ראיון עם פוצ'ו – ישראל ויסלר

פוצ'ו היקר,

יקצר המצע למספר עליך ועל כל עלילותיך. למזלנו אתה פרסמת את שבעת ספרי הסדרה "בחיי", בהם פירטת, אולי בלי כחל וסרק, את הכול. בכל זאת, ננסה – במסגרת הראיונות שלנו – להתמקד בכמה מתחנות חייך, ואולי לגלות עוד מצפונותיך הנסתרות.

* נא ספר על משפחת המוצא שלך – הורים, סבים, מאין הגיעו ארצה? מתי? במה עסקו?

הוריי נולדו בגליציה בראשית המאה. אבי הספיק ללמוד ב"חדר" ולרכוש ידע שעימו התקבל לצבא הקיסר פרנץ יוזף ובו הצטיין בעבודת נגרות. בתום המלחמה הצליח לשכנע את אימי שכדאי לה להתחתן איתו ולעלות ארצה, כשכל רכושם שלחן נגרות שוודי. כשנתיים גרו במטבחו של קרוב משפחה, ברחוב שלום עליכם בתל-אביב. בחצר הבית אבי הקים נגריה, שברבות הימים הפכה לבית-חרושת לתריסים מתקפלים.

• היכן ומתי אתה נולדת? ספר על האווירה בביתכם וכמה זיכרונות ילדות ונעורים מתל-אביב של אז.

כשמצבם הכלכלי השל הורי השתפר, אבי הצליח לרכוש בית קטן עם שני חדרים, כשחדר אחד מושכר לדייר משנה, המשורר עמנואל הרוסי, שבמקום כסף שילם להורי בכרטיסים לתיאטרון 'המטאטא'. כששאלתי את אבי אם בסופו של דבר הוא שילם שכר דירה, אבי קימט את מצחו, ניסה להיזכר ואמר שהוא בטוח שכסף לא היה לעמנואל הרוסי, אבל בכל ערב אימי הזמינה אותו להצטרף לארוחת הערב. אחד מזיכרונות הילדות שלי כלל הליכה עם זאב'לה, בנם, למרחצאות תל-אביב, כדי להציץ למלתחות הנשים. כל חורף חיכינו שהקיץ כבר יגיע...

• ספר על נסיבות התגייסותך לפלמ"ח עם חברי הכיתה שלך, ואיך השפיע הגיוס המוקדם – במקום הלימוד בכיתה י"ב – עליך ועל חבריך ברבות הימים.

מלחמת העצמאות תפסה אותי כשהייתי בשמינית. הגימנסיה הקדימה את בחינות הבגרות בחודשיים ובגיל שמונה-עשרה נשלחתי לקורס מפקדי כיתות, שנקטע בתחילתו. כל החניכים נשלחו לעמק הירדן לעזרת דגניה, שהותקפה על ידי הצבא הסורי. את קורס המ''כים כבר לא השלמתי והצטרפתי להכשרת בית-השיטה שירדה לנגב במסגרת חטיבת יפתח.

בנגב השתתפתי בשבוע קרבות של כפר בדואי 'חירבת מחאז', שעבר שש פעמים מיד ליד ועליו כתב ס. יזהר את הספר 'ימי צקלג'. במבצע יואב, כשנכשלנו בכיבוש חוליקאת, יצא לי להציל את יוז'י השמן, שנפצע בעיניו ולא ראה כלום. כשנפגשנו אחרי כמה שנים, שאלתיו מדוע אף פעם לא אמר לי תודה על שהוצאתי אותו מחוליקאת, והוא ענה לי: ''זה אתה היית? פשוט לא ראיתי." מאז למדתי שלא כדאי להציל עיוורים.

לפני כעשרים שנה נזכרנו שגימנסיה הרצליה חייבת לנו חודשיים של לימודים. באנו אליה בדרישה להחזר החוב. היא הכירה ב'אשמתה' ובמשך עשרים השנים האחרונות החזירה לנו יום לימודים אחד בכל שנה. מורים לא ביקשנו, כי יש לנו במחזור המון פרופסורים ודוקטורים שלימדו אותנו בתורנות, אבל על הטיול השנתי שהפסדנו לא ויתרנו.

• אי אפשר בלי להזכיר את ההומור השופע שלך. האם היה למישהו מבני משפחתך חוש הומור? האם כבר בילדותך ובנעוריך היית "המצחיק" של החבר'ה? מתי הבחנת שיש לך תכונה מבורכת זו ובמה היא הועילה לך?

אבי היה ידוע בחוש ההומור שלו. אימי התברכה בכישרון לצחוק צחוק מתגלגל שהדביק את הסביבה. בילדותי כתבתי שירים אינפנטיליים כמו ''בשמיים עננים / ועל החבל תחתונים..." בגיל בר-מצוה התחלתי לכתוב פיליטונים למסיבות ושלחתי סיפורים לעיתוני ילדים, שבדרך כלל חזרו אלי בשלום.

בקיבוץ נתיב הל''ה, שהייתי בין מייסדיו, ערכתי את עלון המשק. אחרי לילות של שמירה הייתי כותב בחשאי את הספר 'חבורה שכזאת', שנמסר להוצאת 'הקיבוץ' וחזר אליי בשלום אחרי חצי שנה. הפעם היחידה שההומור הזיק לי היתה כשעבדתי כקצין תרבות באונייה 'ארצה' וכתבתי פיליטון בשם ''יומנו של מקיא'', שהצחיק את קהל הנוסעים, אבל הכעיס את רב-החובל, וכשחזרנו לנמל חיפה, חיכה לי שם מכתב פיטורין.

פוצ'ו מספר סיפור בבית הפלמ"ח

• יש לך, כידוע, כישרון מופלא לספר סיפורים בעל-פה, לרתק את הקהל, וגם בכתיבתך יש הד ל"מספר העממי". מהו הסיפור הראשון שסיפרת ולאיזה קהל? מהי היצירה בראשונה שכתבת?

בטקס בר המצווה שלי, עליתי על כיסא ונשאתי נאום שהרבי כתב לי. הנאום היה רציני, אבל אותי הוא הצחיק ובעקבותיו כתבתי נאום אחר, שאותו הייתי מציג כמעט בכל מסיבת כיתה. הנאום זכה להיכלל ב''יומנה של איה הג'ינג'ית'' והוא נחשב ליצירה הראשונה הבשלה שלי.

• אחת ולתמיד – מהו המקור האמיתי לכינוי "פוצ'ו"? ואם תרצה, תוסיף עוד נוסחים לסיפור.

יש לי אין-ספור גרסאות... לפני כמה שנים פגשתי חבר שלמד אתי בכיתה א' והוא הזכיר לי שבסוף השנה השתתפתי בהצגה שהמורה מלכה כתבה לפי הסיפור 'פוטי השובב'. אני שיחקתי בתפקיד פוטי וממנו קיבלתי את הכינוי שהפך במהרה ל'פוצ'י השובב' וממנו ל'פוצ'ו', שעימו הגעתי לפלמ"ח.

• כבר הזכרתי את הסדרה "בחיי". כיצד אתה זוכר את כל האירועים מעברך? האם כתבת יומנים בילדותך, בנעוריך ובבגרותך?

היומן היחיד שכתבתי היה במלחמת השחרור. היה לי פנקס קטן שבו כתבתי בכל יום איפה הייתי ואלו קרבות עברתי.

ישראל ויסלר בבחרותו בפלמ"ח

• ואם בתולדות חייך עסקינן, אתה כותב בפרטי פרטים על מה שעברת ועל חברים ובני משפחה, כולל הרפתקאות עם נשים. ועכשיו לשאלה שאינך חייב לענות עליה אם לא נוח לך – עד כמה הפרטים נאמנים למציאות? כולם? ברובם? מקצתם? ואם התשובה חיובית – איך הגיבו חברים וקרובים לגילויי הלב שלך?

כל הסיפורים שלי הם אמיתיים ולא דילגתי גם על סיפורים שלא הוסיפו לי כבוד, כי החלטתי לכתוב לא רק את האמת, אלא גם את כל האמת, חוץ מאשר את שמותיהן של נשים נשואות שבעוונותיי נפלתי ברשתן מדי פעם.

• עד כמה הספרים שלך על איה הג'ינג'ית ועל המורה שמילקיהו מבוססים על דמויות מציאותיות?

המורה שמילקיהו הוא בעיקר המורה משה צדק, שהיה המחנך שלי בגימנסיה הרצליה. הוא היה מורה למתימטיקה, אבל דיבר איתנו יותר על אהבת הארץ והחשיבות לתרום לקרן הקיימת. עשרים שנה אחרי שסיימתי ללמוד בגימנסיה, הוא פתאום צילצל אליי והזמין אותי לביתו. כשהגעתי אליו הוא אמר שהוא בפנסיה, אחרי התקף לב, ואינו מוכן למות בלי שיבואו תלמידים להלוויה שלו. הוא הגיש לי רשימה של ארבעים תלמידים והשביע אותי שאביא לו אותם. הבטחתי למלא את בקשתו והקמתי עמותה שנקראה עמותת 'מלווי צדק'. מה שלא היה יפה מצידו זה שהוא המשיך לחיות עוד עשרים וחמש שנים, ואני בכל בוקר קמתי והסתכלתי בעיתון למצוא את המודעה. להלוויה הצלחתי להביא קרוב למאה תלמידים ואני מקווה שהוא ראה את זה מהשמיים.

איה הג'ינג'ית היא בת אחותי שנולדה על דפי השבועון 'מעריב-לנוער'. היא היתה ילדה בת תשע, אבל זה לא הפריע לי להפוך אותה לתלמידת כיתה י"א ולהשתמש גם באחיה הקטן, נלי (קיצור של עמנואל), שלמד אז בכיתה ב'.

• יש לך מלבד ספרים לילדים ולנוער גם סיפורים מחורזים לפעוטות. הבא דוגמא או שתיים ליצירות כאלו.

שקיעה

השמש שלנו כל כך נקייה

הביטו כמה היא נוצצת

כי היא לעולם לא הולכת לישון

לפני שהיא מתרחצת.

למה טובה'לה בוכה?

כה אמרה המדריכה:

יש עכשיו שיעור מלאכה

ולמה טובהל'ה בוכה?

ענתה לה טל הנמוכה:

''היא רק רוצה אל הבריכה''

היתה דקה של מבוכה

אז דן קפץ: ''בואו נלכה!

וטובהל'ה אם היא צריכה

שתתרחץ כהלכה

בדמעות שהיא שפכה.''

• האם יש לך רומן מפתח למבוגרים? רוצה לפרט? (לא חייב).

''זאת שכולם יודעים'' בהוצאת גוונים. זהו רומן שבמרכזו עיתונאי טמבל שדודו המיליונר מתעסק עם אשתו. העיתונאי זוכה להצלחה ספרותית, כאשר ספרו 'מדריך לזונות מתחילות''' הופך לרב-מכר.

• ספר על ספרך "חבורה שכזאת", אשר גילה להרבה בני נוער את הווי הפלמ"ח, בעיקר בעת האימונים בקיבוץ. האם מלכתחילה תיכננת לתאר את זה בצורה הומוריסטית? וכן – האם כבר שם ואז, בתוך תקופת המלחמה, מצאת גם נקודות אור וצחוק?

על כתיבת 'חבורה שכזאת' חשבתי עוד לפני שהייתי בפלמ"ח. כשהייתי בן 15 ביקרתי בקיבוץ גבעת-חיים והגעתי למחנה אוהלים שבמרכזו מוט עם דגל ובצד האוהלים שרידי מדורה. סיפרו לי שכאן גרים הפלמחניקים. כששאלתי מה הם עושים, ענו: "לפני הצהריים עובדים. לפנות ערב מתאמנים באימוני שדה ובלילה – סוחבים תרנגולות מהלול ועושים קומזיץ עם שירים וצ'יזבאטים."

ברגע ההוא ידעתי שאני אצטרף לפלמ"ח ואכתוב על זה ספר. את הספר התחלתי לכתוב אחרי מלחמת השחרור, כשעליתי עם ההכשרה לכפר הערבי בית-נטיף ובו מצאתי חירבה מוסתרת, שאליה הייתי מתגנב אחרי לילות שמירה וכותב בשכיבה. (שולחנות עוד לא היו לנו אז בקיבוץ). את כל הספר כתבתי במחברת עבת כריכה. אחרי כשש שנים, כשהייתי סטודנט בפקולטה לחקלאות, קראתי שהוצאת 'מסדה' מכריזה על תחרות ספרותית. שלחתי את הספר שהוחזר לי מהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. הספר זכה בפרס, הפך לסרט והיה לרב-מכר.

• אלו תגובות קיבלת מקוראים על ספר זה? לימים הוצאת לאור ספר נוסף תחת הכותרת "חבורה שכזאת היינו". במה הוא שונה מהספר הקודם? מדוע כתבת אותו?

התגובה הכי מקורית שקיבלתי היתה מאיש אחד (אהרון דונגי שמו) שקרא את הספר, התפוצץ מצחוק ונלקח לבית-חולים לתפור את בטנו בחזרה. כשניסיתי לברר אם הסיפור נכון, סופר לי שהבחור עבר ניתוח שבעקבותיו קיבל מאשתו את הספר לקריאה והוא כל-כך צחק, עד שהתפרים פשוט נפתחו.

תגובות נוספות שאני מקבל עד היום הן שאת הספר מרבים להקריא בהמשכים בתנועות-נוער ובבתי-ספר. לעומת זאת, הפיקוד העליון של הפלמ"ח קצת הסתייג ממנו וטען שהתמסרתי יותר לכתיבה על תעלולים ומתיחות, במקום לספר על קרבות והבאת מעפילים. זאת הסיבה שברבות השנים מצאתי לנכון להוסיף לספר גם סיפורי מלחמה, אך בחרתי כאלה שגם בהם שולבו קטעי ליצנות ברוח הספר המקורי.

פוצ'ו 2026

• ספר על אראלה הורביץ ז"ל, שאיירה רבים מספריך.

אראלה היתה איתי בפלמ"ח ואחר-כך, במשך ארבע שנים, בנתיב הל''ה. היא היתה הטבחית של הקיבוץ והמאיירת של עלון המשק. כשהוצאתי את ספרי הראשון היה זה טבעי שאבקש ממנה לעצב את עטיפת הספר ואחריו גם את ספרי השני – ''איה הג'ינג'ית'', שבו היא הציגה בפעם הראשונה את דמותו של המורה שמילקיהו, שהמשיכה לככב בשאר ספרי הילדים והנוער שכתבתי והפך את אראלה למאיירת מבוקשת.

• ואם באיורים עסקינן, בנך אורי ז"ל היה צייר ומאייר מוכשר מאוד וכנראה בעל חוש הומור כמוך, דבר שניתן להבחין אפילו רק על פי הדמות שלך שצייר כדוגמת "יאצק". אם לא קשה לך, נא ספר כיצד עבדתם שניכם יחד על ספרים.

אורי נולד עם עיפרון ביד לעומת עדנה, אחותו הבכורה, שנולדה עם מכונת-כתיבה. כשעליתי לגדולה ונבחרתי לוועד הבית, היא הפכה את המודעות שתליתי במעלית לעלונים של ממש, כשאורי מעטר את המדורים והכתבות באיוריו. העלונים, שנקראו בשם 'מעליתון', הגיעו ל'ידיעות אחרונות' וממנו הוזמנו השניים לראיון בגלי צה"ל. כשאורי היה תלמיד בתיכון ע"ש תלמה ילין, כתב אחד המורים ספר וביקש מאורי לאייר אותו. כשאראלה נפטרה, החליף אותה אורי בספרי הילדים שהוצאתי בהוצאת 'כתר'. אחרי שהשתחרר מהצבא החל לעסוק בהפקת סרטים מצויירים וכשחלה בסרטן הריאות (לעזאזל הסיגריות) היה בעיצומו של הכנת סרט על המגילות הגנוזות עבור מרכז המבקרים של היכל הספר במוזיאון ישראל. ביום שבו סיים את עבודתו, הלך לעולמו והקרנת הבכורה נערכה בלעדיו.

• כתוב בקצרה על הקשר שלך לחקלאות ולהתיישבות העובדת, ועל פעילותך התרבותית למענה.

אל החקלאות הגעתי כי זו היתה הרוח שנשבה אז בבית-הספר ("והמחרשה שוב פולחת בשדה"), לכן למדתי בגימנסיה במגמה החקלאית ובאוניברסיטה נרשמתי לפקולטה לחקלאות ולא ללימודי ספרות. את עבודת הגמר יזמתי כשהצעתי לפרופ' אופנהיימר לעשות עבודה על השקייה בטפטפות, עוד לפני שהמושג הזה היה קיים. יתכן שהייתי יכול להיות הראשון שהישקה הדרים בטפטפות, אלמלא התפרסמתי בו בזמן עם הספר "חבורה שכזאת" והתחלתי לכתוב ספרים.

• היית פעיל מאוד באגודת "סומליון" – סופרים ומאיירים לילדים ולנוער – ובמפגש בביתך הצעת את הרעיון להוציא לאור עיתון לקטנטנים. בזכותך יש גיליונות של "פינת הנכד", אשר אהוד בן עזר ריכז, ערך ופירסם בו יצירות של חברי "סומליון" לילדים. יצאו לאור 28 גיליונות במשך שנתיים עם יצירות של חברי האגודה. מה אתה זוכר מהפעילות של "סומליון"? מה דעתך על הכותבים עכשיו לילדים ולנוער?

מי שהרבתה לדבר על הקמת אגודת סופרי ילדים הייתה הרצליה רז. כשבאה אליי עם הרעיון הזה, לא ידעה שהתפרצה לדלת פתוחה. הפגישה הראשונה היתה בבית הקפה של היכל התרבות. אמנם הפרוטוקול של הישיבה הראשונה לא הושלם, אבל חבורת סומליון נולדה ובמשך כמה שנים פעלה ועשתה רבות בגיבוש חבורת סופרי ילדים, שבאופן רשמי לא התפרקה עד היום.

• ספר על המשפחה שהקמת – רעייתך, צאצאיך. מלבד כישרונו של אורי ז"ל בציור, יש עוד כמה מוכשרים במשפחה. נא ספר עליהם.

פוצ'ו עם ילדיו, עדנה, אורי וימי

את אשתי הכרתי לראשונה כשהבטתי מחלון בית הוריי וראיתי בבית ממול נערה העומדת מול ארון בגדים ומחפשת שמלה. מה היתה השמלה שבחרה לא ידעתי, כי היא דאגה לסגור את התריס לפני שהחליטה מה לבחור. אחרי שבועיים, כשנערכה בינינו היכרות באמצעות חברה משותפת, נודע לי שהיא שייכת לאחים מאיר שהקימו את מגדל שלום, אבל זה לא הפריע לי להציע לה לעשות ילדים משותפים, וכך באו לעולם שלושת הצאצאים שעליהם את שואלת. חוץ מהשניים שעליהם כבר דיברתי, נולד לנו בן זקונים המכונה ימי, לימים ממקימי להקת 'הבילויים', מרצה לקולנוע, מנהל מוסיקלי של מספר אמנים ומורה בבית-הספר 'רימון'.

• ועתה ל"שאלה כבקשתך", (רעיון שאתה עצמך הצעת) – מהי השאלה שהיית רוצה להישאל, ומהי תשובתך לשאלה זו.

–האם המדינה שלנו היא זאת שעליה חלמת כשנלחמת להקמתה?

בהתחלה היתה כזאת עד שבחרה בראש ממשלה הנושא את דגל השקרנות והמרמה בעזרת עדת לקקנים חסרי בושה החולמים לתפוס את מקומו. מי שמפליא אותי הוא חברי הטוב אהוד בן עזר ההגון והישר שידע לוותר על משרות שנגדו את עקרונותיו. עד היום אני מחכה לבוקר שבו יתעורר ויפקח את עיניו. (נדמה לי שגם הוא מחכה שזה יקרה לי).

פוצ'ו היקר, השאלון שלי אליך ארוך כאורך הגלות. לא קל למצות ולהקיף את פועלך ואישיותך.

תודה שהיתה לך סבלנות לענות על כל השאלות. ואגב, כל הפרויקט של ראיונות עם יוצרים נבע מהצעתך, כאשר ביקשת להכיר כותבים מוכשרים ומתמידים ב"חדשות בן עזר". ועל כך תודה.

עדינה בר-אל

בעוד כחודשיים תהינה בחירות. לפי הסקרים הנוכחיים קיים תיקו בין שני הגושים ולאף גוש לא יהיו כנראה 61 חברי כנסת, וגם אם יהיו זאת תהיה ממשלה לא יציבה. זאת בהנחה שאי אפשר יהיה לשתף את 13 חברי הכנסת הערביים, או כמה שיהיו, בין במישרין ובין בעקיפין. גם בגוש של איזנקוט, ליברמן, ככל הידוע, לא יסכים להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות מבחוץ.

בנסיבות אלה כל גוש ירצה להחזיק מן הסתם בראשות ממשלה, קרוב לוודאי שזו תהיה ממשלת רוטציה, מי יהיה הראשון, קשה לדעת, להערכתי זה יהיה נתניהו, כי לאיזנקוט אין מספיק ניסיון מדיני. גם האנגלית שלו, אינה משתווה עם האמריקאית של נתניהו. אז איך הוא יסתדר עם טיפוס כמו טראמפ, שגם אם אתה שולט באנגלית, אתה חייב להיות גאון כדי להבין אותו.

זה יהיה כנראה משהו דומה לממשלת שמיר פרס בשעתו. הבעייה היא שבכל אחד מהגושים יהיו מתנגדים שיחתרו תחת הממשלה בכדי לקצר את ימיה.

בגוש איזנקוט-בנט-ליברמן-גולן עיקר ההתנגדות תבוא מהמפלגה הדמוקרטית ובעיקר מחברי מרץ לשעבר. בגוש של נתניהו ההתנגדות תהיה מבן גביר וסמוטריץ, ואולי גם מווינטר, בגלל בעיית ועדת החקירה למחדלי ה-7 לאוקטובר. הדתיים ילכו עם כל מי שיבטיח להם חוק גיוס סביר מבחינתם. אם יתעקשו ויתקשחו, הליכוד יאלץ לוותר עליהם, די בשמחה.

אם המודל הזה לא יתפקד, תהינה בחירות חוזרות, ייתכן אפילו שלוש ויותר פעמים. לכן הדעת נותנת שחייבים למנוע זאת. לא בגלל המחלוקות אלא בגלל האויבים שעל גבולותינו, שלא רואים כל הבדל בין הגושים. מבחינתם הפתרון הוא לא פנימי, אלא חיצוני, כלומר חיסול היישות הציונית והשמדתה.

נשאלת השאלה מה יהיו קווי היסוד של ממשלה כזאת. ובכן גם כאן יהיו חייבים בפשרות. היות והליכוד מצטייר כמעוניין בעיקר בנושאי החוץ והביטחון, קרוב לוודאי שנתניהו יחזיק אישית או מפלגתית בתיקי החוץ והביטחון. אולי נתניהו יהיה שר ביטחון וסער שר חוץ. החוץ והביטחון חייבים להיות בידי אחד מהגושים, אחרת זאת תהיה ממשלת שיתוק.

פיצול תיקי הביטחון והחוץ, יזכיר את המחלוקות הקשות שהיו בין בן גוריון לשרת, וזאת למרות ששניהם היו מאותה מפלגה – מפא"י. כי לכל אחד היתה אג'נדה אחרת. בן גוריון דגל בפתרון צבאי. שרת דגל, מחמת אופיו, בפיתרון מדיני. את התיקים של אוצר, כלכלה, תחבורה, חינוך יהיה צורך לתת לגוש השני. אולי גם את תיקי הביטחון הפנים והמשפטים. בניגוד למשוער, עיקר הבעיות של ישראל יהיו דווקא בהתמודדות עם הקשיים החברתיים והכלכליים. כלומר איך לייצר מוטיבציה לצעירים המוכשרים שלה, לא לנטוש את המדינה ולהמשיך בפיתוחה ושגשוגה.

למרות הכול, לא מן הנמנע שממשלה כזאת תוכל גם לשמור על מעמדנו המדיני והביטחוני וגם לשפר את בעיות החברה והכלכלה, שלא פחות מציקים.

לכן, כל צד, אם ידע להבליג ולוותר במקצת, רק ירוויח. במיוחד תרוויח המדינה והציבור הנושא בעול. חייבים לעשות כל מאמץ לשכנע ישראלים מתוסכלים לחזור ארצה ולשרת במילואים, עם כל הקושי הכרוך בכך. הבריחה לסיר הבשר המערבי, שמעודד ישראלים מוכשרים להגר לשם, הוא לא יותר ממלכודת דבש.

במיוחד חמורה התופעה של ההגירה לגרמניה. המהגרים הישראלים מנסים להתעלם מהאנטישמיות הרוחשת שם תחת הקרקע ומהתעצמותה של "אלטרנטיבה למען גרמניה", שהיא מפלגה ניאו נאצית במהותה.

לעומת זאת, מבחינת האנטישמים, אין הבדל בין ישראלים ליהודים מקומיים. הם ירדפו כל אחד בתורו, בלי כל הבדל. לדעתי, זו רק שאלה של זמן והישראלים, מחפשי איכות החיים, ימלטו כל עוד אפשר מהמקומות האלה. רובם יאלצו לחזור ארצה.

לכן, עכשיו נותר לשפר כאן את המצב ולהחזיר כמה שיותר ישראלים ארצה, בעוד מועד ולא תחת רדיפות. זה אומר ביצוע רפורמות נרחבות והשקעה רבתי, למרות העול הביטחוני, בחינוך ובביטחון פנימי. הממשלה החדשה תצטרך להקדיש מאמצים לחיסול הפרוטקשן ובעיקר הפשיעה במגזר הערבי. יהיה צורך לאסוף את כל הנשק הלא חוקי ולהטיל עונשים כבדים על כל העבריינים למיניהם.

להזכיר לאלה ששכחו, יהדות גרמניה לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היתה העילית של החברה הגרמנית. זו היתה יהדות משכילה, ומבוססת. זה לא הועיל לה. היטלר הגיע והסוף ידוע.

לכן, צריך לגלות מספיק תבונה ואחריות, להבין את גבולות הכוח ולשבת ביחד ולחשוב איך לשקם את המדינה ואיך להכין אותה לקליטה של מיליוני יהודים שיאלצו להימלט מהמערב, למרות שאיש לא מאמין שזה יקרה. הכתובת כבר רשומה על הקיר. לכן, ממשלת אחדות היא כורח המציאות. איש לא אוהב את הרעיון, אלא שהמצב מחייב להחליף דיסקט.

יצחק הילמן

המכונאי הראשי ישב זחוח בחדר המכונות, מטה את גוו הרחב לאחור, מביט לפה, מסתכל לשם, רואה את האופק, וחיוך גדול מכסה את פניו העגולות.

עיניו סורקות בחדווה את המכונות הממלאות את החלל. עוד רגע יפעיל אחת מהן, אחת המכונות האהובות והשימושיות ביותר. עוד רגע קט, וטרטור עמום, שיתעצם בהתאם לוויסות מתוכנן ומתוזמן, ימלא את החלל וישתלט על החדר אפוף המסתורין.

המכונאי הראשי קימט לפתע את מצחו הרחב, גירד בפדחתו, הניח את ידו השמאלית על לבו. איזו מכונה יפעיל היום? התלבטות מורכבת, מאתגרת.

ידו הגרומה נשלחה למתג ההפעלה של מכונת ההסתה, עברה מיד למתג הפעלת מכונת השנאה והארס המזוקק. ההתלבטות גדולה. מכונות התעמולה ועלילות הדם כמו מחייכות אליו.

ידו הגרומה לחצה על המתג, היום, יום מכונת עלילת הדם.

המכונאי הראשי הדליק מקטרת, לגם מספל הקפה המהביל והדליק את מכשיר הרדיו. מולו פעלו רשתות הטלוויזיה בשלל הערוצים, עכשיו הזמן ליהנות.

הרצים יצאו דחופים, והרצות הפליטו אנחה, הרימו גבה, הנידו ראש, מעניקות חירות לשערן להתבדר לכל עבר, הפנים שניבטו מהמרקע ניבאו רעות.

המגישה הסדירה את נשימותיה, לחייה סמוקות, פיה קפוץ, ופתחה: "חשיפה מטלטלת. זעזוע בישראל. הלם ותדהמה. פרשה ביטחונית שלא הייתה כמותה בעשורים האחרונים."

החרה החזיק אחריה פרשן חמור סבר, בעל פני יודע כל: "מאז קום המדינה, פרשה שלא נודעה כמותה. מאז בריאת העולם. הפרשה המזעזעת שאינה מותירה ספק."

גנרל מדושן עונג, מדבר בביטחון מוחלט של מי שצפה מראש ומנע את טבח שבת שמחת תורה: "האיש סכנה למדינה. סכנה ליהודים בעולם. סכנה לאנושות."

פוליטיקאי שעבר במסדרונות הכנסת, והחותם היחיד שהותיר אחריו היה שובל של כלום עטוף בשום דבר וצלופן של אוויר חם, הסדיר את העניבה על צוואר הברבור שלו, הניף את ידיו בדרמטיות, וזרזיף של קצף לבן עלה בזווית פיו כשפתח אותו וליהג: "תם עידן. מהבגידה הזאת הוא כבר לא יוכל להיחלץ. תם עידן."

המכונאי הראשי חייך, מכונת עלילת הדם פועלת כמתוכנן, המכונות התאומות מהדהדות את העלילה, העלילה הפכה לעובדה יצוקה בבזלת, לאמת יצוקה בפלדה. היא משתלטת על סדר היום, מובילה את השיח. האולפנים בבהלה, הפרשנים בטרפת, המגישים מאמינים בכל ליבם שהשקר הוא אמת, שהחושך הוא אור, שהטמא טהור, שהאסור מותר.

ליקוי המאורות, השיכנוע העצמי מוחלט, ההטמעה מוחלטת, המכונאי הראשי שלח את ידו הגרומה אל מכשיר הסלולרי הרוטט.

"נו, תפס חזק? הפעם נצליח להוביל אותו מהבמה הציבורית, נאחז בציציות ראשו, בראש מושפל, הישר אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה."

מהעבר השני נשמע צחוק גדול, מהדהד, בטוח בעצמו. "תגביר. תגביר, תפעיל את כל המכונות בבת אחת. את מכונות ההסתה, השנאה, הארס המזוקק, עלילות הדם, הכזב והרמייה. בכל העוצמות. בכל הכוח. בכל מה שעומד לרשותך, תגביר!"

וכך עוד עלילת דם נמוגה, נגוזה, התאדתה, ירדה אל תהומות הנשייה , בדיוק כמו כל העלילות המופרכות, הכוזבות והמופקרות, ואין מי שנדרש לתת את הדין, ואין מי שלוקח אחריות, ואין מי שמשפיל מבט ומבקש סליחה.

אחרי שכתבו עלילת דם נוספת במסכת העלילות הנרקחות במוחם המעוות והחולה של חלק מהמופקרים וחסרי האחריות, אחרי שבספריית הכזבים שהקימו בשנים האחרונות הציבו את כרך כ״ד, דף תתרנ״ג, עמוד ב׳ – נשען המכונאי הראשי לאחור, הותיר את מכונת השנאה על מצב אוטומטי, ויצא לזעוק בגרון ניחר, בקצב קצוב ומתוזמן: " מכונות הרעל! מכונות הרעל!"

והאירוניה? היא קפצה ראש מהאוורסט.

אפשר לעצור את מכונות השנאה והאיבה, אפשר להחשיך את חדר המכונות, אפשר לזרוק את מפתח חדר המכונות לתהומות – אפשר ובידינו הדבר, בבחירות הקרובות צריכים להציב מול מפעל ייצור מכונות השנאה והתעמולה, מכונות אחרות, מכונות של חיבור ואהבה, לכידות וחוסן, מכונות של היחד היהודי הישראלי, מכונות של אהבת הארץ, אהבת המדינה, מכונות של תקווה , מכונות של ממלכתיות וכבוד, צריך לבחור נכון, לבחור במי שאוהבים את מדינת ישראל ללא תנאים, שאוהבים את צבאה ללא תנאים, שרואים גם בבר הפלוגתא הגדול ביותר אח ולא אוייב, עכשיו זמן תיקון.

הם עושים הכול כדי להשמיע את קול ההתנגדות, קול הזעם, קול השנאה והאיבה, קול ההתנגדות.

הם פועלים בגלוי ובסמוי, במחשכים ובמנהרות, בתקשורת העולמית, בקמפיינים של השפעה, בזריעת דיסאינפורמציה, ביצירת דמון, בקיבוע דה לגיטימציה.

הם זורעים אימה, מציירים פחד, מפיצים איומים, מהדהדים תרחישים, בוראים דמות של מפלצת חסרת עכבות, דמות המאיימת על שלום העולם, תמנון רב זרועות המעורר מדנים, השש אליי מלחמות, הצמא לנקם, המתענג על מראה דם ברחובות.

הם, אנשי המוסר והליברליות, אנשי הדמוקרטיה, אנשי החירות והצדק, המצפון והמצפן – מונעים מאינטרסים, מערכים, מעמדות, מתפיסות עולם שונות ומשונות ובהם: רג'פ טאיפ ארדואן, אבו מאזן, מוג'תבא חמינאי, תמים בן חמאד אל ת'אני, עבדאללה השני, עבד אל פתח א-סיסי, מוחמד בן סלמאן, מוחמד בן זאיד, הילארי קלינטון, עמנואל מקרון, קיר סטארמר, פרידריך מרץ, זוהראן ממדני, פדרו סנצ'ס, יונס גר סטורה, מיכאל מרטין, ברק חוסיין אובמה והרשימה ארוכה, אלה הם הפועלים, כל אחד בדרכו, להביא לסיום כהונתו של האיש הזה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

בל נטעה, חלק מהשמות שהוזכרו לעיל הינם מבקרים חריפים וחלקם אנטישמיים מובהקים ובהם מכחיש שואה, אשר ההפרדה המלאכותית שהם יוצרים למראית עין, בין ראש הממשלה לבין מדינת ישראל, הינה כסות עיניים.

איבתם נובעת מעמידתו הנחרצת והעיקשת נגד המסורת העולמית שיהודים ראויים להערכה רק כשהם על המוקד או בדרכם לתחנה סופית , מובלים חסרי מגן, חסרי מדינה – כצאן לטבח.

אלה אותן דמויות אשר ביום טבח שבת שמחת תורה ביכו דרך העיניים את העם היהודי, ולמחרת כבר ניגבו את דמעות התנין והאשימו את הקורבן.

אותם שהטילו אמברגו במלחמת התקומה, שעסקו בגינויים באו"ם, שפירסמו עלילות דם נגד חיילי צה"ל ומפקדיו, מ"אלימות המתנחלים" דרך "הרעבה " ועד חיילי צה"ל מבצעים רצח עם.

עלילות כזב שגררו את ההנהגה הצבאית והמדינית לבית המשפט לחוסר צדק בהאג, ששכחו מהר מאוד את הטבח, האונס, הרצח, השריפה, החטופים, הביזה– של חללי טבח שבת שמחת תורה.

אלה אותם התובעים ממדינת ישראל להכריז על התאבדותה בהקמת מדינת אוייב בליבה, ניסוי שנעשה לפני 33 שנים, המכונה הסכם אוסלו, הסכם שהוביל לגירוש אלפי יהודים מביתם, הרס מרכז חייהם, עקירת קברי יהודים, אוטובוסים מתפוצצים על נוסעיהם , מסעדות המתפוצצות על סועדיהם, הסכם שאת שיאו ותוצאותיו חווינו בטבח הנורא.

כאשר גלריה של מנהיגים בעבר ובהווה נלחמת, בכל הכלים העומדים לרשותה, הקונבנציונליים ואלה שאינם קונבנציונליים, בעיצומה של מערכת בחירות, בראש ממשלת ישראל – ראוי ונכון לעצור לרגע, להתבונן פנימה, לא מתוך הפוזיציה שהשתלטה על השיח היהודי- ישראלי , אלא מתוך אחריות לאומית.

לגיטימי לבקר את התנהלותו של ראש הממשלה וממשלתו, לגיטימי לתבוע תשובות, לגיטימי להחליפו בבחירות דמוקרטיות, לא לגיטימי לבצע דמוניזציה שיטתית, ישירות ובאמצעות סוכני כאוס וסוכני השפעה נגד ראש ממשלת ישראל.

השותפים לחבורה זו במדינת ישראל הם ראשי ממשלה לשעבר, חלק מהגנרלים, חלק מראשי מערכת המשפט והתקשורת, האקדמיה, העמותות והאירגונים הממומנים.

לעיתים, לאסוננו, בהם המתדלקים את אש השנאה, ביודעין או שלא ביודעין.

לעומת המופקרים וחסרי האחריות, ברור כי המועמדים בבחירות הבאות עלינו לטובה להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו – גדי אייזנקוט, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, חייבים לקרוא נכונה את המציאות.

גדי, אביגדור ונפתלי חייבים להביט למציאות בעיניים, להרים את הראש מהפוזיציה ולזהות את הסכנות הרובצות לפתחה של מדינת ישראל.

ההחלטה האחראית המתבקשת היא איחוד כוחות, הצהרה על הפסקת החרם החד צדדי נגד ראש הממשלה, והבטחה כי יום לאחר הבחירות יקימו ממשלה לאומית רחבה, ממשלה אשר תעמוד מול האתגרים הנכונים למדינת ישראל.

ישראל לפני הכול אינה סיסמת בחירות כי אם צו השעה.

וסליחה מהלוקים בעיוורון מוחלט

ימי הסליחות, ימי הכפרה, ימי החמלה, ימי התוגה והשמחה, ימי הזיכרון והגעגוע, ימים הכותבים עצמם בלוח השנה ההיסטורי של עם הנצח.

בעמוד הפותח את הפרק המזהיר בהיסטוריה עתיקת היומין של העם היהודי ניצבת הסליחה הגדולה מהאזרחים והאזרחיות, החיילות והחיילים, ההורים, המשפחות, החברים והחברות שנטבחו ונרצחו, שנשרפו ונשחטו, שנאנסו ונחטפו, על ידי אנשי התועבה.

סליחה על שההנהגה הצבאית וההנהגה המדינית נעלמה בשעות הזוועה והאימה להציל ישראל מיד צר, שהפקירה את הערים, היישובים, הקיבוצים, לאנשי התועבה.

סליחה מהלוחמים, אריות האומה, אשר הסתערו להציל ולהשיב כבוד ישראל ולא שבו, סליחה מההורים שניצבו אל מול ארונות אהוביהם ודיברו עוז ועוצמה, דיברו גבורה ואהבת ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל.

סליחה מהפצועים בגוף ובנפש אשר שבו משדות המערכה, נושאים על גופם וליבם את מוראות המלחמה המתמודדים בגבורה עילאית בכל יום, בכל שעה, בכל רגע עם מכאוביהם וייסוריהם.

סליחה מהגולים בתוך עמם, בתוך ביתם, אשר נדדו וצרורות חייהם ארוזים בידיהם, חיים ארוזים בתיק ובמזוודה, נודדים מבית משפחה, חברים, מלון, עד שיקום בתיהם החרבים.

סליחה שמיום התבוסה, מיום החורבן, מיום השק ואפר שהוצע לעם היהודי, יום הייאוש והצער, ניער מעליו העם היהודי את אדרת החרפה ועטה את אדרת הגבורה, העוז והאמונה.

ומאז, יום הסופה והסער הנורא, ההיסטוריה היהודית-ישראלית כותבת עצמה מחדש, כותבת על ניצחונות, הכרעות, ייסורי המלחמה, כאב האובדן, פצעי היגון, ומאז יום התבוסה משנה את פני ההיסטוריה.

סליחה, סליחה שניצחנו במלחמת התקומה בלבנון, בעזה, ביהודה ושומרון, בתימן, בעיראק, בסוריה, באיראן, סליחה שהתיקון הגדול נמשך במלוא עוזו.

סליחה שהשמדנו את צמרת הרוע האנושית במדינות מבקשי רעתה של מדינת היהודים, מעז אדין אל חדאד, דרך עלי שמחני, עלי חמינאי, מרואן עיסא, יחיא סינוואר, מוחמד סינואר, אברהים ראיסי, מוחמד כאפור, איברהים עקיל, מוחמד עודא, עלי לאריג'אני, אסמעיל הנייה, פואד שוכר מוחמד דף – ועד חסן נסראללה, והרשימה ארוכה ומותירה את העולם טוב יותר, בטוח יותר.

סליחה שהסרנו את הסכנה מגבולות מדינת ישראל, סליחה שלמרות ליקויי המאורות והעיוורון הנורא של חלק מהחברה בישראל – אריות האומה וגיבורי ישראל ממשיכים לבצר את הביטחון והחוסן הלאומי.

סליחה שכל החטופים, החללים והחיים, שבו לחיק אוהביהם, סליחה שנעדרים ממלחמות ישראל הקודמות הושבו לקבר ישראל, סליחה שכנגד כל הסיכויים, כנגד כל האשמות השווא, הקונספירציות ועלילות הדם, הפרק המדמם של השבת כל החטופים הגיע לסיומו תוך שמערכת כל הנכסים הביטחוניים של מדינת ישראל[?].

סליחה שמאות אלפי אזרחים הניחו את מקל הנדודים והחלו שבים לבתיהם בגבולות הצפון המשתקם ופורח, והדרום המשגשג הקולט משפחות חדשות, סליחה מהגיבורים ששבו כדי לבנות בית ולטעת עץ.

סליחה שהרוח הישראלית ניעורה במלוא עוזה, במלוא יופייה, במלא והדרה, רוח ההקרבה, הנתינה, המסירות, רוח ה-יחד אשר העיפה לכל עבר את רוח הפירוד, רוח השנאה, רוח הפילוג לשוליים המקום הראוי להם.

סליחה שלמרות נבחרי ציבור בעבר, בהווה ולעתיד, אשר פעלו באופן עקבי, שיטתי וקיצוני, להתנגד לניצחון, להכרעה, לשרטוט מחדש את גבולות מדינת העם היהודי.

נבחרי הציבור שהתנגדו להמשך קיום המערכה, שתבעו לעצור כבר בימיה הראשונים של מלחמת התקומה ולהותיר את הגבולות מופקרים, עם ארכי טובחים, רבי מחבלים, אדריכלי תוכנית ההשמדה היהודית, תכנון הפתרון הסופי הבאה של העם היהודי.

סליחה שפגענו אנושות בתוכנית הטילים ובגרעין האיראני, שפגענו אנושות, בעזרת ידידים מרחבי העולם, גלויים וסמויים, הבטחנו שלעולם לא יהיה למבקשי השמדת העם היהודי, גרעין.

סליחה שהשיח הצבאי והמדיני שינה אופיו, לא עוד הגנה כי אם יוזמה והתקפה, עיין ערך התהליכים המתרחשים בחבלי מולדת, בשבילים בהם פסעו אבות האומה, ובדרכים אותן חצבו אימהות האומה ביהודה ושומרון.

סליחה, שקול ילדים יהודיים שוב נשמע בצפון השומרון ושלושים ושלוש שנים אחרי הגירוש, שבו בנים לגבולם.

סליחה שלמרות השנים המורכבות והמאתגרות, עשרות אלפי יהודים עזבו את סיר הבשר במדינות העולם ובחרו לעלות לארץ חמדת אבות.

סליחה שלמרות עלות המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל, הכלכלה הישראלית איתנה, ונחשבת בעולם כנס גלוי נגד הטבע, כנגד כל הסיכויים.

סליחה שלמרות ההתעקשות של מיעוט הלוקה בעיוורון מוחלט לא לראות את ההישגים האדירים, את הניסים הגלויים, את הניצחונות המזהירים, במדד האושר העולמי, גם בשנות המלחמה מדינת ישראל נמצאת בשורה הראשונה בעולם.

סליחה ממי שראו שחורות, ממי שניבאו וייחלו לירידה מהארץ, לקריסת ההיי טק, לפירוק החברה הישראלית, לפגיעה אנושה בחוסן הלאומי ובלכידות החברתית, בהתפוררות מדינת ישראל והפיכתה למדינת כל אזרחיה, סליחה. סליחה שממש ברגעים אלה נכתבים בספר דברי הימים היהודי דפים היסטוריים של ניצחון. מדינת ישראל, אזרחיה, אוהביה וגיבוריה ניצבים איתן מול ברוחות הרעות ומייצרים רוחות של תקווה, של עתיד, של ניצחון ועוז. ההיסטוריה תכריע מה יישאר מהזיכרון היהודי והישראלי מהימים ההיסטוריים האלה.

עמנואל בן סבו

פרק רביעי

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול

כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז'ינסקי.

האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.

אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: "בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!"] ואומרת: "אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!" – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב"נגריית הירקון" ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברא-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.

"אמא! אמאל'ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!" היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.

כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.

אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אמא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.

אברשקה פוגאצ'וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:

"יה חי-לי-לי עמלי-לי!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!

עורו אחיי אל תנומו

לעבודתכם אנא קומו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!...

רק העבודה כל חיינו

מכל צרה תוציאנו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!..."

ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג'ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.

המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת "קרח הירקון". אמא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: "תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!"

בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.

מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. "אסקימו! גלידה!" – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.

אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.

סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.

עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.

"כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון," דברי דודי ההולל אלכס, "נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכול התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ'וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס."

לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו "לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!") – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של "סינמה ירקון", היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ'וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ'רלי צ'פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה-20.

הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: "טאוויל והאביל פי ראסו כליל!" – גבוה וטיפש על כל הראש!

יום אחד עברה סרח פוגאצ'וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.

אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.

הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.

"היא משתינה, בחיי, היא משתינה..." כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.

לימים, כשסרח גוב נבחרה ל"נערת ישראל" ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה ("התחת של המדינה") ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.

המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכשלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו'ב המשתינה בחול.

כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של "מכבי הירקון" בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמבלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.

דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: "לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.") – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.

כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.

כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: "אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכול ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על..."

וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.

אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפייה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.

מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות'מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.

אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.

בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.

אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.

"סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."

"בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."

היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.

הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.

אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.

הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.

איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.

ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.

רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.

תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.

רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"

"ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."

"יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* אהוד היקר, בפרוס השנה החדשה, אני מאחל לך מכל הלב שנה נפלאה, בריאה ופורייה.

השנה הזו, שבה חגגת 90, היא ציון דרך מרגש מאין כמוהו. קשה שלא להביט בהשתאות על מרצך הבלתי נדלה, על עשרות הספרים שכתבת ועל "חדשות בן עזר" – שממשיך להגיע אלינו באדיקות ומביא עימו תרבות, שירה, היסטוריה ופולמוס מרתק.

תודה לך על הלהט, על שימור המורשת הארצישראלית ועל הבית הספרותי החם שאתה בונה עבור כולנו כבר עשרות שנים.

אני מאחל לך שנה של בריאות טובה, שקט נפשי, חיוניות והרבה רגעים של נחת לצד המשפחה והחברים. שהמעיין היצירתי שלך ימשיך לנבוע, ושנמשיך ליהנות מפועלך ומכתיבתך עוד שנים ארוכות.

שנה טובה ומאושרת!

באהבה ובהערכה רבה,

בן-ציון יהושע

* עדינה בר-אל הפתיעה את הקוראים עם מכתב מפורט של יפה ברלוביץ על קורות אבותיה ועל קורות חייה. יפה ברלוביץ מספרת שהיתה בידידות עם רפי לביא, כשהייתי מורה בבי"ס תיכון, היה רפי לביא חבר בחדר המורים, ולימד אמנות. פעם פגשתי אותו בשירותים, וכשהוא עמד והשתחרר, הוא פלט: "זה הרגע הטוב היחיד שלי היום." הזרם האמנותי שהוא הביא לעולם הוא "אינפנטיליזם", כלומר, לצייר כמו תינוקות. מה לעשות – אני מעדיף את האימפרסיוניסטים.

אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה שלי על "בובאר ופקושה" מאת גוסטב פלובר.

שנה טובה לך, ולכל מי שאתה אוהב,

משה גרנות

* אהוד יקר, מאחלת לך ולרעייתך שנה טובה ומתוקה עם בריאות טובה עם שגרת חיים מבורכת. עם אריכות ימים איכותית בכל חושיך המחודדים להפליא.

תמשיך לערוך את עיתונך הנהדר לשמחת קוראיך. תמשיך להיות רענן ומקורי באישיותיך ודעותיך  ותשמור על אופטימיות. מאחלת הצלחה בבחירות לשביעות רצוננו.

תקופה ארוכה לא יצא לי לקרוא את העיתון מסיבות שונות אבל תמיד שמחתי לקבלו בתיבת האימייל.

אורי הייטנר ממשיך לעצבן אותי וככל שהוא מפרסם בעיתונך כך הרתיעה שלי הגוברת  אליו  נהפכת לבחילה ממש. ממש בא לי להקיא ממנו. ולמזלו כך פוחתת המוטיבציה שלי להגיב לדברי הגועל שלו, כי הוא לא פולמוסן אלא תועמלן דמגוגי. אני רואה בו מעין אינקוויזיטור מטפורי, בדיוק דמות מואנשת ומובהקת  מהאליטה שתוארה במאמר החכם והמאיר של בנדה בגיליונך האחרון, ומייצג איזה מין ימין לאומי  סטרילי היגייני שכלתני נטול ניואנסים וכוחני של איש אחד אולי עם  עוד קומץ אנשים בסביבתו. בדיוק כמו הנסיכים לשעבר בליכוד שפרשו ממנו אחד אחד כאשר נחלש כוחם ונהפכו  ללא רלוונטים  והיום מנצלים את הילת עברם כדי לשכנע שהם הימין האמיתי השורשי [רק הם השורש] ופוזלים למפלגות ימין חדשות ומפוקפקות.

סליחה על המתקפה ממילא אף אחד מקוראיך לא רואה. פשוט הסלידה שלי מאורי הייטנר מדברת מגרוני.

תמיד באהבה לך אהוד ובאיחולים מהלב,

שנה טובה ונהדרת,

חוה ליבוביץ

* הפרק האחרון שהעלית הסתיים במשפט שהיה מוכר רק לבני גילי (80) וכבר שנים שלא שמעתי אותו. וזה הזכיר לי סיפור "מזעזע" קרה בילדותי. אני התגוררתי ועדין גר בשכונה שהיתה מורכבת בעיקר מיהודים שורדי שואה. היה אצלנו סנדלר  והיה לו בן בשם ישראל שלמד שנה מתחתיי בבית הספר הכפרי. אני הייתי בן 9 לערך ואז שומו שמים שמעתי שישראל בודיק שיחק עם השכנה שלי בשם טרי והיא הראתה לו את מה שיש לה בין הרגלים והוא הראה לה ואפילו זרק לחביונה קצת חול, ועוד מעשים שלא יעשו. ואז החלטתי שחייבים לארגן משלחת ולספר לאבא של ישראל מה הוא עשה לטרי. וכך יצאנו בסערה כמה ילדים ואני בראשם ורצנו  נרגשים לבית של ישראל לדווח לאביו על מעשה הכיעור  שישראל עשה.  מתנשפים ומזיעים נכנסנו לבית הסנדלר ואני נרגש אומר לו "מר בודיק אתה יודע מה ישראל עשה אתמול לטרי?" אני זוכר אותו מחייך עם שן זהב אחת, והוא שואל "מה הוא עשה?" ואז אני אומר לו: "ישראל דפק את טרי עד העצם," כשאני מדגים עם היד כלפי מטה.

הסנדלר חייך, הסתכל עליי ושאל "מה הוא עשה?"

ואני  וגם חבריי שהיו מאחור אומרים לו : "הוא דפק את טרי עד העצם."

לא היה לי אז כל מושג מה זה דפק, ובטח לא ידעתי מה זה דפק עד העצם, אבל הביטוי היה כנראה שגור בשפת הילדים.

אני הייתי בטוח שהוא יכעס על ישראל ויעניש אותו בחומרה, אבל הוא רק צחק ואמר "שוין שוין עד העצם," ושלח אותנו חזרה לבית הספר.

תודה לך שהחזרת אותי בסיפורך לימי ילדותי התמימים. ותאמין לי עד היום לא מצאתי את העצם הזו.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

*

ארכיון הגיליונות המלא של "חדשות בן עזר"

מחפשים מאמר ישן? רוצים לקרוא גיליונות קודמים?

אתר האינטרנט החדש "חדשות בן עזר במרשתת" של אלי ארגון

https://EliArgon.com

מאפשר לכם גישה נוחה, מהירה ומותאמת לנייד לכל הגיליונות שפורסמו מאז פברואר 2005 ועד היום.

1. ללא רישום: קריאה חופשית של כל הגיליונות ודפדוף בתוכן העניינים של המאמרים. העתקת קישור לכל מאמר ושיתופו לקוראים נוספים.

2. עם רישום (חינם): אפשרויות חיפוש מתקדמות לפי שם כותב/מחבר.

היכנסו עכשיו, קראו ושתפו עם חברים: https://hbe.mifgash.com

נשמח לקבל את תגובותיכם והצעותיכם.

*

אהוד: הלחץ של איראן על ארה"ב בסגירת מצר הורמוז – הוא למעשה חלק מהמלכודת המתגלגלת שמכינים טראמפ ונתניהו, המחכים בסבלנות ובעצה-אחת לסוף הקיץ הלוהט – שיביא על איראן את ההתפוררות מבית והכניעה המוחלטת!

[אנחנו חוזרים על הערכת המצב הזו כבר כמה חודשים!]

אהוד שלום,

לדעתי אתה צודק, ובסוף אוגוסט, תבוא המלחמה האמיתית באיראן.

רוני

אהוד: או שאפילו לא תבוא כי הם ייכנעו לנוכח ארבעים מעלות חום ומחסור במים, חשמל ומשכורות למנוולים.

ואולי ההתפוררות תתרחש בבת אחת – מגדל הקלפים יקרוס מחר!?

[אהוד: אנחנו כבר בספטמבר והמגדל טרם קרס!]

**

ג'וחא: גורל דובאי – מגדל בבל!

* *

ג'וחא: אתם לא מכירים את טראמפ. הוא עובד עליכם ועל האיראנים – בפטפוטי התקשורת. חכו עד סוף הקיץ ותראו כיצד איראן מתפוררת בלי מים וחשמל!

* *

אהוד

עכשיו שמלאו לי 90

עכשיו שמלאו לי 90

אני מרגיש כאילו

כבר מתי וחזרתי

על מצבתי תכתבו:

פ"נ הסופר

אהוד בן עזר

נכדו של יהודה ראב

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!