* מילה נרדפת ל-7 באוקטובר – כל עלילות הדם האנטישמיות בהיסטוריה מתגמדות ליד עלילות הדם האוטואנטישמיות הזדוניות על "מרד" ו"בגידה" ב-7 באוקטובר.
ארור כל מי שידו בעלילת הדם –
[אהוד: אורי, את המשך הקטע מחקתי. נסה לפרסם אותו ב"הארץ". יש להם מספיק כסף ועורכי דין מנוסים כדי להגן עליהם מפני תביעת הדיבה].
* נדבך מרכזי במחדל – בתקופת עפיפוני התבערה, נשלח צחי הנגבי להצהיר שלא נרדוף אחרי כל ילד עם עפיפון. במשך שלוש שנים וחצי הם הציתו ללא הפרעה את שדות הנגב המערבי.
ההבלגה על טרור ההצתות הייתה נדבך מרכזי במחדל נתניהו, בואך 7 באוקטובר.
* לחקור את חרפת הפינוי – ועדת החקירה הממלכתית על מחדל 7 באוקטובר, חייבת לחקור את חרפת הפינוי, בעיקר בצפון. מי החליט? מי נתן את ההוראה? מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת?
החרפה אינה עצם הפינוי. אוזלת היד הפושעת של הממשלה במשך שנים הפכה את דרום לבנון למפלצת טרור, וב-8 באוקטובר היה חשש אמיתי לפלישה, שעלולה היתה להיות חמורה לאין ערוך יותר מבדרום, וצה"ל לא היה ערוך לעצור אותה.
חרפה היא העובדה שאחרי שבוע-שבועיים, כשסכנת הפלישה חלפה, התושבים לא חזרו. החרפה היא שלראשונה בתולדות המדינה הקמנו רצועת ביטחון בשטח שלנו, בישראל הריבונית, למשך כשנה וחצי. החרפה היא שבמשך שנה, במקום להגן על יישובינו פינינו אותם. במשך שנה התחננו להסדרה עם חיזבאללה כאשר חבל שלם מרוקן מתושביו. הנזק החברתי והכלכלי ליישובים, הנזק הביטחוני למדינת ישראל והנזק הערכי והמוסרי לחברה הישראלית כבד מאוד. חייבים לחקור זאת על מנת שלעולם לא תחזור על עצמה החרפה הזאת.
* מטולה בירושלים – פסטיבל השירה במטולה מתקיים כבר למעלה מעשרים שנה. לסופרים ולמשוררים ולחובבי השירה ממרכז הארץ, זו הזדמנות ליהנות מהשירה בנופים הקסומים של הצפון וברוגע שהוא משרה על האדם. לנו, חובבי השירה מן הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל, זו הזדמנות ליהנות ממפעל תרבותי נפלא וממפגש עם טובי המשוררים, כאן, בלי להזדקק לנסיעה ארוכה למרכז.
גם השנה, השבוע, מתקיים הפסטיבל. פסטיבל מטולה בירושלים. כן, הוא מתקיים בירושלים ונקרא פסטיבל מטולה.
בשנה שעברה ולפני שנתיים הפסטיבל לא נערך במטולה, בצדק. לפני שנתיים השתוללה כאן מלחמה קשה והתושבים היו מפונים. בשנה שעברה האזור היה בתחילת השיבה של תושביו. אבל השנה ראוי היה לקיים את הפסטיבל במטולה. השנה – יותר מתמיד, כביטוי להזדהות של עולם השירה עם תושבי הצפון. אני מבין את הפחד מהסלמה, אך במקום שבו אזרחים וילדים חיים, גם המשוררים יכולים להרשות לעצמם לעלות אליו לשלושה ימים, ולו כדי לחזק את העסקים במטולה.
* הסכמה לאומית – תנועת המחנות העולים והתנועה הקיבוצית מקימים קיבוץ חדש בבקעת הירדן. בראיון עם מזכ"ל המחנות העולים אילן גזית בעיתון "זמן קיבוץ" הוא נשאל על "הקמת קיבוץ חדש בשטח שאין עליו הסכמה לאומית ונתון במחלוקת."
באמת?! אין הסכמה לאומית על בקעת הירדן? בנאומו הפרוגרמטי בכנסת, שבו הציג את הסכם אוסלו ב', חודש לפני הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. אחד החשובים שבהם, היה בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", בידי ישראל.
נכון, ברק ואולמרט ריסקו את הקונצנזוס וניסו למסור לאוייב את בקעת הירדן. כזכור, ערפאת ואבו מאזן דחו את הצעותיהם. אבל אחרי 7 באוקטובר יש עוד ספק בהכרח בגבולות בני הגנה, כלומר שהירדן יהיה גבולנו המזרחי? חוץ משולי השוליים הסהרוריים, מישהו עוד באמת חושב שגוש דן עתיר-האוכלוסייה צריך להיות עוטף המדינה הפלשתינאית? שכביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל? שרוחבה של מדינת ישראל יהיה קטן יותר מהמרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים בשבת השחורה?
* חשיבות אסטרטגית עליונה – לאורך השנים הרביתי לבקר את נתניהו על כך שאינו מחליט לבנות במבשרת אדומים (E1). מן ההגינות, שכאשר הוא שינה את טעמו ואישר סוף סוף את הבניה, אשבח אותו על כך. גם אם מניעיו אינם ענייניים, מה שחשוב בסופו של דבר הוא המעשים בשטח.
בניית שכונת מבשרת אדומים הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תוכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט, במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך אזור פלשתינאי. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.
שטח E1 סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התוכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים היתה עומדת על תלה כבר לפני עשרות שנים.
לאורך השנים, מתנגדי הבנייה בשטח זה מתרצים את עמדתם ב"עיתוי". העיתוי לעולם אינו מתאים. אם אנו נמצאים במו"מ, העיתוי גרוע כי הוא מפריע למו"מ. אם אין מו"מ, הוא גרוע כי הוא ימנע מו"מ. בתקופה של שקט ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא עלול להפר את השקט. בתקופה של מתח ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא מוסיף שמן למדורה. ובזמן שישראל נאבקת נגד הגרעין האיראני (כלומר תמיד) העיתוי גרוע כי הוא פוגע במאמץ הזה.
כמובן שאלה תירוצים הנובעים מההתנגדות (הלגיטימית בפני עצמה) לעצם ההתיישבות. אך מי שמודע לחשיבות האסטרטגית העליונה של ההתיישבות במבשרת אדומים, וזו מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מבין שהגיע הזמן לקבל את ההחלטה וליישם אותה, ללא קשר לעיתוי. העיתוי הנכון היה מזמן והעיתוי היום טוב יותר מבעתיד.
* אתה מנהיג או גנאי? – ראש הממשלה מגנה... אתה ראש הממשלה, לא דובר מפלגה. אל תגנה – תמוטט את הטרור. זה קומץ? אז איך ממשלת המחדל שלך לא מצליחה לדכא את הקומץ ולשים קץ לטרור?
עלינו להילחם בטרור הערבי כאילו אין טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור ערבי.
עד חורמה!
* מדינת ישראל = מדינה יהודית – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!"
הכרזת המדינה הבהירה מהי, מה טיבה, מה מהותה, מה זהותה, מה זכות קיומה – מדינה יהודית.
מדינת ישראל = מדינה יהודית. מדינת ישראל היא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל, כלומר מדינתו של העם היהודי. מדינת הלאום של העם היהודי.
כל דבר שאינו מדינה יהודית אינו מדינת ישראל.
אמירה כמו "אני בעד קיומה של ישראל, אך לא כמדינה יהודית," היא תרתי דסתרי. מי שאומר זאת מתנגד לעצם קיומה של ישראל, ורוצה להקים מדינה אחרת על חורבותיה.
ומי שאומר שההכרה בישראל כמדינה יהודית היא כדי שלא יפסלו את הריצה שלו לבחירות, אומר שההסכמה שלו עם קיומה של ישראל היא למראית עין, כדי לא להיפסל.
האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לחברות בקואליציה? רק אם היא, המפלגה (לא רק באמירה בע"פ של עבאס) תצהיר באופן רשמי, במסמך כתוב וחתום, שהיא מקבלת ללא סייג את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא תהיה שותף לגיטימי ונכון יהיה לקיים אתה מו"מ קואליציוני.
וכיוון שהממשלה הבאה חייבת לפתור את בעיית האוטונומיות ולהגדיר מחדש את חובות וזכויות האזרח, והדבר כולל גיוס מלא של אזרחי ישראל הערבים לשירות אזרחי – תנאי להצטרפות בפועל של רע"ם לממשלה הבאה צריכה להיות הסכמה מראש למהלך הזה.
* אנשי וינטר – עם צמרת מפלגתו של וינטר נמנים לפחות שלושה אנשים שפועלים למען אחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם.
את יוסף חדאד הכרתי בארגון עמק השווה, בהובלת הרב בני לאו וחכ"ל איילת נחמיאס ורבין, שעסק בקידום הלכידות הלאומית. לצערי, הקורונה קטעה את פעולת עמק השווה, והיא לא חודשה. במסגרת זאת אף ביקרתי עם הקבוצה בבית הוריו של חדאד ונחשפתי לעומק לסיפורו ולעמדותיו. הוא נושא את דגל אחדות ישראל.
וינטר הוא המנהיג הציוני הראשון בתולדות המדינה שבחר ערבי ישראלי כמספר 2 שלו. זהו צעד חשוב מאוד בקידום השתלבותם של ערביי ישראל במדינת ישראל.
את דוידי בן ציון, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, פגשתי בתנועת הרבעון הרביעי, שהוא חבר בהנהגתה. ודוק – תנועת הרבעון הרביעי, לא המפלגה ברוח הרבעון, שבימים אלה מתארגנת. נפגשנו גם בניסיון להקמת מסגרת פוליטית משותפת לארגונים השונים הפועלים ללכידות לאומית. אמנם לא יצאה מכך רשימה לכנסת, אך שלושה מחברי ההתארגנות רצים לכנסת ויקדמו את החזון במפלגות אחרות: רפי בן שטרית בישראל ביתנו, עליזה בלוך בהאחדות (ארדן) ודוידי בעמך ישראל.
השלישית היא ללי דרעי, שאיני מכיר אותה באופן אישי, אך אני עוקב אחרי פועלה, ומאבקיה למען איחוי הקרעים בעם ולגיוס החרדים, ומעריך אותה על כך מאוד. אני מקווה שהעובדה שהשלושה הללו נמצאים בהנהגת עמך ישראל מעידה שזו דרכה.
אין סיכוי שאצביע למפלגתו של וינטר, שעמדותיה קיצוניות ("הפתרון לעזה – הגירה") ושהיא חלק מגוש נתניהו. אבל אני מקבל בברכה הקמתה של מפלגת ימין לא ביביסטית, שאינה ניזונה משיסוי ופלגנות, שאינה חושבת שימין היא אידיאולוגיה שלפיה ראש הממשלה אינו אחראי על ביטחון המדינה ומי שדורש ממנו אחריות הוא סס00מולן, ומאחל לה הצלחה.
אני מבין שווינטר, שהבהיר שימליץ לנשיא על נתניהו, לא יהיה האצבע ה-61 להקמת ממשלה בראשות איזנקוט או בנט. הוא יכול להיות ציר מרכזי בממשלת אחדות לאומית, אך הסיכוי לממשלה כזו קטן מאוד. אם לגוש התקווה יהיו 61 בלעדיו, איני רואה מניעה להצטרפותו. אדרבא, הצטרפות כזו תהיה מבורכת, ותחזק את האגף הניצי בממשלה, לצד בנט, ליברמן, מתן כהנא ואחרים.
* הלאומנות ש"הארץ" אוהב – "הארץ", כידוע, שונא לאומנות.
הוא כל כך שונא לאומנות, עד כדי כך, שהוא מגן על עצמו מפניה באמצעות הצבת סייג על סייג על סייג, ובורח כמו מאש מכל גילוי של לאומיות ופטריוטיות, כי הוא רואה בהם לאומנות.
האם האקסיומה שהצגתי עד כאן נכונה? מה דעתכם?
האמת היא שהיא נכונה חלקית. היא נכונה רק כאשר מדובר בלאומיות יהודית ופטריוטיות ישראלית.
כאשר מדובר בלאומנות ערבית אנטי ישראלית, הוא לא מוצא בה כל דופי. להיפך, הוא מוצא דופי בערבי שאינו לאומן אנטי ישראלי.
ניתן היה לצפות מעיתון שמטיף לשוויון לערביי ישראל, להעלות על נס את עופר וינטר, המנהיג הציוני הראשון שמציב ערבי במקום השני ומציג אותו כמועמד לתפקיד שר בממשלה וחבר בקבינט הביטחוני.
אבל יש בעייה. יוסף חדאד הוא ערבי מהסוג ש"הארץ" שונא. הוא ערבי ישראלי גאה, גאה בערביותו ובישראליותו, וזה לא תו התקן לערבים שמציב העיתון. חדאד לא מבין מה הדרישה של "הארץ" מערבים. הדרישה מהם היא להיות לאומנים אנטי ישראלים. ערבי שחורג מן השורה, שמעז לצאת מהמשבצת שאליה הם מְגָדְרִים ערבים, יחטוף מהם.
ערבי כמו יוסף חדאד, שהתגייס לצה"ל, לחם בגולני, נפצע קשה על הגנת המולדת והוא המסביר מספר 1 של ישראל בעולם, הוא מושא לשנאה ולעג בעיתון לאנשים חושבים.
הוא "הפנטזיה של היהודים". למעשה, כך הם כתבו בפירוש, הוא יהודי.
כך הם מתייגים אותו.
גזענים.
* להוקיע את הסרבנים – הסרבנות היא סרטן בגוף המדינה, בגוף צה"ל.
בראש ובראשונה סרבנות גורפת, אך גם סרבנות נקודתית.
החיילים שערקו מפעילות מבצעית בעזה, בעיצומה של מלחמת קיום להגנה על המולדת, כיוון ששובצה פרמדיקית רחמנא ליצלן לפעולה, צריכים להיענש בכל החומרה, וכשיסיימו לרצות את עונשם בכלא, יש להדיח אותם מלחימה.
אך מה שחשוב יותר מענישתם, הוא הוקעת המעשה בידי הציבור הדתי לאומי השפוי.
* מניפולציה דמגוגית – מניפולציה של אנשי הימין הרדיקלי, בעקבות תעלול הבחירות של המשתמט האנרכיסט צבי סוכות, היא הצגת מי שמותח ביקורת על התעלול, כתומך בתוכן האנדרטה, כלומר בטרור, במחבלים, ברצח יהודים.
מספר מוקיונים הגיבו על הרשומות שבהן תקפתי את סוכות, בשאלה האם אני בעד האנדרטה. הקפדתי לא ליפול למלכודת ולא לתת להם להסיט את הדיון. השבתי לכל אחד מהם בשתי מילים: "אתה דמגוג," "את דמגוגית."
* משתמט אנרכיסט – אף פעם לא הגדרתי את ראש הכנופייה, בן גביר, משתמט מצה"ל. השתמטות כזו אינה חלק מפשעיו החמורים של הגנגסטר. הוא אמנם לא שירת, אך לא כי השתמט, אלא כי צה"ל לא גייס אותו.
צה"ל לא גייס אותו בצדק. הפקרת נשק בידי החוליגן הכהניסט הזה היא חוסר אחריות לאומית. לא היה די בטבח שביצע מורו ורבו והמודל שלו לחיקוי, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין, באמצעות נשק צה"לי? והיום ראש ממשלה מופקר וחסר אחריות הפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל.
אבל כינויו "משתמט" אינו אמת, ובמאבק נגד תרבות השקר, ראוי להקפיד על אמירת אמת.
לא כן המשתמט האנרכיסט צבי סוכות. הוא משתמט מלא מלא. הוא סירב להתגייס ל"צבא הגירוש", כפי שהוא מכנה את צבא ההגנה לישראל. משתמט עלוב ונקלה.
חשוב להזכיר שוב ושוב שמדובר במשתמט. שעה שבני דורו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא ערק מן המערכה.
חשוב להזכיר זאת, כי סרבנותו-השתמטותו היא מרכיב משמעותי באישיותו ובדרכו, של סוכן האנרכיה הזה. זו אותה אנרכיה שהביאה אותו לפלישה הברברית בראש אספסוף לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה קשה, ואותה אנרכיה שהביאה אותו לתעלול הבחירות של ניפוץ האנדרטה שגרם לנזק כבד ביותר למדינת ישראל.
העובדה שהמשתמט האנרכיסט הזה הוא יו"ר ועדת החינוך (!) של הכנסת מדגימה מהי קקיסטוקרטיה.
* מי יממן את האבטחה – מדינת ישראל חייבת להגן על חיי בנו של ראש הממשלה, ואם הוא מאוים, והוא מאוים, עליה לספק לו אבטחה.
התנאי לכך צריך להיות שהוא יחיה בארץ. אם הוא בחר לרדת מהארץ, שיממן מכיסו את אבטחתו.
* שישה עשורים בנגב – שתי אהבות גדולות יש לד"ר זאב זיוון – הנגב ותנועת הצופים. את שתיהן הוא מגשים בחייו ובתפקידיו. הוא הגיע לנגב עם גרעין של תנועת הצופים לקיבוץ שדה בוקר, והוא חי כבר שישה עשורים בנגב, והוא מגשים את המימרה "פעם צופה – תמיד צופה," לא רק בכך שהגשים בנגב, אליו יצא מטעם הצופים, אלא בתפקידים שנשא ובהם שליח תנועת הצופים בתנועת האחות בצפון אמריקה "יהודה הצעיר" ומרכז תנועת הצופים בישראל ותמיד הוא חי את הצופים. שתי אהבותיו הן גם נשואי מחקרו. הוא חוקר את הנגב ופרסם ספרי מחקר רבים על הנגב, ומלמד על הנגב בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והוא מדריך טיולים בנגב. והוא גם ההיסטוריון של תנועת הצופים ופירסם את הספר "היה נכון" על תנועת הצופים.
היכרתי את זאב באמצע שנות השמונים, כשהוא כיהן בתפקיד מרכז תנועת הצופים ואני הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים, ומאז אנו בקשר. היום אנו חברים בפורום חוקרי הקיבוץ. לכל מפגש של הפורום הוא מביא איתו את ספריו למכירה, ובאחד הכנסים האחרונים רכשתי את ספרו התשיעי "שישה עשורים בנגב – קרקע, התיישבות וביטחון". טוב, כשאני רואה "קרקע, התיישבות וביטחון", איך לא ארכוש ואקרא?
הספר הזה שונה משמונת ספריו הראשונים, בכך שהוא לא כתב אותו, אלא מאמר אחד מתוכו, ועוד מאמר שהיה שותף לו עם שני כותבים אחרים. הוא ערך 30 מאמרים של חבריו החוקרים, שתרמו ממחקריהם לספר שיצא לכבוד הגיעו לגבורות. זהו ספר עב כרס, המחולק לשישה חלקים: הנגב, הבדווים, ארכיאולוגיה, מלחמות, גבולות וחינוך הנוער; שישה נושאים שבהם נגע זאב לאורך השנים. הרוב הגדול של המאמרים עוסקים בנגב, אך מיעוטם עוסקים באזורים אחרים בארץ ישראל ואחד אף בגולה – מאמרו של ד"ר יוחנן בן יעקב על תנועת השומר הדתי בפולין.
מפאת קוצר היריעה אזכיר רק אחדים מן המאמרים.
ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור לא פירסם הפעם מחקר, אלא ממואר, שבו סיפר את זיכרונותיו מעשרה מסעות למצדה, למדבר יהודה ולנגב. המאמר משובב נפש, והוא מחזיר אותנו לתרבות המסעות של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה.
הזואולוג ד"ר רוני אסטרייכר כתב על יחסי גומלין, חלוקת המרחב וקביעת הגבול בין קבוצות זנבנים בערבה. בעיניי כקורא, יותר משזה מחקר זואולוגי, הוא מחקר סוציולוגי, על חיי החברה של ציפורי השיר הללו.
ד"ר חנינא פורת כתב על ספרו של פרופ' אביהו רונן "אנחנו לא בקונצנזוס, כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה 1968-1978". כרם שלום היה קיבוץ של האגף השמאלני הרדיקלי בקיבוץ הארצי שהיווה אופוזיציה להנהגת הקיבוץ הארצי וחבריו היו אקטיביסטים פוליטיים, בעיקר במאבק פעיל נגד ההתיישבות בחבל ימית. מה הפלא שהקיבוץ, בהרכבו הראשוני, לא האריך ימים? יישוב שהאקטיביזם שלו אינו יישוב הארץ אלא מאבק נגד התיישבות – סופו להתפורר. זו לא המסקנה של הספר ושל המאמר – זו המסקנה שלי.
חברי הארכיאולוג איש הגולן פרופ' חיים בן דוד, פירסם מאמר מרתק על אבני מיל וכתובות חדשות בקטע חדש של דרך הבשמים בנגב.
הארכיאולוג ד"ר יהודה גוברין פרסם מאמר מקורי ויצירתי של איתור וזיהוי גיאוגרפי של ההרים חלק ושעיר בדרומה של כנען.
תא"ל (מיל') ארז לב-רן פירסם מאמר מאלף על גיבור מלחמה – "דב הבלונדיני", סרן יעקב גרנק, שהיה מהמפקדים הנועזים של לח"י ואח"כ של צה"ל הצעיר בקרבות מלחמת השחרור בנגב, שבהם נפל.
גם מאמרו של אל"מ (מיל') ד"ר חיים רובינשטיין עוסק במלחמת השחרור, ומספר את סיפורה העגום של שיירת נבי דניאל.
ההיסטוריונים החדשים שמנסים לקעקע את אתוס מעטים מול רבים במלחמת השחרור, נוהגים לציין שכמעט בכל קרב בפני עצמו, היה יתרון כמותי לצה"ל. זה נכון, ואין זה סותר כהוא זה את האתוס. ברור שהיינו מעטים מול רבים, אבל ההנהגה המדינית והפיקוד הצבאי ידעו איך לנהל בתבונה את ניוד הסד"כ של צה"ל באמצעות ריכוז מאמץ בקרבות המכריעים כך שבכל אחד מהם (או ליתר דיוק ברובם) יהיה יתרון כמותי, וכמובן איכותי, לצה"ל. מאמרו של יובל נבו "הנפוליאונצ'יקים שהצילו את היישובים במלחמת העצמאות" מתאר את השימוש המושכל בניוד תותחי הרים קליבר 65 דגם 1906, שכונו נפוליאונצ'יקים כיוון שהיו צרפתיים, קטנים וישנים, כך שיהיו תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון בקרבות מלחמת השחרור.
מאמרו של חתן השמחה זאב זיוון, "תנועת הצופים במפנה המאות – מחלוציות לקהילתניות", מתאר את השינוי המשמעותי שעברה תנועת הצופים בשלהי המאה שעברה וראשית המאה הנוכחית, מתנועה המחנכת להגשמה חלוצית בהתיישבות קיבוצית לאורך הגבולות, והונהגה בידי שליחי התנועה הקיבוצית, שהוא עצמו היה מאחרוני מרכזיה מטעם התנועה הקיבוצית – לתנועה שהדגש בה הוא על טיפוח ערכים קהילתיים, של תרומה לקהילה שבה הם חיים. כמי שהיה חניך, מדריך ורשג"ד בתנועת הצופים והמשיך להגשמה בקיבוץ והדריך גרעינים להגשמה באורטל, אני יכול להעיד שגם בתקופה החלוצית, הקהילתניות היתה מרכיב מרכזי בחיינו התנועתיים. כלומר, הקהילתניות לא החליפה את החלוציות, אלא היא מה שנשאר אחרי הוויתור על החלוציות.
הגיאוגרף ההיסטורי פרופ' גדעון ביגר, מגדולי המומחים לגבולות הארץ והמדינה, כתב את המאמר: "מי היה ראוי לכתוב 'מגישים את חוף אילת למדינת ישראל?' – הארבעה שהביאו להכללת חוף אילת בגבולות ישראל". הציטוט "מגישים את חוף וגו'" הוא ממברק שכתבו מפקדי חטיבת הנגב וגולני בי"א באדר תש"ט, עם שחרור חוף אילת, לממשלת ישראל. לטענת ביגר אמנם החטיבות שיחררו את האזור, אך מה שקבע את הגבול, שכלל את אילת, בידי ישראל, זו הדיפלומטיה. והוא הציג ארבעה אישים שעסקו בכך, החל בקביעת הגבול בין האימפריה העות'מאנית לשלטון הבריטי על מצרים ב-1906 ועד ועדת אונסקו"פ שקבעה את גבולות החלוקה. ביגר ממעיט גם בתרומת ההתיישבות לעיצוב הגבולות, שבעיניו נקבעים אך ורק על שולחן המו"מ.
עם כל הכבוד לדיפלומטיה, אני חולק עליו. דווקא דו"ח אונסקו"פ מעיד על כך יותר מכל. כותבי הדו"ח התפעלו מן ההתיישבות היהודית בצפון מערב הנגב, מהיכולת לפתח חקלאות ולהזרים מים – יש מאין, ולכן הם צירפו את הנגב לשטח המדינה היהודית, וכתבו זאת בפירוש. נכון שאת דרום הנגב הם הכלילו בשטח המדינה היהודית אף שלא היתה שם התיישבות יהודית, אך ביגר עצמו מציין, במקום אחר במאמר, שההתפעלות מן היכולת ההתיישבותית של התנועה הציונית באזור מדברי, כפי שראו אותה בצפון הנגב, הביאה אותם להחלטה להכליל במדינה את דרום הנגב, מתוך הבנה שהציונים ישכילו ליישב את האזור כפי שעשו בצפון הנגב.
הוכחה נוספת למשמעות ההתיישבות בעיצוב הגבול, מצויה במאמרו של הגיאוגרף ההיסטורי ד"ר שי רוזן "'שטח קטן סיפור גדול' – ההתיישבות הבהאאית בדרום מזרח בקעת כנרות והשפעתה על עיצוב קו הגבול במרחב". כאן אין המדובר בהתיישבות ציונית, אך בקביעת הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י למנדט הצרפתי על סוריה, השפיע מיקומם של כפרים בהאאים שהתיישבו בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממזרח לכינרת, כאשר המרכז הבהאי הוא בא"י המערבי, בעכו, על מיקום קו הגבול, כדי לא להפריד את הכפרים ממרבית בני דתם.
דורון קורן עסק בגל האנטישמי הפוקד את העולם בעיקר מאז 7 באוקטובר, תוך שיתוף פעולה בין הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי, אנשי העליונות הלבנה עם אפרו-אמריקאים רדיקלים, אנשי קו-קלוקס-קלאן עם הווקיסטים. לטענתו, כמו בכל גלי האנטישמיות בעבר, המניע הוא הקנאה בהישגים הגדולים של העם היהודי ושל מדינת ישראל.
"בשבח השיכחה" הוא מאמר של ההיסטוריון ד"ר מאיר מרגלית. ברוח מסתו המפורסמת של ד"ר יהודה אלקנה שהציע שנשכח קצת את זכר השואה כי היא הופכת אותנו ללאומנים, כך מציע גם מרגלית. השיכחה שהוא מציע היא סלקטיבית. הוא מציע לזכור את מה שאנחנו משכיחים אך לשכוח את הזיכרון שעלול להזיק. "השיכחה היא מחוז של התפייסות, שטח מוגן משנאה, חף משטנה והתחשבנויות קטנוניות... שטח סטרילי המאפשר יחסי אנוש חפים מדעות קדומות." כלומר, עלינו לשכוח את האמת שעלולה להפריע לנו להתפייס עם אויבינו, או עלולה חלילה לגרום לנו לא לוותר על דרישות שידרשו מאיתנו במסגרת אותו פיוס, מתוך זיכרון משמעות ויתורים. אך לא הכול טוב לשכוח. הוא נוזף בנו על מנגנון השיכחה שלנו, "כאשר אי אפשר לגשר על פער שבין הערכים המוסריים שרצינו מאוד להחזיק בהם, לבין העוולות שעשינו, אנו מעבירים את התודעה למצב של 'שיכחה', בהנחה שעוולות שאין מדברים עליהן נעלמות מעצמן... אחרי החורבן שהותרנו ברצועת עזה יש צורך במחיקון עצום כדי להתגבר על הפשעים שביצענו במקום."
עכשיו הכול ברור. למען הפיוס עלינו להחליט לשכוח את העובדות ההיסטוריות על האופן שבו שוב ושוב אנו מותקפים, וככל שאנו מוותרים יותר אנו מותקפים יותר, שמא זיכרון האמת ההיסטורי יגרום לנו, חלילה, להתלבט האם לשוב ולוותר. אם נזכור את תוצאות ההתנתקות, למשל, אנחנו עלולים, חלילה, לא לחזור עליה. כאן השיכחה משובחת ומבורכת. אבל אל לנו לשכוח, ועלינו לזכור, את ה"פשעים" וה"חורבן" שכביכול המטנו על עזה. כלומר, על פי תפיסת עולמו העקומה של מרגלית, שמרבה לצטט הוגים אנטי ציונים כמו ברוך קימרלניג, ענת מטר ואורי לם, ראוי שנשכח את טבח 7 באוקטובר, ונאמץ תודעה שעל פיה 7 באוקטובר לא היה אלא אות הפתיחה למסע הפשעים והחורבן שעשינו בעזה, כי כך נוכל להתפייס עם רוצחינו.
אומר לסיכום, שמלבד מאמרו של מרגלית, זה ספר יפה וראוי. מן המעט שבמעט שהבאתי כאן, אפשר להתרשם מהמגוון הרחב של תחומי העיסוק בספר הרב תחומי הזה, שמעשיר את ידיעותינו בשלל נושאים העוסקים, ברובם, בנגב.
ברכות לזאב זיוון בן השמונים!
* מירון על שירת יאיר – פרופ' דן מירון הוא איש שמאל, שתרם יותר מכל אחד אחר לקידום השירה והספרות של הימין הרוויזיוניסטי. בראש ובראשונה, הוא ערך ועורך את כל כתבי אורי צבי גרינברג, 22 כרכים עד כה ועוד היד נטויה. הוא פירסם מסות רבות על שירת אצ"ג. הוא גם כתב הרבה ובאהדה והנגיש לציבור את שירתו של ז'בוטינסקי ואת הסיפורת שלו. ובשבועיים האחרונים הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" מסה בת שני עמודים על שירתו של יאיר – אברהם שטרן, מייסד לח"י.
הוא סיפר במסה ששירת יאיר אינה נחשבת כשירה טובה, וגם אצ"ג וידידו של יאיר יונתן רטוש, לא העריכו אותה. לדעת מירון הם טועים והוא כתב על שירת יאיר בהערכה רבה.
בבית אבי היה ספר שירים של יאיר. קראתי את הספר בנעוריי והתלהבתי ממנו, ככל שהבנתי אותו. לא הייתי מודע לכך ששירתו אינה נחשבת. שמעתי על כך לראשונה במסה של מירון. אני מסכים עם הערכתו של מירון לשירת יאיר.
* 251 – מיספר החטופים ב-7 באוקטובר היה 251. זה בדיוק מספר אסירי אצ"ל ולח"י שהוגלו למחנות המעצר באפריקה, ובהם אישים שהגיעו לימים לעמדות בכירות בישראל כמו ראש הממשלה יצחק שמיר, נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור. כאשר נודע מיספר החטופים, מיד נצנצה בראשי האסוציאציה על מיספר הגולים, כיוון שבנעוריי קראתי את ספרו של יוסף ויניצקי (או בשם העט שלו – י. נץ) "מאתיים חמישים ואחד", שסיפר את סיפורם של הגולים. ספר נוסף שהוא פירסם באותו נושא, ואף אותו קראתי בנעוריי, הוא "משבי לשבות".
שרה אוסצקי-לזר פירסמה מאמר בנושא במוסף תרבות וספרות של "הארץ" תחת הכותרת "גיבורים אלמונים", ובו היא מלינה על כך שסיפור הגירוש לאפריקה הודר מן התודעה ההיסטורית. היא ציינה ספרים מעטים שהוקדשו לנושא, כמו ספרו של יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", אך לא הזכירה את שני ספריו של ויניצקי, שאולי אינה מכירה אותם. "ייתכן והם עצמם בחרו שלא להתפאר בתקופה בה חבריהם לאצ"ל וללח"י לחמו נגד המנדט הבריטי בעוד הם היו רחוקים ולא לקחו חלק במאמץ." ההשערה הזאת אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שאותם גולים עצירים ראו בעצם מעצרם וגלותם אקט משמעותי במלחמת המחתרת, והיו גאים בה מאוד, וכתבו על כך בגאווה. השערה נוספת שלה, היא שתנועת החירות לא טרחה להנציח את פועלם. לדעתי, גם בכך היא שוגה. אציין שיו"ר תנועת החירות ומפקד האצ"ל, מנחם בגין, כתב הקדמה לספר "מאתיים חמישים ואחד".
* קוד לבוש – אף פעם לא כתבתי ביקורת אופנה. אז הנה.
אני אוהב את "הלוק החדש" (איך יצא לי?) של נפתלי בנט – חולצת טריקו ונעלי ספורט (היה עדיף סנדלים). זה המראה הישראלי, ואין סיבה שמנהיג ישראלי לא יתלבש כמו ישראלי נורמלי. האנשים החנוטים בחליפות ועניבות, נראים חייזרים בנוף הארץ. מה ללבוש הזה ולאקלים הארצישראלי?
זה לא יהווה אצלי שיקול בהצבעה. אין לי שום בעייה לתמוך במועמד חנוט בחליפה ועניבה עם חפתי זהב, אם אחשוב שהוא האיש המתאים להנהגת ישראל. אבל אני אוהב יותר את הלבוש הישראלי הפשוט.
מה שטוב למנהיג אוקראינה, טוב גם לנו.
אני מאמין בפשטות, ובעניין זה, הנה שלושה סיפורים אישיים.
סמי בר לב, ראש המועצה המיתולוגי של קצרין, נהג לנזוף באלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן ובי – דובר הוועד, על כך שאיננו לובשים לבוש ההולם את תפקידנו. "אתם נראים לוזרים," הוא הצליף בנו. בחתונה שלי, לא חלפתי חליפה, כמובן, לא ענבתי עניבה, חלילה, לא לבשתי ז'קט. אבל לבשתי מכנסי בד (כלומר לא ג'ינס. אף פעם לא הבנתי למה ג'ינס אינו מכנסי בד) וחולצה מכופתרת, ונעליים בקיץ. סמי ניגש אליי ואמר לי: "אתה רואה? ככה אתה צריך ללכת לעבודה."
משלחת של הנהלת המועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן נפגשה עם נשיא המדינה משה קצב (לפני שידענו שהוא אנס, כמובן) בבית הנשיא בירושלים. בהגיענו, גער בי תא"ל (מיל') ירחמיאל דורי, שלא מכובד לבוא לפגישה עם הנשיא בסנדלים. השבתי לו: "אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל להזמין אותי בחורף."
ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס, לאחר מות אביה. היא הציגה אותי לאימהּ: "תכירי, זה אורי, המנהל שלי." והאם הגיבה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל." העובדת ואחותה נבוכו מאוד וניסו לתקן את התקלה, אך השבתי להן: "מזמן לא קיבלתי מחמאה כל כך יפה."
* רוקר בן שמונים – אני זוכר משפט שקראתי לפני כמה עשרות שנים: "אין דבר פאתטי יותר מרוקר מזדקן". דומני שהאמירה הזאת התייחסה לרוקרים בשנות החמישים לחייהם. המסר של המשפט, הוא שרוק הוא מוסיקה שמתאימה לצעירים, ואדם מזדקן שעוסק ברוק הוא נלעג.
אפשר לומר שהמציאות מוכיחה שזו שטות. יש גם יש רוקרים – לא רק מזדקנים אלא זקנים, בארץ ובעולם.
שלום חנוך הוא רוקר-על והוא הגיע לגבורות. גם ממרומי 80 שנותיו, הדבר האחרון שאפשר לומר עליו, זה שהוא פאתטי. ההיפך הוא הנכון. לכבוד יומולדתו השמונים נערך מצעד של שיריו ב"כאן 88". ההאזנה למצעד היתה ארבע שעות של עונג צרוף.
השיר שנבחר במקום הראשון הוא "מחכים למשיח", ואחריו "אדם בתוך עצמו" ו"נגד הרוח"; שלושה שירים נפלאים, שעמדו במבחן הזמן. מבין שלושתם אני מעדיף דווקא את השיר שהגיע למקום השלישי. השיר שהערכתי שינצח במצעד, "אהבת נעוריי", הגיע למקום השישי.
* מצדיק את המאמץ –– לא קל לצפות שלוש שעות בסרט. סרט צריך להיות מצוין, כדי להצדיק את המאמץ. "האודיסיאה" הוא כזה.
סרט נפלא!
* ביד הלשון: אלטלנה – מאז גילוי האונייה "אלטלנה" רבים השתמשו, בכתב ובע"פ, בביטוי "האלטלנה", כולל בכותרת בוויינט.
זו שגיאה. "אלטלנה" היא שם, ואין משתמשים בה"א הידיעה בשמות. איננו אומרים "האורי", לא "הירושלים" ולא "הישראל", וכך אין לומר "האלטלנה", אלא פשוט "אלטלנה".
שמה של אוניית הנשק של אצ"ל נועדה להנציח את ז'בוטינסקי. "אלטלנה" היה אחד משמות העט שלו.
ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות, ואהב מאוד את התרבות האיטלקית והשפה האיטלקית (הוא למד משפטים באיטליה, ומאוחר יותר היה שליח עיתונו הרוסי לאיטליה), אך דווקא בחירת הפסבדונים שלו נעוצה בטעות – הוא חשב ש"אלטלנה" פירושה – מנוף. בדיעבד התברר לו, שפירושה – נדנדה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
3. צרור הערות 30.8.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר