על "הרוזן ממונטה כריסטו"
מאת אלכסנדר דיומא (האב)
עברית – יוסף כרוסט, מ. מזרחי 2001, 384 עמ'
אתחיל בכך שמוזר בעיניי כי המתרגם התעלם מההיגוי הצרפתי המבליע אותיות סופיות, המתרגם כתב מארסייל, כשההיגוי הוא מארסיי, וילפורט שאמור להיות וילפור, אלברט, שאמור להיות אלבר וכד'.
שנית, בנעוריי קראתי את קיצורו של רומן זה, והוא השאיר עליי רושם אדיר, בינתיים הזדקנתי, והניסיון לקרוא את הרומן הזה שוב בשלימות, הפגיש אותי עם מעקשים, שלא יכולתי להיות מודע להם בקריאה הראשונה ההיא, והראשון והעיקרי שבהם הוא התחושה החזקה שהספר מבקש להטמיע בקורא היא שהגיבור הראשי הוא בעצם שליח האל עלי אדמות, שמעניק שכר ל"טובים", ומעניש בחומרה את "הרשעים", כשהחלוקה בין "טובים" לרשעים" היא ברורה וחד משמעית.
לטובת מי שלא קרא את הספר, ומבקש לדעת מה מדובר בו, אביא להלן את הפרטים העיקריים: אדמונד דאנטס הוא ימאי מוכשר בן 19, המשמש סגן קברניט בספינה "פרעה", אשר לפני שעגנה במארסיי, נפטר הקברניט לקלר, ודאנטס מילא את מקומו. בעל האונייה, מורל, מייעד אותו להיות הקברניט במסע הסחר הבא. בינתיים דאנטס מסתבך בבלי דעת בתקלה פוליטית חמורה: הקברניט משביע אותו כי בחזרה למארסיי יעשה הפסקה קצרה באי אלבה, לשם הוגלה נפוליאון בונפרטה, יפגוש את המרשל הגדול, ויתחייב להביא מכתב ממנו לאוהד הקיסר המודח, תושב פאריס בשם נוארטייה. בהגיעו למארסיי מקבילים את פניו של דאנטס שתי בשורות טובות: מינויו לקברניט האוניה "פרעה", ואירוסיו עם אהובת ליבו מהכפר הקאטאלוני שליד מארסיי – מרסדס. אלא ששלושה "רשעים" עומדים לדאנטס לרועץ: הראשון הוא פרננד, בן דודה של מרסדס, שמאוהב בה, ורוצה לשאתה. "המוצא" הקאטאלאני לתסבוכת כזאת הוא להרוג את המתחרה, אבל זה לא בא בחשבון, כי מרסדס, הצהירה שאם אהבת חייה, אדמונד דאנטס, יומת, היא תתאבד. הרשע השני הוא דאגלאר, מנהל החשבונות של הספינה "פרעה" שמאמין כי הנהגת הספינה מגיעה לו, ולא לדאנטס הצעיר, והשלישי הוא קאדרוס, החייט העני שחומד את רכושו של דאנטס.
המוצא של "הרשעים" הוא הלשנה אנונימית כי דאנטס בוגד במלכותו של לואי ה-18, והסיבה: בא במגע עם האי אלבה. ההלשנה גורמת לכך כי בעצם מסיבת האירוסין עם מרסדס, באים שוטרים לעצור אותו. התובע המשפטי, וילפור, שחוקר אותו מגיע למסקנה שהוא חף מפשע, אבל כשהוא קורא את המכתב שהביא דאנטס מאלבה, ואשר מיועד לנוארטייה הבונפרטיסט, אביו של וליפור (וילפור שינה את שם משפחתו, כדי שלא יזיק לו בעלייתו בדרגות התביעה המשפטית), הוא מבין שדאנטס הוא פצצה מתקתקת עבורו, כי המכתב מיועד לכך שנפוליאון יערוק מאלבה ויפלוש לצרפת, כידוע, זכה לשיבה של מאה ימים. וילפור שורף את המכתב, ומחליט ליצור מצג שווא שיעלים את דאנטס לנצח במצודת הכלא "איף". וילפור עולה לגדולה כאשר הוא מצליח להזהיר את המלך מפלישת נפוליאון, דבר שנודע לו מהמכתב ששרף.
במצודת איף אין לדאנטס שום דרך להידבר עם נציגי החוק, ושוהה בייאוש נורא במשך 14 שנים במקום שאין ממנו מפלט. למזלו, מצטרף לתאו הנזיר פאריה (לא ברורה בספר סיבת מאסרו), איש משכיל מאוד, אשר לפני מותו הוא מגלה לדאנטס כי במערה סודית באי מונטה כריסטו מצוי אוצר ענק שהיה שייך לחשמן ספאדה. שלא בכוונה מגלה הסופר את השחיתות של הכנסייה, שהעשירה את "משרתי האל" על חשבון תמימותם של מאמינים שתרמו, כביכול, לכנסייה, ולא לכוהניה.
לאחר שהנזיר נפטר (בשנת 1829, כלומר, סמוך מאוד לפרסום הספר 1844), דאנטס מוציא את המת מהשק שבו היה אמור להיזרק לים, מניח את המת מכוסה במקום משכבו שלו, ונכנס במקומו לשק, הנזרק על ידי הקברנים לים. כיוון שהוא שחיין וצוללן מעולה, הוא מצליח לשרוד, ולהגיע לחוף שומם, ספינה מצילה אותו, והוא מצליח להגיע למערה באי מונטה כריסטו, שם הוא מוצא אוצר אגדי של זהב, יהלומים ואבנים טובות. הוא מכנה עצמו "הרוזן ממונטה כריסטו" (עשיר מופלג בעל ארמונות וספינות), ומתחיל להיטיב עם אלה שהשתדלו להצילו, כמו אותו מורל, בעל האוניות, שאסונות גרמו לו להיות קרוב לפשיטת רגל, מה שהיה גורם לכך שתכנן להתאבד. מונטה כריסטו משלם את חובותיו, ואף מכניס לנמל אוניית תחליף ל"פרעה" שטבעה בים. כל זאת כשכר על כך שסעד את אביו של דאנטס לפני מותו, ושילם את חובותיו. מורל גם האיש שניסה להציל את דאנטס מציפורניו של וילפור.
לאחר שהיטיב עם המיטיבים, הוא מחליט להעניש את "הרשעים" (עמ' 128): הוא שותל הודעת שקרית בטלגרף, הגורמת לדאגלאר (שבינתיים זכה לעושר ולתואר בארון), למכור מניות, ולאובדן הכנסות. בהמשך, כאשר דאגלאר המתרושש, מבקש למשוך את כספו מבנק ברומא, הוא מפיל אותו לידיהם של שודדים, האוסרים אותו, ומוכנים לתת לו אוכל ושתייה, רק תמורת חיסול כל הכסף שלו בבנק. מונטה כריסטו מתגלה בפניו של דאגלאר כאדמונד דאנטס, הנוקם על כך שדאגלאר דן אותו לרעב בכלא, וגרם למות אביו ברעב.
מונטה כריסטו מלמד את אשתו השנייה של וילפור איך סם רפואה, הופך לרעל, והיא מרעילה את חותניו לשעבר של וילפור, ואת בתו ואלנטין, שאמורה לרשת הון מהורי אימה המנוחה. אלא שמונטה כריסטו, מגן על ואלנטין, שופך את הסם המיועד לה, ונותן לה גלולה שאמורה להפוך אותה למתה, כביכול. כאן אנו מוצאים שמונטה כריסטו, כנציג האל, מחיה מתים!
מונטה כריסטו גורם לכך שחטאיו הנסתרים הרבים של פרננד, האיש שהלשין עליו בעילום שם, ייחשפו, כולל בגידותיו, שבהעלמתם הוא הגיע לררגת גנרל ולתואר רוזן. כשהגיעה השמועה שדאנטס נפטר בכלא, מרסדס מתחתנת בלית ברירה עם פרננד, ויולדת לו בן בשם אלבר. הידיעות בעיתון, והעדויות של נערה שנמכרה לעבדות בשל נכלוליו של פרננד, שעלה לגדולה – בשמו ובתוארו החדשים – הגנרל והרוזן דה מורסרף - גורמות לכך שאלבר, החרד לכבודו של אביו, ידרוש מ"המעלילים" להיפגש בדו-קרב. כיוון שמרסדס, הכירה מיד כי הרוזן ממונטה כריסטו הוא אדמונד דאנטס אהובה, ביודעה איזה צלף מיומן הוא, באה אליו להתחנן על חיי בנה. וכאן מגלה דאנטס מה שלא היה ידוע לה כי בגלל הלשנתו של בעלה הוא נרקב בכלא 14 שנה. הוא מוכן להשאיר את אלבר בחיים, ביודעו שהוא גוזר פסק דין מוות לעצמו. הקטע הזה, שבו תחינותיה של מרסדס על חיי בנה, ווידויו של דאמטס – בנוי לתלפיות. האם מספרת לבנה מה ששמעה מפיו של דאנטס, ואלבר מוותר על הדו-קרב, ומבקש סליחה בשם שאביו. כשהוא מתכוון לוותר על התואר ולהפליג מצרפת, וכשאימו, מרסדס, גם עוזבת אותו – פרדננד המושמץ בעיתון ובחברה – מתאבד ביריה.
נשאר וילפור, שנודע לו כי אשתו השנייה, הלואיז, הרעילה ארבעה אנשים (אחד בטעות!), כדי לזכות בירושה למען בנה אדואר, הוא מאיים עליה במאסר ובגרדום, אבל בבית המשפט, בו אמור קאדרוס ("הרשע" השלישי) לתת את הדין על בריחה ממאסר ועל רצח חברו בנדטו, המתחפש בשם אנדריאה קאוואלקאנטי, מודיע הנאשם כי אביו הוא התובע המלכותי, וילפור, שהוליד אותו עם המאהבת שלו (הרמיין, אשתו של דאגלאר), ורצה לקבור אותו חי בגינה של בית שנרכש על ידי מונטה כריסטו. וילפור בורח מבית המשפט, ונודע לו שאשתו השנייה הרעילה את עצמה ואת בנה. מרוב יגון וילפור יוצא מדעתו.
הספר מסתיים במעשים טובים אחרונים: מרסדס מקבלת ממנו דיור (דירת אביו המנוח) וגם קצבה כספית. הוא נפרד ממנה לנצח (כלומר, לא היה "תיקון" לעוול שעשה לו פרננד). מונטה כריסטו מעניק לזוג הצעיר המאושר ואלנטין ומקסימיליאן הון אגדי, והוא עצמו נעלם באופק, כיאה לדמות אלוהית.
הבאתי כאן סיכום קצר למדיי, ולא התעכבתי להתפתלויות הרבות בספר, ועל תמונות מפתיעות ומרתקות לאורך עשרות עמודים, כי בכוונתי להסביר את ההבדל שבין ההתפעלות שלי מהספר כנער, ובין מחשבותיי לגביו בימי זקנתי: ובכן, מקובל עליי (בעקבות פיקאסו) כי האמנות מציגה בדייה, שבעדה מסיקים את האמת החבויה. אלא שבספר הזה הבדייה, העשויה לתפארת, אינה מכסה על אמת, אלא על שקר מוחלט, שכביכול יש צדק אלוהי, האל החוקר לב ובוחן כליות, ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה י"ז 10). המציאות מפריכה את פרי האמונה הזאת המקובלת על כל הדתות. ואם נחליט שכל הגירושים עלילות הדם, העלאת קהילות שלימות על המוקד וכו' - כל הפגעים שירדו על בני ישראל לאורך מאות שנים – אם נגיד שכל זה קרה בשל חטאיהם, הרי השמדת מיליון וחצי ילדים בשואה מפריכה באבחה אחת את האמונה חסרת השחר הזאת, אלא שהמאמינים, הדומים לצורכי אופיום, נמצאים בעולם של הזיה, ולמציאות אין שום תוקף בעיניהם.
לכן, כאשר הסופר שלנו חוזר ומדגיש כי הרוזן ממונטה כריסטו הוא שליח האל שמיטיב עם "הטובים" ומעניש את "הרעים" (ראו עמ' 365, 384) – הרי לפנינו בדייה (יפה, חייבים לומר), המכסה על שקר. דאנטס, כשליח האל, הוא אדם-על: הוא מתחפש לאיש עסקים אנגלי בשם לורד וילמור, לכומר איטלקי בשם בוסוני , לסינבאד המלח, לצאקונה, בן של בעל אוניות עשיר ממאלטה, שלחם בהודו ונפל בשבי האנגלי, וגילה מכרה כסף - ואיש אינו מגלה את האמת; דאנטס מומחה לארכיאולוגיה, מינראלוגוגיה, תולדות הטבע (עמ' 141), מבין בכימיה וברעלים (עמ' 179), וגם בפיזיקה (עמ' 224), הוא רוקח מומחה לתרופות ההופכות במינון מסוים לרעל, הוא סייף וצלפן ללא מתחרים, הוא מדבר ערבית עם משרתו, כרות הלשון, עלי (עמ' 362), ועיקר העיקרים: הוא מחיה מתים!
הספר מסתיים, כמצופה, במעשה טוב אחרון של דאנטס, הוא הרוזן ממונטה כריסטו: הוא מאחד את ואלנטין, בתו של וילפור מאשתו הראשונה, עם מקסימיליאן, בנו של בעל האוניות מורל, ומעניק להם עושר אגדי. מונטה כריסטו עצמו נעלם אל האופק, כיאה לדמות גדולה מהחיים.
כאמור, הרומן מעניין ומרתק, והפך לקלאסיקה בתרבות הצרפתית והעולמית, חוברו בעקבותיו עשרות אופרות, הצגות, סרטים, אנימציות, וכל כך למה? כי מפעמת בלב בני האדם התשוקה לעל-טבעי, זאת התשוקה שגרמה גם לכך שמיליארדי אנשים מאמינים כי בן האלוהים נולד אצל בתולה מרוח הקודש.
משה גרנות