על "רעב" מאת קנוט המסון

מנורבגית – איתמר אבן זוהר

שוקן 1997, 185 עמ'

קראתי בעיון רב את "רעב" של קנוט המסון מתוך כוונה כנה לברר במה זכה הספר הזה לתהילת עולם, ואני מודה שלא נחלתי הצלחה גדולה.

"רעב" (1890) הפך את קנוט המסוון (שמו המקורי – קנוד פדרשן) לסופר שתורגם לעשרות שפות, ביניהן – בעברית (תרגום משני מרוסית), ופתח בפניו את הדרך לפרס נובל לספרות (1920), בעקבות רומן אחר – "ברכת האדמה".

גם הביוגרפיה שלו לא עזרה לי ממש להבין במה גדולתו של האיש: הוא דגל באינדיבידואליזם קיצוני, סגד ליסודות אליליים, לאינסטינקטים קמאיים, הרבה בעקבות ניטשה, והיה בין תומכי השלטון הפרו-נאצי בנורבגיה של וידקון קוויזלינג. העריץ את היטלר, ואף נפגש עם גבלס והיטלר.

נקודה אחת יש בכל זאת לזכותו: הוא אהד את העם היהודי, ואם להאמין לאיתמר אבן-זוהר, המתרגם ומחבר "אחרית דבר", הוא שלל את יחסו של היטלר כלפי היהודים, ואף תמך בהקמת מדינה ליהודים.

חוקרי ספרות ממליצים לא להיות מושפעים מהביוגרפיה של הסופר כשבאים לשפוט את יצירתו. קיבלתי על עצמי את התובנה הזאת, וקראתי בעיון את "רעב", אבל ספר זה אמור להתבסס על חוויות חייו האמיתיות של המחבר, כלומר, הרעב היה באמת מנת חלקו של קנוט המסון עצמו. כל הרומן מתאר את האני המספר מוכה כפן מבהיל הנמשך לפעמים 4-3 ימים ברציפות כל פעם, מבלי שנכנס פירור לפה. כדי להשתיק את הרעב, הוא מוצץ קיסם עץ, אבן קטנה, קליפת תפוז, ופעם אפילו כירסם עצם שביקש מקצב, כביכול, עבור כלב שלא היה לו. בשל היעדר מזון לאורך ימים שלימים, כשסוף סוף הוא זוכה לארוחה, הוא מקיא את נשמתו, ואז בא חשבון עם האל שמתנכל לו. הוא מנסה להשיג עבודה, אבל עומדים בתור לפניו, והוא מחמיץ הזדמנויות. עיקר פרנסתו אמורה להתבסס על מאמרים ופיליטונים שהוא מביא לעיתונים בעלי השמות – "מספריים" ו"המפקד". כשכתיבתו מתקבלת, הוא זוכה לקבל חמישה כתרים, ולפעמים אפילו עשרה. הכסף נמוג מהר בעטיו של החוב לאכסנייה, בה הוא מתגורר, ותמיד מעל ראשו איום הגירוש, ואז, במזג האוויר הקר, כשבגדיו רטובים מגשם, הוא נאלץ להציע לעצמו מקום לינה ביער שמחוץ לעיר, במחסה של חסרי בית בעירייה, שם הוא עונה לשאלון כאילו שמו אנדריאס לאנגן, עיתונאי. על כן, כל חסרי הבית שלנו שם מקבלים תלושי מזון, ואילו הוא לא מקבל, כי הציג עצמו כעיתונאי שבילה בבית קפה עד מאוחר, ואיבד את המפתחות של הבית.

לפעמים הוא אפילו משוטט לילה שלם באין דרך להשיג מקום לינה. הוא חסר רכוש כמעט לחלוטין: יש לו שמיכה, שבה הוא מתעטף בלילות הקרים, וגם אותה הוא היה מוכן למכור תמורת כסף להשיג אוכל, אבל סוחר יד שנייה, אינו מעוניין. הוא מישכן את ספריו, את המקטורן שלו, את השעון, וכשלא נותר לו דבר למשכן עבור כמה פרוטות (מאית "הכתר" היא "ארה"), הוא מוכן לתלוש את הכפתורים מהמעיל שלו, אלא שהמשכונאי אינו רוצה בהם.

בלית ברירה הוא מחפש חברים שעשויים לעזור לו, ואולי להלין אותו לילה – החבר הצייר אינו יכול לקבל אותו, כי יש אצלו בחורה. חבר אחר החליף דירה, וגם בדירה החדשה הוא נעדר, כי נסע למשפחה. הוא מבקש לקבל הלוואה של פרוטות מחנות מכולת, אבל אלה מסרבים לתת לו, למרות שהוא מצהיר שלא אכל מספר ימים. יש מספר חברים שחייבים לו כסף (למשל, אחד שכינויו "בתולה"), אבל הוא לא דורש את כספו חזרה.

מסתבר שכאשר הוא משיג כסף עבור דברים שמשכן, הוא נעשה לארג', ומוכן להעניק את הכסף לעני אחר, כשהוא נשאר חסר פרוטה. ההתנהגות שלו ברחוב מוזרה, ואפילו אלימה: הוא נטפל לאנשים, ממציא סיפורים על בעל הבית שלו, מעשים שלא היו מעולם, ומכריח להאזין לשקריו. הוא נטפל לאנשים, גם לבעלי מום, מאיים, מדבר בצורה מוזרה לנשים, ולשוטרים שהוא פוגש כל פעם. השוטרים אוסרים עליו לישון בגנים ציבוריים, ומפנים אותו ללינה של חסרי בית. הוא נלווה ליצאנית, כאילו מוכן לשכור את שירותיה, אבל די מהר הוא מודיע לה שאין לו כסף. לבסוף הוא מתחזה לכומר, ומציע לה לחזור למוטב. אגב "כומר", יש לו רגעים של השראה דתית, ומוכן להיוועד אצל כומר, אבל מגיע אליו שלא בשעות הקבלה. ביתר "הנפילות" שלו לרעב ולהיעדר מקום ללון, הוא קובע שאין אלוהים, ואם יש, הוא ראוי לבוז (עמ' 123).

הוא מחשיב את עצמו לאדם מוסרי, אבל כאשר עובד במכולת נותן לו עודף מחמישה כתרים, שלא מגיע לו, כי לא שילם, ולא היה לו איך לשלם, הוא מכניס את הכסף לכיס, ועושה חגיגה: מזמין אומצה במסעדה, וכמובן, בשל קיבתו הריקה, הוא מקיא את נשמתו. יש לו ייסורי מצפון על הכסף שקיבל בעורמה, ומעניק אותו למוכרת עוגות זקנה. לאחר זמן הוא מתוודה בפני המוכר על כך שקיבל עודף שלא מגיע לו, ומתפאר שמסר את הכסף לזקנה ענייה. הוא כועס על החנווני משום שלא הסגיר אותו למשטרה. בחוותו את הרעב הקבוע, הוא דורש מהזקנה מוכרת העוגות תמורה עבור הכסף שמסר לה, ולכן מגיעות לו העוגות שיש לה על הדוכן. במקרה אחר הוא מזמין מרכבה, מטרטר את הרכב מרחוב לרחוב, ולבסוף נעלם לו, והרי לא היה לו כסף לשלם לרכב – מדוע סתם להתעלל בו?

למרות המצב האומלל שלו, הוא מתנהג בפאסון: מספר על ספר פילוסופיה שכתב, על מחזה שבוודאי יופיע בתיאטרון. בהזיות שלו הוא רואה עצמו שר בממשלה, נושא נאומים פוקחי עיניים. מתוך גאווה הוא מסרב לקבל דמי קדימה על מאמר עתידי. למרות שאין לו פרוטה לקנות משהו לאכול, הוא מבטיח לעלובי חיים כמוהו שיעניק להם כסף "בקרוב".

לאורך כל הספר לא מוזכר שמו, ורק שמות שהוא ממציא עבור מי ששואל. בשלב על נושאי כתיבתו, שמהם הוא שואב את פרנסתו העלובה, יש מעט מדי פרטים: הוא כותב על פשעי העתיד, מחזה על ימי הביניים, על זונה שמתעמתת עם אלוהים. תמיד חסרים לו מיספר עמודים כדי לסיים, והוא עובר בפתאומיות מאופוריה על טיב כתיבתו, לייאוש על כך שכתיבתו אינה ראויה. זה מגיע עד כדי כך שהוא קורע לגזרים את כתב היד על המחזה, שנטע בו כל כך הרבה תקוות. לי לא היה ברור איך הוא כותב מאמרים שקשורים איכשהו בשייקספיר, קאנט, ליל ברתולומאו, כאשר אין ברשותו שום ספר.

יש בספר מספר מחזורים על אותו עניין: רעב של מיספר ימים, התלבטות מה למכור מבגדיו ומה למשכן, התלבטות איפה יבלה את הלילה הקר, אחר כך קבלת סכום מסוים, שמתפוגג מהר, והכול חוזר על עצמו, פחות או יותר, באותה מתכונת.

יש רק שתי אפיזודות שיוצאות דופן: הוא נטפל לצעירה (כמו לאנשים רבים אחרים) ומודיע לה מיספר פעמים שאיבדה ספר. הצעירה וחברתה חושבות שהוא שיכור. מסתבר אבל שצעירה זאת מאוהבת בו, למרבה התמיהה, והיא מופיעה כמעט כל ערב בבגדים שחורים ליד פנס הגז בקרבת האכסניה של הדובר. הוא מבקש ללוות אותה הביתה, והיא מסכימה, לפני הפרידה היא מחבקת אותו ומנשקת אותו בפה (והרי הוא מלוכלך, בגדיו מרופטים, בלי כפתורים, סמרטוט חובש את אצבעו שנשך ברגע של הלקאה עצמית, נעלו קרועה לאחר שעגלת לחם דרסה את רגלו). הם נפגשים שוב, והיא מסכימה שיבקר אותה בדירתה – אימא (החירשת) מבקרת במשפחה, אחותה נסעה להמבורג, והמשרתת בחופשה. היא לועגת לו שהוא ביישן ומשעמם. הוא מראה לה שהיא טועה, מחבק אותה, משכיב אותה על הספה, ופורם את כפתורי שמלתה כדי לנשק את שדיה. היא מתחילה לפחד ממנו, אבל בפרידה (הארוכה!) היא מודיעה לו שהוא בכל זאת מוצא חן בעיניה. בהמשך הוא רואה אותה בחברת גבר שמכנים אותו "הרוזן", והוא מבקש להציג כי הוא שווה נפש. המפגש הזה עם הצעירה הזאת מתקשר עם הזייה של הדובר על נסיכה החיה בארמון פאר, מאוהבת בו נואשות, ותובעת שינשק אותה. לנסיכת חלומות זאת הוא קורא בשם אליאיאלי, ובשם זה הוא מכנה את הצעירה שכנראה באמת מתאהבת בו, ובאיזה שהוא שלב, כשהדובר נזרק מהאכסניה בשל חוב לבעלת הבית, היא שולחת לו באופן אנונימי מעטפה עם עשרה כתרים. כתמיד הוא נוהג בחוסר היגיון: זורק את עשרת הכתרים לבעלת הבית (שבוודאי היה חייב לה הרבה פחות!), ונשאר שוב לי פרוטה לאוכל נפש.

אפיזודה שנייה, שיוצאת דופן במחזוריות הנ"ל, מוזכרת כאשר בייאוש כי אין לו מקום לינה, הוא חוזר לאכסנייה שגורש ממנה, ורואה את בעלה של בעלת הבית (בטלן, שמבלה במשחק קלפים, כשכל העבודות על אשתו ההרה) מציץ דרך חור המנעול, ומתפקע מצחוק. הוא מזמין את הדובר להציץ גם כן, והוא רואה את בעלת הבית שוכבת במיטה עם הדייר החדש, הימאי, שקיבל את החדר שהדובר נזרק ממנו. ליד מיטתם של השניים נמצא אביה הישיש, המשותק, שייתכן כי בזמן ההתייחדות הנ"ל כבר היה מת.

הספר מסתיים בזה שקברניט רוסי מוכן לנסות אותו בעבודות הסיפון, ואם לא יפיק ממנו את התועלת המקווה, ייפרדו באנגליה.

קראתי ספרים שעניינם עלובי החיים אצל אונורה דה בלזק, ויקטור הוגו, צ'ארלס דיקנס, פיודור דוסטוייבסקי, אבל שם יש לסופרים אמירה, והקורא מזדהה עם אלה שגורלם לא שפר עליהם. בספר שלנו יש רושם שהמחבר מבקש שהקורא ישנא את הגיבור, המתואר כהפכפך – מאופוריה לדיכאון, ורצון למות. יש סצינות שבהן הוא עצמו מודה שהוא מגעיל, וחסר מינימום של הבנה בהוויות החיים. החידה מהרישא של רשימה זאת בעינה עומדת: איך ספר זה הפך לקלאסיקה בעולם הספרות?

משה גרנות