יום אחד בטיול רגלי מרחוב "חובבי ציון" ליפו ראיתי כי לאורך כל הדרך מודבקים על הקירות מודעות של ארגון "זוכרות": (לא ברור לי המובן הדקדוקי של המילה "זוכרות". למה זוכרות ולא זוכרים, אשמח להסבר) –
http://www.nakbainhebrew.org/
מטרת מפעילי האתר היא להשליט את הזיכרון הלאומי הערבי תוך השכחת הנאראטיב היהודי. בינתיים, יש לומר, הם עושים זאת בהצלחה לא מעטה. לאט לאט, במקום המונח "מלחמת השחרור" (שחרור עם ישראל משלטון זר ושחרור ארץ ישראל מהכיבוש הערבי) נכנס לתודעה המונח "נכבה".
בכוחותיי הדלים ניסיתי לתרום משהו לטובת המאבק ההיסטורי באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית, ולשימור הזיכרון היהודי, וכתבתי את המכתבים הבאים:
 
בס"ד
מר אורי לופוליאנסקי                                  
ראש עיריית ירושלים
שלום רב,
הנדון: הנצחת קדושי "קוריט'ה" מהעיר "אל-מדינה"
בשנת 622 לספירה, היגר מוחמד ממֶכָּה לאַל-מַדִינָה. בעיר חיו שלושה שבטים יהודיים, קינקאע, נד'יר, וקוריט'ה. מקור השם "אַל-מַדִינָה" – עיר בתי הדין. על שם בתי הדין היהודיים שהיו בה.
מוחמד הגיע למסקנה שהוא אינו יכול להתיר קיומו של גורם דתי ולאומי שונה מפני שזה עלול לסכן את שלטונו, והכריז: "לא תישארנה שתי דתות בארץ הערבים." מוחמד דרש מהיהודים לקבל את דתו. היהודים סירבו. לאחר מצור הוא גירש את שבטי קינוקאע ונד'יר. נשאר השבט הגדול ביותר קורייט'ה. הוא העמיד בפניהם את הברירה להתאסלם או למות. הם סרבו להתאסלם ונרצחו אחד אחרי השני. לאחר חיסול כל הגברים הוא מכר לעבדות את הנשים והילדים ועשה בכך הון רב.
כל המקורות הערבים מלאי התפעלות מגבורת הנפש של היהודים שקידשו את השם: "חי בן אחיטוב, אחד ממנהיגי היהודים הובל אל מוחמד, הוא היה עטוף בלבוש משי עם שלל צבעים. כשעמד לפניו, הוא קרע את לבושו מכל עבריו לחתיכות, למען לא ייהנו ממנו הערבים. הוא נכבל כשידיו על עורפו, ומוחמד שאל אותו אם הוא מכיר בו כנביא, ומקבל את האיסלם? חי בן אחיטוב הישיר אליו מבט ישר לעיניים, להראות לו כי אין שום כוח בעולם, גם לא מוחמד, שיוכל לכלוא את רוח האדם, ואת הרצון לחירות וחופש, ואמר לו: 'באלוהים! אין אני, מאשים את עצמי על שנאתי אותך, אולם מי אשר יבגוד באלוהים, עכור יעכרנו אלוהים.' אחר דבריו אלו אמר אל הנוכחים סביבו: 'הוי. בני אדם! אין מפלט מגזרת האלוהים.' מוחמד נתן מיד פקודה להוציא אותו להורג."
 מאז ועד היום "ערב" (היום ערב הסעודית) היא המקום היחיד בעולם שעל פי החוק חייב להיות "יודן ריין". ניתן לבקר באושוויץ, בבאבי יאר. לא ניתן לבקר בגיא ההריגה של אל-מדינה. בניגוד ליהודים שנרצחו בשואה, יהודי אל-מדינה יכלו להתאסלם וכך להציל את נפשם. למרות זאת בחרו כולם לקדש שם שמיים. לכן מוזרה מאד ההתעלמות מהם. בייחוד התעלמות הממסד החרדי. 
אני פונה אליך, מפני שקיימת חובה מוסרית להנציח את מאות היהודים האמיצים הללו שהקריבו את נפשם על קידוש השם.
בעיר קיימים רחובות רבים המנציחים קהילות או יחידים, לכן עליך מוטלת החובה הדתית, המוסרית, והחינוכית להקים גם להם "יד ושם", על-ידי מתן שמם לכיכר או רחוב בירושלים.
 
והנה התשובה שקבלתי:
 
עיריית ירושלים
מזכיר העירייה
בס"ד
שלום רב,
הריני להודיעך כי מועצת העיר ירושלים בישיבתה החליטה שלא לאשר את בקשתך לקריאת רחוב ע"ש קדושי קוריטה הי"ד.
אי ההיענות לבקשה איננה נובעת מאי הכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמיים.
תודה על יוזמתך הברוכה.
בברכה
נתן מנצור
העתקים: מר אורי לופוליאנסקי – ראש העיר. 
 
בס"ד
מר אורי לופוליאנסקי                                   
ראש עיריית ירושלים
שלום רב.
הנדון: הנצחת קדושי "קוריט'ה" מהעיר "אל-מדינה"
צר לי לשמוע כי מועצת העיר ירושלים החליטה שלא לאשר קריאת שם רחוב ע"ש קדושי קוריטה הי"ד.
ע"פ ההחלטה: "אי ההיענות אינה נובעת מאי הכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמים".
ובכן אם קיימת הכרה בצורך להנציח, מה היו אפוא נימוקי המועצה?
האם ההחלטה נתקבלה עקב היותם לא אשכנזים?
האם ההחלטה נתקבלה בגלל שהם נרצחו ע"י ערבים וקיים חשש מתגובה ערבית שלילית?
אודה לתשובתך האמיצה והכנה.
 
למותר לציין שעל מכתב זה לא קבלתי כל תשובה.
 
*
מר רון חולדאי
ראש עיריית תל אביב-יפו                        
הנדון: שלט זיכרון ליד מסגד חסן בק
שלום רב.
ביקרתי השבוע בצפת ובקיר מסגד השוק, ברובע האמנים, תלוי שלט המסביר ש"ממסגד זה יצאו הסתות ופרעות ביהודים ולכן הוא הפך לבית האמנים."
לאור מאבקה של תנועת "זוכרות" להשכחת ההיסטוריה היהודית בארץ, מן הראוי היה לתלות שלט דומה ליד מסגד חסן בק.
 
שלט הזיכרון
ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם – פתחו ערביי יפו במלחמה נגד תל-אביב. ממקום זה – צריח מסגד "חסן-בק", צלפו הערבים אל לב העיר. אל כיכר מוגרבי, אל שוק הכרמל ואל תוך חלונותיו של בניין העירייה. 156 יהודים נהרגו וכאלף אזרחים – גברים, נשים וילדים – נפצעו. הצליפות, המרגמות, ופגזיהן החריבו שכונות שלמות באזורי הגבול המשותף. אלפי משפחות יהודיות פונו ממגוריהן ונותרו חסרות גג. היו אלו הפליטים הראשונים במלחמת השחרור.
 
למכתב זה קבלתי מיד שלושה מכתבים נפרדים בשלוש מעטפות נפרדות:
 
בכולן טקסט אחיד: "הבקשה בטיפול":
דפנה הראל
מנהלת השירות ופניות הציבור.
אדיר שטיינר
סגן מנהל השירות, פניות הציבור
לידיה דוידוב
מרכזת ועדת יקירי ת"א - ועדת שמות והנצחה
 
נותר רק לחכות ולראות מה תהיה התשובה.
אעדכן אתכם לכשתתקבל.