על "לווייתן ברוח" מאת חיים באר

עם עובד 2026, 303 עמ'

בחתימת הספר הזה מזכיר המחבר את המשורר היווני קונסטנטינוס קוואפיס, שהציע לאודיסאוס לא למהר לחזור לאיתקה, כי יש המון מה לראות ולחוות בדרך, וחיים באר מצהיר שהעיסוק שלו הנרחב מאוד בנובלה של יוסף אופאטושו "יום ברגנסבורג" הוא האיתקה שלו (עמ' 278). כך הוא מתרץ את הגלישות הרבות מהעיסוק בנובלה, כשכל מידע הקשור בה שולח את המחבר אל מחוזות, לפעמים רחוקים מהנושא המרכזי.

לדעתי, החרוז המתאים ביותר למה שניתן ללמוד מספר זה, הוא "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל, אבל בניגוד לרחל הענווה באמת, הספר שלפנינו חף מענווה, הוא בא להאדיר את מעמדו של המחבר בספרות העברית ובתרבות העברית, והעיון המפורט (והמקוטע!) בנובלה של אופאטושו הוא מעין תירוץ למטרה העיקרית שהיא, כאמור, האדרת מקומו של חיים באר בתרבות העברית.

ספרתי 18 מקומות בהם הוא מזכיר את יצירותיו, את עבודתו כעורך בהוצאת "עם עובד", את הסופרים שנזקקו לשירותיו, את המדורים שלו ב"דבר" ו"דבר השבוע", שמות המלומדים שדנים ביצירתו, ועיקר העיקרים – הכנס שערכו לכבודו ולכבוד יצירתו בעיר רגנסבורג הפרופסורים ניקולאס וחיים וייס. (אני מציע לקורא הספקן לבדוק אותי בעמ' 9, 33, 34, 39, 42, 68, 94 ,96, 98, 101, 102, 103, 104 ואילך, 107, 135, 142, 144, 255).

כלומר, ההתמקדות בעיר רגנסבורג, בה גירשו את הקהילה היהודית בפברואר 1519, נובעת גם משום ששם זכה חיים באר בתהילה – שם התכנסו מלומדים מהארץ ומגרמניה לדון ביצירתו. אינני מטיל ספק ברחשי הלב הכנים של המחבר בכל הנוגע לגורל הקהילה היהודית ברגנסבורג, ובהקשר הרחב בעולם הגרמני מימי הביניים ועד השואה, אבל אין לי ספק שנושא הכנס הנ"ל היווה סיבה לא פחות חשובה בבחירת הנושא.

חיים באר הוא הרי סופר מעולה, קראתי את ספריו הקודמים, שבהם סופר סיפור ממקלדתו של איש בעל ידע אדיר ביודאיקה, איש שהכיר על בוריים את שלושת המגזרים בהוויה היהודית בארץ ישראל: חרדים, דתיים ציוניים, חילונים (הוא הוריד את הכיפה לאחר רצח רבין). חוץ מהידע האדיר שלו ביודאיקה, והאהבה הגדולה שלו לריח הספרים עתיקים, הרי בספר זה הקורא איננו מוצא את "הרומניסט" המובהק, כפי שאיבחן נכוחה רן יגיל במאמר באתר "ישראל היום". הספר הזה מזכיר לי את מקרהו של ראובן קריץ, המוכשר מאוד, שחש כי איננו זוכה להערכה אליה הוא ראוי (היה ראוי בצדק, כך דעתי), ולכן החליט לכתוב על יצירתו דוקטורט, שכביכול מכינה חוקרת באמריקה. הקונץ הזה נחשף במילייה הספרותי, והאיש היה ללעג בארץ, והוא נאלץ לרדת לגרמניה. על מקרהו הטראגי הופק הסרט "גן קופים" (במאי אבי נשר, על פי בלוג של אלי אשד). נראה לי כי לחיים באר היתה כוונה דומה, אבל מעשהו הרבה יותר מתוחכם.

לשם הספר "לווייתן ברוח" אין לכאורה שום קשר לתוכנו – אמנם מוזכר ביקור של בר במסעדה שבה ביקר המינגוויי, הצייד והדייג, לכן כונתה "המינגווי'ס", ובהקשר לכך מוזכר הכישלון של הדייג הזקן סנטיאגו, מ"הזקן והים", הצד דג ענק, שנטרף כולו על ידי כרישים, וחושף כלפי שאר הדייגים שעבר זמנו, והוא ביש מזל. אבל באמת אין די בכך כדי להצדיק את השם "לווייתן ברוח", שאמור להוות חידה עבור הקורא. מסתבר שבאר מתחבר לאנטיקוואר יהודי שהצליח להוציא מרוסיה אוצר של ספרי יודאיקה שהיו בידי הקג"ב, והאיש, ששמו יבגני מיטלמן, איכסן את עסקו בבניין שבקומה הראשונה יש פונדק, ובשלט שבקדמתו מופיע לווייתן המקיא את יונה הנביא. וכן, שמו היהודי של מיטלמן הוא יונה. בין הפונדק הזה ותכולתו ובין תוכן הספר אין שום קשר, אבל הסיבה לשם המוזר – הוא הפסוק מתהילים ק"ד 26: "שם אוניות יהלכון, לווייתן זה יצרת לשחק בו". אם לאל מותר לשחק, בוודאי שגם לחיים באר מותר, וכל הטירחה הגדולה שטרח בקשר לנובלה של אופאטושו הוא בסך הכול משחק. הייתי אומר: השוואה לא ממש צנועה.

את הספרון, בו הנובלה של אופאטושו, רכש באר ממוכר ספרי יודאיקה בשם יחיאל ארז ברחוב הנביאים בתל-אביב. הוא רצה לרכוש את "ספר חסידים", ומצא בפנים את "יום ברגנשפורק", התרגום של דב סדן לנובלה של אופאטושו. המציאה הזאת מכוונת את המחבר לדון בקדוש היהודי עמרם, שהגויים הפכו אותו לקדוש נוצרי, וכל הניסים הקשורים בקדושים אלה. המחבר מפליג ל"שלשלת הקבלה" ולהבדלים שיש בין ספר זה ובין "סדר הדורות", דיון על חיבורו של "ספר חסידים", ועל האנטישמי אנטוניוס מרגריטה, בנו של יעקב מרגליות. מסופר בהקשר זה (באמת, מה הקשר?) על פגישה של באר עם עמינדב דיקמן שממליץ לקרוא את מיכאל באחטין על דוסטוייבסקי בנושא הקרנבל המופיע בנובלה. אבל באחטין לא יכול היה להשפיע על אופאטושו, כי ב-1932 באחטין טרם תורגם לגרמנית (אז למה להרבות על כך מילים?) באר מתאר חנות לממכר ספרים ביידיש, ומוסיף פרטים ביוגרפיים על בעלי החנות. זאת הזדמנות לציין את האימרות של הצדיק מקוצק (באמת, האם זה לעניין?)

לחנות היידיש נכנס הסופר בנימין טנא (שבאר ערך את כתביו), וכאן הספר חוזר לימי יציאתה לאור של הנובלה הנ"ל – 1932 – הפעם (בצדק!) מזכיר באר כי בשנה זאת מקים גרינג את הגסטאפו, כלומר, הנובלה מדברת על גזירות של ימי הביניים, והנה גזירות יותר נוראות נוחתות על עם ישראל. בהקשר זה מציע באר השוואה מעניינת בין הציור של אל גרקו "מבט אל טולדו", שבו רואים את תושבי טולדו ממהרים לעסקיהם, ורק הצייר ממרום שבתו רואה את חשרת העננים שמבשרת סערה. אופאטושו מתאר הווי יהודי של חתונה, אבל הרי גזירה נוראה מרחפת מעל.

לא מובן לי איזכורו של מאקס עריק (שם העט של זלמן מרקין). אין מנוס מלהבין שאיזכור זה, ורבים אחרים, בא כדי להצביע על ידענותו של המחבר, ללא צורך ממשי בדיון על הנובלה. במרכז כתיבתו של עריק מצוי מוטיב "הנציג הנודד", וביידיש – "השפילמן". באותה חנות למימכר ספרי יידיש נכנס לייזער פוריאצ'יק, שמבטל את הצעתו של עריק, ואז מפליג המחבר אל חנא שמרוק דויד רוסקוב, הלקסיקון של זלמן רייזן, ומכאן לנושא "מחול המתים" המופיע אצל פרץ, אצל טשרניחובסקי, היינריך היינה, יעקב וסרמן. מכאן לביוגרפיה של עריק שמיאן להזמנות האקדמיה של לונדון וארה"ב, וכאוהד הקומוניזם, נמק בסופו של דבר בסיביר, כמו רוב האינטליגנציה היידית. אין הרי צורך פנימי להבאת עניין זה – חוץ מלהפגין ידע.

באר מציין שאופאטושו שם בפי הדוברים בנובלה יידיש קדמונית (ולכן התרגום של דב סדן לוקה בעניין זה), ובאמת, בלי שום קשר, המחבר מבקר את הלשון של הלוחמים ב"מלך בשר ודם" של משה שמיר, שמדברים בלשון חכמים. ואם כבר בעניין זה, מדוע לא יזכיר המחבר ששמחה זיסלמקלר לימד אותו בילדותו גמרא עם רש"י ותוספות? האם מידע זה הוא לעניין? אינני בטוח. המחבר מציין, שוב, בלי שום קשר לעניין המרכזי, שהוא מצאצאיו של רבינו קלונימוס בן משולם, שנגלה אליו אמנון ממגנצא וציווה להפיץ את הפיוט "ונתנה תוקף". ואם כבר, זה גם המקום לתאר את קורותיו של ג' שופמן?! לא משום שזה קשור לעניין, אלא משום שבאר ערך את מבחר סיפוריו של שופמן בקובץ "שלכת".

הקורא נאלץ לזנוח את ההתמודדות עם מטמוני הנובלה, והוא מוזמן להיוודע אל טענותיה של חוקרת ספרות שקובעת כי יצירתו של באר מאוהבת בהוויה הגרמנית. על כך עונה המחבר כי גרמניה היתה באמת מרכז תרבותי יהודי לפני מלחמת העולם השנייה, שם התגוררו ארעי וקבוע – ביאליק, עגנון, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, זלמן רובשוב, גרשום שלום, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יעקב שטיינברג, לאה גולדברג, זלמן שניאור, אלזה לסקר שילר, מרטין בובר, יעקב פיכמן – שיכנעת את הקורא! אבל איך זה מתקשר ללוז הספר? – הרי אחד מיסודות הספרות הוא – ליד מורכבות ועצימות – גם אחדות! וכאן התפשטות לכל הכיוונים.

ההזהרה של אופאטושו בנובלה שלו כי גזירה שהיתה בשנת 1519 עומדת להתרחש באירופה המאוימת על ידי הנאצים, מאפשרת למחבר לספר את סיפורם של הנוקמים, ביניהם אריה לוי שריד, יצחק חרמץ, דוב בן יעקב, אבא קובנר, מאיר זורע, חיים לסקוב, שייקה ויינברג, ישראל כרמי. התוכנית להרעיל קציני אס אס במחנה שבויים לא צלחה, אבא קובנר נעצר בדרכו להרעיל בארות בגרמניה, ורק מעטים הצליחו לנקום ברוצחים בחניקה – מעשים שלא עמדו בשום יחס עם קולוסאליות הזוועה שביצעו הנאצים.

באר עובר אל תיאור הביקור שערך באל-עלמיין ומרסא מטרוח, שם קבורים 8182 הנופלים בצבא מונטגומרי, ו-4211 נופלים בצבא רומל. בהקשר הזה מזכיר את העובדה שאימו הבינה רעל למקרה שרומל ינצח, ויפלוש לארץ ישראל.

הקטעים המרגשים בספר מתארים את המעקב של באר אחרי שרידי מצבות שנקבעו בשימוש משני בקירות, בתקרות ובמדרכות. באר משתדל לפענח את הכתב שדהה עם השנים, מזכיר את השמות, את מועדי פטירתם – נותרו 48 מצבות מתוך 4200 קברים שהיו בבית העלמין של עדת יהודי רגנסבורג, ובאמת באר הצליח להגיע לחלק קטן מהנ"ל. בית העלמין היהודי נחרש, וכיום יש שם פארק המאכלס מהגרי עבודה שמשאירים בשטח מזרקי סמים, בקבוקי שתייה ואמצעי מניעה. באר קורא במקום את "אל מלא רחמים" ו"קדיש יתום", לזכר המומתים, וברצונו לחוש מעט ממה שחשו המגורשים, הוא עולה ביום חורף סוער וקר על הגשר שעל הדנובה, עליו פסעו יהודי רגנסבורג (עמ' 359). כאן מופיע חיים באר הנפלא המוכר לנו מספריו הקודמים – "נוצות", "חבלים", "עת הזמיר", "אל המקום שהרוח הולך", "בחזרה מעמק רפאים", "חלומותיהם החדשים", "צל ידו".

העיקר בספר שלפנינו הוא הגלישות לתחומים קרובים ורחוקים מתוכנה של הנובלה של אופאטושו. אבל ניתן להתרשם מהתובנות של המחבר ממסריו של אופאטושו: הנובלה מתארת חתונה של בת גביר מרגנסבורג עם בן גביר מוורמייזא, אירוע המאפשר לקורא להתוודע אל הוויה יהודית בגרמניה בשלהי ימי הביניים: לכבוד החתונה מתקבצים ברחובה של העיר טיפוסים מעניינים, אשר על מנת לכתוב עליהם היה צורך בתחקיר מעמיק הזוכה לשבחיו של באר, הגם שמוצא בהם גם פגמים.

הגביר מזמין להקת ליצנים, אקרובטים ושחקנים, שמשעשעים את הציבור, ומעניק לנובוריש נואף הזדמנות לחזר אחרי השחקנית היפה של הלהקה. מי שמנצלים את האירוע הוא מוכר הספרים הנודד שמציע למכירה סידור בעברי-טייטש שנועד לנשים, ובסתר הוא מציע גם קונטרסים לא צנועים מתורגמים מספרי הגויים. מגיע גם מוכר הקמיעות והלחשים, הבקיא ברפואה העממית, שכצפוי מזיקה למטופלים. אנו פוגשים ננס מגיד עתידות, וגם "קוראת לחופה" – אישה זקנה, שיודעת, כביכול איך להחזיר לאשת הנובוריש הבוגד את ליבו של בעלה. באר מסביר שהן מוכר הספרים והן הלהקה מוכיחים כי היתה ההשפעה של הפולקלור הנוצרי על ההווי היהודי.

המחבר מזכיר את הצייר אלברכט אלטדורפר, האיש שניצל את מותו של הקיסר מקסימיליאן השני, וטרם בחירתו של קיסר חדש – כדי ליזום גירוש היהודים מרגנסבורג. הוא יוזם את הרס בית הכנסת, גזל הבתים ושיטוח בית העלמין, אבל משהה את הריסת בית הכנסת כדי שיוכל לשרטט את פרטיו למען זיכרון לדיראון של היהודים. כאן משווה באר למעשיו של אלפרד רוזנברג, אשר ב-1939 יזם הכנת מכון לחקר השאלה היהודית – תיעוד שלאחר ההשמדה. לשם כך הוא שדד מיליוני פריטים מארכיונים, בתי כנסת וספריות יהודיות.

יש עוד הרבה מה לדון בספר שלפנינו, אבל אתרכז רק בעוד בשלושה פרטים:

א. למען הבנה יותר מעמיקה של הטקסט של אופאטושו, באר מתכוון לתרגם בעצמו את הנובלה מיידיש, ובא לשם כך בדברים עם אברהם יבין בהוצאת עם עובד, בה הוא שימש כעורך. לשם כך יש חובה לברר לגבי הזכויות על הספר אצל צאצאיו של אופאטושו בארצות הברית. אלא שמיספר פעמים בספר מציין באר שהמשימה קשה מדיי, והוא מוותר (על לבטיו בנושא ראו עמ' 63, 68, 94, 97, 99, 104, 161).

ב. באר מתכוון לכתוב על "הנוקמים" (ראו לעיל ברשימה זאת), אבל חוזר בו משום הטענה של הנוגעים בדבר שהשתיקה ראויה לנושא זה (עמ' 149-142).

ג. ברקע של שלושת הביקורים של באר ברגנסבורג (שניים בלוויית רעייתו) מוחש המצב הביטחוני של מדינת ישראל: הזוג שוכח להשתיק את האזעקות של פיקוד העורף, ומתעוררים לאזעקה המושמעת בסמרטפון; בנוסף, כשהזוג מבקר בראטהאוז (בית העירייה), הם עדים לזוועות חדרי החקירה, גלגלי העינויים, עמודי הקלון, צינוק הנידונים למוות, ובתיה, רעייתו, מבקשת להסתלק מהמקום המזכיר לה גורל החטופים במנהרות חמאס.

חיים באר הוא בעל כישרון אדיר, וזה בא לידי ביטוי בחלקים רבים שבספר זה, אבל כפי שציינתי בפתיח – הקונספט בעייתי.

משה גרנות