על "בובאר ופקושה" מאת גוסטב פלובר

תרגום מצרפתית – יהושע קנז

עם עובד 1997, 350 עמ'

מבין כל הספרים של גוסטב פלובר שקראתי, נראה לי שהיצירה הכי מבולגנת היא "בובאר ופקושה", יצירה שהקדיש לה שנים רבות מחייו, ואשר מעולם לא סיים, כי נפטר, כשבאמתחתו תוכנית באשר להמשך היצירה.

עליי "בובאר ופקושה" עשה רושם של טיוטה, שבבוא הזמן היא אמורה לקבל את השיוף האחרון בידי האיש שהביא לעולם את היצירה הנחשבת לאושיית תרבות עולמית – "מאדאם בובארי". ומדוע אני משער שמדובר בטיוטה? משום שיש בכתב היד הזה חזרות על אותם הנושאים, משום שפלובר התכוון לכנות את היצירה – "סיפורן של שתי קרציות", ולהוכיח באמצעות שני גיבוריו עד כמה אין תועלת בידע שהאדם יכול להגיע אליו. וכן, פלובר העיד על עצמו כי קרא 92 ספרים (אני ספרתי יותר!) בתחומים שלא היה לו בהם מושג קודם לכן, כגון כימיה, רפואה, חקלאות וכו' – כמפורט ב"אחרית דבר" של יהושע קנז בסוף הספר. לא נראה לי סביר שסופר שמוציא מתחת ידו יצירות מופת, ישאיר בכתב היד האמור להיהפך לספר – רשימה ענקית של ספרים עליהם ביסס את התובנות שלו. וכן, באיזה שהוא שלב הסופר שכח שהגיבור בובאר הוא אלמן, וכותב שהיתה לו חנות, ואשתו ברחה עם הקופה (עמ' 7 לעומת עמ' 12).

ואף על פי כן, יש ערך מוסף לקריאה במה שאני מכנה "טיוטה" זאת. אספר בקצרה במה מדובר ביצירה זאת, ואתלבט עם הקוראים אם ראוי להמליץ על קריאתה:

ביום חם באחד הבולווארים בפאריס יושבים שני אנשים ששמותיהם רשומים בכובעיהם, שני גברים בודדים בני 47, שמתוודעים האחד בפני רעהו, ומוצאים שיש ביניהם המון משותף, מלבד הגיל, גם המקצוע – בובאר הוא לבלר בבית מסחר לאריגים בבעלות דודו, ופקושה לבלר במיניסטריון הצי. בובאר היה נשוי, אך התאלמן, ופקושה רווק, שניהם, אם כן, בודדים, והם חשים שיש ביניהם הרבה מן המשותף, ומחליטים לבלות יחד במסעדות ובבתי תרבות שונים. לימים נודע שהדוד, אצלו בובאר עבד כלבלר, נפטר והשאיר ממון רב לבניו "החוקיים", והוא מכיר בבובאר כבבנו, ולכן מוריש לו שליש מממונו, המהווה עבור בובאר אוצר אגדי. כאן המקום לציין שבמקום אחד בספר מצוין השם המלא של השניים (עמ' 11), אבל לאורך כל הספר הם מוזכרים רק בשם המשפחה – בובאר ופקושה.

השניים נועצים, וקונים בכסף הזה אחוזה (33 הקטר, טירה וגן) באזור הקרוב לעיר קאן. אחד הביקורים הראשונים במקום הוא באחוזתו של הרוזן דה פאוראז', והם המומים ממה שהם רואים: 14 עובדים קוצרים שיפון, עדר כבשים ענק, רפת עם כמאה פרות, לול ענק, מכלאת שוורים. הם מבינים שהם טירונים בתחום, והם מתחילים לקרוא ספרי חקלאות (וכאן באה רשימת הספרים שקראו בנושא, וכך יקרה גם בהתנסויות הבאות שלהם). הם קונים סוסים, פרות עדר כבשים, שוכרים עגלונים, רועים, והכסף אוזל. לכך מצטרפים פגעי מזג אוויר, רמאות של פועלים, שריפה שפורצת בגדישים (כנראה הצתה), בעלי חיים מתים בשל טיפול לקוי, מזקקה של אלכוהול מתפוצצת וכו' – עד שהם על סף פשיטת רגל, ונכונים אפילו למכור את האחוזה. הם מאמינים שעליהם ללמוד מספרים את נושא המטאורולוגיה, רוכשים ברומטר.

הם מחליטים להחכיר את האחוזה, לפנות לספרי אמנות, והופכים את הטירה למוזיאון, אחר כך פונים ללימוד כימיה ואנטומיה, וקונים לשם כך דגם של גוף האדם, שניתן לפרק את חלקיו, אך אינם יודעים איך להרכיב אותו בחזרה. עורכים ניתוח בכלב, ניתוח שגורם למותו. מכאן קצרה הדרך לעסוק בבריאות, והם פונים לסמכות בנושא ד"ר ווקורביי, וקונים ספרים המלמדים איך להיות בריאים. הם רואים עצמם ראויים לטפל בחולים (למגינת ליבו של הרופא), ויש להם הצלחות לא מעטות, אבל גם כישלונות – ראש העיר פורו מקבל טחורים בעקבות הריפוי שלהם. וכן, הם מבקשים לזווג בין תרנגול וברווז, תיש וכבשה, כלב עם חזיר.

מכאן הם עוברים לאסטרונומיה – לומדים איך נוצר היקום, מהי מהירות האור, סודות האבולוציה.

מהאסטרונומיה הם עוברים לגיאולוגיה, ומחפשים מאובנים, חיפושים שכמעט גרמו למאסרם, כשרצו לקלף מאובן מסלע. הם חוקרים על הלבה שבבטן האדמה, ומחשבים את התקררות כדור הארץ, וסוף העולם. מכאן עוברים לארכיאולוגיה, והופכים את מגוריהם למוזיאון, בו הם מציגים סרקופג, שריון קשקשים וכו'.

כעבור כחמש שנים, כשהם כבר בני 52, פקושה מתוודה שמעולם לא ידע אישה. בובאר מתוודה שהיו לו יחסים עם כובסת, ונודע לו שהרתה למישהו אחר (עמ' 68, והרי קראנו שתי גרסאות אחרות לעיל!).

מארכיאולוגיה הם עוברים להיסטוריה של צרפת, בעיקר למהפכה הצרפתית ולשינויי המשטר במאה ה-18. משם הם עוברים לימי הכשדים, תקופת הומרוס וכו'. הם אינם מרוצים ממה שהם קוראים, ומתכוונים לחבר בעצמם ספר היסטוריה, תוכנית שכמובן לא באה לידי מימוש. מכאן הם עוברים ליצירותיהם של שייקספיר, רסין, וולטר, ולתר סקוט, אלכסנדר דימא, ז'ורז' סאנד, ויקטור הוגו. מחליטים לכתוב מחזה, וכדי להתאמן הם משחקים את "פדרה" בפני מרת בורדן האלמנה, מלי המשרתת, וגורז'י, נגר שלעולם אינו מסיים את עבודותיו. הם מאזינים להטפותיו של המורה פטי, המציע לפרק את הצבא מנשקו, לבטל את בית המשפט, להקים רפובליקה שבראשה דיקטטור.

מכאן הם עוברים לפילוסופיה מדינית, ושוב רשימה גדולה של ספרים בנדון. על דבר אחד כמעט שאין דיון עד כה בספר: לפי כמות האירועים המסופרים בספר – השניים מתקרבים לגיל שישים – אבל לא מוזכרת לגבי השניים כל קירבה לליבידו (מונח של פרויד, אבל אין לי מונח המתאים לתקופתו של פלובר). פקושה מזכיר את תומתו עד גיל 52, ובובאר מזכיר אישה שהתאלמן ממנה, או לחלופין – ברחה עם הקופה. הסופר, שבעצמו לא נישא, ולא נולדו לו ילדים, חש כנראה שהיעדר התשוקה הוא בלתי סביר, והוא מפגיש את פקושה עם סצינה קורעת לב של תשוקה: הוא עד (חבוי) לווידוי אהבתה של גברת קסטיון הנשואה, למאהב שלה גורז'י הנגר שמבקש לנטוש אותה ולהתגייס. היא היתה נפגשת עם אהובה במחסן, ועתה בייאושה על כך שהוא נוטש אותה, היא מוכנה לתת לו כסף, לברוח עמו, שרק לא יעזוב אותה. גורז'י לוקח ממנה כסף, מכנה אותה זקנה, ונוטש אותה. הנושא הזה מתפתח עוד מעט: בובאר מציע נישואין למרת בורדאן, בעלת השפם, ופקושה מצליח להתייחד עם המשרתת מלי היפה. אבל לשניהם מפח נפש: מרת בורדאן מבקשת כנדוניה את אחוזת אקאל, ופקושה נדבק בעגבת.

נושאי עניין אחרים: ריפוי במיגנוט, חיפוש זהב במקלות קסם, סיאנסים עם שולחנות זזים. אחר כך מבקשים לברר אם יש אלוהים, אם העולם קדום, אם יש אמת בסיפור הבריאה, אם יש בחירה חופשית לאדם (האם פושע יכול לבחור בחיים אחרים?) האם יש בסיס למוסר, האם יש השגחה עליונה – הם קוראים את שפינוזה, הגל, דקארט, קאנט לייבניץ. כמובן, נוצר ריב בנדון עם הכומר ז'פרואה ועם ראש העיר פורו.

הם מגיעים למסקנה שאין לחיים טעם, ולכן מחליטים להתאבד, ואפילו מכינים חבלים ועניבות חנק באסם, אך ברגע האחרון חוזרים בהם מן הטעם שלא כתבו צוואה. הם נקרים לחגיגות חג המולד, ומכפירה גמורה הם הופכים למאמינים אדוקים, קוראים בתנ"ך ובברית החדשה, מתפעלים מישוע שאהב עניים. הם צמים, פקושה אפילו מסתגף. כאן מופיע יהודי בשם גוטמן שמוכר להם תשמישי קדושה במחיר מופקע. הם הולכים למקומות בהם, לפי הסיפורים, הבתולה הקדושה חוללה ניסים, והבריאה חולים. שם מופיע גוטמן היהודי, מוכר תשמישי קדושה שמחליף מקצועות, ומישהו מכנה אותו "יהודי מזוהם!" – חשבתי אולי גם פלובר חבר ליוצרים האנטישמים (שייקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי), אבל מסתבר שהדברים אינם נאמרים על ידי הסופר, אלא על ידי דמות מבאי המקומות המוקדשים לבתולה הקדושה.

נופל לידיהם הספר "בחינת הנצרות", ובעקבות הקריאה בו, הם "חוזרים בשאלה": מסתבר שדמויות המופת במקרא היו בעלי מומים מוסריים; האל ברא את האדם חוטא, מדוע הוא מעניש אותו על חטאיו? איך ייתכן שמשה כתב את התורה, הרי כתוב בה שהוא מת. הנביאים טענו שראו את אלוהים, אבל הרי כל נביא מתאר אותו אחרת; מדוע יש כל כך הרבה סתירות בתורה? מהספר הזה למדו שהקתולים הרגו ועינו יותר פרוטסטנטים, יהודים ומוסלמים – יותר ממה שהרומים הרגו נוצרים.

השניים מרחמים על בנו ובתו של טואש, הפושע האסיר, ולוקחים את ויקטור וויקטורין תחת חסותם, אך הם נכשלים בחינוכם, כי הם נוהגים באלימות ובמרמה כמו אביהם, ויקטור כמעט הרג את בנו של הנוטריון, וויקטורין מתנשקת עם בן זה, ושוכבת עם גבר זקן. לא עזרו להם ספרי החינוך של רוסו ופסטלוצי.

יש עוד חיפושי דרך לשני הגיבורים שלנו, אבל נדמה לי שנתתי בדבריי מושג איך הספר בנוי.

ועכשיו להמלצה: אני מודה שהתחנות בחייהם של שני הגברים הבודדים האלה שיצרו חברות אמיצה ביניהם – באמת ריתקה אותי, הגם שאינספור הספרים המוזכרים ברקע, ואינספור התמורות שעוברות עליהם די מעייפים. אני קראתי, ואינני מצטער, אבל אבין את מי שחושב אחרת.

משה גרנות