במוזיאון תל אביב לאמנות
 
במשך עשרות שנים צייר חיים גליקסברג דיוקנאות של סופרים, שחקנים, אמנים ואנשים בעלי פנים מעניינות ובעלי ערך בתל-אביב עירו, כאשר שיאה של גלריית הדיוקנאות המרתקת נוצר בשנות העשרים והשלושים למאה הקודמת: ביאליק, רובינא, אלכסנדר פן, ברל כצנלסון, טשרניחובסקי, בתיה לישנסקי, ועוד ועוד, מהם ידועים ומהם ידועים פחות.
בשקידה ראוייה להערצה ובעבודת שנים אחדות העמידו האוצרת איה לוריא ועוזריה תערוכה למופת, מתועדת, מוסברת, מלווה בספר אלבומי מרהיב שמשמש מעין לכסיקון לשלל הדמויות שגליקסברג צייר; וכך הוא-עצמו – הספֶר, נעשה למעין-דיוקן מרהיב ויסודי של צייר ושל תקופתו. אלה הן התערוכות שלמענן קיים מוזיאון תל-אביב, ושערכן נשמר לדורות, או כפי שאמרה לנו אחת הצופות, שעמדה במקרה ליד דיוקן דודתי, המשוררת אסתר ראב: "סוף-סוף רואים תערוכה במוזיאון! רואים תמונות! אולי כבר יימצא הילד שיגיד להם, על שאר התערוכות שלהם – שהמלך ערום! שבדרך-כלל אין מה לראות!"
וצייר אחד אמר לי: "הנה תערוכה שאף אחד לא יוכל לומר שגם הנכד שלו יכול לצייר כך!" – ואינני יודע אם אמר זאת לחיוב או לשלילה, כי אולי גם הוא מצייר כפי שכל נכד יכול.
אחת התמונות המדהימות בתערוכה היא של הסופר אז"ר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. כתוב שם שהיא שייכת למוזיאון תל אביב. כבר שישים שנה אני מבקר במוזיאון בכל גלגוליו וטרם ראיתי אותה. פגשתי את מרדכי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי של המוזיאון, והצעתי לו שהמוזיאון יערוך מסלול סיור מיוחד במרתפיו, כי להערכתי שם נמצאות התמונות הטובות והחשובות ביותר של הציור הארצישראלי. הוא ניחם אותי באומרו שבונים אגף חדש לציור הארצישראלי. עניתי שנדמה לי שאת המוזיאון הנוכחי הקימו להצגת הציור הארצישראלי, ואין צורך שידחפו אותו לאיזה ביתן צדדי ומכוער חוץ, כפי שיש כבר אחד שהודבק בוולגאריות למוזיאון, ממערבו.
פגשתי את הסופר דוד שחם, אחיו של נתן שחם, שניהם בניו של הסופר אליעזר שטיינמן, שדמות דיוקנו מצוייה בתערוכה. גם דיוקנו של דוד שחם, כילד יפה, מצוייה בתערוכה, ולידה צילום דיוקן נוסף שלו, שעקבותיו אבדו. גם זו הקפדה ראוייה לציון – ליד כמה וכמה דיוקנאות מופיעים צילומים מוקטנים בשחור לבן של דיוקנאות נוספים מאותה דמות שעקבותיהם אבדו.
ועדיין לא דיברנו על דיוקנאותיו של ביאליק, שכבר אני רואה את המורות והמדריכות עומדות ומכבירות מילים עליהם בפני התלמידים המסכנים, ומפריעות לקהל הרציני להתרכז בצפייה בתערוכה. יש איזה שיגעון עכשיו אצל הממונים על המוזיאונים, ואולמות הקונצרטים – מה לעשות? באים רק זקנים! צריך להביא את הנוער!
בבקשה, תעשו מה שעשתה מערכת החינוך, הורידה את הרף של תעודות הבגרות! הבה נביא את גני הילדים לקונצרטים של הפילהרמונית, ונחליף חיתולים לילדים בתערוכות רציניות ונדירות במוזיאונים – וריח הקקה יגבר על ריח הלכה!
רבותיי, את התרבות נושאים אנשים מבוגרים, והצעירים של היום הם המבוגרים של מחר. אבל היום תנו להם את התרבות של גילם ותנו להם להתבשל ולגלות לבד את קסם המוסיקה הקלאסית והקאמרית ואת מיטב הציור בארצם ובעולם, ואת התיאטרון. אל תשניאו אותם עליהם בגיל צעיר עם כל הפטפוטים שלכן!
מי שיבחן בזכוכית מגדלת את תחתית תמונת השמן של אסתר רַאבּ שצייר גליקסברג יגלה שהיה שם פעם חתך לרוחב. ערב גירושיה של אסתר ראב מבעלה השני, הצייר א.א., הוא התמלא חימה עליה ועל ציור דיוקנה בידי הצייר האחר, ובהתפרצות זעם חתך את ידיה היפות שבתחתית התמונה. הסיפור מובא בהרחבה ב"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, בהוצאת "עם עובד" (1998).
מאחר שהתערוכה היא רטרוספקטיבית, כלומר, כוללת את כל תקופות עבודתו של האמן, יש בה גם ציורים פחות טובים, בין אם מדובר בשנות חייו האחרונות של גליקסברג או בחלק מציורי הנופים. כוחו בדיוקנאות החיים והאנושיים כל כך. נופי הרחובות של תל אביב וירושלים  פחות משכנעים, אולי משום שאנחנו מכירים מאותה תקופה ציירי נוף ארצישראלי שהגיעו להישגים רבים יותר, ואילו גליקסברג נותר שמרן בנופיו, בָּעָלֶבָּתִי – ולא המריא בלהטוטים של קוביזם, אוריינטליזם ושמש כגוטמן וכראובן.