* מלחמת אחים – לעולם לא – מציאת האונייה אלטלנה פתחה, כצפוי, דיון ציבורי. לאן הוא יילך?
אפשרות אחת היא, להבנה שאנו עלולים להידרדר, חלילה, למלחמת אחים. במלחמת אחים אין מנצחים. עצם קיומה הוא אסון. לכן, איחוי הקרעים בעם הוא חובה קדושה, המחייבת את כולנו. יש לחתור להסכמה רחבה בסוגיות הקורעות את החברה והדבר ניתן, אם לא ניתן לקיצונים להוביל ולהכריע.
אפשרות שנייה היא ניצול האירוע להטלת האשמות הדדיות, הסתה והפצת שנאה.
העובדה שכנופיית בן גביר תפסה בעלות על האירוע – הרת אסון. ברור שכוונתם רעה – להסית, להצית שנאה, לגרור אותנו למלחמת אחים, כי הרוע הבןגביריסטי ניזון משנאה. כבר קראתי פוסט של פשיסט על כך שרבין רצח 16 לוחמי אצ"ל, וברור שמטרתו להצדיק את רצח רבין. גם נאומו של נתניהו היה ברוח השנאה.
בפרשת אלטלנה אין צדיקים ואין רשעים גמורים. בן גוריון צדק לחלוטין במהות המחלוקת – הדרישה שכל הנשק יוקצה לצה"ל והתנגדות לדרישת אצ"ל ש-20% ממנו יוקצה לאצ"ל בירושלים, שטרם הוכפף לצה"ל. אך עם רצון טוב, ובלי יד קלה על ההדק, ניתן היה להגיע למטרה הזאת בלי להפגיז את האונייה ובלי שפיכות דמים. בן גוריון היה צריך להזמין את בגין לפגישה, להבהיר לו שלא תהיה פשרה בנושא הנשק, ולהגיע להסכמות, כמו למשל השתלבות המפקדים הצבאיים של האצ"ל בצמרת צה"ל.
אסור היה להגיע להפגזת האונייה, ולבטח בלי לעשות כל מאמץ להימנע מכך. ולא נעשה מאמץ כזה. עם זאת, יש לזכור שהראשונים שפתחו באש על אחיהם היו אנשי אצ"ל בכפר ויתקין. אולם בת"א, כאשר בגין היה על סיפון האונייה, הוא הוא הורה לנצור את הנשק ולא להשיב אש, ובכך מנע התפשטות התקרית למלחמת אחים מלאה, בעיצומה של מלחמת השחרור, שהיתה עלולה להביא לאובדן המדינה, שבועות ספורים אחרי הקמתה.
* בית משותף בשביל כולנו – ב-1 בפברואר 1944 פרסם אצ"ל את הכרזת המרד בשלטון הבריטי. את ההכרזה כתב מפקד הארגון מנחם בגין, והיא הודבקה בכרוז גדול בכל רחבי הארץ, תחת הכותרת: "אל העם העברי בציון!"
מלבד ההכרזה על המרד, הציג בגין בכרוז גם את העקרונות, שעל פיהן תקום המדינה היהודית על פי חזונו. בין השאר הוא כתב: "הממשלה העברית בארץ ישראל... תעניק שווי זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית."
חודשים אחדים לאחר מכן, פרסם אצ"ל כרוז בערבית, אל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל. בין השאר נאמר בו: "מלחמה זו לא נגדכם היא מופנית. אין אנו רואים בכם אויבים; רוצים אנו לראותכם כשכנים טובים. לא באנו להשמידכם, או לנשלכם מן האדמה, עליה הנכם יושבים. בארץ ישראל יש די מקום גם בשבילכם, גם בשביל בניכם ובני בניכם וגם בשביל מיליונים יהודים שאין להם חיים אלא בארץ זו. הממשלה העברית תעניק לכם שווי-זכויות מלא; השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שפות הארץ. לא תהא אפליה בין ערבי ליהודי בקבלת משרה ממשלתית, או עבודה ציבורית; המקומות הקדושים לדת המוסלמית יהיו נתונים לפיקוחם של נציגיכם; הממשלה העברית תאפשר להמוניכם לרכוש השכלה, ולא יהיה אנאלפבטיזם בארץ התנ"ך; לא תהיינה אפידמיות בכפריכם ובעריכם; שכר הפועל יורם לדרגה אירופאית; תהא התפתחות גדולה לחקלאותכם; תבנו בתים במקום אוהלים; רשת החשמל תגיע לכל יישוב ויישוב שלכם; המדינה העברית תהיה לבית משותף בשביל כולנו, ושלום ויחסי שכנות טובה יהיו בינה לבין ארצות ערב העצמאיות. בכם תלוי הדבר ובתבונתכם. אם תרצו ולא תאזינו למסיתים, שלום וידידות ישררו בין שני העמים לעדי עד. יחד נבנה את הארץ הקדושה הזאת; יחד נזכה באוצרותיה ובפירותיה; יחד נפתח את חקלאותה ואת תעשייתה; יחד נתקדם עם העמים החופשיים בעולם לחיי צדק וחופש, לחיי אושר וכבוד.
"שכנינו הערבים!
"אנו מושטים אליכם יד לשלום ולאחווה, אל תדחוה!"
גם את הכרוז הזה ניסח בגין.
כידוע, היד שהושטה לערבים הושבה ריקם.
למחרת הקמת המדינה, במוצאי שבת 15 במאי 1948, אחרי חצי שנה של מלחמה קשה בין היישוב היהודי לערביי ארץ ישראל וביום פלישת מדינות ערב לישראל, נשא בגין נאום ב"קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של האצ"ל, שבו הודיע על יציאת האצ"ל מהמחתרת והשתלבותו במדינת ישראל ועל הקמת תנועת החירות. בנאומו הפרוגרמטי, אמר בגין, בין השאר: "'וזכרת כי גר היית בארץ מצרים' – צו עילאי זה יקבע את יחסנו אל שכנינו. ו'צדק צדק תרדוף' – צו עליון זה יקבע את יחסינו בין איש לחברו.
בו ירוה לו משפע ואושר
בן ערב, בן נצרת ובני;
כי דגלי דגל טוהר ויושר
יטהר שתי גדות ירדני. "
הטקסט המצוטט הוא בית משירו של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן" ("שתי גדות לירדן"). בעיצומה של מלחמת דמים אכזרית, מלחמה לחיים ולמוות, בינינו לבין הערבים, חשוב היה למפקד האצ"ל, היוצא מן המחתרת, להציג את המסר הזה.
ומדוע אני מזכיר את כל אלה? כיוון שכנופיית בן-גביר שתפסה בעלות על מציאת האונייה "אלטלנה", מתיימרת להציג את עצמה כממשיכה והיורשת של אצ"ל. אבל האמת היא שבין אצ"ל לכנופיית בן גביר פעורה תהום שורצת תנינים.
* גרורה בןגביריסטית – לסרטן הבןגביריזם יש גרורות גם במפלגות אחרות, כדוגמת צבי סוכות.
אחרי הטבח במערת המכפלה כתבתי מאמר ב"נקודה", תחת הכותרת: "נחסל את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אותנו."
הבן גביריזם הוא ההמשך הישיר של הכהניזם, והאזהרה עודנה בתוקף.
* נלחמים בבני אדם – "כשאנו יוצאים למלחמה נגד אויבינו, עלינו לזכור שאנו נלחמים בבני אדם, החביבים בשל היותם ברואים בצלם אלוהים. אכן, כשאנו נאלצים להילחם בהם, אין לנו אלא לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. ועם זאת, עלינו להישמר מפני פגיעה שלא לצורך, כמובן הכול לפי היכולת במציאות המורכבת של המלחמה."
את דברי האמת הללו אמר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, מורה הדרך של הציונות הדתית לאורך עשרות שנים.
איזו ירידת הדורות אנו רואים, כאשר החוליגן הבןגביריסטי צבי סוכות הוא ח"כ מטעם מפלגה הנושאת את השם: הציונות הדתית.
* הצלחתו של הכלומניק – המשתמט הכלומניק הזה, לא סדק אפילו את האנדרטה עם הפטיש, אך הצליח לגרום למדינת ישראל נזק אסטרטגי חמור. וזאת לא הפעם הראשונה. זו אומנותו היחידה.
העובדה שהבןגביריסט הנקלה הזה הוא יו"ר ועדת החינוך (!) של הכנסת, מעידה מהי קקיסטוקרטיה.
* סדר הדברים הראוי – בעקבות פגישת ראש המוסד גופמן עם שר החוץ הסורי, פרסם משרד החוץ הסורי הודעה, שעל פיה יתקיים מו"מ על הסדר ביטחוני של נסיגת ישראל לקווי 7 בדצמבר 2024, כלומר נסיגה מכתר החרמון ומרצועת הביטחון בבשן. בהסדר הזה סוריה לא תסכים לכל הגבלה על התעצמותה הצבאית. הגולן, מוסיפה ההודעה, הוא סורי, אבל הדיון עליו יהיה בשלב הבא.
השלטון הסורי הוא שלטון טרור ג'יהאדיסטי, ופרוקסי של האויב הטורקי. על ישראל לסכל את התעצמות צבא הטרור הזה, ובטח לא להשלים איתו בהסכם. זה לקח 7 באוקטובר. הסורים רוצים שישראל תיסוג מרצועת הביטחון כדי להתחיל להפעיל עליה לחץ לסגת מהגולן.
סדר הדברים הראוי הוא הפוך. על ישראל להתנות את עצם המו"מ על הסדר ביטחוני, בהכרת סוריה בריבונות ישראל על הגולן והתחייבות לוותר על כל דרישה טריטוריאלית בשטחה הריבוני של ישראל.
כשזה יקרה, ישראל תוכל לגלות נדיבות במו"מ הביטחוני.
* מדינת טרור – טראמפ הסיר את סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור.
בצדק. סוריה אינה מדינה תומכת טרור.
סוריה היא מדינת טרור. סוריה היא ארגון טרור ששולט במדינה. נשיא סוריה הוא ראש ארגון טרור, מחבל בחליפה.
* המדרון ל-7 באוקטובר – מה עומד מאחורי תעופת העפיפונים לעבר יישובי הנגב המערבי? הרי אלו עפיפונים רגילים, לכאורה אין בהם כל בעייה. אז מה הבעייה?
אני רואה שלוש תכליות למתקפת העפיפונים.
א. להטיל אימה, לעורר פוסט טראומות, להציק לתושבי הנגב המערבי ששבו לבתיהם והעומדים לשוב לבתיהם. המילה טרור – פירושה אימה. כלומר עצם שיגור העפיפונים הוא מעשה טרור.
ב. להרגיל אותנו לעפיפונים, שבשלב מסוים יהפכו לעפיפוני תבערה.
ג. לבדוק את הגבולות.
אחד הביטויים הבולטים למחדל נתניהו שהוביל אותנו ל-7 באוקטובר, היה מתן הרשות למחבלים להצית את שדות הנגב המערבי באין מפריע במשך שלוש שנים וחצי. כשהיתה הסלמה ואיזה סבב, הוא הסתיים ב"הפסקת אש", שלא כללה את האש בשדותינו. כמה צעקנו – "דין הצתה כדין רקטה," אך מר מחדל יודע הכול טוב מכולם, אוזניו היו אטומות לזעקה. עד 7 באוקטובר. הם מנסים אותנו – האם נחזור לשם? אסור לאפשר זאת. לא עוד!
יש להגיב בחריפות על כל עפיפון. למשל - בעפיפון הראשון, עצירה מוחלטת של משאיות האספקה ל-24 שעות והודעה שעל העפיפון השני תהיה עצירה של 48 ש'. יש כמובן אפשרויות נוספות, טובות לא פחות. אבל זה צריך להיות העיקרון.
אחרת, זה המדרון ל-7 באוקטובר הבא.
* יש מדינה פלשתינאית? – ג'קי חורי, "הארץ", תוקף את איזנקוט וראשי האופוזיציה, על התנערותם מדברי מנצור עבאס על מדינה פלשתינאית, ופסק בצער, שאין אופוזיציה מדינית לנתניהו.
איני יודע איפה חורי היה ב-7 באוקטובר. הוא שמע על 7 באוקטובר? גונבה איזו שמועה לאוזניו?
זה לא עניין של אופוזיציה או קואליציה. עם ישראל לא ייתן יד להפיכת גוש דן ל"עוטף" המדינה הפלשתינאית, כי הוא מבין ש-7 באוקטובר יהיה טיול בלונה-פארק לעומת הצפוי לנו אז.
ובאשר לדברי מנסור עבאס - הוא טען שהמדינה הפלשתינאית כבר קיימת. יופי. אז נשמור על המצב כמות שהוא. אוטונומיה פלשתינאית אזרחית בשטחי A ו-B עם חופש פעולה מלא לצה"ל באזורים הללו. הם יקראו לזה מדינה, ושלום על ישראל.
עשינו עסק?
* למה יאיר גולן פסול? – רוגל אלפר, "הארץ", תקף בחריפות את יאיר גולן, כיוון שהוא "פיקד על צבא הכיבוש" וזה לא מוסרי.
כל מנהיג התומך בקיומה של מדינת ישראל פסול בעיני אלפר וחבריו.
* איך אומרים בעברית "הפרוטוקולים של זקני ציון"? – מרד הגנרלים.
* אמנה חברתית לשירות הציבורי – רעיון השביתה בראשיתו, היה דרך צודקת מאין כמותה לפועלים מדוכאים להגן על עצמם מפני הבעלים, באמצעות פעולה המבהירה לו שיותר משהם תלויים בו, הוא תלוי בהם, ואם לא יעניק להם זכויות אדם, זכויות עובד ושכר הוגן, הוא ייפגע בכיסו. הוא פגע בהם כדי למקסם את הרווח, וכעת יבין שהוא מפסיד כתוצאה מכך. בזכות השביתה, מאבקי הפועלים, התארגנות הפועלים, הושגו הישגים אדירים ששמו קץ להתעמרות הנוראית בעובדים, כולל חקיקה חברתית מתקדמת בכל העולם החופשי.
בעשרות השנים האחרונות, אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, מה שמעיד על כך שאין כמעט צורך בשביתות כאלו. הרוב המוחלט של השביתות בישראל בששת העשורים האחרונות הן בשירות הציבורי – במערכת החינוך, במערכת הבריאות, במערכת התחבורה, בנתב"ג וכד'. וכאן יש עיוות של רעיון השביתה. במי פוגעים השובתים? קודם כל בציבור. וכאשר מדובר במערכת הבריאות – מדובר בסיכון חיי אדם ובפגיעה בבריאות הציבור. ומי נפגע בכיסו? המדינה, כלומר הציבור, כלומר כולנו. זה עיוות של הרעיון הנשגב של השביתה.
יש ליצור אמנה חברתית שבה שביתה בשירות הציבורי אינה לגיטימית. אך כדי ליצור זאת, זה לא יכול להיות חד-צדדי. כלומר, האמנה חייבת להגן על זכויות העובדים, על מעמדם ועל שכר הוגן.
יש מקום לכעס הציבורי על העובדים ששבתו ועל הסבל שנגרם לנוסעים, אבל יש להיות קשובים לזעקתם. הם אכן קורסים בתקופת העומס, וחובתה של המדינה וזרועותיה, כמו רשות שדות התעופה, לתת לכך מענה, בין אם בהוספת תקנים ותוספת מאות עובדים, לפחות בתקופות העומס, ובין אם באמצעים טכנולוגיים כמו רובוטיקה. ולכן, את עיקר הביקורת יש להפנות כלפי הממשלה, שאינה מבצעת את תפקידה, ויוצרת את הכאוס הזה ואת הסבל הזה. את עיקר הביקורת יש להפנות לשרת התחבורה הכושלת מירי רגב.
אך במקרה של נתב"ג יש בעייה נוספת, והיא השחיתות והרקב בארגון העובדים, בהנהגתו הנצחית של פנחס עידן, עם הנפוטיזם והמינויים הפוליטיים. לא בכדי, הוא משתייך למפלגתה של מירי רגב, והנורמות שלו ושלה הן אותן נורמות; הנורמות של מפלגת פוסט-ליכוד המושחתת.
* מסאז' מפנק – יוסי אחימאיר מלין על כך שבנט קיבל ראיון של כמעט חצי שעה בערוץ 12.
אלמלא נתניהו החרים את התקשורת הישראלית, הוא היה מקבל ראיונות של הרבה יותר משעה בכל כלי תקשורת. אבל מר מחדל מפחד משאלות, לכן הוא מחרים את התקשורת הישראלית. במקום זאת הוא מעדיף מסאז' מפנק בערוץ התעמולה.
* מבצע מילוט – כמו שנתניהו נמלט לפני הבחירות מההצבעות על חוקי ההשתמטות, כך הוא נמלט לפני הבחירות מצילומים עם ראש הכנופייה בן גביר. הוא חושב שאנחנו מטומטמים.
* רק בישראל – סוגיית אבטחת אישים היא סוגיה מקצועית, שצריכה להיקבע על פי שיקולים מודיעיניים ומבצעיים, ואסור שתהיה סוגיה פוליטית.
אם השב"כ סבור שיש לאבטח את בניו של רוה"מ, על שב"כ לאבטח אותם ככל שיידרש.
אבל אין הצדקה לאבטח אישים בחו"ל. אם בניו של נתניהו בחרו לרדת מהארץ, שיממנו את אבטחתם. רוצים אבטחה במימון המדינה? שובו לארץ.
* פוליטיקאית מסוכנת – מירי רגב היא שרה בכירה, חברה בקבינט המדיני ביטחוני, אחת ממנהיגות הליכוד הבכירות. אמנם היא שרה כושלת, ורק השבוע נוכחנו בזה, אבל זה לא פוגע באהדה שהיא מקבלת במפלגתה, כי את הבייס לא מעניינים ביצועיה כשרה, אלא נאמנות למנהיג העליון, התלהמות כלפי היריבים הפוליטיים וחנופה פופוליסטית לבייס, ובאלה היא מצטיינת. היא מקורבת מאוד לראשהממשלהורעייתו, והופכת כבר שנים את הטקס הממלכתי-לשעבר של השאת המשואות, למפגן פולחן אישיות א-לה צפון קוריאה לשרה נתניהו ובעלה.
ומה היא אומרת על עלילת חטיפת ילדי תימן? בנאומים בכנסת ובפוסטים בפייסבוק היא הביעה תמיכה בעלילת הדם, תמיכה במאבק, ו"דורשת תשובות" לגבי גורל הילדים ש"נעלמו". "הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן ולהפסיק להסתיר מידע... יש לחשוף את האמת גם אם היא כואבת."
שאלה לאהוד בן עזר, שעומד להצביע למירי רגב ולמפלגתה – האם אתה מגדיר את מירי רגב, השותפה לעלילת הדם, פוליטיקאית מסוכנת, או שרק לנעמה לזימי מגיע הפינוק הזה?
למה אתה מתחמק מתשובות?
* גיבור ילדותי – מיקי ברקוביץ' היה גיבור ילדותי.
עצוב לי כל כך לשמוע שהוא לוקה בדמנציה.
לצערי, אני מכיר מקרוב את המחלה הארורה הזאת. אבי ז"ל לקה בדמנציה, אך כשהיה מבוגר מברקוביץ' ביותר מעשור.
בעיניי, זו הנוראה והמקוללת במחלות.
* הכי חשוך לפני עלות השחר – ב-1 בספטמבר יחגוג שלום חנוך, מגדולי האמנים הישראלים, פורץ הדרך של הרוק הישראלי, 80 שנה להולדתו. חגו הוא חג לתרבות הישראלית.
לקראת יום ההולדת, ייערך ביום שישי הקרוב ברשת ג' מצעד של שירי שלום חנוך, על פי דרוג הקהל. הניחוש שלי, הוא שהשיר שייבחר הוא "אהבת נעוריי".
לא אשתתף בבחירה, אך אילו השתתפתי, הייתי בוחר ב"פראג". ברור לי שאם השיר ייכנס בכלל למצעד, יהיה זה במקום נמוך. במקום השני הייתי בוחר ב"נגד הרוח", שלהערכתי יהיה באחד המקומות הראשונים.
אילו היתה בחירה של שורה משיריו, הייתי בוחר בשורה מתוך "נגד הרוח": "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר."
* חופשה נפלאה – סיימנו חופשה משפחתית נפלאה ביוון, שישה ימים קסומים.
אז מה היה טוב כל כך?
בראש ובראשונה, היחד המשפחתי. זה הדבר החשוב ביותר.
יוון מקסימה, נופיה נהדרים. השכלנו לשלב טיולים רגליים וטיול ג'יפ עם ימי חוף ובטן-גב. בין ההרים והיער למישור והים. והאוכל היה נפלא. והיוונים מסבירי פנים וחביבים.
אפילו את פנחס עידן עברנו בשלום.
* חיבה ואהדה – בששת ימי החופשה ביוון, לא נתקלנו באף גילוי של אנטישמיות או עוינות לישראל. נהפוך הוא – נתקלנו בגילויי חיבה, אהדה ואהבה בגין ישראליותנו.
החריג היחיד היה הטינופת על שלט הכניסה למסלול ההליכה בנהר קריקלופוטמוס. גרפיטי גדול - Gasa is here ולידו שתי כתובות קטנות: free Palestine ו-fuck Israel.
יש לי הרגשה שהחוליגנים הוונדליסטים האנטישמים אינם יוונים.
* שני סיפורים של בשביס זינגר – אחד הספרים שלקחתי אתי לחופשה הוא "מכתב קטן לאימא" של יצחק בשביס-זינגר. ספר ובו שני סיפורים מאת סופר היידיש היהודי-אמריקאי הדגול, חתן פרס נובל לספרות – "משפחת הסנדלרונים" ו"מכתב קטן לאימא", בתרגומה מיידיש של ד"ר בלהה רובינשטיין. רובינשטיין הוסיפה מבוא לספר ואחרית דבר לכל סיפור, ושתי מסות, האחת על שירו של שלמה שמואלביץ' "מכתב קטן לאימא", שהוא בעל משמעות גדולה בסיפור וממנו נגזרה כותרתו, ובה גם ביוגרפיה קצרה של המשורר, שהוא גם המלחין והזמר. היא צירפה את המקור ביידיש ותרגום שלה. השנייה על שירו ברוסית של סרגיי יסנין, שאף הוא נקרא "מכתב קטן לאימא". יסנין עצמו מוזכר בסיפורו של בשביס-זינגר ובכך תלתה רובינשטיין את העיסוק בו, אם כי ברור ששירו של שמואלביץ' לא נכתב בהשראתו כיוון שהוא קדם לו, ושירו של יסנין כנראה לא הושפע משל שמואלביץ', כי ספק אם שמע כלל על אותו משורר יהודי. גם כאן היא סיפרה את סיפור חייו של יסנין.
שני סיפוריו של בשביס-זינגר הם פנינים של ממש. שניהם עוסקים במשבר ההגירה; המעבר מן העיירה המזרח אירופית לאמריקה, קשיי ההסתגלות, מה שכינתה לאה גולדברג "כאב שתי המולדות". כפי שמוכיחה רובינשטיין, בשני הסיפורים, ובעיקר ב"מכתב קטן לאימא" יש מוטיבים אוטוביוגרפיים משמעותיים של בשביס-זינגר.
ב"משפחת הסנדלרונים" מצאתי בעיקר שיר הלל לעבודה, לעמלנות וספציפית לסנדלרות. המסר הוא של "העבודה היא חיינו," ולאו דווקא בשל הכרח הפרנסה, אלא כמשימה שלשמה יש טעם לקום בבוקר, יש לשם מה לחיות; היא הנותנת את הטעם לחיים. באחרית הדבר לסיפור, רובינשטיין מתעלמת מכך לגמרי.
שתי שגיאות בדברים שכתבה רובינשטיין. סופר סת"ם – ראשי התיבות אינם ספרי תורה ומזוזות, אלא ספרי-תורה, תפילין ומזוזות. "מלך אביון" אינה התייחסות אירונית לפיוט "מלך עליון" של הימים הנוראים. הפיוט "מלך עליון" כולל בתוכו שני בתים של "מלך אביון".
נהניתי מאוד מן הספר.
* ביד הלשון: בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה – שבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה הן שבע שבתות הנחמה, שבהן אנו קוראים בהפטרה נבואות נחמה של הנביא ישעיהו.
בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", נקרא בהפטרה את פרק ס' בישעיהו. זו נבואה של חזון ציוני, המתאר את שיבת העם היהודי מכל קצוות תבל לארץ ישראל.
היום, כאשר כמעט מחצית העם היהודי כבר שב לארצו, ניתן לומר שמרכיב מרכזי ביותר בחזון כבר הוגשם. אנו בדרך הנכונה ואין סיבה שלא נתקדם הלאה, לעבר הגאולה השלמה.
השאלה היא – מתי?
תשובתו של הנביא היא חידה. "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה."
מה פירוש "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"? האם בְּעִתָּהּ, כלומר בזמן כלשהו שנקבע מראש, על פי תוכנית? אם כן, מהו? או אֲחִישֶׁנָּה, כלומר ניתן להחיש את הגאולה?
השאלה הזאת הטרידה גם את חז"ל. מתוך מסכת סנהדרין: "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי [הקשה]: כתיב בְּעִתָּהּ וכתיב אֲחִישֶׁנָּה? זכו – אֲחִישֶׁנָּה, לא זכו – בְּעִתָּהּ!"
כלומר חז"ל מבחינים בין הבְּעִתָּהּ לבין האֲחִישֶׁנָּה, כשני מועדים אופציונליים לגאולה. אם זכו בני ישראל, גאולתם תוחש. אם לא זכו – היא תהיה בְּעִתָּהּ. אולם מה פירוש "זכו". זכו בפיס? זכו בגורל? גורלות ומזלות מנוגדים לאמונה היהודית ונחשבים לעכו"ם, לעבודה אלילית. באיזו זכייה מדובר?
הציונות פרשה את הזכייה, כבחירה בדרך אקטיביסטית של הבאת הגאולה במעשה אנושי.
התפיסה הגלותית, היא תפיסה של בְּעִתָּהּ. על העם היהודי לשבת בגולה ולצפות לגאולה הנסית, לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו. ואף נקבע איסור – לא לדחוק את הקץ. התפיסה הזאת המיטה על עמנו פאסיביות הרת אסון שסופה – השואה.
התפיסה הציונית היא תפיסה מהפכנית של אֲחִישֶׁנָּה, במובן שאנו נחיש את הגאולה.
חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!
נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!
טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,
לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ!
לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה,
לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ
בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה
וְשִׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ!
רֵעַי בִּי יְהַתֵּלוּ
מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?
שָׁם אִיִּים יֵילִילוּ –
תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!
חוּשׁוּ, אַחִים...
אַל נָא פְתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ!
אַל נָא בָנִים שְׁוֹכְחֵי אֵם
פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרֹצוּ
צוֹרְרֵינוּ, צוֹרְרֵי שֵׁם...
חוּשׁוּ, אַחִים...
אִמִּי בִּי מַפְצֶרֶת:
אָנָּא בְנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי,
בִּלְתְּךָ אֲנִי, אוֹיָה, נִשְׁאֶרֶת
אֻמְלָלָה; מִי יִתְמְכֵנִי?
חוּשׁוּ, אַחִים...
אַל נָא אִמִּי הַיְּקָרָה,
אַל נָא בִי תִּפְצֹרִי!
אֵל יַחֲלִיצֵךְ מִכָּל-צָרָה –
אוֹתִי נָא בַל תַּעֲצֹרִי!
חוּשׁוּ, אַחִים...
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!
(יחיאל מיכל פינס).
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 26.8.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר