* ולד מת – הסכם אוסלו לא נרצח ולא נפטר. הוא נולד מת. הוא נולד מת, כיוון שבמהותו לא היה לו כל סיכוי להצליח, בשל ניגוד העניינים המוחלט בין שני הצדדים.
רבין ראה בהסכם אוסלו צעד בדרך לשלום. ערפאת ראה בהסכם אוסלו צעד בדרך להשמדת ישראל.
לשלום יש צורך בשני צדדים. למלחמה די בצד אחד. כאשר צד אחד חותם על הסכם כדי לקדם את השלום והצד השני כשלב במלחמה, התוצאה הבלתי נמנעת היא מלחמה.
שלום עושים עם אויבים, אך שלום אפשרי אם האויבים רוצים בשלום. עם אויב החפץ בהשמדתך לא ייכון שלום.
* אש"ף שטחים – בשנים שקדמו לחזרתו לשלטון ובחודשים הראשונים לאחר הקמת ממשלתו, נהג רבין להבחין בין מה שהגדיר "אש"ף תוניס", שאיתו אין לנהל מו"מ, לבין "אש"ף שטחים", שהוא פרטנר להסכם.
מהות ההגדרה הזאת היתה התנגדותו הנחרצת לאש"ף ותמיכתו באוטונומיה לפלשתינאים ביו"ש. נאמר לו על כך, שגם אותם פלשתינאים הינם אנשי אש"ף, ומכאן ההגדרה. הוא רוצה להגיע להסדר שיפתור את בעייתם של הפלשתינאים ביו"ש, יביא להפרדה בינם לבינינו ויפסיק את שליטתנו בהם. הוא סירב בשום אופן להסדר עם אש"ף, המגלם את הלאומיות הפלשתינאית כולה וליבתה – דרישת "זכות" השיבה, שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים.
רבין האמין במו"מ עם המשלחת הירדנית-פלשתינאית, שהחל בוועידת מדריד עוד בתקופת ממשלת שמיר, כשנציג ישראל במו"מ היה אליקים רובינשטיין, לימים היועמ"ש והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון.
אבל רבין נגרר אחרי פרס, שנגרר אחרי ביילין ואנשיו, שחתרו תחת ראש הממשלה, ומאחורי גבו ניהלו מו"מ חלופי עם נציגי ערפאת. עצם קיומו של מו"מ כזה הפך לבלתי אפשרי את הצלחת המו"מ עם המשלחת הירדנית-פלשתינאית.
אין בהצגת העובדות הללו כדי להסיר כהוא זה מאחריותו של רבין, מרגע שלא עצר את המהלך. הוא הראש – הוא האחראי על הסכם אוסלו שעליו חתם. גם אם חתם בקרקורי בטן ובסלידה עמוקה מהפרטנר, שאותה לא הצליח להסתיר אפילו בטקס החתימה – החתימה היא שלו והאחריות היא עליו. רבין, להבדיל מנתניהו, לא נהג להסתתר בפחדנות מאחורי אחרים, אלא לקח אחריות על מעשיו ועל תוצאותיהם.
אילו רבין עצר את המהלך של ביילין ופרס והמו"מ עם "אש"ף שטחים" היה עולה יפה, והסכם נוסח אוסלו היה נחתם עימם, היו נחסכים מאיתנו נהרות הדם שבין אוסלו ל-7 באוקטובר, ועם הרשות הפלשתינאית ההיא ניתן היה לרקום יחסי שלום.
אבל הסכם אוסלו לא נחתם עם "אש"ף שטחים" אלא עם "אש"ף תוניס", ובעקבותיו הגיעו לארץ ישראל ערפאת, צמרת אש"ף וכ-60,000 מחבלים, והשאר יסופר בבתי הקברות בכל רחבי הארץ.
* נזק בוגדני – נז"א (נזק אגבי) הוא סרט ישראלי אוטואנטישמי "תיעודי" של יובל אברהם ורחל שור, המעליל עלילת דם על ישראל, כאילו ביצעה רצח עם בעזה. לטענתם, המידע מסתמך על ראיונות עם חיילים ביחידה 8200.
יכול להיות שהשניים ביימו את ה"עדויות" והמרואיינים אינם באמת אנשי 8200. ואם המעלילים הם אנשי 8200, שמדינת ישראל משקיעה הון רב בהכשרה של כל אחד ואחת מהם, ושירותם פותח להם את הדלתות להיי-טק ולהתעשרות, הרי שהם אינם שונים, מבחינה מוסרית, מחיילים קרביים שבאמצע ההסתערות יורים במזיד בגב של חבריהם.
הסרט האוטואנטישמי זכה בפרס השופטים בפסטיבל הסרטים בוונציה. שני הבוגדים הללו מוכרים את עמם והיו מוכרים גם את אימא שלהם בשביל פרס יוקרתי ומחיאות כפיים. הם הזרוע הקולנועית של טבח 7 באוקטובר. לאיזה שפל מוסרי מסוגלים להגיע בני אדם עלובי נפש.
* יום תרועה – 25 דקות הריע האספסוף לשבעה באוקטובר.
* פצצות מתקתקות – אם המרואיינים לסרט עלילת הדם נז"א, או חלקם, אינם שחקנים ומתחזים אלא חיילים ב-8200, הרי שביחידה הרגישה והחשובה הזאת נמצאים בוגדים, שמטרתם היא פגיעה במדינת ישראל. יש לנקוט בכל האמצעים כדי להגיע אליהם ולטהר את היחידה מהנגע. זו משימה דחופה כי מדובר הפצצות מתקתקות.
והיה מחנך טהור.
* הנזק האגבי בדרזדן – אריה גולן סיפר במונולוג שלו ביומן הבוקר ברשת ב', על מתקפת בעלות הברית על דרזדן במלחמת העולם השנייה. הוא הזכיר לקהל שהריע בוונציה, שמדינתם, איטליה, הייתה בעלת הברית של גרמניה, ושצריך היה לנצח את גרמניה בכל מחיר, ולכן הפצצת דרזדן היתה מוצדקת.
מה הבעיה בטיעון שלו? שאין המשל דומה לנמשל. האופן שבו ישראל לוחמת בממשיכי דרכם של הנאצים רחוקה מאוד מדרזדן.
המונח "נזק אגבי" לא היה קיים בדרזדן. המונח הזה נעוץ בהבחנה בין מחבלים לאזרחים, על מנת למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים, גם כאשר חמאס הופך אותם למגינים אנושיים. והנה, המונח נז"א הופך בידי אויבינו הציניים, תלמידיו המובהקים של גבלס – נגדנו, להפצת עלילת הדם.
* לא קראתי את מיין-קאמפף – בעקבות דברים שכתבתי נגד סרט התעמולה הגבלסי "נז"א" נשאלתי איך אני כותב על סרט שלא צפיתי בו.
לא קראתי את "מיין-קאמפף" ולא את "הפרוטוקולים של זקני ציון" ואני יכול לקבוע שהם ספרים אנטישמיים.
* הצהרה פופוליסטית – הנזק של הסרט האוטואנטישמי נז"א הוא במישור התודעתי, בקרב על דעת הקהל בעולם. האם מיקי זוהר חושב ששלילת אזרחות, או ליתר דיוק הצהרת סרק על שלילת אזרחות, מועילה לנו בקרב הזה, או מחזקת את אויבינו? כיוון שהוא לא אידיוט, הוא יודע שזה פוגע בנו. אבל הוא פופוליסט, והוא יודע שיקבל מחיאות כפיים מהבייס.
מחדל ההסברה של הממשלה, מאז ה-7 באוקטובר, זועק לשמיים. פשוט, מפקירים לאוייב את המגרש. למה, למשל, מתוך איזו איסטניסטיות בלתי ברורה, גנזו למעשה את סרט הזוועות, במקום לדאוג שיגיע למקסימום אנשים בעולם? מכחישי הטבח מנצחים אותנו בקרב הזה.
* עלילת הג'נוסייד – ב-8-9 בינואר טבחו שלטונות איראן בכ-40,000 איראנים מתנגדי משטר. ביומיים! וכל זאת בלי להשתמש בחיל האוויר בעל היכולת הקטלנית הגדולה ביותר.
עובדה זו מעמידה באופן מגוחך את הטענה שישראל ביצעה "רצח עם" ו"פשעי מלחמה" של הרג מכוון של אזרחים, כאשר בשנתיים מלחמה של הצבא החזק ביותר באזור, עם התקפות רבות של חיל האוויר, נהרגו כ-60,000 פלשתינאים, מחציתם מחבלים חמושים. המספר הכולל מעיד על כך שלא היה טבח. הרי אילו המטרה היתה הרג אזרחים חסר אבחנה, כבר ביום הראשון מיספר ההרוגים הפלשתינאים היה גבוה יותר מכפי שהיה בשנתיים של מלחמה בלתי פוסקת. הוכחה נוספת לכך שלא היה טבח היא אחוז המחבלים החמושים מקרב ההרוגים – שאין לו אח ורע במלחמה אורבנית, בוודאי באזור צפוף כמו עזה, ובוודאי באזור שבו המחבלים הפכו את האזרחים למגינים אנושיים, פעלו מבתי חולים ובתי ספר, ולא הכניסו אפילו אזרח אחד לעיר הטרור התת-קרקעית שהם בנו, כדי לתת לו מחסה ולהגן על חייו. הדבר מעיד על כך שצה"ל פעל ופועל באופן מוסרי חסר תקדים בתולדות המלחמות, כדי למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים.
אחד המרכיבים המכריעים בהצלחה בְּמלחמה, הוא מומנט ההפתעה. למדנו זאת היטב על בשרנו ב-7 באוקטובר. חיזבאללה למד זאת ב"עיד אל-ביפר". איראן למדה זאת במכות הפתיחה של המבצעים "עם כלביא" ו"שאגת האריה". אנו מכירים זאת גם מן העבר – במתקפת הפתע על ישראל במלחמת יום הכיפורים ובמבצע "מוקד", שבו השמדנו את חילות האוויר של האוייב במכת הפתיחה של מלחמת ששת הימים. וכך גם בהיסטוריית המלחמות בעולם, ע"ע פרל הארבור ומבצע "ברברוסה" במלחמת העולם השנייה.
על הרקע הזה ראוי לבחון את פעולת צה"ל במלחמת "חרבות ברזל". ספק אם היתה עוד מלחמה בהיסטוריה, שבה צבא הודיע ימים מראש שהוא עומד לתקוף שכונה מסוימת, עיר מסוימת, בית מסוים, כפי שצה"ל הזהיר לפני כל התקפה לאורך המלחמה. צה"ל ויתר מראש, ביודעין, על אפקט ההפתעה, כדי להגן על האזרחים בעזה ולאפשר להם לעזוב את האזור המותקף. זאת, למרות שרבים מה"בלתי מעורבים" השתתפו בגל האחרון של הביזה ב-7 באוקטובר ובמעשי הלינץ' בחטופים באותו יום. כאשר אנו מודיעים לאוייב היכן נתקוף, אנו מאפשרים לו להיערך בהתאם. בדרך זו אנו מחבלים במודע בהישגינו במלחמה ואף משלמים על כך במחיר דמים. יתר על כן, 500 הפצצות של צה"ל בוטלו בשל הימצאות אזרחים.
לכן, כל כך מרושעת ומסולפת עלילת הדם על פשעי המלחמה שלנו, על "ג'נוסייד" וכו', במכונת התעמולה האנטי ישראלית ב"הארץ" ובעולם. זו פשוט תעמולת כזב גבלסית טיפוסית.
כאשר הקמנו עיר הומניטרית, שמטרתה האחת ויחידה היא הגנה על האזרחים העזתיים, והשקענו בכך סכומי עתק, הופיעו פוסטים אוטואנטישמיים שתיארו את העיר "מחנה ריכוז" ונבל אוטואנטישמי העלה פוסט שבו מצולם השער המפורסם של מחנה אושוויץ ובמקום הכתובת "העבודה משחררת" נכתב "עיר הומניטרית". הרי ידוע שהעזתים נשלחים שם לתאי הגזים, לא?
אין תעמולה אנטישמית נתעבת יותר מהשוואתנו לנאצים. אם רוצים לעשות השוואה היסטורית הוגנת, יש להשוות אותנו לבעלות הברית שלחמו בנאצים. אדרבא, האם אפשר להשוות בין הפצצות השטיח על דרזדן וברלין, ובין ההתקפות על הירושימה ונגסקי לאופן המוסרי שבו אנו נלחמים בממשיכי דרכם של הנאצים?
נכון, אזרחים רבים וילדים רבים נהרגו בעזה במלחמה. הם נהרגו בשל פשע נגד האנושות של חמאס, שהפך אותם למגן אנושי. דמו של כל ילד ואזרח עזתי, שנהרג במלחמה, בראשו של חמאס. וכי מה עלינו לעשות? לתת חסינות למחבלים שהפכו אזרחים למגן אנושי? אם ניצב מולך מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה, ומכוון את הנשק שלו לעבר הילדה שלך, לא תירה בו?
היה ג'נוסייד במלחמה הזאת. הוא היה ב-7 באוקטובר. ביום המר והנמהר הזה חווינו את משמעות הסיסמה "פרי פלסטיין". במשך יום אחד קטע קטן מ"פלשתין", הנגב המערבי, היה "פרי", ולמדנו היטב מה המשמעות של "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי"; מה החלום שלהם, ומה דינם של היהודים בכל שטח שיהיה בידיהם. כבר ביום ההוא, החלה המתקפה האנטישמית ברחבי המערב, עם עלילת הדם על "ג'נוסייד"; עלילת דם שנועדה לשלול מהמדינה היהודית את זכות ההגנה העצמית. ויש גם בתוכנו מי שמפמפמים את עלילת הדם, למשל כדי לזכות בפרס בפסטיבל סרטים יוקרתי במחיאות כפיים ממושכות.
צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של המלחמות. מי שטוען אחרת – שקרן. וחבל שההסברה הישראלית משותקת.
* מה למדנו מ-7 באוקטובר – הרמטכ"ל הוציא השבוע תרגיל פתע מטכ"לי שבחן את מוכנות צה"ל לתרחיש של עימות רב חזיתי. התרגיל כלל מתקפת פתע של חמאס מרצועת עזה, למרות כוחו הצבאי המוגבל, פיגועי תופת בעורף, חיכוך עם איראן וחיזבאללה.
יש חשיבות רבה בהיערכות לתרחיש כזה, ולבטח זה אחד מלקחי 7 באוקטובר. אך לקח לא פחות חשוב, ובעצם חשוב לאין ערוך, הוא איך לגרום בעוד מועד לכך שלא תהיה לאוייב אפשרות לבצע מיתקפה כזו.
האקסיומה, שאותה היטיב לנסח האסטרטג הפרוסי קרל פון קלאוזביץ', קובעת שקו ההגנה תמיד ייפרץ. לכן, אף שקרב ההגנה חשוב מאוד ויש להיערך אליו, חשובים לאין ערוך יותר היוזמה, הסיכול המוקדם, שלילת יכולות האוייב והעיקרון שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
אם הלקח מ-7 באוקטובר יהיה שיפור המוכנות ההגנתית כדי שנהיה מוכנים יותר למתקפה הבאה ושלא ישכחו להעיר את רוה"מ, ולא שיש לחסל בעוד מועד את האיום הטרוריסטי – לא הפקנו שום לקח מהטבח.
* לקח באב אל-מנדב – אירועי באב אל-מנדב מעידים שאיראן והפרוקסיז שלה עדיין על הרגליים, וכוחם רב והמוטיבציה שלהם גבוהה. הם מעידים שהפרוקסיז גדולים וחזקים יותר מצבאות של מדינות. חולשתה של סעודיה לעומת החות'ים – חד משמעית, וארה"ב מתגלה כמשענת קנה רצוץ. הברית בין טורקיה, פקיסטן וסעודיה אף היא לא באה לידי ביטוי. כנראה שהאויב שנגדו הם נערכים אינו איראן, וד"ל.
הלקחים הללו מחייבים אותנו לזכור שחובתנו להכריע את האוייב. כאשר חמאס שולט על ארבעים אחוז מרצועת עזה, בכל העיר עזה, שלטון ללא מיצרים, ומתאמן ל-7 באוקטובר הבא, אסור לנו לחשוב ש"חמאס מורתע", ואסור לנו להתפשר על פחות ממיטוט חמאס. וכאן ראוי לשבח את הממשלה, צה"ל והשב"כ על החיסול השיטתי של מחבלי חמאס בעזה, בשבועות האחרונים.
כאשר אנו מנהלים מו"מ עם ממשלת לבנון, אסור לנו לשכוח שחיזבאללה חזק הרבה יותר מצבא לבנון. האם צבא לבנון היה מחסל את בסיס הטרור בעלי טאהר?
* משילות או אנרכיה – איך יש לנהוג בפולשים למג'ד אל-כרום?
כפי שהיינו נוהגים בערבים שהיו פולשים לכרמיאל.
קוראים לכך, בעברית, משילות.
* הרפורמה לקידום השחיתות – סמוטריץ' העלה סרטון הסתה לאלימות פיזית ממוקדת נגד נשיא בית המשפט העליון, היועמ"שית ובכירי מערכת המשפט.
בנוסף לכך הוא פירסם תוכנית לעידוד השחיתות השלטונית בישראל. על פי התוכנית יימחק סעיף השחיתות הציבורית – הפרת אמונים, מספר החוקים של ישראל. יחוקק "חוק צרפתי" שעל פיו לא ייחקרו ראש הממשלה ושרים כל עוד הם מכהנים. יש לציין שהחוק בצרפת, שאף הוא חוק מושחת, החותר תחת עקרון השוויון על פי החוק, נוגע לנשיא בלבד, כשלצידו הגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד. ואילו על פי הרפורמה לקידום השחיתות, ראש הממשלה ואף השרים יוכלו לכהן לנצח, להיות עבריינים, פושעים ומושחתים, והם אפילו לא ייחקרו. סעיף שלישי הוא הרחבת חסינות הח"כים, באמצעות הסרת מגבלות על החסינות שהוטלו במהלך השנים.
המפלגה המכנה את עצמה הציונות הדתית, בועטת במוסר נביאי ישראל, שלחמו נגד השחיתות והשוחד. הרפורמה לקידום השחיתות השלטונית היא רפורמה נגד היהדות, נגד התנ"ך ונגד נביאי ישראל.
* מרושע ומטומטם – סמוטריץ' מצא תירוץ חדש להצדיק את תמיכתו בהשתמטות, במשתמטים ובמימונם ממיסי המשרתים.
לטענתו, אין דבר כזה שיוויון בנטל. עובדה – לוחמי היבשה נהרגים ובאותה שעה הטייסים לא נשרטים. כך הוא מציג את מי שפועלים מעבר לקווי האוייב, לעתים מאות ואלפי ק"מ מגבולנו, בסיכון חיים עצום, בהגנה על המולדת.
אני בדילמה וזקוק לעזרתכם – האם הטיעון הדמגוגי הזה יותר מטומטם או יותר מרושע?
* תרגיל בלוגיקה – נטעלי שם טוב ברשת ב': "מפלגת עמך ישראל מחזירה את המצביעים הימנים הביתה. בלעדינו, רבים ממצביעי הימין יישארו בבית."
יש מומחה ללוגיקה בקהל?
* רחל רבין בספריי – בשני ספריי – "יהודה הראל – ביוגרפיה" ו"אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969" הזכרתי את רחל רבין.
יהודה וציפקה הראל היו חברי קיבוץ מנרה. על אף גילם הצעיר, הם היו חברים משמעותיים ומשפיעים מאוד בקיבוץ, שרחל היתה מנהיגתו הבלתי מעורערת. הם היו מנהיגים צעירים, שניהם כיהנו כמזכירי הקיבוץ וכמרכזי ענפים. מיד אחרי מלחמת ששת הימים יהודה עלה לעליקה, להקים את קיבוץ גולן (לימים מרום גולן) והיה מזכירו הראשון. הוא יצא לתקופת גיוס מטעם הקיבוץ המאוחד, אך מהר מאוד קשר את גורלו עם ההתיישבות בגולן. כעבור פחות משנה משפחת הראל ביקשה להצטרף לשליחות, ורחל התנגדה לכך בתוקף.
בכתיבת הביוגרפיה של יהודה, ישבתי ימים אחדים בארכיון קיבוץ מנרה וקראתי עלונים, פרוטוקולים של האסיפה והמזכירות ומכתבים ומסמכים שונים. הדומיננטיות של רחל ניכרת בכל עמוד בפרוטוקולים.
האזכור הראשון של רחל בביוגרפיה של יהודה, הוא בפגישה ההיסטורית של מזכירים ופעילים מרכזיים בקיבוצי הגליל העליון שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים בקיבוץ גדות, ובה הוחלט על העלייה להתיישבות בגולן. "שני חברי מנרה – רחל רבין ויהודה הראל – היו בין המשתתפים."
בהמשך מסופר על מועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה ובקוניטרה (הנקודה הזמנית השנייה של קיבוץ גולן). "במושב החגיגי במלאת 40 שנה לקיבוץ המאוחד, נאמו שני חברים מקיבוץ מנרה – רחל רבין ויהודה הראל, שהיה מגויס על ידי התנועה כמזכיר קיבוץ גולן. מאז הקמת מנרה ב-1943 ועד ימינו אלה – רחל היא הדמות הדומיננטית והמנהיגה של מנרה. בדבריה בפני מועצת התנועה היא ביטאה את מצוקתם של היישובים הקטנים: 'כמה שנים יכולים יישובים לחיות עם חזון של חברה גדולה, כאשר יום אחר יום, במשך שנים רבות, נשחקים חברתית ואנושית בחברה המצומצמת... אסור לתנועה, המחייבת מאות חברים לחיות במשך שנים במסגרות מצומצמות, להטיף לצורות התואמות את המסגרות הגדולות בלבד – גם אם הן המטרה, אסור – כיוון שכך נוצרת אצל האנשים הרגשה תמידית של כישלון, של התמודדות שאין עימה סיכוי להישגים. אם מדובר עתה על התיישבות חדשה – מן הדין לדעת על חשבון מה ומי ייפול הדבר. אינני מקבלת את הדרך, בה יוטלו מבצעים אלה על כיתות י"ב, או על מכסת גיוס שווה, כי אין להטיל על יישובים שמיספר חבריהם פחות מ-150 או 200 חבר – לשלוח חברים נוספים.' "
דבריה לא היו תיאורטיים. גיוסו של יהודה הראל להתיישבות בגולן בעקבות לחץ שהפעילה התנועה על מנרה, עתיד היה, לתחושתה של רבין, לגרום לעזיבת המשפחה כולה. רחל וחברים אחרים התנגדו לצעד זה נחרצות. אך יהודה לא חש כחבר מנרה שגויס על ידי התנועה, אלא כמי שמגשים את מפעל חייו. על אף התנאים הקשים בחורבות קוניטרה, והעובדה שבקיבוץ גולן לא היו עדיין משפחות וילדים, העביר יהודה כבר בחורף החלטה על קליטת משפחות עם ילדים, ואף נרתם לגייסן.
באשר למשפחתו שלו, היה ברור לחברי קיבוץ גולן, שאם ציפקה לא תצטרף, אף יהודה יעזוב. גם יהודה ידע זאת. ציפקה היתה קשורה למנרה ואהבה את הקיבוץ. גם היא וגם יהודה היו חברים בעלי נוכחות, שניהם כיהנו כמזכירי הקיבוץ, יהודה היה קרוב לדמויות מרכזיות בקיבוץ, ומנרה אכן היתה יישוב ספר במצב קשה מאוד. העלייה לגולן עוררה שאלות רבות הנוגעות לגורל הילדים.
ציפקה הגיעה לקוניטרה לעיתים קרובות, ויהודה והחברים האחרים התגייסו לשכנע אותה. יהודה נזכר בפתגם הסיני העתיק של אברמל'ה ניישטיין: ככל שתמהר להחליט, כן תמעט להתלבט.
אל מול הרצון העז להצטרף אל יהודה לקיבוץ גולן, עמדו מחויבותה של משפחת הראל למנרה, וכמובן שאלת הילדים. בסופו של דבר החליטה ציפקה לעלות לגולן, אך לא לעזוב בינתיים את מנרה, על כן ביקשה להצטרף אל יהודה כמגויסת מטעם התנועה, והילדים עימה.
במנרה הגיבו בכעס. ציפקה זוכרת שרחל רבין נזפה בה: 'מה פתאום אתם הולכים? אתם כל כך מרכזיים! מנרה בקושי קיימת.' ציפקה השיבה: 'את היית בפלמ"ח, זכית להקים קיבוץ מהתחלה. גם אני רוצה לעשות משהו, להקים קיבוץ מן ההתחלה.'
חמישה חודשים לאחר המאבק על יציאתו של יהודה לשליחות התנועה, החלה מערכת של ישיבות מזכירות, אסיפות וערעורים בנוגע לשחרורם של ציפקה והילדים לגיוס בקיבוץ גולן. יהודה וציפקה הופיעו בפני מזכירות מנרה, ובטרם הדגישו את הקושי לקיים כך חיי משפחה, טענו שהתנאי ההכרחי להצלחתו של מפעל ההתיישבות בגולן, הוא הצטרפותן של משפחות עם ילדים. ואם לא הם, איש לא יעלה.
הנהגת מנרה, לעומתם, העמידה את הבעיות הקיומיות של הקיבוץ ואת ההשפעה ההרסנית שעלולה להיות ליציאתם של אנשים מרכזיים מן הקיבוץ. מנרה תמכה כמובן בעצם מפעל ההתיישבות, אך הקדימה לו את צרכיו של הקיבוץ, והוסכם שכל הכרעה שתתקבל, תמומש מתוך הבנה וחברות ותוך הערכה הדדית של המניעים. נציג המזכירות, ששוחח עם ציפקה ויהודה קודם הישיבה דיווח לחברים שבשיחה עימם אמרו יהודה וציפקה שהם רואים עצמם חברי מנרה, ממנה יצאו לשליחותם ואליה ישובו בסיומה.
ציפקה תיארה את לבטיה הכבדים, ואף על פי כן, החליטה לעלות. אם הם לא יעלו ויהודה ירד, ספק אם ההתיישבות בגולן תשרוד. היא אף ביקשה ליישב את חילוקי הדעות מתוך כבוד וחברות ולא כמעשה כניעה של אחד הצדדים. יהודה עצמו נמנע מכל התייחסות הנוגעת לצרכיה של מנרה. הוא סיפר שגייס שלוש משפחות הערוכות לעלייה לגולן, ואם משפחת הראל לא תעלה, יירד הרעיון מהפרק. יהודה חש שהדברים מתגלגלים לשיחות נוספות, ניסיונות שכנוע ודחיה, על כן תבע להביא את הנושא לאספה לאלתר. [...] ב-10 בפברואר התכנסה האספה באווירה קשה. טענות הוטחו ביהודה שנעדר מן המשק לעתים קרובות בשל שליחויות למיניהן ויציאה ללימודים, שאף כי הוסכם על גיוסו בלבד, הכשיר את הקרקע לעליית המשפחה כולה, תוך פגיעה חמורה במערכת החינוך של מנרה, וזו עמדה במרכז האספה. כפי שהתעלם יהודה מצרכיה של מנרה בישיבת המזכירות, כך גם באספה. לדידו, השאלה המרכזית נותרה, אם הגולן יהיה יהודי או סורי. כדי שהגולן יהיה יהודי, יש צורך להביא משפחות לגולן. זהו הנושא העומד להכרעה באספה. בסיומה התברר שהרוב דוחה את בקשתה של משפחת הראל. רק מיעוט קטן חשב שהמשק חייב לקבל כל החלטה שיחליטו יהודה וציפקה.
לאחר חודש של דיונים סוערים, ב-23 במרס, התכנסה האספה לדון בערעור שהגישה מזכירות הקיבוץ המאוחד על החלטת מנרה. בראש משלחת התנועה עמד המשורר משה טבנקין, בנו של מנהיג התנועה. [...] בהצבעה התהפכו היוצרות. ברוב של 20 נגד 12 הוחלט לאשר לציפקה לעלות לקיבוץ גולן."
לטענת יהודה, רחל לא סלחה להם עד יומה האחרון, והוא מבין ללבה.
בספרי השני, רחל הוזכרה בהקשר למועצת הקיבוץ המאוחד בדפנה. "בליל שבת נערך בדפנה מושב חגיגי לציון 40 שנה לקיבוץ המאוחד. מבין הדוברים בו אצטט שניים – יהודה הראל ורחל רבין, שניהם חברי מנרה. רחל רבין היתה המנהיגה המובהקת של מנרה. יהודה הראל היה מנהיג צעיר בקיבוץ, שכבר כיהן כמזכיר. הוא יצא ביוזמתו ועל פי רצונו, אך כשליח התנועה, להקמת ההתיישבות בגולן, כיהן כמזכיר הראשון של קיבוץ גולן והיה מנהיגו המובהק והרוח החיה ביישוב הגולן. משפחתו של יהודה הראל לא עברה עדיין בעקבותיו לגולן. מנרה היה קיבוץ חלש, עני וקטן, על גבול לבנון, שהתמודד כל ימיו על עצם הישרדותו, תוך עמידה בקשיים הרבים באמצעות תחושת השליחות והחלוציות של חבריו. חברי מנרה התקשו להתמודד עם הבחירה של דמות מרכזית כיהודה הראל ללכת למשימה התיישבותית חלוצית חדשה, כיוון שהם ראו את עצמם ואת המעשה שלהם, גם 24 שנים לאחר העלייה לקרקע, כחלוצי לא פחות. רחל רבין הביאה בדבריה את קולם של הקיבוצים הקטנים והחלשים, שחששו שתנופת ההתיישבות תהיה על חשבונם. [כאן מופיע ציטוט מדבריה, שכבר הבאתי לעיל]. ... יש לציין שרבין הביעה תמיכה בהתיישבות ובמתיישבים בגולן, אך קראה לראות בעזרה לקיבוצים החלשים משימה התיישבותית חשובה לא פחות. הד לדבריה נשמע גם בדברי הנהגת התנועה ובהחלטות המועצה."
יהי זכרה של רחל רבין ברוך!
* קרדיט – אני נותן קרדיט לחוה ליבוביץ', שאילו היו לה כלים אינטלקטואליים להתמודד עם טיעוניי, היא הייתה עושה זאת, ולא מקיאה תשפוכת גידופים.
[אהוד: האם חשבת אולי פעם ששיגעון הגדלות ה"אינטלקטואלי" שלך אינו מאפשר לך להתייחס לביקורת רצינית עליך!]
* ביד הלשון: פשקוויל – בעת לימודי התואר הראשון שלי בירושלים, בתחילת שנות ה-90, נהגתי להסתובב בשכונות חרדיות ולקרוא את הפשקווילים שעל הקירות. על אף הקנאות, האלימות וההפחדות שאיפיינו אותם, היה בהם, בעיניי, משהו משעשע. אולי העברית הארכאית. ואהבתי לאתגר את בקיאותי בראשי התיבות ובפיענוח ראש התיבות שאיני מכיר.
פשקווילים הם כרזות הקיר החרדיים, הנושאות תוכן לוחמני נגד אנשים או קבוצות. הפשקוויל הוא מילה ביידיש, הנכתבת בשפה זו פּאַשקעוויל.
היידיש קיבלה את המילה מן הגרמנית – Pasquill, אך מקורה של המילה באיטליה, במאה ה-16. פסקוינו הוא פסל קטוע גפיים עתיק המוצב ברומא. תושבי המקום נהגו לתלות עליו מודעות היתוליות בגנות הכנסייה והאפיפיור, והמילה התגלגלה לשפות אירופיות שונות וליידיש.
אני נוהג לכנות פשקווילים – מאמרים רוויי שנאה וקנאות, כמו למשל מאמריו של רוגל אלפר ב"הארץ".
אין מילה בעברית לפשקוויל, אך השבוע נתקלתי בשם עברי ישן שהוצע לפשקוויל. במכתב שכתב אברהם משה לונץ ב-12 במאי 1880 אל "פקידי ואמרכלי ערי הקודש" באמסטרדם, מופיע המשפט הבא: "הנני להודיעכם בשולי מכתבי מעט חדשות אשר קרה פה. הנערים השובבים... החלו לעשות מעשיהם ... עוד הפעם על כל פתחי הבתי כנסיות ושאר הבתים נמצאים דבוקים בכל יום פתקי אווילים המדברים כצרצרת... וגם על גבי כלבים נראה פתקאות כאלה."
את הטקסט הזה מצאתי בספרו של חיים באר "לפנים מן הווילון – שמונה קריאות בעגנון," שאותו אני קורא בימים אלה. באר ביאר פתקי אווילים = פשקווילים. ובכן, הצעה יפה בעברית למושג, שבהחלט מיטיבה לתאר את מהותו.
מסתבר שזו לא הייתה הברקה חד פעמית של לונץ הנ"ל. בערך "פשקוויל" בוויקיפדיה נכתב, ש"האטימולוגיה העממית היהודית במזרח אירופה פירשה את המילה כגלגול של הביטוי 'פתקי אוויל' הנהגה בהברה אשכנזית 'פיסקיאוויל'."
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
*
אהוד: בגיליון הקודם 2195 נפלה טעות עריכה באמצע דבריו של אורי הייטנר והם הופיעו ברצף אחד, וצ"ל:
...תנינים – תוכנית הזויה של השר בן גביר והשרה סילמן להקיף בתנינים את בתי הסוהר שבהם כלואים מחבלים.
אורי הייטנר
3. צרור הערות 16.9.26
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר