אורי הייטנר
4. צרור הערות 13.9.26
* בלי להתחכם – יו"ר דגל התורה הנצחי משה גפני וח"כ מקלב הודחו כיוון שלא סיפקו את הסחורה, "לא הצליחו להביא לחקיקת חוק הגיוס".
מי שינחת מפלנטה אחרת ויקרא את ההסבר, יבין שהשניים ניסו בכל מאודם להביא לחוק שיאפשר את גיוס הציבור שלהם לצה"ל, ולא הצליחו, ולכן שולחיהם, "גדולי התורה", הדיחו אותם; אולי ריענון הרשימה יביא לתוצאות טובות יותר, שיביאו לגיוס שהם כה חפצים בו.
החוק שהם לא הצליחו להעביר, הוא החוק שנתניהו וביסמוט הציגו אותו כחוק היסטורי שיביא לגיוס נרחב של החרדים. הם שיקרו. חוק הגיוס הוא לשון סגי נהור לחוק ההשתמטות והעריקה, שאליו דוחפים החרדים; חוק שיעגן בספר החוקים את השתמטות החרדים. השימוש האורוויליאני בצמד המילים "חוק הגיוס" בהקשר של החקיקה הזאת, הוא התגלמות תרבות השקר שהממשלה משרישה בחברה הישראלית.
יש לחולל שינוי מהפכני, שיביא לגיוס לכל. כדי להצליח בכך, עלינו להיפרד מהשקרים שנועדו לכסות במילים את הכוונה האמיתית – המשך ההשתמטות.
אנו לפני הבחירות, ועלינו – הציבור המשרת והיצרני, לדרוש מכל המפלגות הציוניות התחייבות לשים קץ לעיוות ולעוול הזה. תנאי הכרחי הוא פרידה מהשפה המכובסת. זאת לדעת, מי שמדבר על "לגייס את מי שאינו לומד תורה", מתכוון להמשך ההשתמטות החרדית. מי שמדבר על מכסות של לומדים, אולי אינו מתכוון להמשך ההשתמטות ההמונית, אך כנראה שהוא לא למד את קיצור תולדות ההשתמטות.
עלינו לדרוש מכל המפלגות הציוניות התחייבות לטיפול שורש, שיפתור את הבעיה.
ארגון שותפות לשירות, של נשות מילואימניקים מהציונות הדתית, יזמו קריאה לראשי המפלגות בזו הלשון:
התחייבו לגיוס חרדים לצה״ל בלי הצהרות שווא ובלי ויתורים!
גיוס לכולם.
צה"ל מוביל את המיון והשיבוץ.
הטבות מדינה למשרתים וסנקציות למשתמטים.
קישור לעצומה: https://shutafot.com/עצומה/
* אז הוא אמר – למי להאמין? לתחקיר על שיחת נתניהו בן-זאיד או להכחשה של נתניהו?
אני מאמין למה שתפסוק ועדת החקירה הממלכתית. ואיני מאמין למי שמסכל חקירה, כי יש לו מה להסתיר.
איזה אינטרס היה לנתניהו להתעלם מן האזהרה? אותו אינטרס שהיה למפקדי צה"ל לא להעיר את נתניהו.
מה היה האינטרס שלהם? לא היה להם אינטרס. גם לנתניהו לא. הם פשוט היו שבויים כל כך בקונספציה, עד שכל סימן שסתר אותה תויג אצלם אוטומטית כלא רציני. כך גם אצל נתניהו. הוא היה משוכנע כל כך שהוא מצא את הדרך להשיג שקט באמצעות פרוטקשן, שלא יכול להיות שהם יוותרו על המיליארדים שזורמים אליהם כדי לצאת למתקפה, שתסכן את קיומם. בן זאיד אמר? "האָט ער געזאָגט". אז הוא אמר.
* ללא מסקנות אישיות – מדי פעם, כולל בימים האחרונים, מופנית אליי השאלה, מדוע אני שולל את הרעיון של "ועדת חקירה פריטטית". הרי זה כל כך הוגן. במקום ועדת חקירה חד-צדדית, שחצי העם לא יקבל את מסקנותיה, תהיה ועדה שמייצגת את כולם והכל יבוא על מקומו בשלום.
עד כדי כך הצליחה המניפולציה של נתניהו לסיכול החקירה לחלחל בקרב חלק מהציבור, עד שהם באמת ובתמים משוכנעים, בהיפוך המציאות: אלה שדורשים ועדת חקירה ממלכתית על פי החוק הם המוטים, הם אינם הוגנים, הם אינם רוצים בחקר האמת, בעוד נתניהו הוכיח שהוא זה שמציע את ההצעה ההוגנת ביותר, של פריטט וכו' וכו' וכו'.
הוא הצליח להציג את חקירת המחדל שהביא ל-7 באוקטובר כסוגיה פוליטית, שעניינה אחד – נתניהו. כל דורשי החקירה, מונעים ממוטיבציה פוליטית של הדחת נתניהו, ושום דבר אחר אינו מעניין אותם. בית המשפט העליון, כמובן, הוא חלק מהמחנה הפוליטי שזומם את הדחתו, ולכן ברור שנשיא בית המשפט העליון, שעבר תהליך דה-לגיטימציה בדיוק לצורך הטיעון הזה, ימנה ועדה מוטה ומגויסת להדחתו. ואילו הוא, באבירות, אינו מציע ועדת חקירה שמורכבת רק ממי שיקבעו שאין לו אחריות למחדל, אלא מוכן לוועדה פריטטית שחציה מורכב מחורשי רעתו. כל כך הוגן. כל כך נכון. והעובדה שהאופוזיציה דוחה זאת היא ההוכחה החותכת למזימתה.
אבל מטרת הוועדה אינה הדחת נתניהו, אלא חקר האמת לצורך הפקת לקחים כדי למנוע אסון כזה בעתיד. ולכן, ברור שמי שצריך למנות אותה אינו יכול להיות הרשות המבצעת, שתפקודה ואחריותה נבדקים בחקירה (לא אשחק את מקשי מקלדתי על הטענה האינפנטילית והמטומטמת שלפיה בית המשפט אמור להיחקר על אחריות למחדל…), אלא נשיא בית המשפט העליון. והוא ימנה אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה ואנשי משפט מעולים, כדי להגיע למסקנות הנכונות והראויות.
הוועדה הפריטטית, תהיה ועדה פוליטית, שחציה תמונה בידי פוליטיקאים שהמטרה שלהם היא להדיח את נתניהו וחציה תמונה בידי פוליטיקאים שהמטרה שלהם היא "להוכיח" שנתניהו אינו אחראי למחדל. אף אחד לא יאמין לוועדה, הרכבה הפריטטי ייצור תיקו משתק שיביא לחוסר הכרעה, וכיוון שהכל יהיה כפוף לעמדת היסוד באשר לאחריותו של נתניהו, מאליו לא תהיה חקירה אמיתית. הרי תומכי נתניהו עלולים להטריל את הוועדה אפילו בעלילות הדם האוטואנטישמיות על ה"בגידה מבפנים", כביכול.
אסור להתפשר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך אני מציע הצעה שעשויה להוציא את העוקץ מההתנגדות לחקירה – בכתב המינוי של הוועדה ייקבע שהיא לא תנקוט במסקנות אישיות.
שלילת הסמכות למסקנות אישיות, אין משמעותה אי הטלת האחריות. ברור שוועדה שנועדה להגיע לחקר האמת ולהפיק לקחים, חייבת לבדוק את התפקוד של כל הגורמים, להצביע על השגיאות, לקבוע איך היו אמורים לנהוג, ולהטיל באופן מקצועי את האחריות השילוחית והאישית על כל מי שהחקירה תצביע על אחריותם.
אולם אני מציע שהיא לא תוסמך לקבוע שהמסקנה מהאחריות היא נקיטת צעדים אלה או אחרים נגד אנשים אלה או אחרים. אם היא תפסוק, לדוגמה, שגורם בכיר באמ"ן כשל כישלון חרוץ, יחליט ראש אמ"ן איך לנהוג בו, בהנחה שהוא ינהג באחריות, כי הוא רוצה אנשי מקצוע מעולים שיאפשרו את הצלחתו בתפקיד, ולא את מי שכשלו.
מה היתרונות בהצעתי?
א. זמן. אנו כבר שלוש שנים אחרי הטבח והחקירה עוד טרם החלה. הדבר המעכב יותר מכל את דיוני הוועדות הוא ההליך של המסקנות האישיות. כל מי שעלול להיפגע מקבל מכתב אזהרה ומרגע זה נפתח הליך שיפוטי ממושך מאוד, שבו הוא ופרקליטיו מגוננים עליו. זה עלול להימשך שנים.
ב. לעתים המסקנות לא רק שאינן רלוונטיות, אלא הן הופכות מגוחכות. הדוגמה הבולטת ביותר היא אריק שרון. ועדת כהן פסקה שהוא אינו יכול להיות שר הביטחון. ואכן, הוא הודח וברור היה שלעולם לא יהיה שר הביטחון. אפילו לא מ"מ שר הביטחון ליום אחד, כשר בממשלה, שעה ששר הביטחון יצא לחו"ל. אבל אין שום מניעה שיהיה ראש הממשלה, שבישראל הוא – הרבה יותר משר הביטחון – האיש האחראי על ביטחון המדינה. בישראל, ראש הממשלה הוא שר ביטחון על, ובוודאי כאשר מדובר באריק שרון (ולא פחות מכך בנתניהו). אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
ג. זולת נתניהו, כל שאר האחראים נטלו אחריות מיד אחרי 7 באוקטובר. כל אחד זולתו אמר את שתי המילים שמחוקות מהלקסיקון של נתניהו: "אני אחראי". וכולם כבר לא בתפקידם, בין אם התפטרו ובין אם הודחו – שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד פיקוד דרום, מפקד אוגדת עזה ואחרים. מה הטעם בהליך ממושך שיעכב במשך שנים את עבודת הוועדה ואת הפקת הלקחים, ויקבע שרונן בר לא יכול להיות ראש השב"כ? הרי ברור שגם בלי הוועדה הוא כבר לא יהיה שוב ראש השב"כ. אז מה הועילו וגו'?
נשאר ראש הממשלה נתניהו. אם ועדת חקירה ממלכתית תקבע שהוא האחראי לטבח 7 באוקטובר ותוכיח זאת, ולמרות זאת הציבור יבחר בו לראש הממשלה, כנראה שזה ראש הממשלה שמגיע לנו. הרי לא נחליף את העם (ובניגוד לאגדה האורבנית גם יצחק בן אהרון מעולם לא אמר ש"צריך להחליף את העם").
ד. יש יתרון גדול ברעיון הזה מבחינת אמון הציבור. הנה, כל מבנה-העל שהתבסס על הטענה שמטרת החקירה היא הדחת נתניהו, יאבד את בסיסו. אם נתניהו יסרב גם לוועדה כזאת וינסה להכשילה, תהיה זו הוכחה שהוא נגד כל חקירה, כי הוא מפחד מהאמת. ואם הוא לא יצליח לסכל את הקמתה, לרבים מאלה שהשתכנעו שהוועדה הממלכתית היא טריבונל להדחת נתניהו, יהיה אמון בוועדה ובמסקנותיה.
ובאשר לעתיד, אני מציע לשנות את חוק ועדות החקירה הממלכתיות. החוק הקיים התבסס על הנחת עבודה של ממשלה נורמטיבית, המורכבת מאנשים נורמטיביים והעומד בראשה הוא אדם נורמטיבי, ובמקרה של כשל לאומי הם יקימו מיד ועדת חקירה ממלכתית, כפי שעשתה ממשלת גולדה ב-1973. לנוכח התנהגותה המחפירה של ממשלת נתניהו, יש לשנות את החוק, שלפיו הממשלה מוסמכת על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ולהוסיף על כך, שנשיא המדינה יוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית, ושהכנסת תוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית, בהצבעה חשאית. כמובן ששינוי החוק לא יחול רטרואקטיבית על חקירת מחדל 7 באוקטובר.
* רפורמה בהסכמה רחבה – צפיתי בקטע מראיון של מייסד הרבעון הרביעי ד"ר יואב הלר להסכת כלשהו. יואב דיבר על הצורך ברפורמה משפטית משטרית בהסכמה רחבה ומתוך הידברות בין חלקי העם, להבדיל מדרכו של יריב לוין שהביאה לריסוק החברה הישראלית. המראיינת, איני יודע מיהי, הגיבה מיד: "אה, אתם רוצים להכניס לנו את ההפיכה המשטרית בלי שנרגיש".
הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט הם חלק מרכזי בתהליך שגרם למהפכה המשטרית. אם הם חושבים על מערכת משפט ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים, ללא הגדרה מוסכמת על מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות, עם התנגדות קנאית לכל שינוי – הם ימיטו עלינו מהפכה משטרית חמורה שבעתיים.
אני מקווה ומאמין שהשלטון יתחלף. חובתה של הממשלה הבאה יהיה העברת רפורמה משפטית ומשטרית קונסטרוקטיבית, שתתקן את הליקויים, תחזק את הכנסת (בעיקר מול הממשלה) ותקדם אותנו לעבר חוקה. את הרפורמה הזאת ניתן וראוי לקדם בהסכמה רחבה, בין אם במסגרת ממשלת אחדות לאומית ובין אם בהסכמה ובשיתוף פעולה בין הממשלה לאופוזיציה. אם האופוזיציה תסרב לשתף פעולה ותדבק בתפיסת המהפכה המשטרית, והרפורמה תתקבל ברוב קטן, נכון יהיה להביא אותה לאישור במשאל עם.
* גוטליב ממין זכר – נתניהו רצה להיפרע מגוטליב ומעוד כמה נשאי גוטליביזם כי הם מרחיקי קולות.
הוא רצה אישים שייצרו קצת מכובדות ברשימה, אך הם לא התייצבו. בסוף הוא הכניס את ברדוגו.
ברדוגו הוא גוטליב ממין זכר. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
מבחינת נתניהו יש יתרון בגוטליב הזכר על המקור. בניגוד אליה הוא צייתן. ביבי מצווה: "רגלי!" והוא מתייצב, מתנשף, עם הלשון בחוץ. ביבי מצווה "שכ-תו"… אתם כבר מבינים.
גם אם נחלץ את הפקק, ואחרי הבחירות תהיה לנו ממשלה שפויה, כנסת עם כפל גוטליבים היא עוד שלב בהתאבדות הפרלמנטריזם הישראלי.
* משקל נגד לברדוגואים – אלישע מדן הוא דמות מופת, בעיניי. לא רק בשל גבורתו בשדה הקרב. לא רק בזכות האופן שבו התמודד עם פציעתו האנושה ועם קטיעת שתי רגליו, שהוא מופת של ניצחון רוח האדם על מגבלות הבשר וחולשות הגוף. לא פחות מכך בשל שליחותו החברתית הציבורית מאז הפציעה, כמי שקורא לאחדות ונלחם בקרע, בשסע ובשנאה. הוא נהג לספר איך לפני 7 באוקטובר היה חלק מהפילוג, עמד מול "הקפלניסטים" כאילו היו אויב, ואיך התפכח כאשר לחם כתף אל כתף עם אותם יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים, להגנה על המולדת, כאשר כל אחד מהם מוכן לחרף את נפשו לא רק על הגנת המדינה אלא גם על ההגנה עליו כאח לנשק והוא היה מוכן לחרף את נפשו בהגנה על אחיו לנשק, שדעותיהם שונות משלו. והוא יוצא נגד ההסתה, נגד הדה-לגיטימציה, נגד שיח השנאה, וחותר להסכמה לאומית רחבה בסוגיות השנויות במחלוקת.
אני שמח מאוד לראות אותו בשדה הפוליטי, בתקווה שידבק בדרכו. אך כשנודע על שריונו בליכוד, תגובתי המיידית הייתה שהליכוד, מפלגת הפלגנות, הסכסכנות, ההפרד ומשול, השחיתות וההשתמטות, אינה ראויה לו.
מצד שני, אם הליכוד דוחק החוצה טיפוסים מפוקפקים כמו מאי גולן, הגנו"ט (הגאון ניסים ואטורי) ושרת התנינים זיבורית סילמן, ומכניס אדם כמו אלישע מדן, הרי שזו ברכה כפולה ומכופלת.
מדן הוא היפוכו הגמור של משוריין אחר של נתניהו, ברדוגו, שהוא התגלמות הביביריונות, השנאה, ההסתה, סתימת הפיות, תרבות השקר, הקונספירציה ועלילות הדם. הוא גם היפוכו של המשוריין אלי גולדשמידט שהוא התגלמות האופורטוניזם, הכדאיניקיות, החנופה והלקלקנות.
יש בי תקווה, שעצם העובדה שיש בסיעת הליכוד אדם כאלישע מדן, טומנת בחובה את זרע התיקון, בהיותו משקל נגד לברדוגואים.
* הולכים על הראש של איזנקוט – הרשת מוצפת בקמפיין דוסופובי מכוער נגד איזנקוט, מצד תומכי הדמוקרטים, בשל שיבוץ דתיים ברשימתו.
הם מכנים את עצמם "ליברלים".
הקמפיין הזה הגיע, איך לא, ל"הארץ", בפשקוויל של אורי משגב.
* עיי חורבות – התפקיד החשוב ביותר בממשלה הבאה יהיה השר לביטחון פנים (כן, לא "ביטחון" לאומני).
תפקידו יהיה לשקם מאפס את משטרת ישראל, שראש הכנופיה הרס עד היסוד והשאיר עיי חורבות, ולשקם מאפס את המשילות ואת שלטון החוק שנרמסו, והתפוררו עד דק.
* רוח המפקד – תיעוד מזעזע בערוץ 12, של אלימות קשה מאוד של שוטרים על אזרח מבוגר, שעבר עבירת תנועה קלה.
כאשר פושע ממונה לשר המשטרה, מה הפלא שהשוטרים הופכים לפושעים.
* הרייך הרביעי – טראמפ ברך על ניצחון הימין הרדיקלי בגרמניה והוסיף: MGGA. Make Germany Great Again. עשו את גרמניה גדולה שוב.
איזו תודעה היסטורית!
שמא הוא מפנטז על הרייך הרביעי?
* לְמה שרון מינה את נתניהו – במאמרו בוויינט "הכי חשוב – שר החוץ", כתב אבי שילון: "כששרון נעשה לראש הממשלה, והוא רצה דווקא לצמצם את כוחו של נתניהו, הוא מינה אותו רק לשר האוצר, ומינה את סילבן שלום לתפקיד היוקרתי".
שילון אינו מדייק. כששרון נעשה לראש הממשלה הוא מינה את נתניהו לשר החוץ. מינויו לשר האוצר ומינוי סילבן שלום לשר החוץ, היו בממשלתו השניה.
* רחל רבין – רחל רבין מוכרת בעיקר כ"אחות של", מה שאף פעם לא חרה לה, כי היא העריצה בכל מאודה את אחיה הבכור. אך היא הייתה מנהיגה מרשימה מאוד, חכמה וחזקה, בזכות עצמה – בקיבוצה, בגליל העליון ובתנועה הקיבוצית. היא הייתה מורה, מחנכת ומנהלת למופת, שהעמידה דורות של תלמידים.
רחל הייתה ממייסדי קיבוץ מנרה, על הר טרשים קרח אי שם בצפון הרחוק, יישוב מבודד לגמרי, סמוך לאוכלוסיה ערבית לבנונית, שעמה היחסים בתחילת הדרך היו ידידותיים, אך לימים מנרה התמודדה עם בעיות ביטחוניות קשות. תנאי החיים בקיבוץ היו קשים מאוד, גם ביחס לתנאים החלוציים שאפיינו את יישובי הספר באותה תקופה. לאורך עשרות שנים רחל הייתה המנהיגה הבלתי מעורערת של הקיבוץ, הן בקדנציות רבות כמזכירת הקיבוץ והן כמנהיגה בלתי פורמלית כשלא כיהנה בתפקיד. לאורך השנים, היישוב סבל ממחסור בחברים וממצב כלכלי קשה, ורחל החזיקה את הקיבוץ והנהיגה אותו ביד רמה למרות הקושי.
רחל הייתה דמות מרכזית בגליל העליון, ניהלה את בית הספר "הר וגיא", הייתה ממייסדי מכללת תל-חי ופעילה מרכזית במוסדות האזור, במוסדות התנועה ובמפלגת העבודה.
רחל הייתה אישה חזקה מאוד. בכל פורום התקבלה ביראת כבוד – כשהיא דיברה כולם שתקו והקשיבו.
הכרתי את רחל בפעילותי הציבורית בצפון ובתנועה הקיבוצית. עיקר הקשר בינינו היה כשניהלתי את מרכז יובלים לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית במכללה האקדמית תל-חי. הייתה בינינו הערכה הדדית, אך הייתה לה גם טינה כלפיי בשל מאבקי נגד ממשלת רבין במאבק על הגולן. היא הייתה קנאית לכבודו ולזכרו. פעם אחת השתמשתי בביטוי "ימי אוסלו העליזים", במאמר לעיתון "הקיבוץ". כעבור ימים אחדים היא פגשה אותי, ונזפה בי על הביטוי. שנינו הופענו יחד בערב לזכרו של חיים גורי. היא לא התאפקה, ואת עיקר דבריה ייחדה לכעסה על כך שגורי יצא נגד רבין בתקופת המאבק על הגולן והסכמי אוסלו, וקראה תכתובת ארוכה בין השניים.
בעבורי רחל הייתה בעיקר מופת של מנהיגות התיישבותית קיבוצית ואחיזה עיקשת ואיתנה בקרקע, ביישוב ספר. פעמים אחדות העליתי קבוצות למנרה לפגוש את רחל, לשמוע מפיה את סיפורה של מנרה, כשהדגש היה תמיד על השנים הראשונות, החלוציות, ועל הקרב על מנרה במלחמת השחרור ומבצע החילוץ הלילי של ילדי מנרה לכפר גלעדי. היא סיפרה איך בשנים הראשונות אחת לשבוע, ערב שבת, הם ירדו בחמורים לכפר גלעדי, להתקלח, וחזרו לקיבוצם מיוזעים מהמסע. היא נהגה להקרין סרט על הימים הראשונים, והדגישה איך אין על הגבעה אף עץ, אף צמח. הכל, מבראשית, הם יצרו בעשר אצבעותיהם.
רחל נפטרה ביום שישי, בשנתה ה-102. 83 שנים חיה בקיבוץ מנרה – מפעל חייה. הדבר העצוב ביותר, בעיניי, הוא העובדה שבאחרית ימיה חוותה את הפינוי ממנרה, היישוב שנפגע יותר מכל יישוב אחר בצפון, במלחמת "חרבות ברזל". לא הגיע לה להיות באחרית ימיה פליטה מהקיבוץ שייסדה, הנהיגה וכה אהבה.
יהי זכרה ברוך!
* חוות העלמות – את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני" קראתי בצבא, בשירותי הסדיר, כשהוא יצא לאור. הספר עשה עליי רושם עז. אני זוכר שבסמינר גרעין הצגתי אותו כספר שהשפיע עליי ועורר בי השראה. מעבר לסיפור ולכתיבה, הוא עורר בי הזדהות עם ההיצמדות והדבקות באדמת הארץ למרות כל הקשיים, הסבל והמחיר הכבד.
ספר ההמשך, "חוות העלמות" יצא לאור כבר לפני עשרים שנה, אך רק השבוע קראתי אותו ונהניתי מאוד. סיפור יפה, שיש בו מתח, אהבה, משפחה, סודות במשפחה, ארץ ישראל וסיפור היסטורי. אם "גיא אוני" מביא דרך הסיפור האישי את סיפור העליה הראשונה, "חוות העלמות" מביא דרך הדור הבא במשפחת סילס, גיבורי "גיא אוני", את סיפור העליה השניה.
נוניה, גיבורת הרומן, היא בתה של פאניה, גיבורת "גיא אוני". אמנם היא ילידת הארץ, אך היא בחרה לדבוק בבני דורה חלוצי העליה השניה. הסביבה החברתית שלה כוללת את גיבורי העליה השניה – חנה מייזל ורחל המשוררת, גורדון וברנר, ברל, בוסל, ברץ וחבריהם.
נהניתי מאוד מהקריאה.
* עצמאות – סרטו של משה רוזנטל "עצמאות" זכה בפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר והוא ייצג אותנו בתחרות האוסקר.
צפינו בו בסינמטק בראש פינה – זה באמת סרט מצוין. סרט לא קל, אך בסופו של דבר אופטימי, עם המסר שקשר הדם חזק כדי לגשר על פערים וקרעים.
המשחק מעולה, בעיקר של הילד יאיר מזור, וכמובן גם של אסי כהן. זו הפעם הראשונה שאני צופה באסי כהן לא בתפקיד קומי, והצפיה חיזקה את התאוריה שלי – לא כל שחקן טוב טוב יכול להיות קומיקאי טוב, אך קומיקאי טוב הוא בהכרח שחקן טוב בכל סוגה.
* שנת מהפך – תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
שנת מהפך!
* ביד הלשון
אני הייתי – יערה שפירא סיימה את שידור היומן ברשת ב', קראה את רשימת הקרדיטים וקינחה: "אני הייתי יערה שפירא".
היית יערה שפירא? ומה את עכשיו? מתי ובאלו נסיבות חדלת להיות יערה שפירא?
לא הייתי כותב על כך, אלמלא העיוות הלשוני והלוגי הזה היה נפוץ בקרב שדרי רדיו ופודקסטים, ולא מאתמול.
מה רע ב"אני יערה שפירא"? פשוט, ישר ומדויק.
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר