על "איה הג'ינג'ית באמריקה"

הוצאת לשון, 2025, 154 עמ'

הספר שלפנינו הוא המשכו של הספר "איה הג'ינג'ית" שראה אור ב-1960, ובו אנו פוגשים את שני הגיבורים העיקריים – איה בת ה-17, ואחיה הקטן נלי (שמו עמנואל, אבל לא מתאים שם כל כך ארוך לילד קטן), זה שבספר הקודם קרא בשקיקה את יומנה החסוי של אחותו, והרשה לחבר שלה, אורי, להציץ בו תמורת חמישה בולים לכל הצצה.

בספר שלפנינו מלבד שני האחים, לאחר הגעתם לנמל התעופה בניו-יורק, הם מצטרפים למסע בתוך ארצות הברית יחד עם אורי, סטודנט להנדסת מחשבים, החבר של איה, סיגל גולדשמיט הענקית, שנסעה לארצות הברית עם אורח בביתם בשם ג'ק ליברמן, שרצה מזכרת מארץ ישראל, ולקח אותה לארצות הברית, נשא אותה לאישה, והיא התגרשה ממנו כי הוא נודניק וקמצן; בעל הרכב – יהושע, שוקה, קצין בסיירת, שסיגל מבקשת להפוך אותו לאהוב ליבה, למרות שהוא נמוך, והיא ענקית.

מה הסיבה שנערה בת שבע-עשרה, ואחיה הקטן הורשו לטוס לאמריקה הרחוקה? ובכן, כיוון שאהוב ליבה של איה נסע לאמריקה ללמוד מחשבים, איה נהגה לטלפן אליו בלי הרף, וחשבון הטלפון היה כל כך גבוה, שכבר עדיף היה שתיסע לשם, ושהאח הקטן ישגיח עליה שלא תתקרב יותר מדי לחבר שלה, אורי.

מי שאמור לקבל את פניהם של שני הילדים הוא הדוד חצקל, אח של אימא של אימא של איה. אלא מה? במקום לחכות לילדים בנמל התעופה, הוא חיכה להם בנמל הימי, כי הוא היגר לאמריקה לפני חמישים שנה באונייה. איה מצלצלת משדה התעופה לאורי, וזה מציע להם לעלות על מונית ולנסוע אליו בברוקלין (במקום בברונקס, שם גרים חצקל ואשתו הלן). כבר בלילה הראשון נכשל נלי בתפקידו – הוא מתעורר באמצע הלילה ורואה את אחותו ישנה ליד אורי על הרצפה.

כאן ברצוני להעיר, כי לא הבנתי איך סיפור כל כך מלבב כמו "איה הג'ינג'ית באמריקה" נשכח במשך שלושים שנה, ובמקרה צץ ועלה במחשב, וכן בזכותה של עדנה, בתו של פוצ'ו, צורפו לכתב היד איוריו הנהדרים של אורי ויסלר.

הערה שנייה: הספר מוכיח כי "החלום האמריקאי" הוא על הרוב בלוף – הן אורי והן חצקל ממש עניים: אורי מתגורר בדירה פיצפונת, שרצפת חדר הרחצה גורמת לשיטפון בדירה מתחת, ואילו חצקל והלן גרים בברונקס בקומה שישית בלי מעלית, אין להם דרך להלין את שני הילדים, כי את המיטה המתקפלת, שחסרה רגל אחת, מכרו, ולא נותר אלא להלין את נלי על כורסה, ואת איה על ספה, ירושה מאביה, שתמיד עטופה בניילון.

הערה שלישית: מאחר שהספר נכתב לפני שלושים שנה (כלומר, בשנות התשעים של המאה הקודמת) מורגש עד כמה באותם ימים הייתה גאווה להיות ישראלים – בכל מקום הם מצהירים שהם מישראל, ומתקבלים באהדה, רק פעם אחת נלי עיצבן פקיד דואר, וכשזה שאל מאיזו ארץ בא הנודניק הזה, הוא ענה – "ממצרים."

בבית בו גרים חצקל (באמריקה קוראים לו צ'רלי) והלן גרה אלמנה, אימו של ג'ונתן גולדשמיט, סטודנט לווטרינריה, שמעוניין באיה, אבל היא מכריזה שיש לה חבר. וזה ממש לא מתקבל על הדעת, הרי באמריקה יש תעשייה ענקית שעוסקת בכלבים – מזון, בתי מלון, מכוני יופי, בתי קברות – הכול לכלבים. מי שמתחתנת עם וטרינר – חיי פאר מיועדים לה.

על כל צעד ושעל החמישה פוגשים ישראלים – בבית הקפה "הבה נגילה", במכונית שעוקפת אותם בצורה מסוכנת, וזוכה לגידוף עסיסי, הנהג עונה בעברית: "אתה חמור בעצמך!" מיקי מאוס בדיסנילנד הוא ישראלי תימני וכו'. והפתעה: בחנות שמדברים ערבית, מסתבר שהמוכר הוא יהודי מלבנון, וכשנודע לו שהם מישראל, הוא מעניק להם מתנה.

אנרי ברגסון לימד אותנו כי כישלון בהתקדמות אוטומטית גורם לצחוק, ולכך יש המון דוגמאות בספר: חבר בשם ולדיסלב, מהגר לארה"ב מרוסיה, יודע רק רוסית ויידיש, מבקש את עזרת גיבורינו לקנות ז'קט חדש. בידיו רק עשרים דולר, והז'קטים עולים שלושים. בחנות אחת הוא רואה ז'קט מהודר שעליו מחיר – 7 דולרים. הוא מבקש לקנותו, כשאישה באה וטוענת שהז'קט של בעלה. והרי ולדיסלב היה ראשון, ולכן מגיעה לו "המציאה", והוא מוכן ללכת מכות עם בעל החנות, עד שמגיע חצקל, שיודע לקרוא אנגלית, ומסביר שזאת לא חנות בגדים אלא חנות לניקוי יבש. ומדוע התאחר חצקל לבוא לחנות? משום שחיכה בתור להחנות את המכונית בחנייה היחידה שבה המדחן מקולקל.

דוגמה נוספת: חצקל רוצה לבקר את אחיו, שמחה, הגר בברוקלין, והוא בטוח שהוא יודע אילו רכבות עליו להחליף, ובאילו תחנות עליו לרדת, כי כבר עשה את המסע הזה לפני שבע שנים. לאחר התפלנטרות של יום שלם, הוא חוזר הביתה בלי לבקר את אחיו. אורי, החבר של איה, אומר ששמחה גר קרוב אליו, והרי איה ונלי יודעים להגיע לשם תוך מחצית השעה. ליוצאי מזרח אירופה קשה להתמודד עם מעקשיה של הרכבת התחתית, לכן עוברות שנים עד שאחים נפגשים. מסתבר שגם לפני שבע שנים, חצקל לא הגיע לאחיו.

דוגמה שלישית: מטרתו העיקרית של נלי במסע הזה לארצות הברית היא ביקור בדיסנילנד, אבל איך מגיעים לצד השני של ארצות הברית? חבר בשם יהושע נוסע ללוס אנג'לס, ומעוניין בטרמפיסטים כדי שישתתפו בהוצאות הדלק. יהושע הוא קומבינטור, משיג ציוד קמפינג ללא תשלום משום שהוא מצליח להחתים עשרה בני אדם (ביניהם – חצקל!) על "דיינר'ס קלאב". למרות שמד הדלק מתקרב לאפס, הוא ממשיך לתור אחרי תחנת דלק זולה, כי 28 סנט לגלון – יקר מדיי. הוא ממשיך לנסוע ממש על אוויר, ומוצא תחנה שכתוב באותיות גדולות 24. הוא ממלא את טנק הדלק, ועוד ג'ריקן, כשמסתבר לו שזאת התחנה הכי יקרה – 30 סנט לגלון. איך ייתכן?, ובכן בשלט הגדול היה כתוב שהתחנה פתוחה 24 שעות ביממה, ולא 24 סנט לגלון דלק. איה עושה מה שצפוי מהקורא: היא מתפרצת בצחוק למפלתו של השוויצר.

דוגמה רביעית: יהושע מבקש להקטין הוצאות, לכן הוא נוסע בדרכים העוקפות כבישי אגרה. הם מצוידים באוהל ומזרנים מתנפחים, ומבקשים ללון בפארקים, אבל בשער הפארק גובים עשרה דולרים על חניית המכונית והקמת האוהל. יהושע מתחכם, ומחפש כניסה שלא דרך השער הראשי. הוא שמח שעקץ את השיטה, אבל מתברר שבמקום עשרה דולרים, שהיה אמור לשלם, הוא מוצא דו"ח על החלון על סך 20 דולרים על חניה ללא רשות במקום פרטי.

הספר חושף בקיאות גדולה בטופוגרפיה ובאתרים של ארצות הברית הגדולה, בקיאות שאיננה נסמכת רק על קריאת ספרים – פוצ'ו עצמו יצא למסע מחוף לחוף בארצות הברית מיד אחרי שסיים את לימודיו בפקולטה לחקלאות. כיוון שהיה אז "תפרן" ללא תקנה, מצא דרך להוזיל לעצמו את השהייה במקומות המדהימים שארצות הברית מציעה לתייר – והיא לשלוח גלויות לעשרות חוואים יהודים המפוזרים בארץ זאת, כשהוא מציג עצמו כמי שרוצה ללמוד על ההתיישבות החקלאית היהודית בארה"ב. החוואים היהודים אירחו אותו בהמון אהבה והעניקו לו אירוח חם. חמשת הצעירים שלנו מנסים את מזלם, כמו פוצ'ו לפני עשרות שנים, ובאמת הם מתקבלים בהמון אהבה (כבר כתבנו – היו ימים אחרים ביחס לישראל באמריקה, ובעולם בכלל).

אדלג על ביקורים אלה, שתיאורם מעורר גלים של צחוק, ואעבור אל ביקור אחד שגרם להם להמון עגמת נפש, ולקורא התפרצויות של צחוק: החמישה מגיעים למדינת אוהיו, אל כפר בעל השם המפוצץ – "ז'נבה", שם אמורה להיות החווה של היהודי איזידור רוט, אלא שהוא מכר את החווה, וגר אצל בתו בעיר במרחק של 30 קילומטרים. נוסעים לשם, אבל שמו אינו מופיע בספר הטלפונים. לאחר בילוש הם מגיעים לבתו ששמה גוזו, אבל היא לא יכולה לארח אותם כי היא נוסעת לבית החולים לבקר את אביה הזקן והחולה, ומזמינה גם אותם, כי זה יכול להיות אירוע מכונן עבור אביה לקבל משלחת ישראלים. כאן מופיעה תמונה עשויה לתלפיות, כיצד הזקן הסנילי, אינו מבין מה רוצים ממנו, כשהוא מעוניין רק במרק שבו טבולות פיסות לחם, ואחר כך, כשמובא צלם לצלם את האירוע, הזקן מתעקש להוציא את השיניים התותבות. גם למחרת היא לא יכולה לארח אותם, אבל דורשת מהם להשתתף בהלוויה שבה ישתתף גם ראש העיר. נישאים נאומים על פועלו של האיש ודורשים גם מהישראלים לשאת דברים. כשיהושע נושא נאום ציוני לעילא, איה מתפרצת בצחוק, שהתפרש בקהל כבכי, ובאמת רבים בקהל הזילו דמעה. הם מחליטים שדי להם מאיזידור רוט, ובורחים מההלוויה, אלא שנודע להם, מאוחר מדי, כי גוזו הזמינה קייטרינג כדי לארח אותם לארוחה, ובדיוק אז הם נעלמו.

יש בספר עוד חוויות שמעוררות צחוק כמו אישה בכותונת לילה מנסה לעצור מכונית, כי בעלה, נסע, ולא שם לב שהיא לא עלתה בקרוון הנגרר; כמו החלומות להתעשר בהימורים בלאס וגאס, שבה רק נלי לא הפסיד כסף כיוון שמפאת גילו לא הורשה להמר, כמו האירוח במשפחה יהודית ב"לייבור דיי", שבו צולים תרנגול הודו ענק, אבל יש המון "תרבות" (אינספור צילומים) לפני שטועמים משהו; כמו ביקור במסעדה איטלקית "אכול כפי יכולתך", שגורמת לשימוש חוזר בנוחיות ובדלי הקאות, שאחריה מוזמנים גיבורינו למשפחה יהודית שהזמינה ארוחה בדיוק מאותה מסעדה.

עיצוב הדמויות הוא נפלא, במיוחד מרתקת דמותה של סיגל הענקית, אשר בלילה לרגליה אין מקום באוהל. היא מקווה למצוא בן זוג שיחזיר אותה לארץ. בתחילה היא נטפלת ליהושע הנמוך (והקמצן!), אחר כך נטפלת לג'ונתן, שאצלו היא אפילו מבקשת ללון, וזה מוכן לשלם את החוב שלה לקופה המשותפת בתנאי שיפטרו אותו ממנה.

מספרים על וולטייר שאמר כי שתי מתנות קיבל האדם: התקווה והשינה, ועמנואל קאנט, החכם באדם, הוסיף למתנות את הצחוק. פוצ'ו קיבל את המתנה הזאת בשפע, וכיוון שליבו טוב, חילק אותה בנדיבות לקוראיו בכתביו. תודה לך, פוצ'ו!

משה גרנות