יש שנים שבהן אני מתלבט ומתחבט עד הרגע האחרון – מיהו איש השנה? מי האיש שהשפיע יותר מכל השנה? מי האיש שעיצב אותה ואת סיפורה? מי האיש המגלם את השנה יותר מכל אדם אחר?
השנה לא היתה כל התלבטות. זהותו של איש השנה הייתה ברורה ממש מתחילת השנה. הדומיננטיות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והשפעתו האדירה, באו לידי ביטוי כבר בעסקת החטופים, בשבועות הראשונים של תשפ"ו ושוב במבצע "שאגת הארי", או כפי שהוא נקרא בארה"ב – "זעם אפי", נגד איראן, ובכל מה שהיה בעקבותיה.
איני שותף לנראטיב, שלפיו ממשלת ישראל בראשות נתניהו הפקירה את החטופים, לא רצתה בעסקה, עד שטראמפ כפה עליה זאת. זהו נראטיב לכל הפחות לא מדויק, ולטעמי – שקרי. מי שמנעו עסקה והתקפלו בלחצו של טראמפ היו דווקא חמאס, או יותר מכך, הפטרון של חמאס – קטאר, ה..."מתווכת", כביכול. קטאר וחמאס סיכלו עסקת חטופים, כי המטרה שלהם היתה להכניע את ישראל באמצעות החטופים, להשפיל אותה ולשלול את כל הישגיה במלחמה. הם דרשו כתנאי לעסקה את הפסקת המלחמה, שהחלה בתוקפנותם הרצחנית, את נסיגת ישראל לקווי 7 באוקטובר ואת שחרור כל המחבלים שבידי ישראל. אילו ישראל נסוגה לקווים אלה, ספק רב אם תושבי הנגב המערבי היו שבים לביתם, ובכך הטבח היה משיג את הניצחון הגדול ביותר על הציונות, ומסמן את הדרך לכל העולם המוסלמי – זאת ראו וכך תעשו. ייאמר לשבחו של נתניהו, שבניגוד לחולשתו הכרונית, שהיא בסיס המחדל, הפעם הוא גילה עמידה איתנה ונחושה. אני משוכנע שגם אלה שתקפו אותו והאשימו אותו בהפקרה, לא היו נכנעים לדרישה הזאת, אילו האחריות הייתה על כתפיהם.
טראמפ כפה על קטאר ודרכה על חמאס, ויתור על תביעותיהם החצופות, ויתור על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 7 באוקטובר והחזרת כל החטופים, החיים והחללים, לאלתר, כשצה"ל נסוג נסיגה סמלית אל הקו הצהוב, ומשאיר בידי ישראל שליטה מלאה על כמחצית הרצועה. ולא פחות חשוב, תוכניתו כללה את הדרישה הישראלית האולטימטיבית – פירוק חמאס מנשקו, ירידת חמאס מהשלטון ופירוז הרצועה. ההתקפלות של חמאס וקטאר לדרישתו של טראמפ לא היתה קורית אלמלא ההישגים של צה"ל בשטח ובעיקר המצור על עזה והתובנה שישראל עומדת לכבוש את העיר עזה ולהשלים את המלאכה. גם ההפצצה שנועדה לחסל את מה שנשאר מהנהגת חמאס בקטאר, תרמה לכך. זו לא היתה כוונתה. הפעולה נכשלה, מנהיגי חמאס לא נפגעו, ואין זה מן הנמנע שטראמפ הוא מי שהדליף והכשיל את הפעולה. אבל טראמפ השכיל לנצל את הפעולה כדי להגביר את הלחץ על קטאר וחמאס.
ישראל שילמה מחיר לא פשוט בהסכם. היא עצרה את התנופה הצבאית של המצור על עזה, שעשויה היה למוטט את חמאס ולהשיג את מטרת המלחמה. ולכן, נכון שגם נתניהו נכנע ללחץ של טראמפ. אך בתנאים שנוצרו, החלטתו היתה מוצדקת. היא הצילה את חיי עשרות החטופים שנותרו במנהרות חמאס, היא החזירה אותם הביתה, היא מנעה משבר חברתי חסר תקדים אילו החטופים לא הוחזרו ומתו בשבי, וכל זאת בלי להיכנע לסחטנות קטאר וחמאס, בלי לוותר על הישגי המלחמה, תוך שליטה על יותר ממחצית שטחה של הרצועה, שמאז התרחב לכ-2/3 מהשטח, ובכך הוא ממשיך את הלחץ על חמאס.
בלי הלחץ הצבאי של ישראל, קטאר וחמאס לא היו מתקפלות. אבל בלי טראמפ, הלחץ לא היה משיג את המטרה. ובלי טראמפ, גם נתניהו לא היה מתפשר. ולכן, העסקה היא בהחלט הישג אישי של טראמפ.
יתר על כן, בלי הלחץ והאיומים של טראמפ, חמאס לא היה מכבד את ההסכם. רק הפחד שלהם מאיומי טראמפ גרם להם להחזיר מיד את כל החטופים החיים. לאחר מכן, הם הפרו את ההסכם והתנזלו[?] בהחזרת החטופים החללים בתואנות שווא ותירוצים, מתוך ניסיון לערער את עצבי העם בישראל ולהפעיל לחץ על ישראל, אך בסופו של דבר הלחץ עליהם הביא אותם לשחרר את החטופים החללים זולת רן גואילי שאותו הם התכוונו להשאיר כקלף מיקוח ואמצעי לחץ על ישראל, אך צה"ל שחרר אותו ושם קץ לפרשת החטיפה.
ההסכם היה טוב, אך טראמפ הכניס לתוכו כמה עזים בעייתיים ביותר. למשל, הצהרת כוונות שהמטרה הסופית היא "שתי המדינות", כלומר מדינה פלשתינאית עצמאית בארץ ישראל. הכנסת כוח רב לאומי לרצועת עזה, מה שיקשה מאוד על ישראל להילחם בטרור בעזה. והחמור מכל – מעמד משמעותי לשתי הפטרוניות של חמאס, שתי אויבות מרות ומסוכנות של ישראל, טורקיה של ארדואן וקטאר, למהלך הנוגע לפתרון בעיית עזה, תוך הדרה של ישראל – המדינה שהותקפה, ששילמה מחיר כבד בהגנה על קיומה, ובמקום שהיא תכפה את תנאיה, היא הורחקה כמעט לחלוטין מהשפעה. באשר לצירוף האויב הקטארי – קשה לישראל לצאת נגד המהלך המסוכן הזה, כיוון שבעיצומה של המלחמה – תעמולה של האויב הקטארי פעלה מתוך לשכת ראש ממשלת ישראל, מעשה מחריד שדי היה בו כדי שראש הממשלה יילך הביתה בגין חוסר כשירות.
הכנסת ארדואן וקטאר לניהול עזה, מבטאת כשל אסטרטגי חמור של טראמפ – ברית עם ארדואן, הרודן האנטישמי ואחד האויבים המרים של ישראל ועם קטאר, מממנת הטבח ומניעת הגל האנטישמי בעולם, שמשמנת אותו היטב בכבוד ובכסף ובמטוס נשיאותי פרטי. הברית הזאת עוד תשפיע לרעה בהמשך השנה, בסוגיה האיראנית. נזק נוסף שהברית הזאת הניבה, היא החיבוק האוהב לנשיא סוריה, המחבל הג'יהאדיסט בעניבה וחליפה אל-ג'ולאני, "החתיך".
לאחר חתימת ההסכם, על פי תוכנית טראמפ, הגיע טראמפ לביקור בישראל. הוא הגיע כגיבור המנצח. הציבור שנאבק על שחרור החטופים קיבל אותו כגיבור שאילץ את ממשלת ישראל לשחרר אותם. הציבור הימני קיבל אותו כמעט כמשיח, שעומד להביא לטרנספר של ערביי עזה, בשל התבטאות קפריזית אחת שלו, שאחרי ימים אחדים לא נותר ממנה זכר.
הכרכור סביב טראמפ, החנופה וההתבטלות, היו מביכים, אך טראמפ שאין דבר שהוא אוהב יותר מחנופה, עף על עצמו. במהלך הביקור הזה, נזכרתי במערכון ישן משנת 1974 בתוכנית הסאטירית "ניקוי ראש". באותם ימים ביקר בישראל שחקן הקולנוע האמריקאי ריימונד באר, שגילם את איירונסייד בסדרת המתח הטלוויזיונית הפופולרית. הוא הוקף בגלי הערצה מעוררי קבס, עד שהוא עצמו לא יכול היה לשאת זאת יותר. המערכון, בעידן טרום פוליטיקלי-קורקט, הציג את איירונסייד כמי שהגיע לבקר שבט פראי באפריקה. איירונסייד ההמום מהסגידה הצהיר בסוף המערכון בעברית במבטא אמריקאי כבד: "עם ישראל חיה!"
שיאו של הביקור היה נאום של טראמפ בכנסת. במשך שעה ארוכה הוא נאם, לא כאורח המכבד את אורחיו, אלא כבעל הבית שדי בז למארחיו המריעים לו שוב ושוב ומנהיגיהם מתבטלים בפניו. ובעיצומו של הנאום, הוא לפתע פנה לנשיא הרצוג בדרישה לחון את נתניהו, או ליתר דיוק להפסיק את משפטו. ראש מדינה זרה, נואם בבית המגלם את הריבונות הישראלית, וכמו פריץ הוא מתערב בגסות לא רק בענייניה הפנימיים של ישראל, אלא במשפט פלילי בישראל. ואז, ברגע השפל של התבזות לאומית בכל תולדות הכנסת, קם יו"ר הכנסת בתנועה גמלונית ופורץ במחיאות כפיים סוערות, ואיתו כל שרי וח"כי הקואליציה, וקהל הבייס שאוחנה טרח להזמין לאירוע. לא היה אירוע כזה של אי-כבוד לאומי בתולדות המדינה. עצם הפניות והתחנונים של נתניהו לפריץ שיחלץ אותו מאימת הדין, יצרה תלות שלו בטראמפ, שבאה לידי ביטוי בהמשך הדרך. כך, בשיחת הצעקות, שבה טראמפ גידף וקילל את נתניהו, הזכיר לו ש"בזכותי אתה לא יושב בכלא" ורץ לספר לברק רביד על ההשפלה.
האירוע ההיסטורי הבא שהוביל טראמפ, הוא המלחמה באיראן. ההתייצבות הזאת של ארה"ב לצד ישראל, המצטרפת לשורה של צעדים פרו-ישראליים משמעותיים של טראמפ בשתי הקדנציות שלו, היא חסרת תקדים. ישראל אינה זקוקה להשתתפות של צבא זר כדי להגן על גבולותיה, אך כדי להכות מכה נחרצת את האויב האיראני – מעצמה אזורית שהיא מדינת-סף גרעינית, כדי להפיל את משטרה, ישראל זקוקה לשותפות של מעצמת העל האמריקאית, במיוחד כאשר לאורך שנים היא לא השכילה לבנות את הכוח כדי להכות באיראן לבדה.
ההישגים במלחמה באיראן, ובעיקר מכת הפתיחה המוחצת שלה, היו אדירים והיה בהם פוטנציאל של הבסת משטר האייאתולות באיראן. אלא שלשם כך יש הכרח באורך רוח. ואילו טראמפ הוא קצר רוח. ובהחלטה פזיזה ונמהרת, בעקבות משבר הורמוז ועליית מחיר הדלק, טראמפ עצר את המתקפה בעודה באיבה, ומנע את הניצחון. לישראל לא היתה ברירה אלא לקבל את הדין, כיוון שברגע שהיא יוצאת למלחמה עם מעצמת-על, ברור שהמעצמה העולמית היא המובילה. לכן, אין מקום לביקורת על נתניהו על כך שנאלץ להשלים עם הגזירה.
אולם ברגע שחיל האוויר חדל לתקוף באיראן, היה על נתניהו להפנות את כל האש למתקפה אדירה על חיזבאללה, שתקף אותנו ביום השני למערכה באיראן. אבל לא עשינו זאת, התמהמהנו, וכאשר יצאנו כעבור ימים אחדים למתקפה, היא היתה מוגבלת, ולבסוף טראמפ כפה עלינו הפסקת אש בלבנון, נגד האינטרס הביטחוני שלנו, וכאן קבלת דרישתו היתה חולשה מדינית לא מוצדקת.
התנהלותו של טראמפ בנוגע לאיראן קפריזית, והיא מגלמת את בעיית האישיות של טראמפ; הקפריזיות, ההפכפכות. בדיעבד, ברור שהמלחמה, שאין צודקת ממנה, נגד איראן, לא הוכנה כראוי. היא התבססה על פנטזיה מגוחכת של נתניהו והמוסד על המלכת עוכר ישראל אחמדיניג'אד למנהיג העליון, והפיכתו לבובה של ארה"ב וישראל. וטראמפ קנה את הפנטזיה ונסחף אליה. מחדל נוסף, בעיקר של ארה"ב, הוא שלא צפתה את השימוש האיראני בקלף המדיני והכלכלי של מיצר הורמוז ולא נערכה אליו. איראן כופפה את טראמפ ועצרה את המתקפה.
החל מו"מ בין טראמפ לאיראן. טראמפ, הגאה כל כך בהיותו גאון של עסקאות כלכליות, גילה להיטות יתר להסכם בכל מחיר. איראן זיהתה זאת וניצלה זאת היטב, והובילה להסכם כניעה של טראמפ, שהתגלה כלוזר. אולם איראן לא הסתפקה בכך. לנוכח חולשתו של טראמפ, היא הפרה את ההסכם בתקווה להביא לכניעות נוספות שלו. היא זיהתה בטראמפ את החולשה, אך שכחה את ההפכפכות שלו. הוא הבין שעליו לעצור את ההידרדרות, ופתח במתקפות אמריקאיות.
וכך טראמפ תוקף ולמחרת עוצר, עומד לצאת למתקפה רבתי, וארדואן משכנע אותו לוותר, מאיים במחיקת איראן ומעלה סרטוני AI מביכים על איראן המושמדת, ולמחרת שב ומתפשר ומוותר.
כעת, דומה שטראמפ הבין שאיראן אינה פרטנר להסדרים מדיניים, אך הוא חושש מאוד ממלחמה איתה. הוא אימץ אסטרטגיה של מצור כלכלי כבד שיכניע את איראן ויפיל את שלטונה. הלוואי, הלוואי, הלוואי שהאסטרטגיה הזאת תצליח. אך לא הייתי מהמר את כספי על תוצאות המהלך הזה. המשטר האיראני, שמבחינתו לא להפסיד זה ניצחון הגדול, שמוכן להקריב את בני עמו – את חייהם, את ביטחונם, את מצבם הכלכלי; שלא התקפל גם מול המתקפות הצבאיות האדירות של ארה"ב וישראל, ספק רב אם הסבל הכלכלי לבני עמו יגרום לו להתקפל. קשה לבנות על העם האיראני שייצא לרחובות ויפיל את השלטון, אחרי הטבח האכזרי של המשטר, שטבח ברבבות רבות של מתנגדי משטר איראנים בינואר, בעוד טראמפ, שהבטיח למפגינים שהעזרה בדרך, התגלה כמשענת קנה רצוץ.
אישיותו של טראמפ בעייתית, בלשון המעטה. המגלומניה, הנרקיסיזם, הסוציופתיות והתזזיתיות – כל אלה מאפיינים את האיש, והם בעייתיים. בוחן המציאות שלו לקוי. כמה פעמים טראמפ הודיע בחודשים האחרונים, שהוא השמיד את איראן, שהוא החליף את שלטון האייאתולות באיראן. הוא תוהה בקול אם נכון לשנות את שם מפרץ הורמוז למפרץ טראמפ. הוא באמת מאמין, כפי שהוא מצהיר, שאלמלא הוא היה הנשיא, ישראל היתה מושמדת, ובימים האחרונים אף שהמזה"ת היה מושמד. ולאחר עסקת החטופים הוא הצהיר שהוא הביא לשלום במזרח התיכון ושם קץ לסכסוך בן 3,000 שנה. כפי שהוא הודיע שהביא לסיום המלחמה באוקראינה. כאשר לא קיבל פרס נובל לשלום, הוא הכריז שמעתה לא ינסה להביא עוד שלום. ובלי בושה הוא הביא את מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה, מריה קורינה מצ'אדו, למסור לו את תעודת פרס נובל לשלום שהיא קיבלה. האיש הזה מנהיג את העולם. המגלומניה שלו באה לידי ביטוי גם במלחמת המכסים שלו עם כל העולם, וגם בה באה לידי ביטוי התזזיתיות שלו והמעברים החדים מאיומים קשים להתקפלות מביכה וחוזר חלילה. היא באה לידי ביטוי גם במונומנטים המגלומניים שהוא בונה על שם עצמו בארה"ב ובבית הלבן. וגם בניסיונו להביא לשלטון נשיאותי ללא מצרים בארה"ב תוך מתקפה על מוסדות המדינה ושבירת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה האמריקאית, מה שמעורר הערצה בקרב הימין הפופוליסטי בישראל.
הוא מסוכן. אך בתזזיתיות שלו הוא הוביל לכמה מן המהלכים הגדולים והחשובים ביותר של ארה"ב למען ישראל, יותר מכל נשיא אחר בתולדות ארה"ב. ומחר הוא עלול להתהפך עלינו. רק לאחרונה הודלפה התוכנית שלו ליום שאחרי הבחירות בישראל, לכפות על ישראל נסיגה בעזה, בלבנון ובסוריה. אם כך ינהג, יהיה עלינו לעמוד מול לחציו הקשים, כי אסור יהיה לנו לוותר על מה שחיוני לביטחוננו. ישראל חייבת להישאר ברצועת הביטחון בבשן, כל עוד סוריה תחת שלטון טרוריסט ג'יהאדיסט, וברצועת הביטחון בלבנון, כל עוד חיזבאללה לא פורק מנשקו. בעזה, אל לנו להסכים לשום מהלך, כולל כל מהלך של שיקום הרצועה, ללא פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה. את הסרבנות של חמאס יש לנצל לשינוי ההסכם, ופירוק המרכיבים המסוכנים בו לביטחון ישראל. סירובו של נתניהו לדון ביום שאחרי ברצועת עזה, השאיר את היוזמה בידי אחרים. אני מקווה שהממשלה הבאה תיטול יוזמה ותיצור אסטרטגיה אחרת, שתקדם את מטרותינו ברצועת עזה.
יש לקוות שבתזזיתיות שלו, הכף הפרו-ישראלית תמשיך להיות דומיננטית, ונהנה מתמיכתו כפי שנהנינו ממנה רבות הן בקדנציה הראשונה והן במחצית הקדנציה השניה.
מי שהיה איש השנה תשע"ז ותשע"ח ושוב, איש השנה תשפ"ו, ימשיך להשפיע השפעה גדולה על העולם כולו וגם עלינו, גם בשנתיים הבאות.