, הגיע מתוקף תפקידו, לעמוד מקרוב אחר אופי חינוך ילדי העיר הבדואית רהט, אשר חלק מתושביה נשואים לנשים עזתיות, עיר החמאס.

ח"כ סוכות הגיע בליווי משטרה, נושא דגל ישראל, לבחון את החומר הנלמד בבית הספר "אל נאג'ל", ברהט היו מי שסברו כי מדובר בפרובוקציה מתוכננת לקראת הבחירות.

המחאה נגד ביקור ח"כ סוכות לגיטימית, זכותם של התושבים למחות על מה שהם מכנים פרובוקציה, זכותו של ח"כ סוכות לבקר במקום מתוקף תפקידו, התגובה של השבתת בית הספר היא מחאה לגיטימית.

מה שלא לגיטימי ואף גובל באנטישמיות, הוא התגובה של חלק מתושבי רהט אשר החליטו לפזר חומרי ניקוי ולהגיע עם מגבים ומטאטאים לקרצף את הנתיב בו פסע ח"כ סוכות אשר לדבריהם הוא ניג'יס, טמא ויש לטהר את הרצפה אשר עליה פסע ח"כ סוכות, היהודי הטמא והמטמא.

האנטישמיות הגלויה נגד ח"כ סוכות לא עוררה זעזוע, סערה, לא פתחה מהדורות, לא קיימה פאנלים, לא עוררה שיח.

באירופה הנוצרית בימי הביניים הופרדו היהודים מהנוצרים תחת הכותרת טמאים, ונרדפו בעקבות עלילות דם שהופצו בשל טומאתם, בגרמניה הנאצית תוארו היהודים כ"גזע טמא" המאיים על הגזע הטהור, הארי, תעמולה נאצית שהובילה לרדיפות וסופה השואה, ברהט כנראה מכירים את היסטוריית הניג'יס.

במדינות האסלם נחלקו הרואים ביהודים טמאים המחייבים היטהרות או שמא די בהבעת עקימת אף ואין צורך בהיטהרות גופנית.

המוסלמים הסונים קבעו שיהודים אינם טמאים מבחינה גופנית ולכן אין להיטהר כשנוגעים בהם, היהודים טמאים מבחינה פולחנית, בעוד המוסלמים השיעים רואים ביהודים טמאים מבחינת ההלכה, טומאה המחייבת טהרה. ברהט מוסלמים שיעים או סונים, עבורם היהודי הוא ניג'יס.

האנטישמיות המוסלמית של חלק מתושבי רהט, אשר נהגו בתחליף למועל יד, לצעידת הברווז, לטלאי הצהוב, בהתייחסם ליהודי ח"כ סוכות כניג'יס היא נוראה.

קו ישיר מחבר מהמופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אלחוסייני אשר נפגש בברלין, לפני שמונים וחמש שנים, עם הצורר הנאצי אדולף היטלר, שידר מגרמניה תעמולה אנטי יהודית, פעל למנוע הצלת ילדים יהודים מאירופה הבוערת – לעיר רהט, בה חלק מתושביה סבורים עדיין כי היהודים ניג'יס, טמאים.

קו אחד מחבר בין הרואים ביהודים טמאים לרואים ביהודים פוגעים בגזע הטהור, הגזע הארי.

ברהט מכירים את היסטוריית הניג'יס היהודי, ולא נמצא שם טהור אחד שיזדעק אל מול האנטישמיות הנוראה.

הימין מנצח בבחירות במדינת ישראל זה עשור רביעי, מנצח ולא מצליח למשול, לשלוט, לממש את ערכיו הלאומיים, את אמונותיו, את האידאולוגיה שבשמה הוא נבחר.

אחרי שראשי נבחרי הציבור של מפלגות הימין הצביעו תמיד על האשמים בכישלון מימוש הבטחותיהם לבוחר והאשימו את שופטי בית המשפט העליון, דרך היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה, ראשי מערכות הביטחון, הרמטכ"ל דרך ראש השב"כ וראש המוסד, ראשי האקדמיה, התקשורת, ועד לנשיא המדינה, הגיע הזמן לתבוע מהם משילות ומימוש הערכים אשר בשמם הם נבחרים.

דווקא בימים אלה, חודשיים טרם הבחירות, גוש הימין חייב להתכנס, להקים ועדה מיוחדת, ראשונה מסוגה בישראל, ועדה שתמפה אנשי איכות, מקצועיים, בעלי אידאולוגיה שמרנית, הרואה עין בעין עם האידאולוגיה והערכים הימניים.

תפקידה של הוועדה יהיה להציע נשים וגברים הראויים לאייש את הפקידות המקצועית הבאה, מעגלים מעגלים של התאמות ואלטרנטיבות ראויות.

מיפוי המתאימים לתפקידי מפתח כמו שופטי עליון, מפכ"ל, מבקר, יועץ משפטי, מבקר המדינה, פרקליט מדינה, רמטכ"ל, ראשי מערכות צבאיות, שגרירים.

על הוועדה למפות נושאי תפקידים ציבוריים אשר יעמדו בקריטריונים של ועדות האיתור, לבחור את אנשי המקצוע המתאימים ביותר שלא דבק בהם רבב, שלא נמצא בהם דופי.

לרשות ממשלת ישראל הבאה, אשר תיבחר באופן דמוקרטי, יעמוד מאגר של אנשי מקצוע ראויים, הממשלה תוכל לא רק להיבחר אלא גם למשול במינוי הפקידות המתאימה, אשר תסייע לממשלה לממש את ערכיה ואמונותיה אשר בשמם היא נבחרה.

המציאות בה ממשלה נבחרת אך מסונדלת ומחושקת על ידי פקידות מקצועית המוטה פוליטית ופועלת מפוזיציה, המעקרת את יכולותיהם של נבחרי הציבור לממש את רצון בוחריהם – היא בלתי נסבלת, מאגר הפקידות המקצועית יאפשר לממשלה הנבחרת, מיומה הראשון, להציב את הפקידות המאפשרת במשרדים השונים לטובת אזרחי מדינת ישראל.

שוו בנפשכם היכן היתה נמצאת מדינת ישראל אם חלק מהפקידות המקצועית לא היתה מציבה חסמים, מערימה קשיים, מייצרת מהמורות.

שוו בנפשכם להיכן היו מופנים המאמצים, המשאבים וההשקעה הרבה במקום להתעסק במאבק בפקידות לעומתית, לאלו הישגים היתה מדינת ישראל מגיעה.

מדינת ישראל של אחרי ימי ניסיונות ההפיכה הצבאית, החברתית שנבלמה ברגע האחרון, מדינת ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה, אחרי הפגיעה המופקרת וחסרת האחריות בלכידות החברתית, בחוסן הלאומי, בחוסן הביטחוני – חייבת לצאת מהסחרור, ממעגל השיסוי, הקיטוב, החרמות והשנאות.

ביום הראשון שלאחר הבחירות, ביום רביעי, על ראש הממשלה הנבחר לכנס את הפקידות המקצועית מתוך כבוד והערכה, להרים עימם כוסית לרגל בחירת הממשלה החדשה, להודות להם על הירתמותם לעבודה למען המדינה, להעניק להם שי צנוע, להציע למעוניינים להצטלם עימו ולצאת בראש זקוף מדלת המשרד, מפנים את המקום לבאים במקומם.

תם עידן הלעומתים, תם עידן מפזרי החסמים, עכשיו הזמן למשול.

הציפייה מממשלת ישראל הנבחרת היא מינוי הפקידות החדשה, מינוי אנשי המקצוע שיהיו לקביים לממשלת ישראל לקידומה ולפיתוחה.

עמנואל בן סבו

יש שנים שבהן אני מתלבט ומתחבט עד הרגע האחרון – מיהו איש השנה? מי האיש שהשפיע יותר מכל השנה? מי האיש שעיצב אותה ואת סיפורה? מי האיש המגלם את השנה יותר מכל אדם אחר?

השנה לא היתה כל התלבטות. זהותו של איש השנה הייתה ברורה ממש מתחילת השנה. הדומיננטיות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והשפעתו האדירה, באו לידי ביטוי כבר בעסקת החטופים, בשבועות הראשונים של תשפ"ו ושוב במבצע "שאגת הארי", או כפי שהוא נקרא בארה"ב – "זעם אפי", נגד איראן, ובכל מה שהיה בעקבותיה.

איני שותף לנראטיב, שלפיו ממשלת ישראל בראשות נתניהו הפקירה את החטופים, לא רצתה בעסקה, עד שטראמפ כפה עליה זאת. זהו נראטיב לכל הפחות לא מדויק, ולטעמי – שקרי. מי שמנעו עסקה והתקפלו בלחצו של טראמפ היו דווקא חמאס, או יותר מכך, הפטרון של חמאס – קטאר, ה..."מתווכת", כביכול. קטאר וחמאס סיכלו עסקת חטופים, כי המטרה שלהם היתה להכניע את ישראל באמצעות החטופים, להשפיל אותה ולשלול את כל הישגיה במלחמה. הם דרשו כתנאי לעסקה את הפסקת המלחמה, שהחלה בתוקפנותם הרצחנית, את נסיגת ישראל לקווי 7 באוקטובר ואת שחרור כל המחבלים שבידי ישראל. אילו ישראל נסוגה לקווים אלה, ספק רב אם תושבי הנגב המערבי היו שבים לביתם, ובכך הטבח היה משיג את הניצחון הגדול ביותר על הציונות, ומסמן את הדרך לכל העולם המוסלמי – זאת ראו וכך תעשו. ייאמר לשבחו של נתניהו, שבניגוד לחולשתו הכרונית, שהיא בסיס המחדל, הפעם הוא גילה עמידה איתנה ונחושה. אני משוכנע שגם אלה שתקפו אותו והאשימו אותו בהפקרה, לא היו נכנעים לדרישה הזאת, אילו האחריות הייתה על כתפיהם.

טראמפ כפה על קטאר ודרכה על חמאס, ויתור על תביעותיהם החצופות, ויתור על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר והחזרת כל החטופים, החיים והחללים, לאלתר, כשצה"ל נסוג נסיגה סמלית אל הקו הצהוב, ומשאיר בידי ישראל שליטה מלאה על כמחצית הרצועה. ולא פחות חשוב, תוכניתו כללה את הדרישה הישראלית האולטימטיבית – פירוק חמאס מנשקו, ירידת חמאס מהשלטון ופירוז הרצועה. ההתקפלות של חמאס וקטאר לדרישתו של טראמפ לא היתה קורית אלמלא ההישגים של צה"ל בשטח ובעיקר המצור על עזה והתובנה שישראל עומדת לכבוש את העיר עזה ולהשלים את המלאכה. גם ההפצצה שנועדה לחסל את מה שנשאר מהנהגת חמאס בקטאר, תרמה לכך. זו לא היתה כוונתה. הפעולה נכשלה, מנהיגי חמאס לא נפגעו, ואין זה מן הנמנע שטראמפ הוא מי שהדליף והכשיל את הפעולה. אבל טראמפ השכיל לנצל את הפעולה כדי להגביר את הלחץ על קטאר וחמאס.

ישראל שילמה מחיר לא פשוט בהסכם. היא עצרה את התנופה הצבאית של המצור על עזה, שעשויה היה למוטט את חמאס ולהשיג את מטרת המלחמה. ולכן, נכון שגם נתניהו נכנע ללחץ של טראמפ. אך בתנאים שנוצרו, החלטתו היתה מוצדקת. היא הצילה את חיי עשרות החטופים שנותרו במנהרות חמאס, היא החזירה אותם הביתה, היא מנעה משבר חברתי חסר תקדים אילו החטופים לא הוחזרו ומתו בשבי, וכל זאת בלי להיכנע לסחטנות קטאר וחמאס, בלי לוותר על הישגי המלחמה, תוך שליטה על יותר ממחצית שטחה של הרצועה, שמאז התרחב לכ-2/3 מהשטח, ובכך הוא ממשיך את הלחץ על חמאס.

בלי הלחץ הצבאי של ישראל, קטאר וחמאס לא היו מתקפלות. אבל בלי טראמפ, הלחץ לא היה משיג את המטרה. ובלי טראמפ, גם נתניהו לא היה מתפשר. ולכן, העסקה היא בהחלט הישג אישי של טראמפ.

יתר על כן, בלי הלחץ והאיומים של טראמפ, חמאס לא היה מכבד את ההסכם. רק הפחד שלהם מאיומי טראמפ גרם להם להחזיר מיד את כל החטופים החיים. לאחר מכן, הם הפרו את ההסכם והתנזלו[?] בהחזרת החטופים החללים בתואנות שווא ותירוצים, מתוך ניסיון לערער את עצבי העם בישראל ולהפעיל לחץ על ישראל, אך בסופו של דבר הלחץ עליהם הביא אותם לשחרר את החטופים החללים זולת רן גואילי שאותו הם התכוונו להשאיר כקלף מיקוח ואמצעי לחץ על ישראל, אך צה"ל שחרר אותו ושם קץ לפרשת החטיפה.

ההסכם היה טוב, אך טראמפ הכניס לתוכו כמה עזים בעייתיים ביותר. למשל, הצהרת כוונות שהמטרה הסופית היא "שתי המדינות", כלומר מדינה פלשתינאית עצמאית בארץ ישראל. הכנסת כוח רב לאומי לרצועת עזה, מה שיקשה מאוד על ישראל להילחם בטרור בעזה. והחמור מכל – מעמד משמעותי לשתי הפטרוניות של חמאס, שתי אויבות מרות ומסוכנות של ישראל, טורקיה של ארדואן וקטאר, למהלך הנוגע לפתרון בעיית עזה, תוך הדרה של ישראל – המדינה שהותקפה, ששילמה מחיר כבד בהגנה על קיומה, ובמקום שהיא תכפה את תנאיה, היא הורחקה כמעט לחלוטין מהשפעה. באשר לצירוף האויב הקטארי – קשה לישראל לצאת נגד המהלך המסוכן הזה, כיוון שבעיצומה של המלחמה – תעמולה של האויב הקטארי פעלה מתוך לשכת ראש ממשלת ישראל, מעשה מחריד שדי היה בו כדי שראש הממשלה יילך הביתה בגין חוסר כשירות.

הכנסת ארדואן וקטאר לניהול עזה, מבטאת כשל אסטרטגי חמור של טראמפ – ברית עם ארדואן, הרודן האנטישמי ואחד האויבים המרים של ישראל ועם קטאר, מממנת הטבח ומניעת הגל האנטישמי בעולם, שמשמנת אותו היטב בכבוד ובכסף ובמטוס נשיאותי פרטי. הברית הזאת עוד תשפיע לרעה בהמשך השנה, בסוגיה האיראנית. נזק נוסף שהברית הזאת הניבה, היא החיבוק האוהב לנשיא סוריה, המחבל הג'יהאדיסט בעניבה וחליפה אל-ג'ולאני, "החתיך".

לאחר חתימת ההסכם, על פי תוכנית טראמפ, הגיע טראמפ לביקור בישראל. הוא הגיע כגיבור המנצח. הציבור שנאבק על שחרור החטופים קיבל אותו כגיבור שאילץ את ממשלת ישראל לשחרר אותם. הציבור הימני קיבל אותו כמעט כמשיח, שעומד להביא לטרנספר של ערביי עזה, בשל התבטאות קפריזית אחת שלו, שאחרי ימים אחדים לא נותר ממנה זכר.

הכרכור סביב טראמפ, החנופה וההתבטלות, היו מביכים, אך טראמפ שאין דבר שהוא אוהב יותר מחנופה, עף על עצמו. במהלך הביקור הזה, נזכרתי במערכון ישן משנת 1974 בתוכנית הסאטירית "ניקוי ראש". באותם ימים ביקר בישראל שחקן הקולנוע האמריקאי ריימונד באר, שגילם את איירונסייד בסדרת המתח הטלוויזיונית הפופולרית. הוא הוקף בגלי הערצה מעוררי קבס, עד שהוא עצמו לא יכול היה לשאת זאת יותר. המערכון, בעידן טרום פוליטיקלי-קורקט, הציג את איירונסייד כמי שהגיע לבקר שבט פראי באפריקה. איירונסייד ההמום מהסגידה הצהיר בסוף המערכון בעברית במבטא אמריקאי כבד: "עם ישראל חיה!"

שיאו של הביקור היה נאום של טראמפ בכנסת. במשך שעה ארוכה הוא נאם, לא כאורח המכבד את אורחיו, אלא כבעל הבית שדי בז למארחיו המריעים לו שוב ושוב ומנהיגיהם מתבטלים בפניו. ובעיצומו של הנאום, הוא לפתע פנה לנשיא הרצוג בדרישה לחון את נתניהו, או ליתר דיוק להפסיק את משפטו. ראש מדינה זרה, נואם בבית המגלם את הריבונות הישראלית, וכמו פריץ הוא מתערב בגסות לא רק בענייניה הפנימיים של ישראל, אלא במשפט פלילי בישראל. ואז, ברגע השפל של התבזות לאומית בכל תולדות הכנסת, קם יו"ר הכנסת בתנועה גמלונית ופורץ במחיאות כפיים סוערות, ואיתו כל שרי וח"כי הקואליציה, וקהל הבייס שאוחנה טרח להזמין לאירוע. לא היה אירוע כזה של אי-כבוד לאומי בתולדות המדינה. עצם הפניות והתחנונים של נתניהו לפריץ שיחלץ אותו מאימת הדין, יצרה תלות שלו בטראמפ, שבאה לידי ביטוי בהמשך הדרך. כך, בשיחת הצעקות, שבה טראמפ גידף וקילל את נתניהו, הזכיר לו ש"בזכותי אתה לא יושב בכלא" ורץ לספר לברק רביד על ההשפלה.

האירוע ההיסטורי הבא שהוביל טראמפ, הוא המלחמה באיראן. ההתייצבות הזאת של ארה"ב לצד ישראל, המצטרפת לשורה של צעדים פרו-ישראליים משמעותיים של טראמפ בשתי הקדנציות שלו, היא חסרת תקדים. ישראל אינה זקוקה להשתתפות של צבא זר כדי להגן על גבולותיה, אך כדי להכות מכה נחרצת את האויב האיראני – מעצמה אזורית שהיא מדינת-סף גרעינית, כדי להפיל את משטרה, ישראל זקוקה לשותפות של מעצמת העל האמריקאית, במיוחד כאשר לאורך שנים היא לא השכילה לבנות את הכוח כדי להכות באיראן לבדה.

ההישגים במלחמה באיראן, ובעיקר מכת הפתיחה המוחצת שלה, היו אדירים והיה בהם פוטנציאל של הבסת משטר האייאתולות באיראן. אלא שלשם כך יש הכרח באורך רוח. ואילו טראמפ הוא קצר רוח. ובהחלטה פזיזה ונמהרת, בעקבות משבר הורמוז ועליית מחיר הדלק, טראמפ עצר את המתקפה בעודה באיבה, ומנע את הניצחון. לישראל לא היתה ברירה אלא לקבל את הדין, כיוון שברגע שהיא יוצאת למלחמה עם מעצמת-על, ברור שהמעצמה העולמית היא המובילה. לכן, אין מקום לביקורת על נתניהו על כך שנאלץ להשלים עם הגזירה.

אולם ברגע שחיל האוויר חדל לתקוף באיראן, היה על נתניהו להפנות את כל האש למתקפה אדירה על חיזבאללה, שתקף אותנו ביום השני למערכה באיראן. אבל לא עשינו זאת, התמהמהנו, וכאשר יצאנו כעבור ימים אחדים למתקפה, היא היתה מוגבלת, ולבסוף טראמפ כפה עלינו הפסקת אש בלבנון, נגד האינטרס הביטחוני שלנו, וכאן קבלת דרישתו היתה חולשה מדינית לא מוצדקת.

התנהלותו של טראמפ בנוגע לאיראן קפריזית, והיא מגלמת את בעיית האישיות של טראמפ; הקפריזיות, ההפכפכות. בדיעבד, ברור שהמלחמה, שאין צודקת ממנה, נגד איראן, לא הוכנה כראוי. היא התבססה על פנטזיה מגוחכת של נתניהו והמוסד על המלכת עוכר ישראל אחמדיניג'אד למנהיג העליון, והפיכתו לבובה של ארה"ב וישראל. וטראמפ קנה את הפנטזיה ונסחף אליה. מחדל נוסף, בעיקר של ארה"ב, הוא שלא צפתה את השימוש האיראני בקלף המדיני והכלכלי של מיצר הורמוז ולא נערכה אליו. איראן כופפה את טראמפ ועצרה את המתקפה.

החל מו"מ בין טראמפ לאיראן. טראמפ, הגאה כל כך בהיותו גאון של עסקאות כלכליות, גילה להיטות יתר להסכם בכל מחיר. איראן זיהתה זאת וניצלה זאת היטב, והובילה להסכם כניעה של טראמפ, שהתגלה כלוזר. אולם איראן לא הסתפקה בכך. לנוכח חולשתו של טראמפ, היא הפרה את ההסכם בתקווה להביא לכניעות נוספות שלו. היא זיהתה בטראמפ את החולשה, אך שכחה את ההפכפכות שלו. הוא הבין שעליו לעצור את ההידרדרות, ופתח במתקפות אמריקאיות.

וכך טראמפ תוקף ולמחרת עוצר, עומד לצאת למתקפה רבתי, וארדואן משכנע אותו לוותר, מאיים במחיקת איראן ומעלה סרטוני AI מביכים על איראן המושמדת, ולמחרת שב ומתפשר ומוותר.

כעת, דומה שטראמפ הבין שאיראן אינה פרטנר להסדרים מדיניים, אך הוא חושש מאוד ממלחמה איתה. הוא אימץ אסטרטגיה של מצור כלכלי כבד שיכניע את איראן ויפיל את שלטונה. הלוואי, הלוואי, הלוואי שהאסטרטגיה הזאת תצליח. אך לא הייתי מהמר את כספי על תוצאות המהלך הזה. המשטר האיראני, שמבחינתו לא להפסיד זה ניצחון הגדול, שמוכן להקריב את בני עמו – את חייהם, את ביטחונם, את מצבם הכלכלי; שלא התקפל גם מול המתקפות הצבאיות האדירות של ארה"ב וישראל, ספק רב אם הסבל הכלכלי לבני עמו יגרום לו להתקפל. קשה לבנות על העם האיראני שייצא לרחובות ויפיל את השלטון, אחרי הטבח האכזרי של המשטר, שטבח ברבבות רבות של מתנגדי משטר איראנים בינואר, בעוד טראמפ, שהבטיח למפגינים שהעזרה בדרך, התגלה כמשענת קנה רצוץ.

אישיותו של טראמפ בעייתית, בלשון המעטה. המגלומניה, הנרקיסיזם, הסוציופתיות והתזזיתיות – כל אלה מאפיינים את האיש, והם בעייתיים. בוחן המציאות שלו לקוי. כמה פעמים טראמפ הודיע בחודשים האחרונים, שהוא השמיד את איראן, שהוא החליף את שלטון האייאתולות באיראן. הוא תוהה בקול אם נכון לשנות את שם מפרץ הורמוז למפרץ טראמפ. הוא באמת מאמין, כפי שהוא מצהיר, שאלמלא הוא היה הנשיא, ישראל היתה מושמדת, ובימים האחרונים אף שהמזה"ת היה מושמד. ולאחר עסקת החטופים הוא הצהיר שהוא הביא לשלום במזרח התיכון ושם קץ לסכסוך בן 3,000 שנה. כפי שהוא הודיע שהביא לסיום המלחמה באוקראינה. כאשר לא קיבל פרס נובל לשלום, הוא הכריז שמעתה לא ינסה להביא עוד שלום. ובלי בושה הוא הביא את מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה, מריה קורינה מצ'אדו, למסור לו את תעודת פרס נובל לשלום שהיא קיבלה. האיש הזה מנהיג את העולם. המגלומניה שלו באה לידי ביטוי גם במלחמת המכסים שלו עם כל העולם, וגם בה באה לידי ביטוי התזזיתיות שלו והמעברים החדים מאיומים קשים להתקפלות מביכה וחוזר חלילה. היא באה לידי ביטוי גם במונומנטים המגלומניים שהוא בונה על שם עצמו בארה"ב ובבית הלבן. וגם בניסיונו להביא לשלטון נשיאותי ללא מצרים בארה"ב תוך מתקפה על מוסדות המדינה ושבירת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה האמריקאית, מה שמעורר הערצה בקרב הימין הפופוליסטי בישראל.

הוא מסוכן. אך בתזזיתיות שלו הוא הוביל לכמה מן המהלכים הגדולים והחשובים ביותר של ארה"ב למען ישראל, יותר מכל נשיא אחר בתולדות ארה"ב. ומחר הוא עלול להתהפך עלינו. רק לאחרונה הודלפה התוכנית שלו ליום שאחרי הבחירות בישראל, לכפות על ישראל נסיגה בעזה, בלבנון ובסוריה. אם כך ינהג, יהיה עלינו לעמוד מול לחציו הקשים, כי אסור יהיה לנו לוותר על מה שחיוני לביטחוננו. ישראל חייבת להישאר ברצועת הביטחון בבשן, כל עוד סוריה תחת שלטון טרוריסט ג'יהאדיסט, וברצועת הביטחון בלבנון, כל עוד חיזבאללה לא פורק מנשקו. בעזה, אל לנו להסכים לשום מהלך, כולל כל מהלך של שיקום הרצועה, ללא פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה. את הסרבנות של חמאס יש לנצל לשינוי ההסכם, ופירוק המרכיבים המסוכנים בו לביטחון ישראל. סירובו של נתניהו לדון ביום שאחרי ברצועת עזה, השאיר את היוזמה בידי אחרים. אני מקווה שהממשלה הבאה תיטול יוזמה ותיצור אסטרטגיה אחרת, שתקדם את מטרותינו ברצועת עזה.

יש לקוות שבתזזיתיות שלו, הכף הפרו-ישראלית תמשיך להיות דומיננטית, ונהנה מתמיכתו כפי שנהנינו ממנה רבות הן בקדנציה הראשונה והן במחצית הקדנציה השניה.

מי שהיה איש השנה תשע"ז ותשע"ח ושוב, איש השנה תשפ"ו, ימשיך להשפיע השפעה גדולה על העולם כולו וגם עלינו, גם בשנתיים הבאות.

* הטרוריסטים ניצחו – 25 שנים למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. היום הטרוריסטים שולטים בעיר ניו-יורק.

* אלביון הבוגדת.

* תבוסה מדינית – החרם על תוצרת יו"ש היא מעשה צבוע, מחפיר ואנטי ישראלי, אך הוא גם תבוסה מדינית של הממשלה הגרועה בתולדות המדינה.

החודש ימלאו 59 שנים להקמת קיבוץ כפר עציון, בכור היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. שישה עשורי התיישבות – העולם התנגד לה, אך הוקמו מאות יישובים, עם מאות אלפי מתיישבים, ולא הגענו לכך.

מה שגרם להידרדרות הזאת הם הפרעות והפוגרומים של הנוח'בות היהודיות ואוזלת היד במקרה הטוב של הממשלה. הסיבה לכך היא שהדוצ'ה של המחבלים הוא השר ל"ביטחון" לאומני, האיש החזק בממשלה, שאוחז במבושיו של ראש הממשלה. נתניהו וכ"ץ משקשקים מפניו ואינם עושים דבר למיטוט הטרור.

מדובר בסך הכול בכמה מאות מחבלים – ניתן למגר את התופעה בקלות. אבל הממשלה הזאת איבדה את המשילות לחלוטין, והאנרכיה היא אם הטרור.

המחבלים היהודים הם אויבי העם והמדינה אך בראש ובראשונה אויבי ההתיישבות ביו"ש. אני תומך בהתיישבות ביו"ש, ודווקא בשל כך אני קורא למיטוט הטרור. זה כבר לא יעשה בידי הממשלה הכושלת הזאת.

* המג'נונים יעשו מיסקלקולציה – שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר נתניהו קיבל התרעה מנשיא איחוד האמירויות על כוונתו של סינוואר להוציא מיד מתקפה גדולה על ישראל.

נתניהו לא עשה דבר ולא עידכן את שר הביטחון והרמטכ"ל, כי הוא פחד שהמג'נונים האלה יגרמו למיסקלקולציה. הרי הוא יודע יותר טוב מכולם, ובטוח שחמאס שמקבל ממנו פרוטקשן חודשי לא יתקוף.

מבחינתו, נתניהו צודק כשהוא מסכל את חקירת המחדל.

* הכחשה – קווים לדמותה –

א. לא היתה שום שיחה עם בן זאיד.

ב. בשיחה עם בן זאיד לא היתה שום התרעה.

ג. ההתרעה של בן זאיד הועברה לצמרת מערכת הביטחון.

* הערותיי על הרשימות – בבחירות אצביע, קרוב לוודאי, לרשימת "ביחד" בהנהגת בנט. הנבחרת שלו מצוינת. הנציג שלי בנבחרת, הוא ניסן זאבי מכפר גלעדי, מנהיג אותנטי בספר הצפון מזרחי, יזם חברתי ועסקי, מייסד הארגונים "יוזמת 1701" ו"הביתה – חוזרים לגליל." הוא שובץ למקום ה-15 (ברשימה הכוללת את יש עתיד, תשיעי ברשימה של בנט). ציפיתי שישובץ במקום גבוה יותר.

התאכזבתי מהמיקום של רם בן ברק. בפריימריז על הנהגת יש עתיד, לפיד גבר עליו ב-29 קולות בלבד. משמעות הדבר היא שבאופן חד-משמעי הוא מס' 2 במפלגה. אם היה חשוב כל כך ללפיד להציב אישה במקום השני, לכל הפחות היה עליו להציב אותו במקום השלישי. אבל במקום החמישי?!

קיוויתי מאוד שחילי טרופר וחבריו יחברו לבנט. שם מקומם הטבעי. אבל אני שמח שהם לא רצים לבד ברשימה שסיכויה לעבור את אחוז החסימה נמוכים. איזנקוט הרוויח שלושה אנשים מצוינים. חבל שיועז הנדל לא הצטרף אתם.

הופתעתי לטובה ואני שמח על שיבוצו של רפי בן שטרית במקום השני ברשימת ישראל ביתנו. רפי היה ראש העיר בית שאן. הוא שכל את בנו אלרואי ב-7 באוקטובר. אני מכיר ומוקיר אותו ומעריך אותו מאוד. אני מאוכזב מכך שאלוף (מיל') גיורא איילנד החליט לא לרוץ ברשימתו של ליברמן.

אין ספק שאיכות מפלגות האופוזיציה טובה לאין ערוך יותר מזו של מפלגות הקואליציה.

* מנהיג צעיר ומבטיח – עמית סגל תהה איך בנט הציב במקום גבוה ברשימתו את יונתן שלו, צעיר חסר ניסיון בן 24.

ראשית, כבר היה תקדים כזה. משה ניסים נבחר לכנסת בגיל 24. הוא שירת שנים רבות בכנסת ובממשלה, כיהן כשר המשפטים וכשר האוצר וכסגן ראש הממשלה. הוא היה פוליטיקאי מוערך על כל קצוות המערכת הפוליטית.

שנית, יונתן, ששירת מאות ימים במילואים במלחמה הזאת, מעבר לקווים בעזה ובלבנון, מייצג את דור המילואימניקים הצעירים, שנרמס בידי ממשלת המשתמטים. הוא הוכיח את עצמו בהקמת תנועת צעירים המונית ובמאבק הנחוש שהביא ליירוט חוק ההשתמטות.

אני שמח על בחירתו ובטוח שהוא יגדל עם התפקיד ויוכיח שהבחירה בו מוצדקת.

* ממי הם מבקשים סעד? - הליכוד ראה בהחלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט סולברג לאסור על השימוש בתוכנת "אלקטורט" פגיעה אלקטורלית קשה בבחירות. מה הם עשו? עתרו לבג"ץ!

בג"ץ?! הרי זה מפלגת בג"ץ. הרי זה "סניף של מרצ". הרי זה ארגון הפשע של העבריין עמית שבחר את עצמו ואנחנו לא מכירים בו. הרי אם הוא יקים את ועדת החקירה הוא יקים הרכב מוטה שיטיל את האחריות על נתניהו, למרות שאין לו קמצוץ של אחריות למחדל (הרי מה הוא קשור? כולה ראש הממשלה).

לבג"ץ הזה אתם עותרים בטענה שההחלטה תפגע בכם בבחירות? הרי הם רוצים במפלתכם ולבטח ידחו את העתירה.

וראו זה פלא. בג"ץ קיבל את העתירה. הרי בג"ץ יכול לומר שהוא לא מתערב בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות. אבל הם פעלו באקטיביות.

מוזר, לא?

* דיפ-סטייט בליכוד? – נתניהו מצפצף על בית הדין של הליכוד, כאילו זה היה איזה בג"ץ.

* אינה ראויה לו – אני מעריך מאוד את אלישע מדן.

מפלגת המחדל וההשתמטות אינה ראויה לו.

* משענת קנה רצוץ – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, בהנהגת אביגדור קהלני, והיה לנו חשוב מאוד לצרף מקסימום חברים ממפלגת העבודה. אחד מהם היה אלי גולדשמידט. מבין חברי מפלגת העבודה, הוא היה הכי פעיל, הכי נאמן והכי חד-משמעי בתמיכתו, זולת קהלני.

הקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה (בהמשך היתה למפלגה) והוא הצטרף.

יזמנו את "חוק שריון הגולן" והחתמנו עליו בחשאי קבוצה גדולה של כ-17 ח"כים ממפלגת העבודה. הוא היה מהבולטים שבהם.

כשיצאנו לשביתת הרעב בגמלא (1994), בנינו את פרסום הצעת החוק עם כל החתימות כאקט הסיום של שביתת הרעב. זה אמור היה לחולל זעזוע רבתי, כי היה מוכיח לממשלה ולכל העולם שאין שום סיכוי להעביר בכנסת נסיגה.

ביום שישי 9.9.94, יומיים לפני שביתת הרעב, "מישהו" הדליף את קיומה של הצעת החוק לחתימת הח"כים ממפלגת העבודה. לא חלפה שעה קלה – סורפרייז! מבזק. אלי גולדשמידט השתפן וחזר בו. ואחריו – רוב החותמים.

ומרגע זה ואילך התהפך והיה אחד הדוברים המרכזיים בעד הנסיגה. מהפך של 180 מעלות – כהרף עין.

ומרגע זה – ויקרא שמו בגולן אלי גולדשפן.

בתגובה הוא אמר שהוא מודה שהוא מפחד. "אני מפחד מהמלחמה שתהיה אם לא ניסוג מהגולן."

היום הוא ביביסט מלא מלא. היום נמסר שנתניהו שיריין אותו ברשימת הליכוד.

אני במקום ביבי לא הייתי בונה על משענת הקנה הרצוץ הזה.

* יש לך ממשיך – הביביריון ברדוגו הוא ממשיך דרכה של ח"כית ה[---]ת גוטליב, שזלגה לכנופייה.

* חרא נדבק לחרא – למה הלך זרזיר (ח"כית ה[---]ת) אצל עורב (ראש הכנופייה)?

כי זה מינו.

* עכשיו זה רשמי – עם סגירת הרשימות לכנסת ניתן לקבוע – בעוד חמישים יום לא תהיה חסינות לחשודה בפלילים מאי גולן.

* טובה עד הסף המר – זיבורית סילמן מכרה את נשמתה לשרלטן תמורת אתנן כפול: גם שיריון וגם תפקיד שרה בממשלה. תם האתנן והיא הושלכה לרחוב. עכשיו היא מתבכיינת על נתניהו, שהשתמש בה וזרק. מה היא רוצה? זה הא"ב של המקצוע. היא בחרה.

* בדרכי הגנגסטר – על פי הסקרים, איזנקוט עתיד לקבל 25 מנדטים.

אני ממליץ לו ללמוד מהגנגסטר בן גביר ולפצל את סיעתו ל-25 מפלגות, כדי לקבל מימון מפלגות בבחירות הבאות, מהמיסים שאני משלם, על 25 מפלגות שרצות יחד באותה רשימה.

* נשבר טאבו – תקדים חשוב – מפלגת הציבור החרדי הציבה אישה כמספר 3 ברשימתה לכנסת.

אין סיכוי, לצערי, שהרשימה תעבור את אחוז החסימה, ובכל זאת – נשבר טאבו.

ברכות לד"ר נחומי יפה, מנהיגה חרדית פורצת דרך.

* פרוש בכבוד – אני מעריך מאוד את בני גנץ. בחרתי בו בבחירות הקודמות. בשני משברים לאומיים הוא העדיף את השיקול הלאומי על פני כל שיקול אחר ונכנס תחת האלונקה. כך בקורונה, כשהוא נכנס לממשלה תוך אובדן מחצית מכוחו הפוליטי, וכך אחרי טבח 7 באוקטובר, כשהוא הצטרף לממשלת החירום, למרות תקיעת הסכין בגב מצד נתניהו שהפר את הסכם הקואליציוני, גנב את הרוטציה ופירק את ממשלת האחדות. למרות הכול, גנץ נכנס בשעה הקשה הזאת, למען ביטחון ישראל.

צר לי על הנפילה הפוליטית שלו. זה מקרה מובהק של צדיק ורע לו. אבל התעקשותו לרוץ כאשר אין לו כל סיכוי – פאתטית, מביישת את נעוריו ומכתימה את הרקורד הפטריוטי המרשים. אין לו שום סיכוי להיבחר, ואם לא יפרוש, הקולות שילכו אליו יסכנו את המשימה הלאומית החשובה של החלפת השלטון.

* עתיד מזהיר – על פי הטרמינולוגיה של חיים כ"ץ, יש לו סיכוי להיות נשיא ארה"ב.

* יותר מבכנסת הראשונה? – יאיר שרקי: בכנסת הבאה יהיו הרבה מאוד פנים חדשות, אולי יותר מאשר בכל כנסת אחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל.

נראה לי שבכנסת הראשונה היו יותר ח"כים חדשים.

* איך כותבים, כישלון או קישלון?

* יואב קיש: לא העירו אותי.

* מכשיר חד – במשרד הרישוי בקריית שמונה.

- יש עליך נשק, אדוני?

- לא.

- מה זה?

- מזמרה.

- זה נחשב מכשיר חד. אתה לא יכול להכניס אותו.

עד שכיתתתי חניתותיי למזמרות...

* ביד הלשון: במיידי – כותרת בוויינט: "דיווח: יאיר נתניהו היה יעד ההתנקשות האיראנית – ונאלץ לעזוב לישראל במיידי".

"במיידי". איך הג'יבריש הצה"לי העילג והמסורבל השתלט עלינו והגיע גם לכותרות העיתונים?

מה רע במילה העברית הקצרה, הפשוטה, היפה – מיד?

שנה טובה ומבורכת!

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

המקרא מעניק לקדמונים בנדיבות גדולה חיים ארוכים מאוד: אדם וצאצאיו חיים מעל 900 שנים, נוח זכה ל-950 שנות חיים. אחר כך מתמעטות שנות חייהם של בני האדם – האבות חיו כדלקמן: אברהם – 175 שנים, יצחק 180 שנים, לפי המסורת יעקב חי 147, כשהוא התלונן בפני פרעה על חייו הרעים, מסופר שהיה בן 130. משה רבינו מסתפק ברק 120 שנות חיים, בהתאם לצו האלוהי המגביל את חיי האדם (בראשית ו' 3).

הזיקנה מאופיינת במקרא בתחום הפיזי בלבד – אין שום איזכור על קיהיון, אין זקנים דמנטים בסיפורי המקרא: יצחק הזקן אמנם לא יכול לראות, אבל כל שאר החושים שלו ערים לגמרי, וגם העצות שהוא מרעיף על שני בניו שוללות אפשרות של פגיעה ברמת החשיבה. גם עלי בזקנתו (נפטר בגיל 98!) אינו יכול לראות, אבל מחשבתו בהירה מאוד, כך אנו למדים מההטפות שלו לבניו, ועל קבלת הדין לנוכח הנבואה הקשה של שמואל על עתיד זרעו.

אני מרשה לעצמי לציין בסוגריים כי נבואה זאת, כמו כל הנבואות לעתיד, שמתקיימות, היא נבואה בדיעבד, אבל זה איננו לוז הנושא של רשימה זאת.

דויד הזקן סובל מקור, ומקבל "בקבוק חם" אנושי – את אבישג השונמית היפיפייה, אבל מהצוואה שלו לשלמה ניתן להתרשם כי הזיקנה פגעה בו פיזית, אבל לא פגמה בחשיבתו.

אחד מפגעי הזקנה בימינו הוא הדמנציה, שממנה סובלות מאסות של זקנים – איך ייתכן שהמקרא, המספר על אלפי דמויות, ומזכיר אינסוף שמות של מחלות – אינו מזכיר אפילו ברמז את הפגע הזה? כלום מדובר רק בפגע של העולם המודרני? נראה לי שהנושא יכול להתבהר, כאשר ידועים לנו שנות חייהם של קדמונים, לא מתוך סיפורים המחותלים בערפילים של מיתוס, אלא ברישום בדפי דברי הימים של המלכים. אנו קוראים בתנ"ך כי לכל מלך היה, בין שריו, גם מזכיר שרשם את האירועים בימיו של מלך זה, וכצפוי, עשה כמיטב יכולתו לפאר את נותן לחמו וחסותו, אבל בדבר אחד אני נוטה להאמין למזכירים אלה – בציון שנות מלכותו וחייו של המלך אותו שירת. בספר מלכים מצוינות שנות מלכותו של כל מלך, ובקורות חייהם של מיספר מצומצם של מלכים מצוין באיזה גיל עלה המלך לשלטון, וכמה שנים מלך. אלה המלכים העונים לקטגוריה הזאת:

רחבעם עלה למלכות בגיל 41, מלך 17 שנים – חי 58 שנים

יהושפט עלה למלכות בגיל 35, מלך 25 שנים – חי 60 שנים

יהורם בן יהושפט עלה למלכות בגיל 32, מלך 8 שנים – חי 40 שנים

אחזיה עלה למלכות בגיל 22, מלך 12 שנים – חי 34 שנים

עזריה (עוזיה) עלה למלכות בגיל 16, מלך 52 שנים – חי 68 שנים

יותם עלה למלכות בגיל 25, מלך 16 שנים – חי 41 שנים

אחז עלה למלכות בגיל 20, מלך 16 שנים – חי 36 שנים

חזקיהו עלה למלכות בגיל 25, מלך 29 שנים – חי 54 שנים

מנשה עלה למלכות בגיל 12, מלך 55 שנים – חי 67 שנים

אינני מזכיר בטבלה הזאת את יהואש, אמציה, אמון ויאשיהו – כי אלה לא מתו מיתה טבעית, אלא נרצחו. כן, אינני מזכיר את המלכים יהואחז, אליקים (יהויקים), יהויכין, מתניה (צדקיהו), כי חייהם היו תלויים להם מנגד לפי רצון המלכים של המעצמות הגדולות באותם ימים.

ובכן, ממוצע תוחלת החיים של המלכים הנ"ל הוא 50.8 שנים. ואני מניח שתוחלת החיים של דלת העם בוודאי היתה פחותה מזאת – מכאן נקל להבין מדוע אף דמות במקרא לא סבלה מדמנציה, גם אלה שכביכול חיו מעל 900 שנה!

משה גרנות

המעבר לאבו גוש

מהיום כתובתנו החדשה היא באבו-גוש.

כן, זה הכפר הציורי במבואות ירושלים השולט על המעברים ממערב לעיר הקודש.

כאן בעבר היו הדיליג'נסים משלמים מס מעבר ולפעמים גם נשדדים. היום – ניחוח החומוס ומאפיות בייגלה ערבי משובח מצופה בסומסום כישפו את תושבי ירושלים ואחרים הנוהרים לכאן בהמוניהם, מדי שבת וחג.

מקורם של המקומיים הוא בערבות הקווקז, משם עלו לכאן לפני מאות שנים. לחלק ניכר מהם שיער בלונדיני ועיניים כחולות המעידים על מוצאם. הם מוסלמים כשרים ומהווים כ-95 אחוז מהאוכלוסייה. רובם ככולם צאצאי השייך אבו גוש ושלושת בניו; חלק מהרחובות קרוי על שמם: ג’אבר, עבד אל רחמן ואיבראהים, אך ישנם גם שמות כגון רחוב הזמיר, התאנה, הזית, הגפן ועוד.

אבו גוש בוודאי אינו כפר ערבי טיפוסי. הכבש היחידי שתמצאו כאן הוא כבש בתנור; אין כאן חמור אחד לרפואה, גם לא סוס או עז. לעיתים בבוקר, אני שומע מרחוק תרנגול קורא, הקריאה נישאת על גבי הרוח הנושבת מדרום, מהכפר הסמוך עין נקובה.

הדירה בה התמקמנו, בבית חדש יחסית, מוצפת שמש ונעימה.

בעוד כמה ימים תחל תקופת החגים – שלנו. בוקר אחד, לתדהמתי, אני שומע צלילים נוקבים אך מוכרים, מקורם בבניין שליד. זה נשמע ממש כמו תרועה, תקיעה וגם השברים לא מאחרים לבוא ושוב – תרועה, תקיעה והרבה הרבה שברים. הייתכן? זה ממש דומה לשופר, אני הוזה? שופר, כאן, באמצע הכפר הערבי? אבל זה ממש שופר!

מסתבר שבבניין שלידנו מתגוררים יהודים כשרים. אחד מהם מתכונן לימים הנוראים ומתרגל בשופר. נאמר לנו שבכפר כבר גרים כמה עשרות יהודים. התרגלנו לשופר, חגגנו את ראש השנה. התקיעות פסקו לאחר כיפור.

מנהג קווקזי עתיק

את סעודת ערב כיפור ערכנו אצל בני וכלתי במבשרת. עם תום הסעודה מיהרנו לרכב, צריך להספיק להגיע לבית באבו גוש – לפני כניסת החג. אשתי נוהגת, אני מבקש לנהוג לאט ובזהירות. אצלנו היהודים, שומרים על מסורת: ביום כיפור חובה לרכוב על אופניים ועדיף להיזהר ולא להיתקל באיזה ינוקא על מיני-אופן.

הכביש ריק וכך גם המדרכות, אין נפש חיה. אנו פונים ימינה וגולשים במורד הקסטל. אפשר להגביר מהירות. מרחוק אנו מבחינים ברחובות הכפר המרוחקים באורות הנעים כמו אלפי גחליליות.

בכניסה לכפר, מתגלה לעיננו מחזה מרהיב: אין מדרכה ואין כביש, הכל מכוסה בעשרות ילדים וילדות מכל הגילים רכובים על אופניים, פנסים מוארים – אלה הגחליליות! כל ילדי הכפר על אופניים מצלצלים בפעמוניהם וממש חוסמים את הדרך הביתה. אנו ממשיכים באיטיות ובקושי רב מפלסים דרכנו קדימה.

אחד הילדים מושיט ידו ואוחז בחלון הפתוח.

אני עוצר ושואל: "מה זה, כולם על אופניים?"

"וואלה," הוא עונה, "מנהג קווקזי עתיק! מסורת שלנו."

אחמד – השיפוצניק

אין עוזרות בית באבו גוש. בכפר שמריהו מבנות המקום יש? אז גם כאן אין. עוזרת בית זה מוצר מיובא באבו גוש ונדיר ביותר. לעומת זאת, שוטרים, שיפוצניקים, עובדי מדינה למיניהם, ירקנים ומסעדנים – יש ויש.

יום בהיר אחד נתגלתה בביתי נזילה בשירותים, בעל הבית מסר לי את מיספר הנייד של "אחמד" השיפוצניק. קבענו לאחה"צ. כך במשך כחמישה ימים ואחמד לא מגיע.

בשבת אני שוב מתקשר. הוא עונה לטלפון: "כן, אני מגיע בעוד שעה וחצי."

כעבור 3 שעות אני מצלצל שוב.

"אשתי לקחה לפני שעתיים לכמה דקות את המכונית, אני לא יודע מתי תחזור," הוא אומר.

"אין בעייה, אני כבר בא," אני עונה. הוא נותן לי את כתובתו וכעבור 10 דקות אני שם.

בחוץ מחכה לי בחור נאה כבן 30 בעל עיניים גדולות סקרניות. "אני אחמד," הוא מציג את עצמו. חיוך ענק על פניו. יש אנשים שכולם חיוך, אחמד הוא אחד מהם. אלא מה, במרכז החיוך – חור שחור ענק! שיניו הקדמיות המרכזיות (עליונות ותחתונות) חסרות, והחיוך הופך למסתורי וייחודי.

"אה, השיניים," הוא רואה את מבטי ומוסיף, "לפני 5 שנים נפלתי ושברתי, מיד הרגשתי כי נשימתי השתפרה מאוד, כנראה שיש לי איזה חסם באף. החלטתי להישאר כך ואני מאושר."

הוא פורש חיוך רחב ומאוורר, וממשיך בעברית רהוטה: "אני מבצע את כל התיקונים הדרושים באחזקת הבית – בוא ניסע."

מסתבר שהבחור ממש מלא ידע, סקרן ומתעניין בכל. בביתי, למראה כן הציור שעומד בפינה הוא שואל: "באיזה סגנון אתה מצייר?" ומייד, בראותו את הציורים על הקיר הוא מוסיף: "אה, אתה ממש מתחיל, למה הכול בצבע אקרילי? שמן יוצא יותר טוב." הוא ממשיך ומתבונן בציור אחר: "זה לא רע – ממש נאיבי."

"אחמד, אתה דתי?" אני שואל.

"כן, כן, אני דתי חלוני."

"חילוני," אני מתקן.

"לא לא, דתי חלוני," הוא מדגיש, וממשיך: "אצלי בבית יש חלון גדול, ממש מול המסגד. לפחות חמש פעמים ביום אני רואה את המסגד. נחום, האמונה היא בלב, בראש, לא ברגליים, נכון? ביום שישי, אשתי מבריקה את החלון והמסגד נראה קרוב קרוב, ממש נכנס אליי הביתה, אז אני דתי חלוני."

"טוב, בוא נראה את הנזילה."

שרוע בתנוחה מתפתלת על הרצפה, הוא מנסה לאתר את מקור הנזילה, אני מתכופף ומסמן בידי. התיקון מתבצע במהירות וביעילות. "בוא נחזור הביתה," הוא אומר.

אנו ברכב, נוסעים לביתו.

"אתפלל שהתיקון יחזיק מעמד," אני אומר.

"אל תתפלל," הוא אומר.

"למה?" אני שואל.

"אל תתפלל, זה לא יעזור," הוא חוזר ואומר.

"אבל מדוע?" אני מתעקש ושואל.

"היום שבת, אתה נוסע בשבת, נוסע בשבת! איך יעזור?"

כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד, די תרכל'ה שיקסע

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.

יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.

כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:

"וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.

רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.

הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.

יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!"

כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"

כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.

אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.

אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.

דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.

בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.

מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.

האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.

בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודייה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערבייה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.

את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.

שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.

הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

"אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

"הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

"שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'

"אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'

"אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'

"אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."

בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".

"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:

"היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"

ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.

לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.

סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.

לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.

כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.

האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.

הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.

בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."

ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.

ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.

כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.

לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.

לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זיכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.

רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.

על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.

איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!