אפתח בשורה האחרונה – אני ממליץ בחום על ספרו של ארי שביט: "בנט – שעת אמת". הספר מעניין, אפילו מרתק, קריא מאוד ובעיקר – זה ספר חשוב. וזה ספר שחשוב לקרוא אותו בעיקר בשבועות שנותרו עד הבחירות.

בניגוד לאופן שבו הוצג הספר בכלי התקשורת, אין זו ביוגרפיה של בנט. ארי שביט לא ערך מחקר היסטורי על תולדות חייו, לא נבר בארכיונים, לא ראיין אנשים ולא כתב את סיפור חייו של בנט. זו גם לא בדיוק אוטוביוגרפיה, כלומר זה לא ספר זיכרונותיו של בנט ושביט אינו סופר הצללים שהעלה את סיפורו על הכתב. הספר הוא בסוגה ספרותית מוכרת ומקובלת – ספר שיחות. אגב, אני פריק של ביוגרפיות, אך אני אוהב מאוד גם ספרי שיחות. בשנות ה-80 וה-90 הן היו פופולריות מאוד בישראל, ומי שהובילו את הסוגה היו מיכאל ששר ושייקה בן פורת, שערכו ספרים כאלה עם מדינאים, אנשי רוח ואנשי ציבור מובילים. ספרים דומים התפרסמו עם אישים בכל העולם.

ארי שביט הוא פובליציסט מחונן, אולי הטוב בפובליציסטים בישראל. הדבר אינו מתבטא רק במאמרי הדעות שלו בעיתונות, אלא בעיקר בספריו הפובליציסטיים המשובחים "בית שלישי", "להציל את ישראל" ו"מלחמה קיומית". בנוסף לכך הוא מראיין מצוין. אני זוכר סדרה מעולה של ראיונות עומק שלו עם אישים ישראליים במוסף "הארץ", לפני 20-30 שנה, שבהם היטיב להוציא ממרואייניו הן את ה"אני מאמין" שלהם והן מאפייני אישיותם כפי שבאים לידי ביטוי בסיפור חייהם. כך הוא נהג גם בספר זה, אך בהיקף שונה לגמרי – 100 שעות שיחה בשניים, שהניבו את הספר הזה.

הספר אינו מובא כשיחה, כשאלות ותשובות, אלא כמונולוגים של בנט, שהשאלות של שביט מובלעות בתוכן, אך הן נאמרות בגוף שני, בפניה אל ארי, בשמו. אחרי כל מונולוג ארוך של בנט, מופיע מאמרון קטן של ארי שביט שנקרא "מחשבות", ובו הוא מביא את התובנות שלו מדבריו של בנט. הערה סגנונית – בנט מרבה לדבר על העבר בלשון הווה. "אני נכנס... אני רואה... אני עושה..." על פעולות העבר, וזה צורם. זה לא קיים אצל ארי שביט, וחבל שהוא לא תיקן זאת במונולוגים של בנט.

הספר נפתח בסיפור יומו הראשון של בנט כראש הממשלה והחפיפה שלא היתה עם נתניהו. זו מעין הקדמה, לפני הפרקים. בפרק הראשון מספר בנט את סיפור חייו, מיהי משפחתו, סיפור ילדותו ונעוריו, שירותו הצבאי כלוחם בסיירת מטכ"ל וכקצין בסיירת מגלן, פועלו בעולם ההיי-טק, הטראומה של מלחמת לבנון השנייה, ששינתה את חייו והביאה אותו לחיים הציבוריים, ופועלו הציבורית, במטה של נתניהו, כמנכ"ל מועצת יש"ע, כמנהיג "הבית היהודי", כח"כ וכשר בממשלות ישראל.

בפרק השני מציג בנט בפרוטרוט את ה"אני מאמין" שלו. הפרק השלישי, הארוך ביותר והמרתק ביותר מספר על ראשות הממשלה. הפרק הרביעי – "היום הארוך ביותר" מתאר את חייו אחרי ראשות הממשלה ומתמקד בעיקר ב-7 באוקטובר, בפועלו ביום הזה ובמלחמה שאחריו ובתובנות שלו על המחדל ועל המלחמה. הפרק האחרון נקרא "תיקון", ובו הוא מציג את חזונו לתיקון המדינה, שהוא כרטיס הביקור שלו בבחירות.

הפרקים הסיפוריים הם המרתקים ביותר, אך הפרקים ההגותיים, ה"אני מאמין" והתיקון, הם החשובים ביותר, לטעמי.

דמותו של בנט, כפי שעולה מן הספר, היא בראש ובראשונה של פטריוט גדול, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אוהב בכל נימי נפשו את ארץ ישראל, את עם ישראל, את מדינת ישראל, את הישראליות, את היהדות, את העם היהודי באשר הוא. השקפת עולמו המדינית ביטחונית ניצית מאוד. הוא מאמין באקטיביזם ביטחוני יוזם והתקפי ומבקר בחריפות הן את דרכו של נתניהו והן את הדרך של צמרת המערכת הביטחונית בעשרות השנים האחרונות, שהתאפיינו בפאסיביות, חוסר יוזמה והתגוננות, ולכן הם הזמינו תוקפנות ודירדרו אותנו ל-7 באוקטובר. הוא איש ארץ ישראל השלמה, מתנגד למדינה פלשתינאית, מתנגד לנסיגות, מתנגד להסכמי אוסלו ולהתנתקות ורואה בהן שגיאות חמורות. אולם הוא שולל את הקנאות של מי שרואה רק את ארץ ישראל, ומתעלם מעם ישראל וממדינת ישראל, ובשם הנאמנות לארץ ישראל פוגע בעם ישראל ובמדינת ישראל. הוא מציג גישה מאוזנת החותרת לאחדות לאומית, שאינה אחידות, להסכמות לאומיות רחבות. הוא שולל את הפרובוקציות של קנאי הימין ואת המעשים הבלתי מוסריים שנעשים כביכול בשם ארץ ישראל. הוא מצדד בפתרונות שבהן לא נשלוט על הפלשתינאים ביו"ש.

את ה"אני מאמין" הכלכלי הוא פותח בכך שהוא תלמידו של מילטון פרידמן, אך בעיניי הוא יותר תלמידו של זאב ז'בוטינסקי, כי הוא אמנם מאמין גדול בכלכלה חופשית, כלכלת שוק, אך הוא דוגל מאוד במדיניות רווחה אחראית, המתקנת את כשלי השוק, מצמצמת פערים, נלחמת בעוני, מעורבת ביצירת שוויון הזדמנויות ופועלת לחיזוק הפריפריה הצפונית והדרומית.

בצד המשפטי הוא תומך ברפורמות, מבקר את האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, אך יוצא בתקיפות נגד הדרך הקיצונית, המהפכנית וההרסנית שהוביל יריב לוין, של מלחמת חורמה במוסדות המדינה ומערכת המשפט. הוא דוגל ברפורמה אבולוציונית, שתזיז את המטוטלת ביחסים בין הרשויות, לעומת המהפכה ששוברת את המטוטלת. הוא מציע רפורמה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר אחת ולתמיד את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים, בין הרשויות, ובחקיקת חוקה לישראל.

אחד הדברים שאהבתי בספר, הוא את הביקורת העצמית המאפיינת את בנט. בנט אינו מתבייש להודות – כאן טעיתי, כאן כשלתי, כאן אנהג אחרת. קשה לדמיין שיפוט עצמי כזה אצל נתניהו, למשל, וגם לא אצל מנהיגים אחרים. דווקא בשל כך, חסרה לי הכאה על חטא על חלקו בשיסוי נגד מערכת המשפט, ששיאה בסיסמת הבחירות "נפתלי יטפל בחמאס, איילת תטפל בבג"ץ." הרי זה בדיוק הסגנון של המהפכה המשטרית. נכון, האופן שאיילת שקד "טיפלה" בבג"ץ היתה הפוכה לזו של לוין. היא יצרה יחסי עבודה מצוינים עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, ובשיתוף פעולה איתה חוללה שינויים משמעותיים, ושינתה את הרכב בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, והכנסתם של שופטים שמרניים בכל הערכאות.

גדעון סער, שר המשפטים בממשלת בנט, המשיך את המהלך הגדול של שקד. היום בית המשפט העליון מאוזן, חציו אקטיביסטי וחציו שמרני, ההרכב השמרני ביותר בתולדות המדינה. העובדה שדווקא בית המשפט השמרני ביותר קיבל הכי הרבה החלטות "אקטיביסטיות" נובעת מכך שהממשלה והכנסת קיבלו החלטות בלתי חוקיות והחלטות שדינן פסילה בבג"ץ, מתוך רצון להביא למשבר חוקתי. אם כן, אכן, יחד עם שקד ועם סער, בנט הוביל דרך שונה לחלוטין מהמהפכה המשטרית, אבל במלל שקדם לכך, הוא היה חלק מהדה-לגיטימציה לשלטון החוק, וציפיתי שיביע חרטה על כך. לצד ביקורתו החריפה על הקנאות של המהפכה המשטרית, הוא מותח ביקורת חריפה לא פחות על הקנאות בקרב המפגינים נגדה, ובעיקר יוצא בחריפות נגד הסרבנות.

המסר החשוב ביותר של בנט, הוא החתירה לאחדות לאומית, אחדות שאינה אחידות, התובנה שהאיום הקיומי הגדול ביותר על המדינה הוא הקרע בתוכה, והמחויבות שלו כמנהיג לאומי היא בראש ובראשונה לאיחוי הקרעים בעם. חלק מהמהלך הזה הוא ביטול האוטונומיות הקיימות בישראל, בחברה הערבית, בחברה הבדואית בנגב, בקרב המיליציות האלימות של הקיצונים הלאומנים ביו"ש ובעיקר את ה"מדינה בתוך מדינה" של החרדים.

דומני, שהמחלוקת הגדולה ביותר בין בנט לאיזנקוט, היא בנושא ביטול האוטונומיה החרדית. מה שאיזנקוט מציע, הוא בעיניי "עוד מאותו דבר" במקום טיפול שורש, כפי שבנט מציע. ביטול האוטונומיות אינו נובע משנאה, אלא להיפך, מרצון לחדש ולשקם את הממלכתיות בישראל, כדי לאחד את החברה הישראלית. "חייבים לחזור לשפיות. לאזן, למתן, להרגיע. להפעיל קומונסנס, לחפש פשרה, לשאוף להסכמה רחבה. מה שאני מציע הוא לחולל בארץ מהפכה של שכל ישר. לרדת מהקנאות ולצאת מהקיצוניות ולהפסיק את הטירלול. מציאת האיזון הנכון בין הרשויות היא המעשה הראשון. זה לא בשמיים. זה לא בלתי אפשרי... הדמוקרטיה צריכה לכבד את הכרעת הרוב, זכויות המיעוט, זכויות האדם, שלטון החוק, ההפרדה בין הרשויות והמנהל התקין. על ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי, המקיימת חברה חופשית ומחויבת לשוויון, חירות – וכללי משחק מוסכמים."

היה מעניין מאוד לקרוא את סיפור ממשלת השינוי. אין ספק שבנט הוביל קו הרבה יותר תקיף ואקטיביסטי בתחום הביטחוני, כלפי חמאס ואיראן, מאשר ממשלות נתניהו. הוא הוביל מהלך שנועד לחסל את סינוואר וצמרת חמאס, אך ירידתו מהשלטון עצרה את המהלך האסטרטגי החשוב הזה. אני מאמין שאילו בנט היה ראש הממשלה, רבים הסיכויים שלא היה 7 באוקטובר.

יש בספר תובנות מעניינות מאוד של בנט על מנהיגות, על אחריות, על יוזמה, על יזמות, על אקטיביזם, אך תקצר היריעה מלהרחיב עליהם במסגרת מאמר זה.

בנט שולל את הדרך של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר-גולדקנופף-דרעי שדירדרה את מדינת ישראל מכל הבחינות ובכל התחומים, והוא מציג להם חלופה. החלופה שלו היא ימנית. ימנית ממלכתית. ימנית אחראית.

"קל לדבר על ערכים בבתי מדרש או בקתדרות אקדמיות. הרבה יותר קשה ליישם אותם בפועל במציאות של מדינה קטנה וצפופה, מלחמות א-סימטרית, עולם צבוע וחברה רבת-שבטים. לכן, אתגר המופת הוא קשה מנשוא. ובעניין הזה מצבנו לא די טוב. צריך לתקן. בשלב הראשון עלינו לצאת מהמשבר הישראלי הנוכחי, שהוא אחד החמורים שידענו. בשלב השני עלינו להניח את היסודות לחזון המאה. אנחנו צריכים להשיק תהליכים של החלמה, יצירה, בנייה מחדש והתעצמות, שהאופק שלהם הוא ישראל כמדינת מופת בשנת 2048."

האם למדתי משהו חדש על בנט? מצאתי אצלו עומק אינטלקטואלי שפחות הכרתי עד כה.

בטרם קראתי את הספר, ראיתי בבנט את המועמד הראוי ביותר היום לראשות הממשלה. קריאת הספר חיזקה מאוד את דעתי זו.

* ארי שביט, "בנט – שעת אמת", הוצאת כנרת, זמורה ביתן, תשפ"ו 2026. 272 עמ'.