ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2194 07/09/2026 כ"ה אלול התשפ"ו

מאמרים

אסתר ראב

קמשונים

(1922-1930)

*

קָהִירָה, קָהִירָה!
זוֹנָה בָּלָה וּפְרוּמָה,
שָׁוְא יְקַטְּרוּ שֵׁיכַיִךְ מֹר,
וּמִמַּחֲבוֹאַיִךְ הָאֲפֵלִים
רֵיחַ הַקַּהֲוָה הַטּוֹבָה
תַּעֲלִי,
בְּצֵל מִסְגָּדַיִךְ-הוֹד
אַלְלָה עָצֵל
קְפוּל-רַגְלָיו יֵשֵׁב,
כְּתֵבַת-זִמְרָה שְׁחוּקָה
חַזָּנֵךְ מֵרָאשֵׂי מִגְדָּלִים יְגַעְגֵּעַ
וּתְפִלָּתוֹ עִם כָּרוֹזִים
בַּשּׁוּק תִּתְעָרֵב.

תַּרְבּוּשִׁים, תַּרְבּוּשִׁים,
בַּרְבָּרִים, כּוּשִׁים,
הַךְ, תַּרַרָח, לִילִי!
תֻּפִּים, חֲלִילִים
אוּלִי אוּלִי, יְלָלוֹת וּצְוָחוֹת
הַמְּקוֹנְנוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת:
הַךְ חָזֶה וִילֵל;
חֲתֻנּוֹת וּמֵתִים בַּסָּךְ יַעַבְרוּ
בְּחוּצוֹת קָהִירָה הַמְקֻשָּׁטָה,
צְוָחוֹת וְהַעֲוָיוֹת
וּשְׁלַל גְּוָנִים
וְרֵיחַ מוּשְׂקְ מַקְהֶה חוּשִׁים...
וְהָיָה כִּי יָצוּפוּ פְּנֵי אָדָם:
עֵינַיִם, מֵצַח –
וְנִשְּׂאָה הָעַיִן לֵאָה, שִׁכּוֹרָה
חוֹתֶרֶת לַשָּׁוְא בֵּין אֵדִים חַמִּים.
1926
[לפני 100 שנים]

משה בן דוד (בנדה)

כשהמחנה שלנו חשוב מהמדינה

יש אמירות נתעבות שגם ממרחק הזמן קשה לקרוא בלי לחוש צמרמורת. אחת מהן, 'מוטב היטלר מבלום' (Plutôt Hitler que Blum) נשמעה בצרפת ערב מלחמת העולם השנייה בחוגים, ששינאתם ללאון בלום, ראש הממשלה הסוציאליסט היהודי, היתה כה עמוקה, עד שהיא טשטשה מבחינתם את הגבול בין יריב פוליטי מבית – לאוייב מבחוץ. מארק בלוך (Marc Bloch) מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים, ממייסדי אסכולת ה-'אנאל', קצין בשתי מלחמות העולם, ולוחם ברזיסטנס לאחר כניעת ארצו להיטלר, הסביר בספרו המופתי 'התבוסה המוזרה' (L’Étrange Défaite), כי כניעת ארצו, שהיתה המעצמה היבשתית החזקה במערב אירופה, לגרמניה הנאצית ביוני 1940, לאחר שישה שבועות לחימה בלבד, נבעה לא רק מכישלונו של המטכ״ל הצרפתי להבין את המלחמה המודרנית. אלא היתה תוצאה בלתי נמנעת מקריסה טוטלית של החברה הצרפתית. שאיבדה את חיוניותה ואת רוח הלחימה שלה, בעקבות מלחמת החורמה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית שניהלו 'האליטות השולטות' (classes dirigeantes) נגד ממשלת בלום, ונגד הציבור שהעלה אותה לשלטון ב־1936.
את המערכה נגד הממשלה הסוציאליסטית 'על מלא' של בלום, ניהלה שכבה צרה, אך חזקה, מגובשת ולוחמנית להפליא, של בעלי הון, תעשיינים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים וחברות, משפטנים בכירים, אנשי אקדמיה וקצינים בכירים בדימוס. אנשים שהתחנכו באותם מוסדות, נעו באותם מעגלים וגייסו זה את זה למוקדי הכוח באמצעות שיטת 'אנשי שלומנו' cooptation)) המוכרת. בעיניהם, עלייתה לשלטון של ממשלה סוציאליסטית 'על מלא', שאיימה לנתק אותם ממוקדי הכוח שבהם החזיקו, סימנה את התפוררותו של הסדר המוכר, הנוח והמיטיב, ששירת אותם בנאמנות במשך עשרות שנים.
האכזבה מן המשטר החדש, הולידה ניכור מן הארץ ששינתה את פניה, ומן האזרחים הנבערים שבחרו בו. מכאן כבר היתה הדרך קצרה לשאלה, מה לנו ולבורים ועמי ארצות הללו ploucs)) הללו... שעימם אנו נאלצים לחלוק את גורלנו.
פייר מנדס־פראנס, שהיה תת־שר האוצר בממשלת בלום, ולימים ראש ממשלת צרפת היהודי, זכר היטב את האווירה ואת האמירה 'מוטב היטלר מבלום.' השנאה הפוליטית, כך כתב לימים, הכינה את הרקע לטרגדיה בהמשך. שהתבטאה בכך שלאחר התבוסה מצאו רבים מאנשי הממסד הישן, את מקומם במשטרו האוטוריטרי והפרו-נאצי של המרשל פטן. מה שהיה לעם הצרפתי אסון לאומי, היה עבור הגוורדיה הוותיקה הזדמנות להשיב לעצמה את כוחה.
הנס מורגנטאו (Morgenthau) מאבות האסכולה הריאליסטית ביחסים הבינ"ל, שהתייחס גם הוא לפרשה, ראה בה ביטוי מובהק לשחיקתו של מה שכינה 'המורל הלאומי'. אותו הגדיר כנכונות של חברה להתלכד סביב האינטרס הלאומי שלה, ולהקריב למענו בשעת מבחן. מדינה, כך טען, יכולה להחזיק צבא חזק, כלי נשק משוכללים, תעשייה וכסף, אבל כאשר האליטות שלה מפסיקות להרגיש שהן חולקות גורל משותף עם יתר האזרחים, ומתחילות לזהות את טובתן שלהן עם טובת המדינה, משהו יסודי בעוצמתה מתחיל להישחק. כאשר השאלה מה טוב למדינה, מתחלפת בשאלה מה משרת את המחנה שלי, המדינה מתחילה להתפורר מבפנים, הזהיר.
ישראל אינה צרפת. בישראל לא נשמעה הקריאה 'מוטב סינוואר מנתניהו,' ובעיקר רוח הלחימה לא נפגעה. להפך. בתוך שעות וימים לאחר 7 באוקטובר התייצבו מאות אלפי אנשי מילואים, לשירות קרבי. בלטו ביניהם וברוח ההקרבה שלהם בהמשך, אותן קבוצות מן הפריפריה החברתית והגאוגרפית, שהתקשורת הישראלית אוהבת לדבר בשמן, אבל נהנית לעשות זאת עם נופך של התנשאות.
אלא שלצד ההבדלים, יש גם דמיון מטריד עם מה שאירע בצרפת. כך למשל כבר ב־9 בדצמ' 2022, שבועות לפני השבעת הממשלה החדשה, יצא ראש הממשלה המכהן! יאיר לפיד להפגין נגדה וכינה אותה 'הקיצונית והמטורפת בתולדות המדינה' והטיל ספק בלגיטימיות שלה.
סגן השר יאיר גולן כבר היה מפורש יותר והכריז כי הממשלה 'אינה לגיטימית גם אם נבחרה בהליך לגיטימי.'
אהוד ברק קרא למרי אזרחי לא אלים, ו־1,200 אנשי צוות אוויר לשעבר חתמו על מכתב בו קראו לביהמ"ש העליון לעצור את מה שהם הגדירו כ'הרס הדמוקרטיה'.
ממשלת 'הימין על מלא' לא הספיקה למשול אפילו יום אחד, אבל כבר היה מי שהחליט, שהיא לא לגיטימית, ואי אפשר בשום פנים להשלים עם קיומה.
ישראל ידעה מחלוקות קשות ואף רצח ראש ממשלה, אבל בדצמבר 2022 אירגנה האליטה השלטת קואליציית מחאה, שדוגמתה לא ידעה מדינת ישראל מעודה. מהפך 1977 זיעזע את הממסד, אך השלטון הועבר לבגין באופן מסודר. ממשלת 'הימין על מלא', נתפסה בעיני הברנז'ה כאיום מסוג אחר. ממשלות ימין קודמות שהורכבו מקואליציות ימין מרכז, ידעו ליהנות מן הלשכות, הנהגים וכורסאות העור, אך הותירו את רוב מוקדי הכוח האליטיסטים על כנם.
הממשלה החדשה איימה לעשות דבר חמור לא רק להיבחר, אלא גם למשול. ולא רק למשול! אלא להכריע בנושאים כמו מעמד מערכת המשפט, גבולות כוחם של שומרי הסף והפקידות הבכירה, והאיזון בין יהודיותה של המדינה לדמוקרטיות שלה. נושאים שהאליטות בישראל התרגלו לראות כמצויות מחוץ להכרעת הבוחר בקלפי.
הרפורמה המשפטית שהציג יריב לוין בינואר 2023 שפכה דלק על המדורה. כמעט כל שמנא וסלתא של הממסד הישראלי התייצבה למאבק בה. נשיאת העליון, שופטים ומשפטנים בכירים, ראשי המשק, נשיאי אוניברסיטאות, אנשי הייטק, רופאים, עורכי דין וקצינים בכירים בדימוס. שגייסו לצורך זה הון תועפות, ארגון, תקשורת, יוקרה מקצועית והפעילו מנופי לחץ אדירים.
מאות האלפים שיצאו לרחובות לא היו, כמובן, אליטה. רובם היו אזרחים מן השורה, שחששו באמת לעתיד המדינה, ונהו אחרי מי שהנהיגו את המחאה, אירגנו, מימנו, ניסחו את סיסמאותיה, והעניקו לה חותמת של כשרות. אלא שכאשר נשיאי אוניברסיטאות, אלופים במיל׳, שופטים, בנקאים וראשי הייטק מתריעים פה אחד מפני אסון מתקרב, קל לאזרח מן השורה להניח, שהם יודעים משהו שהוא אינו יודע. כך הצליחה אליטה מצומצמת לגייס מיליונים, ולהפוך את המאבק על שימור כוחה ומעמדה, למחאה עממית אדירה. הכול תחת הסיסמה המרוממת 'הגנה על הדמוקרטיה'. שביסודה הרעיון המוזר, לפיו הציבור רשאי לבחור ממשלה, בתנאי שהיא לא תשנה את ההסדרים, שהגווארדיה השולטת החליטה, שהם מחוץ לתחום עבורה.
מיותר לציין שכל האיומים שהופרחו, לגבי חוסר היכולת לבטל את החקיקה המוצעת היו איומי סרק. שהרי אף אחד לא התכוון למנוע את הבחירות, שהיו מאפשרות לכל ממשלה עתידית להוריד מספר החוקים את הרפורמה המוצעת. אלא שמחוללי הכאוס הציגו את העימות כקרב אחרון בין מגיני הדמוקרטיה למחריביה. האיומים באי התנדבות, חסימות הכבישים, המצור על נבחרי ציבור והעימות המחריף בין מרכז לפריפריה, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, יצרו תחושה ששתי חברות נאבקות על אותה מדינה.
המאבק הפנימי שקדם ל־7 באוקטובר התחדש זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה. נושאיו וסיסמאותיו אמנם השתנו, אבל הוא המשיך להתנהל כמעט באותה עוצמה, ועל ידי אותן דמויות מפתח, שפתחו בו עם היודע תוצאות הבחירות בדצמ' 2022. דגלי המאבק החדשים היו 'אתה הראש אתה אשם' וסוגיית החטופים, שעליהן השתלטו האליטות כמוצאות שלל רב.
בשלב ראשון נדרשה הממשלה להתפטר. מיד לאחר מכן להפסיק את המלחמה ולקיים בחירות, על מנת להגיע לעסקה עם חמאס, שתחזיר את החטופים בכל מחיר. אותו גרעין מוכר של אנשי תקשורת, משפט, אקדמיה, היטק, כלכלה ולשעברים, עמדו גם הפעם במרכז הבמה. לא בהכרח בשם אותה מסגרת ארגונית, אבל עם אותה סמכות חברתית, ועם אותה יכולת לקבוע על מה תדבר המדינה. כיכר החטופים הפכה לזירת מאבק פוליטי, שהעניקה את זכות הצעקה למתנגדי הממשלה. נתניהו הוצג בכרזות כבוגד וכערפד נוטף דם, והטענה שהוא מקריב את החטופים למען מלחמת נצח והישרדותו הפוליטית נעשתה למטבע עובר לסוחר.
ההישגים הצבאיים המרשימים בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן, ושיתוף הפעולה יוצא הדופן עם ארה"ב של טראמפ, לא הקהו כמעט את עוצמת העוינות לממשלה ולעומד בראשה. כאן הופכת ההקבלה לצרפת מעניינת במיוחד. בעיני חלק מן האליטות הישראליות הפך נתניהו למה שלאון בלום היה בעיני יריביו מן האליטה הצרפתית. לא עוד פוליטיקאי שצריך לנצח בבחירות, אלא ארכיטקט של סדר פוליטי וחברתי, שאסור להשלים עם קיומו. 'רק לא ביבי', לא היה כמובן 'מוטב היטלר מבלום', אבל הפסיכולוגיה דומה. לא רק ויכוח על האיש, אלא שלילת הלגיטימיות של המחנה הפוליטי שהוא מייצג.
בצרפת השסועה של 1936, האליטות שראו ברפורמות של בלום איום על סדרי בראשית, פנו לעזרת בית המשפט העליון המנהלי (Conseil d'État) אבל בית המשפט בפסק הדין המפורסם Arrighi, סירב אפילו להיכנס לבדיקת חוקתיות החוק. וקבע, שטענה בדבר אי חוקתיות של חוק, אינה עניין שבית המשפט המנהלי מוסמך לדון בו. בית המשפט העליון שלנו נהג ההיפך, ויצא למלחמת חורמה ברפורמה, שאיימה להגביל את כוחו ואת כוח שותפיו במחנה הממסדי.
שוב ושוב נפתחו שערי בג״ץ, ניתנו צווים, עוכבו החלטות, ונכפו מהלכים על הממשלה והכנסת, שהקשו עליהן למשול. בשורה של פסיקות שערורייתיות נכבלה פעולת ועדת הרוגלות, נבלמה חקירת הפצ"רית ע"י גורמים מחוץ לפרקליטות, פיטורי היועמ"שית הלעומתית לממשלה נחסמו. מינוי עמית לנשיא ביהמ"ש העליון באמצעות בג"ץ, התאפשר לאחר איפוס סמכות השר לוין ועוד....
גם המינויים הפכו למסלול מכשולים. מינויי ראשי השב״כ והמוסד נגררו עד בג״ץ, מינוי דן אלדד לממלא מקום פרקליט המדינה נפסל, בחירת מבקר המדינה בוטלה, הוא הדין בבחירת יו״ר הרשות השנייה ועוד...
גם בקשותיו של נתניהו לצמצם את ימי עדותו בעיצומה של מלחמה נדחו לא אחת. במקום להתעלות לגודל השעה, ולשמש גורם ממתן, הפך בית המשפט העליון לחוד החנית של הברנז׳ה השלטת. בכך הוא לא רק חטא לייעודו, אלא גם לאמונם של מיליוני אזרחים, שציפו ממנו להיות גורם אובייקטיבי העומד מעל למחלוקת.
מומחה הניהול פרופ' יצחק אדיג'ס (Adizes) טוען כי שינוי גורם לארגונים להתפרק. משום שתת המערכות המרכיבות אותו, אינן מסוגלות להסתגל לשינוי באותו קצב. ברמה התאגידית, לדוגמה, שיווק משתנה מהר יותר ממכירות, מכירות משתנות מהר יותר מהייצור, שמשתנה מהר יותר מן המנגנון האדמיניסטרטיבי, ומן התרבות הארגונית, שאותה הכי קשה לשנות. אותו היגיון, טוען אדיג'ס, חל גם על מדינות, החוות שינוי משטרי, שמערער את האיזון בינן לבין מוקדי כוח של הסדר הישן. מה שקרה בצרפת עם עליית ה'סוציאליזם על מלא' ב־1936, קרה גם בישראל עליית ממשלת ה'ימין על מלא' בדצמבר 2022. השלטון התחלף בן לילה, אבל חברי הגוורדיה הישנה שלא השלימו עם קיומו, סרבו להשתנות עימו, וגררו את המדינה אל עברי פי פחת.
מחלוקת פוליטית אינה מחלה. אין דמוקרטיה בלי מאבק בין רעיונות ואינטרסים, המתנהל במסגרת הסמכויות וכללי ההכרעה הדמוקרטיים. גם כאשר המחלוקת נסבה על החוק עצמו. אבל כאשר המאבק מפסיק להתנהל מתוך הכרה במכנה משותף, הגדול מסך כל האינטרסים המנוגדים, הדמוקרטיה נופלת למשכב. תפקידן של אליטות, הוא לשמור על המכנה משותף הזה, ולחזק את תחושת הגורל הלאומית. ולכן הן חייבות להיזהר, ולא להעמיד את האינטרס הסקטוריאלי שלהן מעל לזה של המדינה, ולגרום בכך למצב שבו החברה תחדל לראות את עצמה כבעלת גורל משותף, ותתחיל להתפרק מבפנים. זה היה אחד מכשליה של צרפת ב־1936, וזו גם הסכנה בישראל כיום.
ישראל עדיין רחוקה מצרפת של 1940. בתי העלמין, מחלקות השיקום ומאות אלפי אנשי המילואים מעידים שהרצון להילחם על המדינה לא אבד. אבל ההון הלאומי הזה אינו בלתי מתכלה. אנחנו מתדרדרים למצב, שבו יותר ויותר ישראלים חשים, שכל הצלחה של המחנה הנגדי היא הפסד שלהם. ויש גם רבים מדי בתוכנו המקווים, שהממשלה הנוכחית תיכשל, רק על מנת להוכיח שהם צדקו פוליטית.
זה גם זה מזכירים לנו את ההתראות של בלוך, מנדס פראנס והנס מורגנטאו. לא צריך להגיע ל'מוטב היטלר מבלום'. די להגיע ל'מוטב שישראל לא תצליח', ובלבד שהוא! ייכשל! – כדי להיכנס לאיזור הסכנה. צרפת של 1940 איננה נבואה לישראל. היא אזהרה, שראוי שנזכור אותה היטב, ערב ראש השנה תשפ״ז.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' לבניין הכוח בצה"ל.

עדינה בר-אל

מסע גישוש וגילוי ספרות המתיישבים הראשונים

ריאיון עם פרופ' יפה ברלוביץ
לעדינה שלום,
תודה שפנית אליי לשאול על עצמי ולספר את עצמי, ואשמח לשטוח את הדברים.
א. שאלת על משפחות המוצא שלי, ואתחיל באבא שלי יצחק ברלוביץ ובאגדה שהתהלכה אצלנו במשפחה אודות הולדתו.
ובכן הוריו, יוסף ודינה ברלוביץ, לא הצליחו להביא ילד לעולם. הם היו ילידי ליטא ושם ביקשו לבנות את ביתם ומשפחתם. יוסף גדל בעיר קטנה בשם לינקוֹבָה, הוא היה קדר במקצועו, ועבד בבית חרושת גדול לייצור כלי קרמיקה. דינה לבית ברנט, גדלה בעיירה בשם ציטוֹביאן. אביה היה סוחר עורות, והיו לה שלושה אחים. הראשון זרח ברנט, שעוד בנעוריו קם והיגר ללונדון, ועם השנים הקים שם בית חרושת למעילים ולכובעי דייגים, וסחר בהם בשווקי אירופה המובילים. השני יעקב היגר לפריז ועסק בבורסה, והשלישי – מאיר שהיה תלמיד חכם ורב.
כאמור, דינה הִקשתה ללדת, ואחרי שהזוג התייאש מהרופאים הם פנו לרבנים. אחד הרבנים הורה להם לעזוב את ליטא בבחינת "משנה מקום משנה מזל," והם עשו כעצתו. זה היה ב-1891. דינה הציעה כי יעלו לארץ ישראל, שם אחיה זרח לקח חלק בבניית ההתיישבות החדשה במושבות. (ברנט חי בשני עולמות, בלונדון היה סוחר רב נכסים, ואת רווחיו הרבים העלה לארץ לבנותה ולקוממה. לפי חשבונו עלה לארץ 15 פעמים). יוסף הציע שבארץ ישראל היה רוצה להקים בית מלאכה לייצור כלי חרס ורעפים לגגות, וכיוון שצרפת ידועה ברעפי מְַרסֵי שלה, מוטב שיסעו קודם לפריז, לאח יעקב, ללמוד. וכך עשו.
שנה אחרי שהותם בפריז נולד אבי. השמחה היתה גדולה. הרב צדק. קראו לו יצחק, כאותה שרה שאחרי בלותה היתה לה עדנה. אבל אחרי שנתיים, כאשר יוסף חש עצמו מוכן עם התמחותו ברעפי מרסי (ואף קנה תנור לשריפת החומר), קמו עם התינוק ועשו פעמיהם לארץ ישראל. האח יעקב יצא מכליו: כיצד לוקחים פעוט (אחרי ששנים היו חשוכי ילדים), ומסכנים את חייו בארץ מזרח נחשלת.
אבי הגיע עם הוריו לארץ ב-1894. זרח ברנט קיבל את פניהם בנמל יפו, והדריכם בכל אשר הלכו. ב-1894 עסק בהקמת נווה שלום (שכונה יהודית שנייה בפרברי יפו), אבל עשה ככל אשר יכול היה לחבב עליהם את פתח תקווה. אבי למד בבית ספר הברון, אבל נאלץ לצאת לעבודה בגיל צעיר (שנות המשבר הכלכלי הקשה שפקד את המושבות בסוף המאה ה-19). לימים נמנה על האורזים הראשונים שלמדו את מלאכת האריזה מקבוצות הערבים שניצחו אז על המלאכה, בפרדסי פתח תקווה; ולימים גם הקים עם חבריו את "אגודת האורז", וכן לקח חלק פעיל ומעורב בציבוריות הפתח תקוואית.
ב. את זרח ברנט הכרתי דרך ספרו זיכרונות ר' זרח ברנט: חוברת ישנה בת 40 עמוד (1929), בה הוא מְתַמצת – בהיותו בן 86, שבע ימים ומעשים – את תולדות חייו הסוערים. כמו כן הירבו להזכיר במשפחתנו את בתו חנה ברנט-טרגר, שבמקצועה היתה אחות ציבורית בשכונות מהגרים במזרח לונדון, אבל בו בעת שלחה ידה בעט סופרים ופרסמה מיספר ספרים (ביניהם ספרי ילדים) שכולם פתח תקווה. כאשר קיבלתי ציון טוב בחיבור, תמיד ייחסו השג זה לקרבתי לחנה טרגר.
אבל הזדהותי המשפחתית היתה לא פחות, אם לא יותר, עם אלה מצד אימי. אימי עלתה לארץ ב-1935 כתיירת. היא באה מבלורוס (רוסיה הלבנה) לבקר את אחיה ואחותה, שהיו סטודנטים בהיידלברג ובברלין, ועם עליית הנאצים לשלטון (1933), מיהרו לעלות לארץ. דודתי למדה ביולוגיה, ודודי הספיק לסיים את הדוקטורט שלו בכלכלה ובמשפטים. כשעלה לארץ מונה לעוזרו של המנהל הראשי בבנק אפ"ק הוא בנק אנגלו-פלשתינה, ולימים בנק לאומי.



לבקר את דודי בתל אביב היה כמו לטפס אל "מעבר לקשת" (שנות ה-40 של המאה הקודמת). דירתו בקומה השלישית בבית שֵיְישִי מרשים, היתה לא רק רחבה ואלגנטית, אלא היה בה טלפון (שנתפס אז כמו מכשיר שמיימי), מרפסות ענק עם ריח ים, מכונית מוריס שחורה בכניסה, ויינות מבושמים, שגם בחנות הדגל ברחוב חובבי ציון אצלנו, לא עמדו על טיבם. ותמיד היו שם חבריו הסטודנטים שהגיעו איתו מגרמניה – קבוצה של גברים ונשים אנשי עולם גדול, משוחחים-מרצינים-ושוחקים בשפות מתחלפות על רומם של דברים, ביניהם רופאים, עורכי דין, חוקרים, ציירים ואפילו מנהל גן חיות. כך שללכת לאיבוד על השטיחים הרכים בביתו של הדוד, או לתעות כילדה בין הקהל הבלתי נתפס הזה, הציבו בפני, שלא מדעת, מודלים אחרים של כמיהה, מאלה שפגשתי בפתח תקווה.
ג. את לימודי עשיתי בגימנסיה "אחד העם" שהיתה בראשיתה גימנסיה פרטית מא' עד י"ב. עם הקמת המדינה, לא היה מקום עוד לחינוך פרטי, וכיתות א-ח עברו לבית הספר העירוני פיק"א. כשסיימנו בו את כיתה חי"ת, חזרנו שוב לגימנסיה "אחד העם" והפעם תחת משרד החינוך. הלימודים בבית הספר היו באנאליים ולא עוררו בי כל ריגושים או חוויות כפי שציפיתי. אמנם בין המורים היו אישים בולטים כמו המשורר ק"א ברתיני, או שדרן הרדיו יוסף טרגין – אבל השיעורים התנהלו בשיממון רב.
גם הספרייה העירונית בפתח תקווה, כמו הרתיעה אותי מלהיכנס אליה. היא שכנה בבית קולוניאליסטי ישן, בקומת קרקע חשוכה. (בקומה השנייה פעלה מועצת העיר). היו נכנסים אליה כמו אל מערה, ותמיד היה מצוי בה ריח עובש דוחה. המרחב היה דחוס בארונות גבוהים עד התקרה, והספרנים היו עולים ויורדים בסולמות כדי להוריד מהם ספרים. מנהל הספרייה היה איש זקן ונרגן, שלא האמין ביכולתנו להבין ספרים בהם בחרנו, ותמיד הכריח לקחת ספרים מתחת לגילנו. זה היה מעליב. מעליבים היו גם הספרים, שתמיד היו מלוכלכים ומקושקשים, ודחו – ולו רק בצורתם.
לפיכך מצאתי את עצמי תמיד במצבים של חיפוש ספרים. חיפשתי ספרים אצל חברות, אצל שכנים ואצל ילדים גדולים ממני (בעיקר אחרי חגיגת בר מצווה, בה קיבלו ערמות ספרים כמתנות). אלה היו ספרים רעננים ומזמינים, ואלה ששבו את ליבי – הייתי שבה וקוראת בהם פעמים אין סוף, ולא ידעתי שובעה. גם קראתי עיתוני ילדים. כבת למשפחה מהגוש האזרחי הייתי מנוייה על "הבוקר לילדים" אבל חברה ממול היתה ממשפחה פועלית, וזו הייתה מנוייה על "דבר לילדים". שבוע שבוע הישקו עיתונים אלה את צימאוני ואת סקרנותי.
ד. בצבא שירתי בחיל המודיעין במחנה מטכ"ל בקריה, במחלקת פרסומים שליד מחלקת מחקר. מחלקת מחקר הניבה פרסומים שהיו מסווגים ברמת סיווג בטחוני גבוה ("סודי ביותר"), אי לכך אי אפשר היה לשלחם להדפיסם לבית הדפוס במחנה מטכ"ל, והדפיסו-והגיהו-ושכפלו אותו אך ורק במסגרת המחלקה (התפקיד שלי היה לא רק להשגיח על קו הייצור עם דגש גדול על הגהה, אלא גם לגרוס את כמויות הטיוטות והדפים הפסולים שנערמו לשקים שקים). לא יודעת למה הציבו אותי דווקא שם. על כל פנים היתה זו עבודה שהכשירה אותי להכיר וללמוד איך מביאים כתבים לבית הדפוס, ידע ששימש אותי לא פעם גם מאוחר יותר.
בתקופת שרות זו בקריה, ניהלתי מעין חברות קרובה עם רפי לביא. הוא היה בראשית דרכו בציור, ובפגישותינו, בלעתי לראשונה את תל אביב. הלכנו לכל ההצגות, הסרטים, התערוכות והקונצרטים, ובדרך הגענו אל מחוזות ביזאריים אך מסקרנים, כמו קפה כסית והחברותא הבוהמיינית של אז, שלביא רצה בּיקרהּ.
בשנה הראשונה שלי בצבא, פרצה מלחמת קדש (1956). היתה תכונה לִפְנֵי, שלא הבנתי פשרה, וטוב שכך, כי מסביבי רחשו תוכניות מבצעיות, אנשי סוד וריגול, ואריזת כל המשרד. עם פרוץ המלחמה, פינו אותנו מהקריה עם כל התכולה, וכשדהרנו על הטנדר אל אן שהוא, הסתכלתי על בניין משרד הבטחון שמאחורי, כמו בתחושה צובטת שלא אראהו שוב. אחרי שעה קלה הגענו לסביבות רמלה, הנחיתו אותנו בצריפים בחורשת אורנים, ועסקנו בהכנת חומרים ל"לוחמה פסיכולוגית". הצירוף המילולי האניגמטי הזה אז – הילך עלינו קסם. נאמר לנו כי אנחנו לוקחים חלק בניסיון ראשון בצה"ל להשתמש באמצעי מתוחכם זה ככלי מלחמה. ההתרגשות היתה עצומה, שמענו על גשם הניירות שניתך על כפרי הרצועה בואכה עזה. "ניירות לפחות לא הורגים." אמרתי לעצמי בורה ותמה.
ה. רציתי להמשיך ללמוד ולא ידעתי מה. ידעתי שאני רוצה לכתוב, כל כתיבה. הגעתי לגבעת רם בירושלים (1958), שם בקמפוס הקטן והחביב נרשמתי כמו מובן מאליו לספרות וללשון עברית. בשנה הראשונה נהניתי יותר מהחברותא, מחיי הסטודנטים, מלגלות את ירושלים הנחנקת בין "גבול לפניך" מכל הצדדים. לימודי הספרות והלשון לא עוררו בי עניין יתר, שוב ספרות ההשכלה ושוב תורת ההגה והצורות, עד שהתוודעתי לשיעוריה של לאה גולדברג בספרות כללית (דנטה, השירה הצרפתית במאה ה-19), דב נוי (מבוא לפולקלור), אירנה גרבל (פונֶטיקה) משה גושן גוטשטיין (בלשנות שֵמית משווה), וייזכר לטוב חיים ביינארט שגילה לי שהיסטוריה מעוררת בי לחשוב אחרת. ואכן שיעורים משניים אלה לפתע טילטלו אותי מאיזו תרדמה שלא נתתי עליה את הדעת. פתאום עלו בי ריגושים שלא ידעתי מעולם, ובראש וראשונה תשוקה לא מודעת להתמודד עם טקסטים: לבקר, לחתור, להרחיב, להסכים ולחפש הלאה. כן, ירושלים גילתה לי את עצמי.
בשנה השנייה ללימודיי, למד איתנו איש מבוגר ונעים הליכות בשם שלמה סקולסקי. לא פעם שוחחתי איתו, אולי נתתי לו מחברת עם הרצאות שרשמתי בקפידה. הוא היה עורך מוסף הספרות והאמנות בעיתון חרות (עיתון ימני, נושא דברה של מפלגה בשם זה). לא הכרתי עיתון זה, אלא רק את שמו, אבל כשהציע לי לכתוב ביקורות – נדלקתי. זה היה חוּצְפתי לעילא. הייתי בת 22, בלי מספיק כלים ובלי ניסיון, אבל הוא הערים עליי ספרים ספרים ממיטב הרומנים והסיפורים הקצרים שיצאו לאור באותה שנה. כך הגבתי גם כשהציעה לי חברה לכתוב ביקורת לדבר הפועלת – מי אני שאסרב, וקיבלתי וכתבתי. בהמשך השנים למודה ובעלת ניסיון, הרביתי לכתוב בעיקר למוספים הספרותיים של משא (דבר) והארץ.



כבר מתחילה, כל ספר, כל מוצר ספרותי, עורר בי עניין לכתוב עליו, אבל תמיד חיפשתי לא רק את הסֵפר המספר אלא גם את הסֵפר החושב, הספר המשחק בלשונותיו, הספר המפתיע במבניו, הספר שרץ אחרַי, לא מרפה. בה בעת לעולם לא שכחתי את אבחנתו מאירת העיניים של וולפגנג איזר (Iser), שבספרו "הקורא המשתמע" הוא מזכיר לנו שוב ושוב שכמיספר הקוראים כן מיספר המפרשים. כל אדם קורא את קריאתו ופרשנותו הוא, וגם אם אני מופיעה כאוטוריטה מקצועית, אל לי לכפות את דעתי השיפוטית על ספר מסוים, אלא להוליך, להדריך, להציע את קריאתי ואת פרשנותי – כאפשרות שתעורר עניין ותשכנע. לימים הצעתי באוניברסיטה בר אילן, במסגרת לימודי ספרות, לתת קורס בנושא "לכתוב ביקורת ספרות", וכמו שלימודי הספרות מדריכים לעיסוק בהוראה, כך אדריך לעיסוק – שמעולם לא הוצע ללמידה – ביקורת ספרים בעיתונות (מה שנקרא "רצנזיה"). כיוון שהצעתי לא התממשה, הוצאתי לאור ספר ובו מבחר מהביקורות שלי, עם פרק מבוא מקיף העוסק ב"מהי רצנזיה", ולא כל שכן – "התקבלותה של רצנזיה" (1992). לא בכדי, כותרת הספר היא "הטקסט המוסף", שהרי כל קריאה, כאמור, היא גם פרשנות, ובעת ובעונה אחת אנחנו חווים שני טקסטים: הטקסט המקורי והטקסט המוסף, האישי שלנו.
ו. באוניברסיטה העברית סיימתי תואר ראשון, התחלתי תואר שני, ועשיתי מה שנקרא "תעודת הוראה". עם תעודה זו אכן ניסיתי ללַמד בבית ספר תיכון, וגם אם בית הספר שכן בפרדס, וגם אם היו אלה צעירים מעליית הנוער, שכל כך השתוקקו להיות ישראלים – השתעממתי וביקשתי להמשיך ללמוד. חזרתי לעיר הולדתי פתח תקוה, והמוסדות האקדמיים שעמדו לרשותי אז היו: אוניברסיטת תל אביב בחיתוליה, ואוניברסיטת בר אילן. הייתי סקרנית להכיר את פרופ' ברוך קורצוויל (היה ראש החוגים לספרות עברית וספרות משווה), והוא אכן קיבל אותי גם אם איחרתי להירשם, ושנת הלימודים החדשה כבר עמדה בפתח. שמעתי רק את השיעורים שלו – שיעורים בהם התמודדתי עם המון ידע וחשיבה מפתיעה ואחרת, שנמסכה גם עם מזג אנטגוניסטי והומור ביזארי. כך או כך – מעולם לא מצאתי את עצמי על מי מנוחות. תמיד הוא אִתגר וטלטל.
בבר אילן, כתבתי עבודה לתואר שני בנושא "מהי ספרות ילדים". כאן כדאי להזכיר כי בתחילת שנות ה-70, ארון הספרים הישראלי, האקדמי, שעניינו ספרות ילדים, היה חף מכל מחקר בכל לשון שהיא. באותן שנים עבדתי בעיתון "הארץ שלנו" ככותבת פרי-לאנס, ואירע מזלי, ובין לבין, שהיתי עם בן זוגי שנתיים בסן פרנציסקו, שם התוודעתי לספרות ילדים שהילכה עליי קסמים בהתנהלותה הרעננה והיצירתית, ובמבחר ספריה (לרבות ספרי מחקר).
עסקתי בשאלה מתבקשת זו (מהי ספרות ילדים), כיוון שלא מצאתי לה כל תשובה מקיפה בכתובים, וכן – מנקודת מבט תובענית של כותבת צעירה שמחפשת את דרכה בכתיבה לילדים, ולא יודעת אם לכתוב את "מה שבא לה" או לתעל את כתיבתה לגילאים שונים, ובכך כמו לחנוק את החופש היצירתי של לשחק במילים ובתכנים. ואכן ככל שחקרתי ובדקתי, מצאתי עד כמה "ספרות ילדים" היא ספרות כלאיים עם המון סימני שאלה. וזה עוד יותר ריתק אותי לפענח אותה מחדש, לרבות דרך התפתחותה המאוחרת כל כך מבחינה היסטורית.
לימים לימדתי במשך שנים קורס בשם "ספרות ילדים: פואטיקה ותקשורת" (במסגרת אוניברסיטת בר אילן), וזו היתה חגיגה.
ז. הבחירה לכתיבת תזה לדוקטורט היתה "אדיפלית" יותר. ליבי נמשך לספרות דור תש"ח (לימים נתתי קורסים על ספרות זו, וכתבתי רבות על אהרון מגד מכאן, סמי מיכאל מנגד, ויהודית הנדל ושולמית הראבן), אבל בסופו של דבר חזרתי לאבא שלי ולמקורות הבלתי פתורים שלי עימו. במה דברים אמורים?
איבדתי את אבי כשהייתי צעירה מאוד. לא הספקתי להכיר וללמוד אותו כפי שכל ילדה רוצה להכיר וללמוד מאביה את אביה. לא ידעתי הרבה על ילדותו ובגרותו, ובעיקר הסתקרנתי אחר טפטופי הסיפורים אודותיו: כיצד נע בין התרבות הבראשיתית של עלייה הראשונה לבין השפע האירופאי שעטף אותו מאוחר יותר בפריז אצל הדוד (רצה לאמץ אותו), בעוד הוא מתעקש לחזור הביתה למושבה, ויהי מה.
לא ידעתי דבר על העלייה הראשונה, ולא כל שכן על הקורפוס הספרותי שלה. כולנו התחלנו ללמוד את שיבת ציון המודרנית, רק מהעלייה השנייה. כך ששוב בחרתי לצאת למסע עלום של גישוש וגילוי, ובמסגרת המחלקה לספרות משווה בבר אילן, בחרתי בכלים העיונים התיאורטיים של ספרות המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית, כמודל מסייע להתחקות אחר ספרות המתיישבים הראשונים אצלנו (שם התיזה היה: ספרות העלייה הראשונה כספרות מתיישבים ראשונים).
בתחילה לא היה מי שיקרא את הדוקטורט שלי. אף אחד מהפרהסיה האקדמית לא עסק בחומרים אלה – חומרים שגם לא הוערכו כראוי על ידם כמושא מחקרי. ואילו אני במחקרי את ספרות המתיישבים הראשונים, מצאתי את ספרות העלייה הראשונה כתופעה מרתקת של יצירה אקספרימנטלית: יצירה שבמעברה הקריטי מגולה למולדת התעמתה עם השאלה "התמימה" וכמו הבלתי אפשרית בשלב זה: מהי ספרות ארץ ישראלית או איך כותבים ספרות ארץ ישראלית. לימים י"ח ברנר תקף כותבים אלה על עצם שאלתם ועל עצם גישושיהם, אבל הם (כמו: זאב יעבץ, משה סמילנסקי, נחמה פוחצ'בסקי, חמדה בן יהודה ועוד), בכמיהתם האידיאולוגית ובהעזתם האקספרימנטלית, הגישו הצעות פואטיות וז'ארניסטיות מפתיעות ומגוונות.
יתרה מזו, עם התפתחות המחקר, היה מרתק לגלות כי ספרות העלייה הראשונה עם כל גישושיה וניסיוניה, הלכה והצטיירה כאוברטורה (העלאת מסך) לספרות ולתרבות הארץ ישראלית לעתיד לבוא, וכי המוטיבים הספרותיים והתרבותיים שצצו ועלו בעלייה הראשונה, המשיכו בדורות הבאים, כשהם פושטים צורה ולובשים צורה.
ח. תמיד בא לי לכתוב. בפנקסים, במחברות, בכל דף שבא תחת ידי באותו רגע של מילים מתקפצות בי. מעולם לא שיתפתי איש. הסברתי לעצמי כי זה שיח ביני לביני, שהוביל אותי להמציא שורות יש מאין, לא מבינה איך ולמה.
פעם בכיתה ו"ו, פנתה אלי אסתר שטרייט וורצל. היא למדה כמה כיתות מעליי. באותה שנה החליטו להוציא עיתון בית ספר, והיא היתה העורכת. שטרייט וורצל שאלה בכיתה מי כותב, ומשום מה נתתי לה את הפנקס שהיה תחת ידי. בסופו של דבר, העיתון לא יצא לאור, אסתר שטרייט וורצל לא החזירה לי את הפנקס, ואני לא העזתי לבקש. כילדה, הסברתי לעצמי שזה עונש על יומרתי להיחשף.
אחרי שסיימתי תואר ראשון, שלפתי בכל זאת מיספר סיפורי ילדים, ושלחתי ליעקב אשמן עורך "הארץ שלנו". הוא הזמין אותי אליו וצרף אותי לצוות הכותבים. כאמור, פרסמתי שם עד שנסגר העיתון ב-1985. אהבתי את הארץ שלנו, את עורכיו וכותביו, וכשהייתי עולה במדרגות למערכת, בבית הישן ברחוב מזא"ה, ידעתי שבכל הקשיים והמצוקות שחייתי אז, מחכה לי למעלה חבורת "פּיטֶר פֶּנִים" שכולה יצירתיות וסימפטיה.
בהמשך אזרתי עוז, ובשנים שכתבתי ביקורות ל"משא" (מוסף הספרים של עיתון דבר), הצעתי מידי פעם גם סיפור קצר משלי. סיפורים אלה התפרסמו במוסף זה תחת שם העט "מזלי עש". נראה שהיה לי נוח להתחבא מאחורי שם בדוי, וככל שהמשכתי לפרסם בכתבי-עת נוספים, המשכתי בלהמציא עוד ועוד שמות בדויים. ההפתעה הגדולה קרתה ב-2006 כאשר שלחתי סיפור קצר לתחרות הסיפורים במוסף "ספרות ואמנות" של הארץ, תחת שם העט "בילי בלוך". הסיפור נבחר והוא נמנה בין שלושת הסיפורים הזוכים.
ט. ולפני סיום נציץ רגע לפעילותי ב"אגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר". תמיד תהיתי למה הגבר, במשך כל ההיסטוריה (גם בתקופות מוארות יותר כמו: הרנסנס וההשכלה) לא רק חתר להשתלט ולהתנשא על האישה, אלא התעקש גם למזער, לדחוק ולמנוע ממנה כל אפשרות להיפתח, ללמוד ולתרום לחברה כמוהו. התנהגות מיזוגנית זו נמשכה כמו מובנת מאליה גם עם עלייתן של תנועות לאומיות מודרניות, כמו הציונות, שחרתה על דגלה את עיקרי המהפכה הצרפתית: חירות-שוויון-אחווה; שלא לדבר על תנועות חברתיות מהפכניות כמו הציונות הסוציאליסטית שדיברה גבוהה גבוהה על הקמת חברה יהודית צודקת בארץ ישראל, שתערער כל ניסיון לחברה מעמדית מפלה ומדכאת, ותכונן כאן אדם חדש ערכי ושיתופי. והנה, עם כל ההצהרות המבטיחות, מאומה לא השתנה: האישה הציונית והסוציאליסטית הודרה מכל שיתוף ושוויון, והמפעל הציוני והסוציאליסטי המשיך להתנהל כמפעל גברי פטרוני לכל דבר.
תופעה בוגדנית זו של הולכת שולל ודווקא עם בניית האומה ופתיחת דף חדש בחיי הלאום, עוררה בי זעם ובוז, ובעיקר עם ראשית פגישותיי עם המתיישבות בעלייה הראשונה ולא כל שכן עם הפועלות והחלוצות מהעליות השנייה והשלישית. אלא שלהפתעתי, שלא כמו אילמותן והתאיידותן של הנשים היהודיות בתפוצות, כאן בארץ ישראל – הן לא שתקו. נכון, הן לא יצאו במחאות ולא הכריזו שביתות, אבל הן לא הפסיקו לכתוב. ואת כל אכזבותיהן, ביקורותיהן, מחאותיהן וכעסיהן הן הביאו לידי ביטוי בכל ז'אנר אפשרי: אם כתיבה תיעודית ואם כתיבה ספרותית, אם במכתב וביומן ואם בשיר, במחזה, בסיפור קצר או ברומן. זה היה נשקן. אלה היו כלי מאבקן בגברים והן יכלו להם, כשהן יוצרות מרחב נשי פעיל ועצמאי של אגודות נשים משלהן, עיתונות נשים משלהן, וספרות משלהן.
ואכן, איך אפשר היה שלא להתמכר לגילוי המרתק הזה, כך שבמשך שנים הקדשתי את מחקריי ואת פרסומיי לגילוי ולדיון בתופעתן וביצירתן של כותבות מודרות אלה; ואיך אפשר היה שלא להצטרף להקמת האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר (1998), כאשר מובילי האוניברסיטאות והמכללות בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, דחו מכל וכל כל אפשרות להקמת חוג או מחלקה ללימודי מגדר, במסגרותיהם. הצטרפתי לאגודה זו, קודם כל כלוקחת חלק במאבק שבסופו של דבר ניצח והתעצם עם השנים, ולאחר מכן בהקניית תפיסת עולם פמיניסטית והפצתה – לא רק באקדמיה אלא גם בחברה כולה.
באגודה– עסקתי בעיקר בפרסום: בתחילה בהוצאת עלון חודשי, ולאחר מכן – ניוזלטר דו שבועי. מאוחר יותר שימשתי כיושבת ראש האגודה למעלה מעשר שנים (2020-2009).
י. עכשיו אני בתקופת "המאסף" שלי. אספתי את עשרות עשרות מאמריי הפזורים לאתר משלי, ועכשיו אני עובדת על הנבחרים שבהם לאספם בקבצי ספרים. האם אנהג כך גם בסיפורים? נראה.

ובינתיים, תודה רבה לך עדינה, ותודה רבה לך אהוד, על ההזדמנות לאסוף מתחנותיי ומזיכרונותיי ולשתף בהם את קוראי וקוראות המכתב העיתי.
יפה ברלוביץ

עמנואל בן סבו

1. נאום החתולים

חכם אחד טייל להנאתו באחד הימים, לצידו שמשו הנרגש, השותה בצמא כל הבל פה, כל הנפת אצבע, כל אנחה, כל תג ופסיק.

בהגיעם ליד אחד מפחי האשפה הישנים ברחוב הסמוך לבית החכם, נעמד החכם והתבונן בלהקת חתולים מאושרת הבולסת מאכלים בתוך הפח הפתוח.

"אתה שומע את מה שהחתולים אומרים," שאל החכם את שמשו וזה הביט בו תוהה בינו לבינו, האם נטרפה על החכם דעתו או שמא אינו מכירו באמת.

"אני שומע אך איני מבין," השיב השמש.

"אוהו, "החל החכם לשאת דברו, "הם מאושרים ולועגים לנו בני האדם, הם מביטים בנו כשהאוכל בין שיניהם, ופניהם זחוחות, 'אתם בני האדם עמלים, מתייגעים, מתפללים שירד גשם, שהחיטה תצמח, שהטוחן יטחן, שהאופה יאפה, שהלחם יגיע למדפי החנות, שתגיע בזמן לקנות בממון עליו התייגעת, ורק אז תשב לסעוד את הלחם.' החתולים לועגים לבני האדם ואומרים: 'לנו המזון זמין, נגיש, בשפע וללא תמורה כלשהיא, המאמץ היחיד הוא בהפעלת הלסתות.'"

השמש נתן עינו בחכם בעל העיניים הטובות ואמר: "אינני מבין את שפת החתולים, אך אני מבין שהסחי והמיאוס אותו הם אוכלים הוא מעדן עבורם ועבורנו אשפה, אנחנו מאושרים מהחתולים על אף היגיעה הרבה. החתולים התרגלו לצחנה, לסחי, למיאוס והם מאושרים בחלקם, לחיות במדמנה, אשרינו שאיננו מתרגלים למציאות זו."

הוריד החכם את משקפיו מעל חוטמו, טפח על שכמו של השמש ואמר: "צדקת ממני."

כמו החתולים שהתרגלו לצחנה ולזוהמה, לסחי ולמיאוס, לדאבון הלב, גם חלק מהאחים שלנו התרגלו.

התרגלו לחרף, לגדף, לנאץ ולקלל ראש ממשלה ושרי ממשלה, נבחרי ציבור, לרדוף אחריהם, להסית נגדם, להעליל עליהם עלילות כזב ורמייה.

התרגלו להשתמש בתארים, בדרגות, באמונה כי הם ורק הם אדוני הארץ, השולטים במוקדי הכוח ופועלים מפוזיציה.

התרגלו לאחוז בשלטון כמעט ללא מיצרים בתקשורת, בנרטיב, בהחלטה מה יהיה הסיפור הישראלי-יהודי, עיתונאים היו לתועמלנים, פרשנים לדוברי מפלגות ומגישות למומחיות למוסר אנושי.

התרגלו לחלל את הקודש, לשחוט פרות קדושות, לפגוע במשפחת השכול, לחלל את יום הזיכרון, לעודד סרבנות, לפגוע בלכידות הצבא, לפגוע בחוסן הצבאי והלאומי.

התרגלו לשיח גרדומים על אהבת המולדת על תנאי, על איום בנטישה, במשיכת ההשקעות מהמדינה, בפגיעה בחוסן הכלכלי.

התרגלו ללבוש גלימות של צדק יושר ואמת ולפעול תוך גלגול עיניים אומנותי, ולהתנהל כסניף פוליטי של מפלגת שמאל רדיקלי.

התרגלו להאשים את אריות האומה, גיבורי ישראל כרוצחי תינוקות כתחביב, כמבצעים פשעי מלחמה, רצח עם, כמדכאים ומנשלים, כמפלצות במדים.

התרגלו לפעול נגד המדינה ואזרחיה מול אומות העולם, להבאיש את ריח המולדת ומנהיגיה בעולם, להעניק "תחמושת" לארגוני האנטישמיות בעולם נגד היהודים.

התרגלו לחרמות, להשתקות, להדרות, לניכור, לשנאות, להרחבת השסע להעמקת התהום הפעורה, לכמעט יש איש באחיו, מרי אזרחי, מלחמת אחים.

התרגלו, לדבר על יהודה וישראל, על הפקרה, על השחתה, על הם ואנחנו, על "אתם לא האחים שלנו," על הניכור היהודי והישראלי.

הם התרגלו כמו החתולים ההם, עם המדמנה, הסחי והמיאוס, יש לאזרחי מדינת ישראל הזדמנות, ביום הבוחר, להבהיר – תם עידן מדמנת החתולים, איננו חתולים, אנו מסרבים להתרגל לצחנה והזיהום המוסרי, לעוול ולעיוות, לשנאה והחרם, זה בידינו.

עמנואל בן סבו

2. ברהט לא נמצא מקווה טהרה ליהודים

בעת כתיבתי את הביוגרפיה "החלוץ מאיספהן" המספר את סיפורו של החלוץ משה אביטלי ממייסדי מושב אביטל בחבל התענך, נחרדתי כשסיפר לי בטבעיות כי היהודים היו נזהרים מאוד מאוד בהסתובבם בשווקי איספהן לבל יגעו בפרי או בירק, "אם נגעת בתפוח בארגז היה עליך לקנות את כל הארגז, כי אתה יהודי וטימאת את הארגז," סיפר היהודי מהגולה הדווייה שחווה אנטישמיות אך לא ידע לקרא לה בשם.

ניג'יס, מושג מוכר בשפה הערבית ופירושו טמא, כמו כלב חזיר, צואה, הבא במגע עם הניג'יס חייב להיטהר, ואסור לו להתפלל טרם שייטהר מהטומאה של הניג'יס.

נזכרתי בסיפורו של החלוץ מאיספהן, משה אביטלי כשהתוודעתי ברשת החברתית לפגישה הטעונה של ח"כ יהודי עם חלק מאזרחים מוסלמים.

ח"כ, יו"ר וועדת החינוך בכנסת, יהודי, צבי סוכות, הגיע מתוקף תפקידו, לעמוד מקרוב אחר אופי חינוך ילדי העיר הבדואית רהט, אשר חלק מתושביה נשואים לנשים עזתיות, עיר החמאס.

ח"כ סוכות הגיע בליווי משטרה, נושא דגל ישראל, לבחון את החומר הנלמד בבית הספר "אל נאג'ל", ברהט היו מי שסברו כי מדובר בפרובוקציה מתוכננת לקראת הבחירות.

המחאה נגד ביקור ח"כ סוכות לגיטימית, זכותם של התושבים למחות על מה שהם מכנים פרובוקציה, זכותו של ח"כ סוכות לבקר במקום מתוקף תפקידו, התגובה של השבתת בית הספר היא מחאה לגיטימית.

מה שלא לגיטימי ואף גובל באנטישמיות, הוא התגובה של חלק מתושבי רהט אשר החליטו לפזר חומרי ניקוי ולהגיע עם מגבים ומטאטאים לקרצף את הנתיב בו פסע ח"כ סוכות אשר לדבריהם הוא ניג'יס, טמא ויש לטהר את הרצפה אשר עליה פסע ח"כ סוכות, היהודי הטמא והמטמא.

האנטישמיות הגלויה נגד ח"כ סוכות לא עוררה זעזוע, סערה, לא פתחה מהדורות, לא קיימה פאנלים, לא עוררה שיח.

באירופה הנוצרית בימי הביניים הופרדו היהודים מהנוצרים תחת הכותרת טמאים, ונרדפו בעקבות עלילות דם שהופצו בשל טומאתם, בגרמניה הנאצית תוארו היהודים כ"גזע טמא" המאיים על הגזע הטהור, הארי, תעמולה נאצית שהובילה לרדיפות וסופה השואה, ברהט כנראה מכירים את היסטוריית הניג'יס.

במדינות האסלם נחלקו הרואים ביהודים טמאים המחייבים היטהרות או שמא די בהבעת עקימת אף ואין צורך בהיטהרות גופנית.

המוסלמים הסונים קבעו שיהודים אינם טמאים מבחינה גופנית ולכן אין להיטהר כשנוגעים בהם, היהודים טמאים מבחינה פולחנית, בעוד המוסלמים השיעים רואים ביהודים טמאים מבחינת ההלכה, טומאה המחייבת טהרה. ברהט מוסלמים שיעים או סונים, עבורם היהודי הוא ניג'יס.

האנטישמיות המוסלמית של חלק מתושבי רהט, אשר נהגו בתחליף למועל יד, לצעידת הברווז, לטלאי הצהוב, בהתייחסם ליהודי ח"כ סוכות כניג'יס היא נוראה.

קו ישיר מחבר מהמופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אלחוסייני אשר נפגש בברלין, לפני שמונים וחמש שנים, עם הצורר הנאצי אדולף היטלר, שידר מגרמניה תעמולה אנטי יהודית, פעל למנוע הצלת ילדים יהודים מאירופה הבוערת – לעיר רהט, בה חלק מתושביה סבורים עדיין כי היהודים ניג'יס, טמאים.

קו אחד מחבר בין הרואים ביהודים טמאים לרואים ביהודים פוגעים בגזע הטהור, הגזע הארי.

ברהט מכירים את היסטוריית הניג'יס היהודי, ולא נמצא שם טהור אחד שיזדעק אל מול האנטישמיות הנוראה.

עמנואל בן סבו

3. להיבחר למשול ולשלוט

הימין מנצח בבחירות במדינת ישראל זה עשור רביעי, מנצח ולא מצליח למשול, לשלוט, לממש את ערכיו הלאומיים, את אמונותיו, את האידאולוגיה שבשמה הוא נבחר.

אחרי שראשי נבחרי הציבור של מפלגות הימין הצביעו תמיד על האשמים בכישלון מימוש הבטחותיהם לבוחר והאשימו את שופטי בית המשפט העליון, דרך היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה, ראשי מערכות הביטחון, הרמטכ"ל דרך ראש השב"כ וראש המוסד, ראשי האקדמיה, התקשורת, ועד לנשיא המדינה, הגיע הזמן לתבוע מהם משילות ומימוש הערכים אשר בשמם הם נבחרים.

דווקא בימים אלה, חודשיים טרם הבחירות, גוש הימין חייב להתכנס, להקים ועדה מיוחדת, ראשונה מסוגה בישראל, ועדה שתמפה אנשי איכות, מקצועיים, בעלי אידאולוגיה שמרנית, הרואה עין בעין עם האידאולוגיה והערכים הימניים.

תפקידה של הוועדה יהיה להציע נשים וגברים הראויים לאייש את הפקידות המקצועית הבאה, מעגלים מעגלים של התאמות ואלטרנטיבות ראויות.

מיפוי המתאימים לתפקידי מפתח כמו שופטי עליון, מפכ"ל, מבקר, יועץ משפטי, מבקר המדינה, פרקליט מדינה, רמטכ"ל, ראשי מערכות צבאיות, שגרירים.

על הוועדה למפות נושאי תפקידים ציבוריים אשר יעמדו בקריטריונים של ועדות האיתור, לבחור את אנשי המקצוע המתאימים ביותר שלא דבק בהם רבב, שלא נמצא בהם דופי.

לרשות ממשלת ישראל הבאה, אשר תיבחר באופן דמוקרטי, יעמוד מאגר של אנשי מקצוע ראויים, הממשלה תוכל לא רק להיבחר אלא גם למשול במינוי הפקידות המתאימה, אשר תסייע לממשלה לממש את ערכיה ואמונותיה אשר בשמם היא נבחרה.

המציאות בה ממשלה נבחרת אך מסונדלת ומחושקת על ידי פקידות מקצועית המוטה פוליטית ופועלת מפוזיציה, המעקרת את יכולותיהם של נבחרי הציבור לממש את רצון בוחריהם – היא בלתי נסבלת, מאגר הפקידות המקצועית יאפשר לממשלה הנבחרת, מיומה הראשון, להציב את הפקידות המאפשרת במשרדים השונים לטובת אזרחי מדינת ישראל.

שוו בנפשכם היכן היתה נמצאת מדינת ישראל אם חלק מהפקידות המקצועית לא היתה מציבה חסמים, מערימה קשיים, מייצרת מהמורות.

שוו בנפשכם להיכן היו מופנים המאמצים, המשאבים וההשקעה הרבה במקום להתעסק במאבק בפקידות לעומתית, לאלו הישגים היתה מדינת ישראל מגיעה.

מדינת ישראל של אחרי ימי ניסיונות ההפיכה הצבאית, החברתית שנבלמה ברגע האחרון, מדינת ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה, אחרי הפגיעה המופקרת וחסרת האחריות בלכידות החברתית, בחוסן הלאומי, בחוסן הביטחוני – חייבת לצאת מהסחרור, ממעגל השיסוי, הקיטוב, החרמות והשנאות.

ביום הראשון שלאחר הבחירות, ביום רביעי, על ראש הממשלה הנבחר לכנס את הפקידות המקצועית מתוך כבוד והערכה, להרים עימם כוסית לרגל בחירת הממשלה החדשה, להודות להם על הירתמותם לעבודה למען המדינה, להעניק להם שי צנוע, להציע למעוניינים להצטלם עימו ולצאת בראש זקוף מדלת המשרד, מפנים את המקום לבאים במקומם.

תם עידן הלעומתים, תם עידן מפזרי החסמים, עכשיו הזמן למשול.

הציפייה מממשלת ישראל הנבחרת היא מינוי הפקידות החדשה, מינוי אנשי המקצוע שיהיו לקביים לממשלת ישראל לקידומה ולפיתוחה.

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

1. איש השנה תשפ"ז – דונלד טראמפ

יש שנים שבהן אני מתלבט ומתחבט עד הרגע האחרון – מיהו איש השנה? מי האיש שהשפיע יותר מכל השנה? מי האיש שעיצב אותה ואת סיפורה? מי האיש המגלם את השנה יותר מכל אדם אחר?

השנה לא היתה כל התלבטות. זהותו של איש השנה הייתה ברורה ממש מתחילת השנה. הדומיננטיות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והשפעתו האדירה, באו לידי ביטוי כבר בעסקת החטופים, בשבועות הראשונים של תשפ"ו ושוב במבצע "שאגת הארי", או כפי שהוא נקרא בארה"ב – "זעם אפי", נגד איראן, ובכל מה שהיה בעקבותיה.

איני שותף לנראטיב, שלפיו ממשלת ישראל בראשות נתניהו הפקירה את החטופים, לא רצתה בעסקה, עד שטראמפ כפה עליה זאת. זהו נראטיב לכל הפחות לא מדויק, ולטעמי – שקרי. מי שמנעו עסקה והתקפלו בלחצו של טראמפ היו דווקא חמאס, או יותר מכך, הפטרון של חמאס – קטאר, ה..."מתווכת", כביכול. קטאר וחמאס סיכלו עסקת חטופים, כי המטרה שלהם היתה להכניע את ישראל באמצעות החטופים, להשפיל אותה ולשלול את כל הישגיה במלחמה. הם דרשו כתנאי לעסקה את הפסקת המלחמה, שהחלה בתוקפנותם הרצחנית, את נסיגת ישראל לקווי 7 באוקטובר ואת שחרור כל המחבלים שבידי ישראל. אילו ישראל נסוגה לקווים אלה, ספק רב אם תושבי הנגב המערבי היו שבים לביתם, ובכך הטבח היה משיג את הניצחון הגדול ביותר על הציונות, ומסמן את הדרך לכל העולם המוסלמי – זאת ראו וכך תעשו. ייאמר לשבחו של נתניהו, שבניגוד לחולשתו הכרונית, שהיא בסיס המחדל, הפעם הוא גילה עמידה איתנה ונחושה. אני משוכנע שגם אלה שתקפו אותו והאשימו אותו בהפקרה, לא היו נכנעים לדרישה הזאת, אילו האחריות הייתה על כתפיהם.

טראמפ כפה על קטאר ודרכה על חמאס, ויתור על תביעותיהם החצופות, ויתור על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר והחזרת כל החטופים, החיים והחללים, לאלתר, כשצה"ל נסוג נסיגה סמלית אל הקו הצהוב, ומשאיר בידי ישראל שליטה מלאה על כמחצית הרצועה. ולא פחות חשוב, תוכניתו כללה את הדרישה הישראלית האולטימטיבית – פירוק חמאס מנשקו, ירידת חמאס מהשלטון ופירוז הרצועה. ההתקפלות של חמאס וקטאר לדרישתו של טראמפ לא היתה קורית אלמלא ההישגים של צה"ל בשטח ובעיקר המצור על עזה והתובנה שישראל עומדת לכבוש את העיר עזה ולהשלים את המלאכה. גם ההפצצה שנועדה לחסל את מה שנשאר מהנהגת חמאס בקטאר, תרמה לכך. זו לא היתה כוונתה. הפעולה נכשלה, מנהיגי חמאס לא נפגעו, ואין זה מן הנמנע שטראמפ הוא מי שהדליף והכשיל את הפעולה. אבל טראמפ השכיל לנצל את הפעולה כדי להגביר את הלחץ על קטאר וחמאס.

ישראל שילמה מחיר לא פשוט בהסכם. היא עצרה את התנופה הצבאית של המצור על עזה, שעשויה היה למוטט את חמאס ולהשיג את מטרת המלחמה. ולכן, נכון שגם נתניהו נכנע ללחץ של טראמפ. אך בתנאים שנוצרו, החלטתו היתה מוצדקת. היא הצילה את חיי עשרות החטופים שנותרו במנהרות חמאס, היא החזירה אותם הביתה, היא מנעה משבר חברתי חסר תקדים אילו החטופים לא הוחזרו ומתו בשבי, וכל זאת בלי להיכנע לסחטנות קטאר וחמאס, בלי לוותר על הישגי המלחמה, תוך שליטה על יותר ממחצית שטחה של הרצועה, שמאז התרחב לכ-2/3 מהשטח, ובכך הוא ממשיך את הלחץ על חמאס.

בלי הלחץ הצבאי של ישראל, קטאר וחמאס לא היו מתקפלות. אבל בלי טראמפ, הלחץ לא היה משיג את המטרה. ובלי טראמפ, גם נתניהו לא היה מתפשר. ולכן, העסקה היא בהחלט הישג אישי של טראמפ.

יתר על כן, בלי הלחץ והאיומים של טראמפ, חמאס לא היה מכבד את ההסכם. רק הפחד שלהם מאיומי טראמפ גרם להם להחזיר מיד את כל החטופים החיים. לאחר מכן, הם הפרו את ההסכם והתנזלו[?] בהחזרת החטופים החללים בתואנות שווא ותירוצים, מתוך ניסיון לערער את עצבי העם בישראל ולהפעיל לחץ על ישראל, אך בסופו של דבר הלחץ עליהם הביא אותם לשחרר את החטופים החללים זולת רן גואילי שאותו הם התכוונו להשאיר כקלף מיקוח ואמצעי לחץ על ישראל, אך צה"ל שחרר אותו ושם קץ לפרשת החטיפה.

ההסכם היה טוב, אך טראמפ הכניס לתוכו כמה עזים בעייתיים ביותר. למשל, הצהרת כוונות שהמטרה הסופית היא "שתי המדינות", כלומר מדינה פלשתינאית עצמאית בארץ ישראל. הכנסת כוח רב לאומי לרצועת עזה, מה שיקשה מאוד על ישראל להילחם בטרור בעזה. והחמור מכל – מעמד משמעותי לשתי הפטרוניות של חמאס, שתי אויבות מרות ומסוכנות של ישראל, טורקיה של ארדואן וקטאר, למהלך הנוגע לפתרון בעיית עזה, תוך הדרה של ישראל – המדינה שהותקפה, ששילמה מחיר כבד בהגנה על קיומה, ובמקום שהיא תכפה את תנאיה, היא הורחקה כמעט לחלוטין מהשפעה. באשר לצירוף האויב הקטארי – קשה לישראל לצאת נגד המהלך המסוכן הזה, כיוון שבעיצומה של המלחמה – תעמולה של האויב הקטארי פעלה מתוך לשכת ראש ממשלת ישראל, מעשה מחריד שדי היה בו כדי שראש הממשלה יילך הביתה בגין חוסר כשירות.

הכנסת ארדואן וקטאר לניהול עזה, מבטאת כשל אסטרטגי חמור של טראמפ – ברית עם ארדואן, הרודן האנטישמי ואחד האויבים המרים של ישראל ועם קטאר, מממנת הטבח ומניעת הגל האנטישמי בעולם, שמשמנת אותו היטב בכבוד ובכסף ובמטוס נשיאותי פרטי. הברית הזאת עוד תשפיע לרעה בהמשך השנה, בסוגיה האיראנית. נזק נוסף שהברית הזאת הניבה, היא החיבוק האוהב לנשיא סוריה, המחבל הג'יהאדיסט בעניבה וחליפה אל-ג'ולאני, "החתיך".

לאחר חתימת ההסכם, על פי תוכנית טראמפ, הגיע טראמפ לביקור בישראל. הוא הגיע כגיבור המנצח. הציבור שנאבק על שחרור החטופים קיבל אותו כגיבור שאילץ את ממשלת ישראל לשחרר אותם. הציבור הימני קיבל אותו כמעט כמשיח, שעומד להביא לטרנספר של ערביי עזה, בשל התבטאות קפריזית אחת שלו, שאחרי ימים אחדים לא נותר ממנה זכר.

הכרכור סביב טראמפ, החנופה וההתבטלות, היו מביכים, אך טראמפ שאין דבר שהוא אוהב יותר מחנופה, עף על עצמו. במהלך הביקור הזה, נזכרתי במערכון ישן משנת 1974 בתוכנית הסאטירית "ניקוי ראש". באותם ימים ביקר בישראל שחקן הקולנוע האמריקאי ריימונד באר, שגילם את איירונסייד בסדרת המתח הטלוויזיונית הפופולרית. הוא הוקף בגלי הערצה מעוררי קבס, עד שהוא עצמו לא יכול היה לשאת זאת יותר. המערכון, בעידן טרום פוליטיקלי-קורקט, הציג את איירונסייד כמי שהגיע לבקר שבט פראי באפריקה. איירונסייד ההמום מהסגידה הצהיר בסוף המערכון בעברית במבטא אמריקאי כבד: "עם ישראל חיה!"

שיאו של הביקור היה נאום של טראמפ בכנסת. במשך שעה ארוכה הוא נאם, לא כאורח המכבד את אורחיו, אלא כבעל הבית שדי בז למארחיו המריעים לו שוב ושוב ומנהיגיהם מתבטלים בפניו. ובעיצומו של הנאום, הוא לפתע פנה לנשיא הרצוג בדרישה לחון את נתניהו, או ליתר דיוק להפסיק את משפטו. ראש מדינה זרה, נואם בבית המגלם את הריבונות הישראלית, וכמו פריץ הוא מתערב בגסות לא רק בענייניה הפנימיים של ישראל, אלא במשפט פלילי בישראל. ואז, ברגע השפל של התבזות לאומית בכל תולדות הכנסת, קם יו"ר הכנסת בתנועה גמלונית ופורץ במחיאות כפיים סוערות, ואיתו כל שרי וח"כי הקואליציה, וקהל הבייס שאוחנה טרח להזמין לאירוע. לא היה אירוע כזה של אי-כבוד לאומי בתולדות המדינה. עצם הפניות והתחנונים של נתניהו לפריץ שיחלץ אותו מאימת הדין, יצרה תלות שלו בטראמפ, שבאה לידי ביטוי בהמשך הדרך. כך, בשיחת הצעקות, שבה טראמפ גידף וקילל את נתניהו, הזכיר לו ש"בזכותי אתה לא יושב בכלא" ורץ לספר לברק רביד על ההשפלה.

האירוע ההיסטורי הבא שהוביל טראמפ, הוא המלחמה באיראן. ההתייצבות הזאת של ארה"ב לצד ישראל, המצטרפת לשורה של צעדים פרו-ישראליים משמעותיים של טראמפ בשתי הקדנציות שלו, היא חסרת תקדים. ישראל אינה זקוקה להשתתפות של צבא זר כדי להגן על גבולותיה, אך כדי להכות מכה נחרצת את האויב האיראני – מעצמה אזורית שהיא מדינת-סף גרעינית, כדי להפיל את משטרה, ישראל זקוקה לשותפות של מעצמת העל האמריקאית, במיוחד כאשר לאורך שנים היא לא השכילה לבנות את הכוח כדי להכות באיראן לבדה.

ההישגים במלחמה באיראן, ובעיקר מכת הפתיחה המוחצת שלה, היו אדירים והיה בהם פוטנציאל של הבסת משטר האייאתולות באיראן. אלא שלשם כך יש הכרח באורך רוח. ואילו טראמפ הוא קצר רוח. ובהחלטה פזיזה ונמהרת, בעקבות משבר הורמוז ועליית מחיר הדלק, טראמפ עצר את המתקפה בעודה באיבה, ומנע את הניצחון. לישראל לא היתה ברירה אלא לקבל את הדין, כיוון שברגע שהיא יוצאת למלחמה עם מעצמת-על, ברור שהמעצמה העולמית היא המובילה. לכן, אין מקום לביקורת על נתניהו על כך שנאלץ להשלים עם הגזירה.

אולם ברגע שחיל האוויר חדל לתקוף באיראן, היה על נתניהו להפנות את כל האש למתקפה אדירה על חיזבאללה, שתקף אותנו ביום השני למערכה באיראן. אבל לא עשינו זאת, התמהמהנו, וכאשר יצאנו כעבור ימים אחדים למתקפה, היא היתה מוגבלת, ולבסוף טראמפ כפה עלינו הפסקת אש בלבנון, נגד האינטרס הביטחוני שלנו, וכאן קבלת דרישתו היתה חולשה מדינית לא מוצדקת.

התנהלותו של טראמפ בנוגע לאיראן קפריזית, והיא מגלמת את בעיית האישיות של טראמפ; הקפריזיות, ההפכפכות. בדיעבד, ברור שהמלחמה, שאין צודקת ממנה, נגד איראן, לא הוכנה כראוי. היא התבססה על פנטזיה מגוחכת של נתניהו והמוסד על המלכת עוכר ישראל אחמדיניג'אד למנהיג העליון, והפיכתו לבובה של ארה"ב וישראל. וטראמפ קנה את הפנטזיה ונסחף אליה. מחדל נוסף, בעיקר של ארה"ב, הוא שלא צפתה את השימוש האיראני בקלף המדיני והכלכלי של מיצר הורמוז ולא נערכה אליו. איראן כופפה את טראמפ ועצרה את המתקפה.

החל מו"מ בין טראמפ לאיראן. טראמפ, הגאה כל כך בהיותו גאון של עסקאות כלכליות, גילה להיטות יתר להסכם בכל מחיר. איראן זיהתה זאת וניצלה זאת היטב, והובילה להסכם כניעה של טראמפ, שהתגלה כלוזר. אולם איראן לא הסתפקה בכך. לנוכח חולשתו של טראמפ, היא הפרה את ההסכם בתקווה להביא לכניעות נוספות שלו. היא זיהתה בטראמפ את החולשה, אך שכחה את ההפכפכות שלו. הוא הבין שעליו לעצור את ההידרדרות, ופתח במתקפות אמריקאיות.

וכך טראמפ תוקף ולמחרת עוצר, עומד לצאת למתקפה רבתי, וארדואן משכנע אותו לוותר, מאיים במחיקת איראן ומעלה סרטוני AI מביכים על איראן המושמדת, ולמחרת שב ומתפשר ומוותר.

כעת, דומה שטראמפ הבין שאיראן אינה פרטנר להסדרים מדיניים, אך הוא חושש מאוד ממלחמה איתה. הוא אימץ אסטרטגיה של מצור כלכלי כבד שיכניע את איראן ויפיל את שלטונה. הלוואי, הלוואי, הלוואי שהאסטרטגיה הזאת תצליח. אך לא הייתי מהמר את כספי על תוצאות המהלך הזה. המשטר האיראני, שמבחינתו לא להפסיד זה ניצחון הגדול, שמוכן להקריב את בני עמו – את חייהם, את ביטחונם, את מצבם הכלכלי; שלא התקפל גם מול המתקפות הצבאיות האדירות של ארה"ב וישראל, ספק רב אם הסבל הכלכלי לבני עמו יגרום לו להתקפל. קשה לבנות על העם האיראני שייצא לרחובות ויפיל את השלטון, אחרי הטבח האכזרי של המשטר, שטבח ברבבות רבות של מתנגדי משטר איראנים בינואר, בעוד טראמפ, שהבטיח למפגינים שהעזרה בדרך, התגלה כמשענת קנה רצוץ.

אישיותו של טראמפ בעייתית, בלשון המעטה. המגלומניה, הנרקיסיזם, הסוציופתיות והתזזיתיות – כל אלה מאפיינים את האיש, והם בעייתיים. בוחן המציאות שלו לקוי. כמה פעמים טראמפ הודיע בחודשים האחרונים, שהוא השמיד את איראן, שהוא החליף את שלטון האייאתולות באיראן. הוא תוהה בקול אם נכון לשנות את שם מפרץ הורמוז למפרץ טראמפ. הוא באמת מאמין, כפי שהוא מצהיר, שאלמלא הוא היה הנשיא, ישראל היתה מושמדת, ובימים האחרונים אף שהמזה"ת היה מושמד. ולאחר עסקת החטופים הוא הצהיר שהוא הביא לשלום במזרח התיכון ושם קץ לסכסוך בן 3,000 שנה. כפי שהוא הודיע שהביא לסיום המלחמה באוקראינה. כאשר לא קיבל פרס נובל לשלום, הוא הכריז שמעתה לא ינסה להביא עוד שלום. ובלי בושה הוא הביא את מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה, מריה קורינה מצ'אדו, למסור לו את תעודת פרס נובל לשלום שהיא קיבלה. האיש הזה מנהיג את העולם. המגלומניה שלו באה לידי ביטוי גם במלחמת המכסים שלו עם כל העולם, וגם בה באה לידי ביטוי התזזיתיות שלו והמעברים החדים מאיומים קשים להתקפלות מביכה וחוזר חלילה. היא באה לידי ביטוי גם במונומנטים המגלומניים שהוא בונה על שם עצמו בארה"ב ובבית הלבן. וגם בניסיונו להביא לשלטון נשיאותי ללא מצרים בארה"ב תוך מתקפה על מוסדות המדינה ושבירת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה האמריקאית, מה שמעורר הערצה בקרב הימין הפופוליסטי בישראל.

הוא מסוכן. אך בתזזיתיות שלו הוא הוביל לכמה מן המהלכים הגדולים והחשובים ביותר של ארה"ב למען ישראל, יותר מכל נשיא אחר בתולדות ארה"ב. ומחר הוא עלול להתהפך עלינו. רק לאחרונה הודלפה התוכנית שלו ליום שאחרי הבחירות בישראל, לכפות על ישראל נסיגה בעזה, בלבנון ובסוריה. אם כך ינהג, יהיה עלינו לעמוד מול לחציו הקשים, כי אסור יהיה לנו לוותר על מה שחיוני לביטחוננו. ישראל חייבת להישאר ברצועת הביטחון בבשן, כל עוד סוריה תחת שלטון טרוריסט ג'יהאדיסט, וברצועת הביטחון בלבנון, כל עוד חיזבאללה לא פורק מנשקו. בעזה, אל לנו להסכים לשום מהלך, כולל כל מהלך של שיקום הרצועה, ללא פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה. את הסרבנות של חמאס יש לנצל לשינוי ההסכם, ופירוק המרכיבים המסוכנים בו לביטחון ישראל. סירובו של נתניהו לדון ביום שאחרי ברצועת עזה, השאיר את היוזמה בידי אחרים. אני מקווה שהממשלה הבאה תיטול יוזמה ותיצור אסטרטגיה אחרת, שתקדם את מטרותינו ברצועת עזה.

יש לקוות שבתזזיתיות שלו, הכף הפרו-ישראלית תמשיך להיות דומיננטית, ונהנה מתמיכתו כפי שנהנינו ממנה רבות הן בקדנציה הראשונה והן במחצית הקדנציה השניה.

מי שהיה איש השנה תשע"ז ותשע"ח ושוב, איש השנה תשפ"ו, ימשיך להשפיע השפעה גדולה על העולם כולו וגם עלינו, גם בשנתיים הבאות.

אורי הייטנר

צרור הערות 9.9.26

* הטרוריסטים ניצחו – 25 שנים למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. היום הטרוריסטים שולטים בעיר ניו-יורק.

* אלביון הבוגדת.

* תבוסה מדינית – החרם על תוצרת יו"ש היא מעשה צבוע, מחפיר ואנטי ישראלי, אך הוא גם תבוסה מדינית של הממשלה הגרועה בתולדות המדינה.

החודש ימלאו 59 שנים להקמת קיבוץ כפר עציון, בכור היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. שישה עשורי התיישבות – העולם התנגד לה, אך הוקמו מאות יישובים, עם מאות אלפי מתיישבים, ולא הגענו לכך.

מה שגרם להידרדרות הזאת הם הפרעות והפוגרומים של הנוח'בות היהודיות ואוזלת היד במקרה הטוב של הממשלה. הסיבה לכך היא שהדוצ'ה של המחבלים הוא השר ל"ביטחון" לאומני, האיש החזק בממשלה, שאוחז במבושיו של ראש הממשלה. נתניהו וכ"ץ משקשקים מפניו ואינם עושים דבר למיטוט הטרור.

מדובר בסך הכול בכמה מאות מחבלים – ניתן למגר את התופעה בקלות. אבל הממשלה הזאת איבדה את המשילות לחלוטין, והאנרכיה היא אם הטרור.

המחבלים היהודים הם אויבי העם והמדינה אך בראש ובראשונה אויבי ההתיישבות ביו"ש. אני תומך בהתיישבות ביו"ש, ודווקא בשל כך אני קורא למיטוט הטרור. זה כבר לא יעשה בידי הממשלה הכושלת הזאת.

* המג'נונים יעשו מיסקלקולציה – שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר נתניהו קיבל התרעה מנשיא איחוד האמירויות על כוונתו של סינוואר להוציא מיד מתקפה גדולה על ישראל.

נתניהו לא עשה דבר ולא עידכן את שר הביטחון והרמטכ"ל, כי הוא פחד שהמג'נונים האלה יגרמו למיסקלקולציה. הרי הוא יודע יותר טוב מכולם, ובטוח שחמאס שמקבל ממנו פרוטקשן חודשי לא יתקוף.

מבחינתו, נתניהו צודק כשהוא מסכל את חקירת המחדל.

* הכחשה – קווים לדמותה –

א. לא היתה שום שיחה עם בן זאיד.

ב. בשיחה עם בן זאיד לא היתה שום התרעה.

ג. ההתרעה של בן זאיד הועברה לצמרת מערכת הביטחון.

* הערותיי על הרשימות – בבחירות אצביע, קרוב לוודאי, לרשימת "ביחד" בהנהגת בנט. הנבחרת שלו מצוינת. הנציג שלי בנבחרת, הוא ניסן זאבי מכפר גלעדי, מנהיג אותנטי בספר הצפון מזרחי, יזם חברתי ועסקי, מייסד הארגונים "יוזמת 1701" ו"הביתה – חוזרים לגליל." הוא שובץ למקום ה-15 (ברשימה הכוללת את יש עתיד, תשיעי ברשימה של בנט). ציפיתי שישובץ במקום גבוה יותר.

התאכזבתי מהמיקום של רם בן ברק. בפריימריז על הנהגת יש עתיד, לפיד גבר עליו ב-29 קולות בלבד. משמעות הדבר היא שבאופן חד-משמעי הוא מס' 2 במפלגה. אם היה חשוב כל כך ללפיד להציב אישה במקום השני, לכל הפחות היה עליו להציב אותו במקום השלישי. אבל במקום החמישי?!

קיוויתי מאוד שחילי טרופר וחבריו יחברו לבנט. שם מקומם הטבעי. אבל אני שמח שהם לא רצים לבד ברשימה שסיכויה לעבור את אחוז החסימה נמוכים. איזנקוט הרוויח שלושה אנשים מצוינים. חבל שיועז הנדל לא הצטרף אתם.

הופתעתי לטובה ואני שמח על שיבוצו של רפי בן שטרית במקום השני ברשימת ישראל ביתנו. רפי היה ראש העיר בית שאן. הוא שכל את בנו אלרואי ב-7 באוקטובר. אני מכיר ומוקיר אותו ומעריך אותו מאוד. אני מאוכזב מכך שאלוף (מיל') גיורא איילנד החליט לא לרוץ ברשימתו של ליברמן.

אין ספק שאיכות מפלגות האופוזיציה טובה לאין ערוך יותר מזו של מפלגות הקואליציה.

* מנהיג צעיר ומבטיח – עמית סגל תהה איך בנט הציב במקום גבוה ברשימתו את יונתן שלו, צעיר חסר ניסיון בן 24.

ראשית, כבר היה תקדים כזה. משה ניסים נבחר לכנסת בגיל 24. הוא שירת שנים רבות בכנסת ובממשלה, כיהן כשר המשפטים וכשר האוצר וכסגן ראש הממשלה. הוא היה פוליטיקאי מוערך על כל קצוות המערכת הפוליטית.

שנית, יונתן, ששירת מאות ימים במילואים במלחמה הזאת, מעבר לקווים בעזה ובלבנון, מייצג את דור המילואימניקים הצעירים, שנרמס בידי ממשלת המשתמטים. הוא הוכיח את עצמו בהקמת תנועת צעירים המונית ובמאבק הנחוש שהביא ליירוט חוק ההשתמטות.

אני שמח על בחירתו ובטוח שהוא יגדל עם התפקיד ויוכיח שהבחירה בו מוצדקת.

* ממי הם מבקשים סעד? - הליכוד ראה בהחלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט סולברג לאסור על השימוש בתוכנת "אלקטורט" פגיעה אלקטורלית קשה בבחירות. מה הם עשו? עתרו לבג"ץ!

בג"ץ?! הרי זה מפלגת בג"ץ. הרי זה "סניף של מרצ". הרי זה ארגון הפשע של העבריין עמית שבחר את עצמו ואנחנו לא מכירים בו. הרי אם הוא יקים את ועדת החקירה הוא יקים הרכב מוטה שיטיל את האחריות על נתניהו, למרות שאין לו קמצוץ של אחריות למחדל (הרי מה הוא קשור? כולה ראש הממשלה).

לבג"ץ הזה אתם עותרים בטענה שההחלטה תפגע בכם בבחירות? הרי הם רוצים במפלתכם ולבטח ידחו את העתירה.

וראו זה פלא. בג"ץ קיבל את העתירה. הרי בג"ץ יכול לומר שהוא לא מתערב בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות. אבל הם פעלו באקטיביות.

מוזר, לא?

* דיפ-סטייט בליכוד? – נתניהו מצפצף על בית הדין של הליכוד, כאילו זה היה איזה בג"ץ.

* אינה ראויה לו – אני מעריך מאוד את אלישע מדן.

מפלגת המחדל וההשתמטות אינה ראויה לו.

* משענת קנה רצוץ – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, בהנהגת אביגדור קהלני, והיה לנו חשוב מאוד לצרף מקסימום חברים ממפלגת העבודה. אחד מהם היה אלי גולדשמידט. מבין חברי מפלגת העבודה, הוא היה הכי פעיל, הכי נאמן והכי חד-משמעי בתמיכתו, זולת קהלני.

הקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה (בהמשך היתה למפלגה) והוא הצטרף.

יזמנו את "חוק שריון הגולן" והחתמנו עליו בחשאי קבוצה גדולה של כ-17 ח"כים ממפלגת העבודה. הוא היה מהבולטים שבהם.

כשיצאנו לשביתת הרעב בגמלא (1994), בנינו את פרסום הצעת החוק עם כל החתימות כאקט הסיום של שביתת הרעב. זה אמור היה לחולל זעזוע רבתי, כי היה מוכיח לממשלה ולכל העולם שאין שום סיכוי להעביר בכנסת נסיגה.

ביום שישי 9.9.94, יומיים לפני שביתת הרעב, "מישהו" הדליף את קיומה של הצעת החוק לחתימת הח"כים ממפלגת העבודה. לא חלפה שעה קלה – סורפרייז! מבזק. אלי גולדשמידט השתפן וחזר בו. ואחריו – רוב החותמים.

ומרגע זה ואילך התהפך והיה אחד הדוברים המרכזיים בעד הנסיגה. מהפך של 180 מעלות – כהרף עין.

ומרגע זה – ויקרא שמו בגולן אלי גולדשפן.

בתגובה הוא אמר שהוא מודה שהוא מפחד. "אני מפחד מהמלחמה שתהיה אם לא ניסוג מהגולן."

היום הוא ביביסט מלא מלא. היום נמסר שנתניהו שיריין אותו ברשימת הליכוד.

אני במקום ביבי לא הייתי בונה על משענת הקנה הרצוץ הזה.

* יש לך ממשיך – הביביריון ברדוגו הוא ממשיך דרכה של ח"כית ה[---]ת גוטליב, שזלגה לכנופייה.

* חרא נדבק לחרא – למה הלך זרזיר (ח"כית ה[---]ת) אצל עורב (ראש הכנופייה)?

כי זה מינו.

* עכשיו זה רשמי – עם סגירת הרשימות לכנסת ניתן לקבוע – בעוד חמישים יום לא תהיה חסינות לחשודה בפלילים מאי גולן.

* טובה עד הסף המר – זיבורית סילמן מכרה את נשמתה לשרלטן תמורת אתנן כפול: גם שיריון וגם תפקיד שרה בממשלה. תם האתנן והיא הושלכה לרחוב. עכשיו היא מתבכיינת על נתניהו, שהשתמש בה וזרק. מה היא רוצה? זה הא"ב של המקצוע. היא בחרה.

* בדרכי הגנגסטר – על פי הסקרים, איזנקוט עתיד לקבל 25 מנדטים.

אני ממליץ לו ללמוד מהגנגסטר בן גביר ולפצל את סיעתו ל-25 מפלגות, כדי לקבל מימון מפלגות בבחירות הבאות, מהמיסים שאני משלם, על 25 מפלגות שרצות יחד באותה רשימה.

* נשבר טאבו – תקדים חשוב – מפלגת הציבור החרדי הציבה אישה כמספר 3 ברשימתה לכנסת.

אין סיכוי, לצערי, שהרשימה תעבור את אחוז החסימה, ובכל זאת – נשבר טאבו.

ברכות לד"ר נחומי יפה, מנהיגה חרדית פורצת דרך.

* פרוש בכבוד – אני מעריך מאוד את בני גנץ. בחרתי בו בבחירות הקודמות. בשני משברים לאומיים הוא העדיף את השיקול הלאומי על פני כל שיקול אחר ונכנס תחת האלונקה. כך בקורונה, כשהוא נכנס לממשלה תוך אובדן מחצית מכוחו הפוליטי, וכך אחרי טבח 7 באוקטובר, כשהוא הצטרף לממשלת החירום, למרות תקיעת הסכין בגב מצד נתניהו שהפר את הסכם הקואליציוני, גנב את הרוטציה ופירק את ממשלת האחדות. למרות הכול, גנץ נכנס בשעה הקשה הזאת, למען ביטחון ישראל.

צר לי על הנפילה הפוליטית שלו. זה מקרה מובהק של צדיק ורע לו. אבל התעקשותו לרוץ כאשר אין לו כל סיכוי – פאתטית, מביישת את נעוריו ומכתימה את הרקורד הפטריוטי המרשים. אין לו שום סיכוי להיבחר, ואם לא יפרוש, הקולות שילכו אליו יסכנו את המשימה הלאומית החשובה של החלפת השלטון.

* עתיד מזהיר – על פי הטרמינולוגיה של חיים כ"ץ, יש לו סיכוי להיות נשיא ארה"ב.

* יותר מבכנסת הראשונה? – יאיר שרקי: בכנסת הבאה יהיו הרבה מאוד פנים חדשות, אולי יותר מאשר בכל כנסת אחרת בהיסטוריה של מדינת ישראל.

נראה לי שבכנסת הראשונה היו יותר ח"כים חדשים.

* איך כותבים, כישלון או קישלון?

* יואב קיש: לא העירו אותי.

* מכשיר חד – במשרד הרישוי בקריית שמונה.

- יש עליך נשק, אדוני?

- לא.

- מה זה?

- מזמרה.

- זה נחשב מכשיר חד. אתה לא יכול להכניס אותו.

עד שכיתתתי חניתותיי למזמרות...

* ביד הלשון: במיידי – כותרת בוויינט: "דיווח: יאיר נתניהו היה יעד ההתנקשות האיראנית – ונאלץ לעזוב לישראל במיידי".

"במיידי". איך הג'יבריש הצה"לי העילג והמסורבל השתלט עלינו והגיע גם לכותרות העיתונים?

מה רע במילה העברית הקצרה, הפשוטה, היפה – מיד?

שנה טובה ומבורכת!

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

משה גרנות

תוחלת החיים של אבותינו

המקרא מעניק לקדמונים בנדיבות גדולה חיים ארוכים מאוד: אדם וצאצאיו חיים מעל 900 שנים, נוח זכה ל-950 שנות חיים. אחר כך מתמעטות שנות חייהם של בני האדם – האבות חיו כדלקמן: אברהם – 175 שנים, יצחק 180 שנים, לפי המסורת יעקב חי 147, כשהוא התלונן בפני פרעה על חייו הרעים, מסופר שהיה בן 130. משה רבינו מסתפק ברק 120 שנות חיים, בהתאם לצו האלוהי המגביל את חיי האדם (בראשית ו' 3).

הזיקנה מאופיינת במקרא בתחום הפיזי בלבד – אין שום איזכור על קיהיון, אין זקנים דמנטים בסיפורי המקרא: יצחק הזקן אמנם לא יכול לראות, אבל כל שאר החושים שלו ערים לגמרי, וגם העצות שהוא מרעיף על שני בניו שוללות אפשרות של פגיעה ברמת החשיבה. גם עלי בזקנתו (נפטר בגיל 98!) אינו יכול לראות, אבל מחשבתו בהירה מאוד, כך אנו למדים מההטפות שלו לבניו, ועל קבלת הדין לנוכח הנבואה הקשה של שמואל על עתיד זרעו.

אני מרשה לעצמי לציין בסוגריים כי נבואה זאת, כמו כל הנבואות לעתיד, שמתקיימות, היא נבואה בדיעבד, אבל זה איננו לוז הנושא של רשימה זאת.

דויד הזקן סובל מקור, ומקבל "בקבוק חם" אנושי – את אבישג השונמית היפיפייה, אבל מהצוואה שלו לשלמה ניתן להתרשם כי הזיקנה פגעה בו פיזית, אבל לא פגמה בחשיבתו.

אחד מפגעי הזקנה בימינו הוא הדמנציה, שממנה סובלות מאסות של זקנים – איך ייתכן שהמקרא, המספר על אלפי דמויות, ומזכיר אינסוף שמות של מחלות – אינו מזכיר אפילו ברמז את הפגע הזה? כלום מדובר רק בפגע של העולם המודרני? נראה לי שהנושא יכול להתבהר, כאשר ידועים לנו שנות חייהם של קדמונים, לא מתוך סיפורים המחותלים בערפילים של מיתוס, אלא ברישום בדפי דברי הימים של המלכים. אנו קוראים בתנ"ך כי לכל מלך היה, בין שריו, גם מזכיר שרשם את האירועים בימיו של מלך זה, וכצפוי, עשה כמיטב יכולתו לפאר את נותן לחמו וחסותו, אבל בדבר אחד אני נוטה להאמין למזכירים אלה – בציון שנות מלכותו וחייו של המלך אותו שירת. בספר מלכים מצוינות שנות מלכותו של כל מלך, ובקורות חייהם של מיספר מצומצם של מלכים מצוין באיזה גיל עלה המלך לשלטון, וכמה שנים מלך. אלה המלכים העונים לקטגוריה הזאת:

רחבעם עלה למלכות בגיל 41, מלך 17 שנים – חי 58 שנים

יהושפט עלה למלכות בגיל 35, מלך 25 שנים – חי 60 שנים

יהורם בן יהושפט עלה למלכות בגיל 32, מלך 8 שנים – חי 40 שנים

אחזיה עלה למלכות בגיל 22, מלך 12 שנים – חי 34 שנים

עזריה (עוזיה) עלה למלכות בגיל 16, מלך 52 שנים – חי 68 שנים

יותם עלה למלכות בגיל 25, מלך 16 שנים – חי 41 שנים

אחז עלה למלכות בגיל 20, מלך 16 שנים – חי 36 שנים

חזקיהו עלה למלכות בגיל 25, מלך 29 שנים – חי 54 שנים

מנשה עלה למלכות בגיל 12, מלך 55 שנים – חי 67 שנים

אינני מזכיר בטבלה הזאת את יהואש, אמציה, אמון ויאשיהו – כי אלה לא מתו מיתה טבעית, אלא נרצחו. כן, אינני מזכיר את המלכים יהואחז, אליקים (יהויקים), יהויכין, מתניה (צדקיהו), כי חייהם היו תלויים להם מנגד לפי רצון המלכים של המעצמות הגדולות באותם ימים.

ובכן, ממוצע תוחלת החיים של המלכים הנ"ל הוא 50.8 שנים. ואני מניח שתוחלת החיים של דלת העם בוודאי היתה פחותה מזאת – מכאן נקל להבין מדוע אף דמות במקרא לא סבלה מדמנציה, גם אלה שכביכול חיו מעל 900 שנה!

משה גרנות

שמעון שלוש

קצרים

1
אֶת צוּרַת הַדִּבּוּר שֶׁל הָאֲנָשִׁים,
הַבָּעוֹתֵיהֶם הַמְּחוּקוֹת
בְּהַרְבֵּה אֶתְנַחְתּוֹת,
רָתַמְתִּי לְמִכְחוֹל,
אֶת הַסְּלָעִים שֶׁהִנַּחְתִּי לְמַרְאֲשׁוֹתֵיהֶם
בַּהֲמֻלָּה.

2
מִתְעַרְבֵּב לִי עִם
מַפַּל הַמַּיִם
וּפֶרַח שֶׁשּׁוֹכֵחַ.

3
בְּשָׁעָה שֶׁהַיַּתְמוּת שׁוֹכֶכֶת,
בְּשָׁעָה שֶׁל רִיקוּן חֲדָרִים,
כָּל הַמְּחִצּוֹת
נְחוּצוֹת.
לְחִישַׁת הַלַּיְלָה אֵינָהּ סוֹמֶכֶת עָלַי.

4
מֶרְחַקֵּי אוֹר
שֶׁמֶשׁ לֹא מוּצַלִּים:
בַּחוּץ
עוֹבֵר עוֹד לַיְלָה.

5
הָאַהֲבָה הִיא כְּלִי
שֶׁל מִי שֶׁיָּכוֹל אַתָּה לִהְיוֹת –
גַּם אֲנִי הִצְלַחְתִּי
לַחְתֹּם אֶת שְׁמִי
בְּאַהֲבָה?

6
רוֹחֲשִׁים עָלַי קוֹלוֹת שֶׁל פְרַנְצִיסְקוֹ מֵאָסִיזִי –
עַל הַדְּמוּת שֶׁלֹּא מַפְסִיקִים לִשְׁכֹּחַ
נוּכַל לְהַחְלִיף כַּמָּה מִלִּים.

7
כְּמוֹ הַמְּקוֹמוֹת
הַנּוֹדְדִים
עַל פְּנֵי עַצְבוּת
הָעֶצֶב יִכְתֹּב אוֹתִי –
גַּבִּי נוֹשֵׂא
מֶרְחָק נוֹרָא
שֶׁל לְטִיפוֹת.

8
כָּתַבְתִּי אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁאֵין לָהֶם מִתְאָר:
רְדוּמוֹת הַמִּלִּים וְאֵין מִי שֶׁיָּנִיעַ אוֹתָן.

9
בְּאֵיזֶה חוּג אָחוּג הַלַּיְלָה?
הָפַכְתִּי
אֶת דַּף הָעִתִּים.

מִשְׁכִי אוֹתִי:
חֳדָשִׁים שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לַעֲבֹר
וּלְשַׁכֵּךְ
אַהֲבָה.

10
אַתְּ שֶׁנָּהִיר לָךְ קַו פָּשׁוּט שֶׁל מִכְחוֹל
צֵל שׁוֹמֵם עַל לְבַדִּי.

11
מִישֶׁהוּ מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
וְזֶה אַתָּה
בִּכְתַב קָדוּם –
אַחֶרֶת לָמָּה מְפַרְסְמִים אוֹתוֹ?
הַכֹּל שָׁבִיר,
נָתוּן לְפַרְשָׁנוּיוֹת.

12
פָּנַָס מֶרְחָק
נוֹטֵף גַּעְגּוּעַ.

13
יוֹנָה עַל מַסְלוּל הַנְּחִיתָה –
הִלָּה לְיָמִים רְחוֹקִים.

14
כְּשֶׁחָדַר הַמָּוֶת לְלִבְּךָ
הִמְצֵאתָ אשֶׁר בַּגּוּף הַקַּר.

15
אֲנִי מְחַפֵּשׂ לִכְתֹּב
וּמוֹצֵא רַק שְׂרִידִים
מִמַּחְשְׁבוֹת לִבֵּךְ.

16
בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁל מִלִּים
יָדַעְתִּי
אֶת חַיַּי
כְּמוֹ
שַׁחַר.

17
בַּלַּיְלָה הָיִיתִי מַבְדִּיל
אֶת כָּל הָרְגָעִים שֶׁהִפַּלְתִּי בָּהֶם צֵל.

18
הַיָּמִים פִּנּוּ
אֶת הֶעָבָר
בִּנְשִׁיקַת פְּרֵדָה –
עַכְשָׁו הִיא סוֹפִית וּמָרָה.

19
יֵשׁ לִי חֲצִי
רְחוֹב: זֶה הַמָּקוֹם
שֶׁל שְׁנֵינוּ.
אֶת הַשְּׁבִילִים הַמְּסֹעָפִים
חָצִינוּ. עַכְשָׁו נוֹתְרוּ
רַק
מִלִּים
אֲבוּדוֹת.

20
בַּלַּיְלָה
בּוֹקְעוֹת מִתּוֹכִי
הַשְּׁתִיקוֹת –
הַלֵּב
שׁוֹמֵר
עוֹד מַבָּט בָּהִיר
עִם חִלּוּף אַשְׁמוֹרוֹת.

21
וְלֹא קַמְתִּי מִן הָרְאִי שֶׁסָּכַךְ עָלַי
כְּאִלּוּ יָכְלוּ לַחְלֹף
חַיִּים שֶׁכּוֹתְבִים אוֹתִי.

22
הַזְּמַן הַזֶּה לֹא מְנַקֶּה אֶת הַשָּׁמַיִם.

23
יָשַׁבְנוּ יַחַד,
שָׁתַקְנוּ
וּבַשְּׁתִיקָה פַּחַד –
יָרַדְנוּ לַמְּעָרוֹת.

רַעַשׁ.

24
הַכֹּל פָּג
וְשׁוֹבֵר אֶת כֵּלָיו.
בִּפְנִים הָרַדְיוֹ דָּלוּק
וְיוֹנִים לֹא תֵּרַחֵפְנָה.
שֶׁיֵּשְׁבוּ כֻּלָּם וְיָשִׁירוּ אִתִּי
אִלּוּלֵי הָעֵרִים מְרַחֲפִים
בַּשֶּׁקֶט הַקָּם לְעִתִּים
לַאֲסוֹנוֹת
בְּשֶׁבֶר הַלַּיְלָה.
שמעון שלוש

מנחם רהט

בניגוד לנוהג ההלכתי

בניגוד לנוהג ההלכתי שאין לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, תִּשָּׁמַע בירושלים בשבת הקרובה, תקיעת שופר, כפי שנשמעה בירושלים לפני 121 שנה. מכון המקדש פותח שעריו לציבור המעוניין להאזין מחר לתקיעות תשר"ת, בהיתר המשנה במסכת ראש השנה. לסיכול סכנת "שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה."
אגדה אורבנית ירושלמית מספרת, שגדולי חכמי ירושלים, ובהם הרב יוסף חיים זוננפלד רבה של העדה האולטרא חרדית, ועימו הרב האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, חותנו של הראי"ה קוק), רבי שמואל סלנטר, הרב זלמן בהר"ן ואחרים, נהגו להתגנב בחשאי, לפינה נסתרת בסמוך לביתו בעיר העתיקה של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, אף הוא מחכמי ירושלים, אשר חידש את מצוות התקיעה ברה"ש שחל בשבת, משום שגרס שחובת התקיעה ברה"ש שחל בשבת הינה מצווה מן התורה: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט א'). אותם חכמי ירושלים אמנם אסרו בעקבות חז"ל את התקיעה בשבת, אבל בסתר ליבם סברו כי ייתכן שרבי עקיבא יוסף שלזינגר צודק בעניין התקיעה בשבת, וביקשו לצאת ידי חובת 'בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ', שהינה המצווה היחידה של רה"ש (ודוק: תפוח בדבש אינם מצווה מדאורייתא כלל וכלל) .
אילו זכינו ואותם חכמי ירושלים שהתגנבו לסביבת ביתו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, היו חיים עימנו, לא היה עליהם לטרוח ולהגיע סמוך לביתו של הרב שלזינגר. השנה מתחדש מנהג התקיעה ב-א' דרה"ש שחל בשבת במכון המקדש (רח' משגב לדך 40, בעיר העתיקה, מעל למדרגות לכותל), שפותח שעריו בפני ציבור המעוניין בשמיעת התקיעות גם בראשון של רה"ש בשעה 10.30 בבוקר (שחרית ב-7.30).
תחילתה של המחלוקת סביב התקיעה בשבת בירושלים, בימיו של החכם הירושלמי, גאון ותקיף, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, שנקרא בקיצור עַי"ש (הישוב בני עַי"ש, קרוי על שמו). עי"ש היה איש של ניגודים קיצוניים. בדמו התערבבו אולטרא חרדיות קיצונית, יחד עם אהבת ארץ ישראל בלתי מתפשרת. הוא היה ציוני עוד לפני היות הציונות, ועם זאת בעל תפיסות חרדיות קיצוניות בנוסח כת נטורי קרתא (שלא היתה קיימת אז כמובן).
עי"ש המהפכן הגיע למסקנה הלכתית שמצווה מדאורייתא לתקוע בשופר בא' בתשרי שחל בשבת, אך הוא צימצם מצווה זו לתחומי ירושלים בלבד. גדולי ירושלים מאוד לא הסכימו לשבור מסורת בת למעלה מאלף שנה, שנשענת מפורשות על המשנה שאסרה תקיעות במסכת ראש השנה (ד' א'): "יוֹם טוֹב שֶׁל רה"ש שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה, וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין."
מסתבר שכבר בימי בית שני אסרו חז"ל תקיעה בשבת בכל הקהילות שמחוץ לירושלים, מחשש שמא יעז אחד מן התוקעים בשופר, 'לטלטל' את השופר בשבת ברשות הרבים, ונמצא מחלל שבת. בשל אותו בעל תוקע עם הארץ, שאולי אולי יצוץ באחד מן הדורות, בוורשה או בקזבלנקה, אסרו חז"ל לחלוטין את התקיעה (להזכירכם: שהיא מדאורייתא!) ביום שבת שחל בו א' בתשרי והתירו את התקיעה בשבת רק בבית המקדש.
משחרב הבית, הנהיג התנא הארצישראלי הגדול רבי יוחנן בן זכאי, שורה של הנהגות שנועדו לְקַבֵּעַ לדורות את החיים היהודיים. הקורבנות, למשל, הוחלפו בתפילות בוקר וערב כנגד קורבן התמיד, וכן הלאה. אחת מן ההנהגות היתה, קביעת המנהג של תקיעה בשבת רה"ש בתחומי ירושלים, וכן בכל עיר אחרת שיש בה בית דין. הנחת היסוד שלו היתה, שבעיר שיש בה בית דין, כבר ידאג בית הדין למנוע את הטלטול האסור של השופר בשבת, וכך יבוא הכול על מקומו בשלום: תושמע תקיעה בשבת רה"שכפי שנצטווינו בתורה, ותישמר השבת מפני פגיעה בה על-ידי איסור טילטול השופר.
ייתכן שרבי צבי פסח פרנק, לימים רבה של ירושלים, חשש לאימרת חז"ל (במסכת רה"ש ט"ז): "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין (מלשון רַע ורוע) לה בסופה," שמשמעותה שבהיעדר תקיעה בתחילת השנה, עלולה חלילה השנה להיות רעה ומסוכנת); (גם ברה"ש תשפ"ד, שבה פקד את עם ישראל האסון הנורא מאז השואה, לא תקעו משום שא' של רה"ש חל בשבת. וכתב הרצ"פ באשר ליוזמתו של עי"ש: "אמנם גדולי התורה חולקים עליו, אבל 'מפני הספק' שאולי יש ממש בדבריו, אפשר שיש עניין לשמוע תקיעותיו."
לאורך הדורות נהג עם ישראל להחמיר עם עצמו. בירושלים אומנם הוסיפו לתקוע בשבת (על בסיס הקביעה שקדושת ירושלים זהה פחות או יותר לקדושת המקדש), אבל מחוץ לירושלים פסקה לחלוטין, במועד לא ידוע, תקיעה בשבת רה"ש. ברבות השנים גם נמנעה תקיעת רה"ש אפילו בירושלים.
ב-1808 השנים שחלפו מאז חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה (218 לספירה), הוחמרה ההגבלה שמנעה תקיעה בשבת – בכל העולם היהודי, גם בירושלים. מאז לא נשמעה בקהילות ישראל ברחבי העולם תקיעת שופר בא' בתשרי שחל בשבת. אבל בשנת תרס"ד, לפני 122 שנה בדיוק, חולל עי"ש מהפך בירושלים ותקע לעצמו בביתו.
הגאון עי"ש, שיזם תקיעה בשבת שחל בה רה"ש, היה דמות מרתקת. יש שהגדירוהו החרדי הציוני הראשון, או פאנאט דו-קוטבי, מהפכן ושמרן. הוא למשל נלחם לא רק ברפורמים ובניאולוגים שהכיר בארץ הולדתו הונגריה, אלא אפילו ברבנים הסוּפר-אורתודוקסיים, אשר העזו לקבוע שאין כל סתירה בין תורה למדע, בין יהדות להשכלה. רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש, למשל, שאיש אינו מטיל ספק כיום באורתודוקסיותם הבלתי מתפשרת, הוגדרו בפיו אוייבי היהדות, ונטען כלפיהם שהם מסוכנים אף יותר מן הרפורמים.
היהודי הלוחמני הזה, חתר בכל כוחו לחדש את התקיעה ברה"ש שחל בשבת, בירושלים בוודאי, כפי שנהגו במקדש. הוא אף הגחיך את המנהג לדחות את התקיעות ליום ב' דרה"ש בטענתו שהדחייה כמוה כדחיית הקידוש על היין משבת, ליום א', או דחיית מצוות ישיבה בסוכה לחודש חשוון. תנא דמסייע מצא בדמותו של עמוד ההוראה רבי יצחק אלפסי (הרי"ף), בן המאה ה-11, שתקע בשבת רה"ש בעירו במרוקו. הרי"ף, ענק הפסיקה טען שרבי יוחנן בן זכאי התיר לאחר החורבן, לתקוע בשבת גם בכל עיר שיש בה בית דין, שחזקה עליו שימנע טילטול השופר בשבת. בעירו של הרי"ף בוודאי פעל בית דין, שהרי"ף ישב בראשו.
עי"ש לא סמך רק על הטענה הזו, והציג הביא עדויות על מסורת של תקיעות בשבת בא"י וסביבותיה: בספרו של רבינו מנוח מנרבונא מובאת עדות של "חכם שבא מדמשק" שהעיד כי בעירו תקעו בשבת. היתה בידיו גם עדות על תקיעות בשבת בירושלים ברה"ש תרמ"ב. וההוכחה המוחצת: פיוט ארצישראלי קדום לרה"ש שחל בשבת, שנמצא בגניזה הקהירית: "מלך הזהיר בוועד / שיהיו תוקעים בבית הוועד / בשבת וראש השנה."
יוזמתו של עי"ש לא נותרה קול קורא במדבר. השנה, מחר ב-10.30 בבוקר, מתכוון מכון המקדש לשחזר מנהג ארצישראלי זה; כנראה שיהיה בכך משום קיום מצוות עשה מפורשת מדאורייתא, וגם כדי לקעקע את סכנת 'כל שנה שאין תוקעין בתחילתה, מריעין לה בסופה.' והעיקר, שנזכה לשנה טובה ומבורכת.
מנחם רהט
אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים (39)

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן

39.

עוֹד לֹא נוֹלַד הָאָדָם
שֶׁיָּגִּיד לִי מַה לַּעֲשׂוֹת.
וּכְשֶׁיָּבוֹא –
אֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ כָּל הַלַּיְלָה
וּבַבֹּקֶר אֶהֱרֹג אוֹתוֹ –
כִּי אֲנִי מְשֻׁגַּעַת
כָּזֹאת.

עקיבא נוף

לִקְרַאת התשפ"ז

הִנֵּה בָּאָה שָׁנָה חֲדָשָׁה
וְעִמָּהּ אִחוּלִים וְתִקְוָה
לְכוֹס מְלֵאָה וּגְדוּשָׁה
בְּבִרְכַּת אַחֲוָה נְדִיבָה.

נִהְיֶה כְּאַלְפֵי רְבָבָה
וְזַרְעֵנוּ יִירַשׁ כָּל אוֹיֵב,
נַגִּיעַ אֶל עֵת הַשַּׁלְוָה
כְּשֶׁאָח אֶל אֶחַיו לֹא זְאֵב.

בְּכָל אָהֳלֵנוּ – צְדָקָה
כַּפֵּנוּ– לִטּוּף שֶׁל אוֹהֵב
אָזְנֵינוּ כְּרוּיָה לַזְּעָקָה
שֶׁל אָחִינוּ הַדַּךְ וְכוֹאֵב.

מִשְׁעֶנֶת נִהְיֶה לַקָּשִׁישׁ,
יָדֵנוּ שְׁלוּחָה לַעֲזֹר,
גּוֹמְלִים חֲסָדִים אִישׁ לְאִישׁ,
חוֹלְצִים מִמַּחְסוֹר וּמִכְּפוֹר.

תְּהֵא הַשָּׁנָה הַנִּכְנֶסֶת
שָׁנָה שֶׁל בִּנְיָן וְעֶדְנָה,
שָׁנָה שֶׁל אֻמָּה מְפֻיֶּסֶת
עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ בִּרְנָנָה

אֶל אֶרֶץ גּוֹמֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ
אֶל אִישׁ – פָּעֳלוֹ מְשִׁיבָה,
אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל בָּנֶיהָ
חַיִּים בְּבִטְחָה עַד שֵׂיבָה.

נְרִימָהּ כּוֹסִית לָרֵעוּת
וּלְמִי שֶׁבַּצֶּדֶק יֹאחַז,
תִּהְיֶה זוֹ שָׁנָה שֶׁל גֵּאוּת
שָׁנָה שֶׁל זָהָב, שְׁנַת תשפ"ז.
עקיבא נוף

נחום פייטלברג

מסיפורי אבו גוש

המעבר לאבו גוש

מהיום כתובתנו החדשה היא באבו-גוש.

כן, זה הכפר הציורי במבואות ירושלים השולט על המעברים ממערב לעיר הקודש.

כאן בעבר היו הדיליג'נסים משלמים מס מעבר ולפעמים גם נשדדים. היום – ניחוח החומוס ומאפיות בייגלה ערבי משובח מצופה בסומסום כישפו את תושבי ירושלים ואחרים הנוהרים לכאן בהמוניהם, מדי שבת וחג.

מקורם של המקומיים הוא בערבות הקווקז, משם עלו לכאן לפני מאות שנים. לחלק ניכר מהם שיער בלונדיני ועיניים כחולות המעידים על מוצאם. הם מוסלמים כשרים ומהווים כ-95 אחוז מהאוכלוסייה. רובם ככולם צאצאי השייך אבו גוש ושלושת בניו; חלק מהרחובות קרוי על שמם: ג’אבר, עבד אל רחמן ואיבראהים, אך ישנם גם שמות כגון רחוב הזמיר, התאנה, הזית, הגפן ועוד.

אבו גוש בוודאי אינו כפר ערבי טיפוסי. הכבש היחידי שתמצאו כאן הוא כבש בתנור; אין כאן חמור אחד לרפואה, גם לא סוס או עז. לעיתים בבוקר, אני שומע מרחוק תרנגול קורא, הקריאה נישאת על גבי הרוח הנושבת מדרום, מהכפר הסמוך עין נקובה.

הדירה בה התמקמנו, בבית חדש יחסית, מוצפת שמש ונעימה.

בעוד כמה ימים תחל תקופת החגים – שלנו. בוקר אחד, לתדהמתי, אני שומע צלילים נוקבים אך מוכרים, מקורם בבניין שליד. זה נשמע ממש כמו תרועה, תקיעה וגם השברים לא מאחרים לבוא ושוב – תרועה, תקיעה והרבה הרבה שברים. הייתכן? זה ממש דומה לשופר, אני הוזה? שופר, כאן, באמצע הכפר הערבי? אבל זה ממש שופר!

מסתבר שבבניין שלידנו מתגוררים יהודים כשרים. אחד מהם מתכונן לימים הנוראים ומתרגל בשופר. נאמר לנו שבכפר כבר גרים כמה עשרות יהודים. התרגלנו לשופר, חגגנו את ראש השנה. התקיעות פסקו לאחר כיפור.

מנהג קווקזי עתיק

את סעודת ערב כיפור ערכנו אצל בני וכלתי במבשרת. עם תום הסעודה מיהרנו לרכב, צריך להספיק להגיע לבית באבו גוש – לפני כניסת החג. אשתי נוהגת, אני מבקש לנהוג לאט ובזהירות. אצלנו היהודים, שומרים על מסורת: ביום כיפור חובה לרכוב על אופניים ועדיף להיזהר ולא להיתקל באיזה ינוקא על מיני-אופן.

הכביש ריק וכך גם המדרכות, אין נפש חיה. אנו פונים ימינה וגולשים במורד הקסטל. אפשר להגביר מהירות. מרחוק אנו מבחינים ברחובות הכפר המרוחקים באורות הנעים כמו אלפי גחליליות.

בכניסה לכפר, מתגלה לעיננו מחזה מרהיב: אין מדרכה ואין כביש, הכל מכוסה בעשרות ילדים וילדות מכל הגילים רכובים על אופניים, פנסים מוארים – אלה הגחליליות! כל ילדי הכפר על אופניים מצלצלים בפעמוניהם וממש חוסמים את הדרך הביתה. אנו ממשיכים באיטיות ובקושי רב מפלסים דרכנו קדימה.

אחד הילדים מושיט ידו ואוחז בחלון הפתוח.

אני עוצר ושואל: "מה זה, כולם על אופניים?"

"וואלה," הוא עונה, "מנהג קווקזי עתיק! מסורת שלנו."

אחמד – השיפוצניק

אין עוזרות בית באבו גוש. בכפר שמריהו מבנות המקום יש? אז גם כאן אין. עוזרת בית זה מוצר מיובא באבו גוש ונדיר ביותר. לעומת זאת, שוטרים, שיפוצניקים, עובדי מדינה למיניהם, ירקנים ומסעדנים – יש ויש.

יום בהיר אחד נתגלתה בביתי נזילה בשירותים, בעל הבית מסר לי את מיספר הנייד של "אחמד" השיפוצניק. קבענו לאחה"צ. כך במשך כחמישה ימים ואחמד לא מגיע.

בשבת אני שוב מתקשר. הוא עונה לטלפון: "כן, אני מגיע בעוד שעה וחצי."

כעבור 3 שעות אני מצלצל שוב.

"אשתי לקחה לפני שעתיים לכמה דקות את המכונית, אני לא יודע מתי תחזור," הוא אומר.

"אין בעייה, אני כבר בא," אני עונה. הוא נותן לי את כתובתו וכעבור 10 דקות אני שם.

בחוץ מחכה לי בחור נאה כבן 30 בעל עיניים גדולות סקרניות. "אני אחמד," הוא מציג את עצמו. חיוך ענק על פניו. יש אנשים שכולם חיוך, אחמד הוא אחד מהם. אלא מה, במרכז החיוך – חור שחור ענק! שיניו הקדמיות המרכזיות (עליונות ותחתונות) חסרות, והחיוך הופך למסתורי וייחודי.

"אה, השיניים," הוא רואה את מבטי ומוסיף, "לפני 5 שנים נפלתי ושברתי, מיד הרגשתי כי נשימתי השתפרה מאוד, כנראה שיש לי איזה חסם באף. החלטתי להישאר כך ואני מאושר."

הוא פורש חיוך רחב ומאוורר, וממשיך בעברית רהוטה: "אני מבצע את כל התיקונים הדרושים באחזקת הבית – בוא ניסע."

מסתבר שהבחור ממש מלא ידע, סקרן ומתעניין בכל. בביתי, למראה כן הציור שעומד בפינה הוא שואל: "באיזה סגנון אתה מצייר?" ומייד, בראותו את הציורים על הקיר הוא מוסיף: "אה, אתה ממש מתחיל, למה הכול בצבע אקרילי? שמן יוצא יותר טוב." הוא ממשיך ומתבונן בציור אחר: "זה לא רע – ממש נאיבי."

"אחמד, אתה דתי?" אני שואל.

"כן, כן, אני דתי חלוני."

"חילוני," אני מתקן.

"לא לא, דתי חלוני," הוא מדגיש, וממשיך: "אצלי בבית יש חלון גדול, ממש מול המסגד. לפחות חמש פעמים ביום אני רואה את המסגד. נחום, האמונה היא בלב, בראש, לא ברגליים, נכון? ביום שישי, אשתי מבריקה את החלון והמסגד נראה קרוב קרוב, ממש נכנס אליי הביתה, אז אני דתי חלוני."

"טוב, בוא נראה את הנזילה."

שרוע בתנוחה מתפתלת על הרצפה, הוא מנסה לאתר את מקור הנזילה, אני מתכופף ומסמן בידי. התיקון מתבצע במהירות וביעילות. "בוא נחזור הביתה," הוא אומר.

אנו ברכב, נוסעים לביתו.

"אתפלל שהתיקון יחזיק מעמד," אני אומר.

"אל תתפלל," הוא אומר.

"למה?" אני שואל.

"אל תתפלל, זה לא יעזור," הוא חוזר ואומר.

"אבל מדוע?" אני מתעקש ושואל.

"היום שבת, אתה נוסע בשבת, נוסע בשבת! איך יעזור?"

אהוד בן עזר

המושבה שלי - פרק שני

כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד, די תרכל'ה שיקסע

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.

יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.

כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:

"וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.

רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.

הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.

יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!"

כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"

כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.

אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.

אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.

דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.

בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.

מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.

האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.

בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודייה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערבייה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.

את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.

שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.

הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

"אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

"הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

"שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'

"אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'

"אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'

"אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."

בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".

"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:

"היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"

ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.

לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.

סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.

לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.

כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.

האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.

הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.

בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."

ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.

ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.

כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.

לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.

לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זיכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.

רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.

על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.

איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

אלי ארגון

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

תגובות, הערות, הארות, והודעות



המכתב העיתי מאחל לכל נמעניו שנה בריאה ושקטה!

* "דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּקַנִי וַאִישׁתַקַא." היכני ובכה, הישיגני ויתלונן.
פתגם ערבי עממי מפי דודי ברוך בן עזר ראבּ.

* מאחל לפני הכול! שנה טובה בריאה ומאושרת לך ולכל יקיריך סופר נידח!
מי ייתן ותמשיך לדהור במרץ שנים קדימה.
מצרף בזה מאמר שייתכן ויעניין את קוראי 'המכתב העיתי'.
היה ותמצא שכך הוא, ניתנת לך, כרגיל, זכות ראשונים לפרסמו.
בריאות ואהבה,
בנדה
*
אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!
[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]
אהוד שלום,
לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.
רוני
אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.
ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

**
ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!
* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *
אהוד
עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90
אני מרגיש כאילו
כבר מתי וחזרתי
על מצבתי תכתבו:
פ"נ הסופר
אהוד בן עזר
נכדו של יהודה ראב

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2182 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.2023].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "חִצֵי שנונים" מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-17מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הקובץ "אהוד בן עזר בן 90" (14 עמ') מראיינת עדינה בר-אל. עד כה נשלחו קבצים ל-2172 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת הקובץ עדינה בר-אל "ראיונות עם סופרים". תשפ"ו-תשפ"ז, 2026. רות אלמוג. אהוד בן עזר. בן-ציון יהושע. משה גרנות. מיכל סנונית.
נורית יובל. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,376 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,254 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • אסתר ראב: קמשונים
  • משה בן דוד (בנדה): כשהמחנה שלנו חשוב מהמדינה
  • עדינה בר-אל: מסע גישוש וגילוי ספרות המתיישבים הראשונים
  • עמנואל בן סבו: 1. נאום החתולים
  • עמנואל בן סבו: 2. ברהט לא נמצא מקווה טהרה ליהודים
  • עמנואל בן סבו: 3. להיבחר למשול ולשלוט
  • אורי הייטנר: 1. איש השנה תשפ"ז – דונלד טראמפ
  • אורי הייטנר: צרור הערות 9.9.26
  • משה גרנות: תוחלת החיים של אבותינו
  • שמעון שלוש: קצרים
  • מנחם רהט: בניגוד לנוהג ההלכתי
  • אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים (39)
  • עקיבא נוף: לִקְרַאת התשפ"ז
  • נחום פייטלברג: מסיפורי אבו גוש
  • אהוד בן עזר: המושבה שלי - פרק שני
  • אלי ארגון: ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: תגובות, הערות, הארות, והודעות
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+