על "לאניות דעתי – מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, זוגיות, הומור ומשפט"

מאת בני דון-יחייא

ביתן 2026, 524 עמ'

בניגוד לכללים המקובלים בספרות שיצירה חייבת להתרכז בעניין אחד, כלומר, לשמור על אחדות, הרי בקטעי הגות, ייעוץ, הדרכה וכד' – אין כלל כזה, והמחבר יכול להביא את הריבוי, במקום האחדות, ואם יש בהם אמירה מועילה – הרי זה מבורך. מבחינה זאת הספר שלפנינו דומה לקונגלומרט, כמו סלע הבנוי מהצטברות סלעים בעלי איכויות שונות, כפי שמתברר לקורא מהכותרת הארוכה של ספר זה.

באשר לשם "לאניות דעתי" – יש בכך אקרובטיקה לשונית, האהובה על המחבר – לא הביטוי הישן והשחוק – "לעניות דעתי", אלא "לאניות דעתי", כלומר, מה שיש לי לומר על מי שמאדיר את "האני – אני" ראו בעיקר את הפרק על הנרקיסיזם בפוליטיקה ששמו – "קבלו את הוד מעלתו – אני!"

הנושא הזה מופיע גם במקומות אחרים בספר. וגם יש בו אקרובטיקה לשונית, שהיא כל כך אהובה על המחבר (קצת דוגמאות: "שתיקת הכבסים", "חיוכים מנטרלים חיכוכים", "נפש תאומה הופכת לנפש תהומה", "עוד רזון למועד"). בהקשר הזה אנו פוגשים את העצה הנבונה של הספר שמתווכחים יימנעו ממונולוגים (בעיקר במדיה) ובטוקבקים הבריוניים, אלא יעדיפו דיאלוגים, כשבמרכזה ההקשבה, וכאן מצוטטת סימון וייל שסבורה כי ההקשבה היא צורת האהבה הנעלה ביותר. כמי שבקיא בארון הספרים היהודי, המחבר מפנה אותנו ליכולת ההקשבה והצניעות של בית הילל.

המחבר מביע התפעלות מכך שהיהודים מהווים % 0.2 מאוכלוסיית העולם אבל זוכים מעל 20% מפרסי הנובל. ואיך הגענו לכך? על ידי עידוד האוריינות, והוא מזכיר את יהושע בן גמלא שחייב לשלוח ילדים בני שש-שבע למלמד, וכן העובדה שהגויים סגרו עלינו את שערי עבודת האדמה, לכן פיתחנו את הראש, וכאן הוא מזכיר את איינשטיין, פרויד, קארל מארקס, וכן יהודים שסחפו אחריהם מיליארדי בני אדם – מארק צוקרברג וסרגיי ברין.

בנדון יש לי קצת השגות: קדם ליהושע בן גמלא כבר שמעון בן שטח (המאה הראשונה לפני הספירה) שקבע כי יש לציין בכתובה שישלחו את התינוקות לבית הספר (ירושלמי, כתובות ח' י"א). וכן, בנושא האוריינות דווקא עם ישראל פיגר לעומת העולם האלילי. אין בכל המקרא זכר לבית ספר, וכאמור עד שמעון בן שטח לא היתה אוריינות חובה בישראל. לעומת זאת במצרים, בשומר ובבבל היו בתי ספר, מאות שנים לפני שהעברים התגבשו לעם. באתונה כל ההורים שכרו מורים לילדיהם, ובמאה החמישית לפני הספירה היו בה "אוניברסיטאות" (האקדמיה של אפלטון, והליקיאון של אריסטו). בספרטה היה חינוך חובה לבנים ולבנות, כבר במאה ה-6 לפני הספירה (בזמן מקביל לימי חורבן הבית ושיבת ציון).

דון-יחייא מזכיר חתני פרס נובל, גאונים כמו איינשטיין פרויד וכו', אבל לא נעלמת ממנו העובדה הפשוטה כי אלה היו יהודים חילוניים שהשתחררו מכבלי הדת, שעיינה את חכמת הגויים, תרבות ואמנות. הדת שלנו דוחה תרבות, ומאפשרת רק דבר אחד – להגות בה' ובתורה יומם ולילה (דברים ו' 9-4, יהושע א' 8). זאת הסיבה שהחרדים בימינו אינם מוכנים ללמוד מדעים, ושאר לימודי הליבה, כי הם חייבים יומם ולילה להגות רק בתורה.

יש עוד נושא שיש ביני ובין המחבר פלוגתא: הוא מתפעל מהאגדה החסידית, בה הבעש"ט הקדים פורענות בבואו ליער, שם הדליק מדורה, התפלל, והגזירה התבטלה דורות אחריו – המגיד ממזריץ', ר' משה ליב מססוב ור' ישראל מלוז'ין שוכחים מה הבעש"ט עשה ומה התפלל, ובכל זאת בזכות אדמו"ריותם – הגזירות מתבטלות. צר לי, אינני יכול להתפעל כמו המחבר, כי עובדתית – שום תפילה לא עזרה, גירושים, עלילות דם, פוגרומים, וזוועת השואה לא התבטלו, ולא יכלו להתבטל על ידי תפילה. אלא שהמאמינים, מעניקים תוקף של אמת לאגדה, ולא למציאות.

נדמה לי שאלה שני הנושאים בהם אני בר פלוגתא למחבר, לגבי שאר הנושאים אני ממש מזדהה עם הכתוב, ורוצה ללמוד מהחןכמה המבוטאת בהם. וכן, אם מישהו נבהל מגודלו של הספר (524 עמ'), אני ממליץ לקרוא בתחילה את הפרק "שתי שתיקותיה החכמות" (עמ' 95-91), וזה יהיה עבורו "מתאבן": אימו של המחבר הגיבה בשתיקה לשני שקרים של הבן, בילדותו, וממש לפני שהלכה לעולמה. הפרק הזה ריגש אותי ברמות, כמו בזמנו – "א יידישע מאמע", או כמו "לתמונת אימא" של לאה גולדברג.

שני פרקים מרתקים בספר מתארים טיולים שערך המחבר עם חברו דודו טופז – בהודו, בסין ובהונג קונג. כמו רוב הישראלים, גם אני ביקרתי במקומות מרתקים אלה, אבל פערתי עיניים לנוכח הדיווח המופלא של המחבר על המוזרויות, המראות, והתובנות בהקשר למה שראו עיניו של הישראלי בעולמות השונים בתכלית ממה שהאדם המערבי רגיל לו. וכן, מרגש היה לקרוא על סופו הטראגי של דודו טופז, כשהחבר המסור, מחבר הספר הזה, היה בין היחידים שהראו לו חברות גם כאשר גונה על מעשיו (בצדק!) מכל מכריו וחבריו.

חטיבה גדולה בספר זה מוקדשת להדרכה בתחום המשפט, הדרכה שנוגעת לכל אחד מאיתנו. הרי מעט מהטוב הזה המורעף לקורא: למרות האהבה המוצהרת הגדולה בין בני זוג צעירים, רצוי וחשוב לחתום על הסכם ממון. הסכם ממון בין בני זוג נשואים חייב אישור בית המשפט, הסכם ממון בין ידועים בציבור אינו מחויב באישור כזה. כשמתחילה להיווצר זוגיות שנייה, חובה להבטיח את זכויות הילדים מנישןאים קודמים. המחבר מציע דרכים שונות על פי מצבים שונים לחבר צוואה. רצוי חיבור באמצעות עורך דין ובנוכחות שני עדים, אבל גם צוואה שנכתבה בכתב ידו ובחתימתו של המוריש – תקפה. כותב הצוואה צריך לדעת כי זכויות רכושיות של בן/בת הזוג אינן בטלות בשל נוסח הצוואה. המחבר מפרט באילו תנאים ניתן לבטל צוואה, כגון המצב הקוגניטיבי של המוריש, כגון חיבור בהשפעת היורש שאליו מיטיבה הצוואה. הסתרת מחלה או מום מהמועמד לנישואין מוכרת כעילה לגירושים, ואפילו לפיצויים. ניאוף מבטל מתנה לנואף/ נואפת, אבל אינו סיבה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש. וכן, על הרוב בגידה אינה יכולה להיות עילה לביטול משמורת על ילדים.

המחבר מצביע על הבדלים בין בית הדין הרבני לבית המשפט. לפי המשפט העברי אישה נואפת, או אישה עוברת על דת – אינן זכאיות למזונות. בחלק מהמקרים גם בית המשפט מיישר קו בעניין זה. המחבר מזהיר את החתנים: הכתובה מחייבת, והטענה "כתבתי סכום ענק בלחץ משפחתה של הכלה" – אינה מקובלת על הדיין. ביטול כתובה במשפט העברי רק במקרה של מעשה כיעור, עבירה על דת, סירוב לקיים חיי אישות, או נטישת הבית. בתקופתנו, כאשר אישה עשויה להשתכר יותר מהבעל, וכאשר הבעל מובטל, ייתכן מאוד שבית המשפט יקבע מזונות על האישה.

בכל הנוגע לאלימות במשפחה, שעל הרוב מדובר באלימות כלפי נשים – ליד חוקים טובים בנושא במדינת ישראל, המחבר מביא ראיות מהמשפט העברי, מזכיר דיינים מלפני מאות שנים שפסקו נגד התופעה המכוערת הזאת, הגם שבעיוני ברמב"ם מצאתי כי הוא ממליץ לכפות על אישה את חובותיה אפילו בשוט (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י').

הבאתי כאן מבחר קטן מתוך ההדרכה המשפטית המצוינת בנושאים שכל אזרח נזקק להם, וצריך לומר שהכול נוסח בלשון שווה לכל נפש.

בני דון-יחייא הוא בקיא גדול בדיני משפחה וירושה, הוא היה עד לאינספור משפחות שנפרמו, שנהרסו, בעטיה של אי התאמה בין בני הזוג, והמאבק שלהם להיפרדות. הוא הרי צריך להיות מעוניין שזוגות ירצו להיפרד, כי בין השאר, מהם נובעת פרנסתו, והנה, הוא מצהיר בצורה חד משמעית: אל תתגרשו! (עמ' 319), וכדי שתקלה זאת הכרוכה בממון רב, בכעס ובהמתנה מורטת עצבים לטחנות הצדק הטוחנות לאט, הוא מציע כמה עצות זהב לשמירת הזוגיות ולחידוש האהבה.

הרי מקצת מעצות הזהב של עורך הדין המיומן הזה: תהיו ביחד, אבל גם קצת לחוד (בפרפרזה לכותרת שירו של יהודה עמיחי – עמ' 299), תנו "ספייס" אחד לשני, צריך להחליט שמעניקים זמן לבן הזוג לרצונות הייחודיים שלו; למען שלום בית מותר לשנות קצת מהאמת, ועל כך הוא מביא ראיה מבית הילל שריקדו לפני הכלה במילים "כלה נאה וחסידה", אפילו הכלה לא היתה ראויה למחמאה כזאת; המחבר אומר אמת גדולה: האהבה היא מתנה שאדם יכול להעניק לעצמו, והאישה צריכה להיות לא רק "מקודשת לי", אלא גם "מחודשת לי"; אסור להגיע אל הזוגיות עם עקרונות נוקשים, אין סיכוי ל"רוצים אהבה עכשיו!" אלא צריך להתאזר בהרבה סבלנות, סבלנות ליד חנות נעליים, וסבלנות כלפי מי שמוזיאונים משעממים אותו; עצת זהב: אל תערבו את הילדים במאבק ההורים; הנשק הסודי של זוגיות טובה – הומור, וכך הוא מנסח בהברקה לשונית: חיוכים מנטרלים חיכוכים (עמ' 336, 357, 365); בהקשר הזה מזכיר המחבר את עמנואל קאנט, שהוסיף לדברי וולטייר: לא רק תקווה ושינה הם מתנות לאדם, אלא גם הצחוק (עמ' 365); המחבר מביא סדרה של בדיחות משעשעות, חלקן משלושת הכרכים של אלתר דרויאנוב. המחבר סבור שהציפייה להתאמה מוחלטת בין בני הזוג איננה ריאלית, רק בחנות נעליים יש זוגות מתאימים (עמ' 394).

נראה לי שאני הפנמתי את העצות הטובות שמציע דון יחייא לזוגיות מאריכת שנים: אני חבר של רעייתי האהובה כבר 64 שנים (פלוס!) ויש בינינו ריעות שמתחזקת עם השנים. בלא ספק הפנמנו את עצותיו של המחבר, אבל בדקתי, כי ביום שהחלה החברות ביני ובין רעייתי – 30.3.1962 – היה בני דון-יחייא בן עשר. יכול להיות שכבר בגיל זה ידע לייעץ עצות טובות? על בני דון יחייא אני מסוגל להאמין הכול, כי הרי כבר בגיל 10-9 ניבא לו רב בית הכנסת שיהיה עורך דין, ולא עוכר דין.

משה גרנות