"אזרחיות ואזרחים נכבדים!
פונה אני אליכם בווידוי – כל חיי היו טעות אחת גדולה. כל מה שאמרתי, כל מה שעשיתי, הכל היה שגוי מן היסוד. בכל מה שאמרתי, טעיתי והטעיתי. בכל מה שעשיתי גרמתי נזק. כל מה שקידמתי – פגע במדינה. לכן אני ראוי להיות המנהיג של המדינה. אין מתאים ממני להיות ראש הממשלה."
הדברים האלה נשמעים כמו מערכון או פיליטון. זה היה מצחיק, אם לא היה מדובר בחיים שלנו. שהרי זאת תמצית המסר בראיון ראש השנה של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות".
אילו היה אולמרט אדם ישר והגון, ואכן הגיע למסקנה שכל חייו היו טעות אחת גדולה, היה עליו להתנצל בפני הציבור, לומר שעליו לרדת סופית מן הבמה הציבורית ולהתחייב שלא להשמיע עוד את קולו, שמא שוב יטעה ויטעה. בנאום כזה היה מודה שהדרך בה הלכה הציונות, הדרך בה הלכו הימין והשמאל הציוני, הדרך בה הלכו הליכוד ומפלגת העבודה, הדרך בה הלכו כל ממשלות ישראל, היתה דרך שגויה. מי שצדקו כל השנים, היו אלה שאמרו את מה שהוא אומר היום – אורי אבנרי, רק"ח, מצפ"ן, "גוש שלום". אדרבא, היה אומר אולמרט – בחרו באורי אבנרי לראשות הממשלה, הרי הוא צדק כל השנים.
מה גורם לאדם שכל חייו דגל בדרך חיים מסויימת לעבור בקיצוניות כזאת לקצה הצד השני? איני סבור שאדם צריך לדבוק כל חייו בכל נימה מדבריו; בכל משפט שאמר אי פעם. המציאות משתנה, תפיסת המציאות של כל אחד משתנה, אדם רואה דברים חדשים או מפרש אותם אחרת. מי שדורך כל חייו במקום ואינו משנה דבר, הוא שמרן מאובן שלא יוכל לקדם דבר. אולם לאדם יש חוט שדרה, מצפן ערכי, מערכת עקרונות מסויימת, שהיא התשתית לעיצוב השקפת עולמו. על גבי אותה תשתית הוא בוחן את המציאות ומתאים עצמו אליה.
דוגמה מוחשית לכך היא יגאל אלון. אלון האמין בשלמות הארץ וחינך על ערך זה בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. מן הסתם, העריך שכמו במלחמת העצמאות, אם תהיה מלחמה ונשחרר שטחים נוספים בא"י, הם יפלו לידינו ריקים מערבים כפי שהיה במלחמת העצמאות. כאשר התברר לו במלחמת ששת הימים שהמציאות שונה, ושריבונות ישראלית על כל השטחים ששוחררו, תחייב סיפוח מיליון פלשתינאים ותסכן את צביונה היהודי של מדינת ישראל, גיבש את תכנית אלון, שמטרתה היתה לספח לישראל מקסימום שטחי א"י ומינימום פלשתינאים. לוז תכניתו היתה הפרדה בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית עליהם נאלץ לוותר, לשטחים שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאים צפופה, אותם יש לספח וליישב.
לגבי אולמרט ניצבות שתי שאלות. האחת, מה נשתנה? מה גרם לו פתאום לשנות את דעותיו? השנייה, למה שינה אותן מן הקצה אל הקצה?
כל הסיבות לנסיגה מחלק מן השטחים או מכולם היו ידועות 40 שנה. מאז מלחמת ששת הימים היתה ידועה הבעיה הדמוגרפית, והיה ברור שיהיה קשה מאוד להגיע לשלום ללא נסיגה. שום דבר חדש לא התגלה בשלוש השנים האחרונות, שצריך היה לגרום לאולמרט לשנות את השקפת עולמו. מצד שני, קרו בהחלט כמה דברים, שעשויים היו לחזק את עמדותיו המקוריות ולגרום ליריביו האידיאולוגיים לשנות את גישתם, ויש שעשו את השינוי הזה (כמו בוגי יעלון, עימו מתנגח אולמרט בראיון). התוצאות של הסכם אוסלו, של פסגת קמפ-דיוויד ושל ההתנתקות, הוכיחו שהסכסוך עם הפלשתינאים אינו על שטח זה או אחר או על מיקומו של קו הגבול, אלא על זכות הקיום של מדינת ישראל. המציאות ב-15 השנים האחרונות הוכיחה שהוויתורים לא קידמו את השלום אלא הגבירו את הטרור וגרמו לשפיכות דמים שלא היתה כמותה קודם לכן.
מה גרם לאולמרט, דווקא לאור העובדות הללו, לשנות את עמדתו? חידה.
אך מה שמטריד יותר, הוא מה גרם לכך שהשינוי היה כל כך חד, כל כך דרמטי, מן הקצה אל הקצה. אני קורה לכך תסמונת המומר. בהיסטוריה היהודית מוכרים הסיפורים אודות יהודים שהמירו את דתם והיו לגרועים שבאנטישמים. אך למה ללכת רחוק? אורי זוהר הוא דוגמה לחילוני קיצוני, שברגע שחזר בתשובה היה לחרד פנאט. הוא לא יחיד, הקיצונים שבקיצונים שבחרדים הם חוזרים בתשובה. ולעומת זאת, הקיצונים שבחילונים, האנטי דתיים להכעיס ולתיאבון, הם חרדים שיצאו בשאלה. כחבר קיבוץ אני מכיר לא מעט קיבוצניקים ש"התפכחו" מהחלומות על צדק חברתי ושוויון, ואימצו באחת השקפת עולם קפיטליסטית קיצונית ביותר של דרוויניזם חברתי.
איך אפשר להסביר זאת?
אדם מאמין בדת מסויימת. הספק כירסם בו עד שעורערה אמונתו. אזור הספק, ההתלבטות, התהיות והשאלות הוא קשה. קל יותר בחיקה החם של האמת המוחלטת. וכך, אותו אדם מאמץ דת חדשה, והולך איתה עד הסוף, עד הקצה של הקצה של הקצה. זה מה שקרה, כנראה, לאולמרט.
אך זה לא הכול. אדם שהצטרף, זה מקרוב בא, לדת חדשה, לאידיאולוגיה החדשה, הוא חשוד נצחי. אם כך הוא עבר משם לכאן, הוא עלול מחר לעשות את הדרך חזרה, מכאן לשם. לא בכדי, חוזרים בתשובה אינם שידוך רצוי בחברה החרדית. עובדה זו גורמת למי שרוצה להתקבל למיליה החדש להוכיח את עצמו, שהוא יותר אדוק מן האדוקים ביותר, יותר מסור מן המסורים ביותר, יותר קיצוני מהקיצונים ביותר, בדת החדשה שהוא אימץ. זה מה שקרה, כנראה, לאולמרט.
מה קרה לאולמרט? הסוגייה הזאת שייכת פחות לתחום האידיאולוגיה ויותר לתחום הפסיכולוגיה.
אף על פי כן, ברצוני לבחון באופן רציונלי כמה מן האמירות שאמר אולמרט.
אולמרט בז לחשיבות הביטחונית של טריטוריה, בטענה שמול האיומים הנוכחיים, ובעיקרם איום הטילים, אין משמעות לשטח. האחרון שאפשר לקבל ממנו אמירה כזו הוא אולמרט. הרי אולמרט נושא באחריות האישית העליונה לכישלון במלחמת לבנון השנייה – כישלון שנבע בדיוק מהקונספציה הזו. בראשית המלחמה חיל האוויר, במבצע מוצלח מאוד, השמיד את ארסנל הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה. עובדה זו לא הכריעה את המלחמה, שארכה 33 ימים, כיוון שחיזבאללה שלטו בשטח הסמוך לגבול. שליטה זו איפשרה לכמה מאות או לכל היותר אלפי לוחמי חיזבאללה, חמושים בקטיושות – נשק הנחשב פרימיטיבי ומיושן למדי, לשתק במשך למעלה מחודש את כל צפונה של מדינת ישראל. הכמות האדירה של האש, מן היבשה, מן האוויר ומן הים, שצה"ל המטיר על אזורי הירי, לא הצליחה אפילו להקטין במעט את היקפו. רק במבצע יבשתי של השתלטות על השטח ניתן היה לעשות כן, ועובדה – אולמרט עצמו הגיע למסקנה הזו, אלא שהוא הגיע אליה מאוחר מדי, סמוך מדי להפסקת האש, ולכן הפעולה הקרקעית לא הניבה פירות. לא בכדי, אחת המסקנות מהמלחמה היתה הצורך לשוב ולאמן את צה"ל. האימונים הללו הם לתמרון, כלומר למלחמה קלאסית של תפיסת שטח והגנה עליו וממנו. אז על מה אולמרט מדבר? אחרי הכישלון הזה, הוא עוד מרשה לעצמו לומר: "הגנרלים שלנו (מיל') לא למדו דבר... הם עוד חיים במלחמת השחרור או במלחמת סיני. הכול הולך אצלם על טנקים ועל קרקע ועל שטחים שולטים ושטחים נשלטים ועל הגבעה הזאת ועל הגבעה ההיא. כל הדברים האלה הם חסרי ערך." לא להאמין.
כדאי לשים לב לדקויות שבדבריו של אולמרט. כאשר הוא מדבר על חוסר החשיבות של שטח, הוא אומר פעם אחר פעם ש"עוד גבעה אחת, עוד 100 מטר, זה לא מה שישנה את ביטחון ישראל." ודאי שלא. אך האם הוויכוח הוא באמת על 100 מטר, על גבעה אחת?
נפשית, אולמרט מתחיל את התהליך עם סוריה מן הנקודה שברק סיים אותו, והוויכוח שהוא מנהל כבר אינו ויכוח על הגולן, אלא על אותם עשרות מטרים לאורך הכינרת עליהם התעקש ברק. כזכור, ברק הסכים לסגת מכל הגולן לקווי 67', אך התעקש לא למסור לסורים את החוף הצפון מזרחי של הכינרת, ודרש שליטה ישראלית על רצועה צרה לאורך הכינרת. אסד (האב) דחה את הצעת ברק. אולמרט מבהיר שהוא לא יתעקש על אותם 100 מטר, כלומר הוא מתכוון לסגת מחוף הכינרת. ואם הדברים אינם ברורים דיו, הוא אומר זאת בפירוש: "כשאני מסתכל אחורה, לתקופות של ראשי הממשלה שקדמו לי, אל אריק שרון, ביבי נתניהו, אהוד ברק וגם אל רבין ז"ל, אני אומר, כל אחד מהם עשה צעד שהוביל אותנו בכיוון הנכון, אבל באיזושהי נקודת זמן, באיזשהו צומת שבו היתה דרושה הכרעה, ההכרעה לא באה. אני רוצה להוביל את מדינת ישראל אל עבר הצומת הזה, לקראת הכרעה. ללא היסוס, במלוא העוצמה וללא פחדים. אני אדם ללא פחדים."
אגב, בניגוד לשאר הדוגמאות שהוא נותן, שרון לא ניהל כל מו"מ עם סוריה. אך לגבי האחרים ובעיקר לגבי ברק – ברור על איזה צומת הוא מדבר ולאיזו הכרעה הוא חותר. הוא מתכוון לנסיגה מחוף הכינרת.
אולמרט אומר בראיון שוב ושוב שברור לכל מה מחיר השלום, ולכן הוא מוכן לוותר על שטחים שכל סנטימטר בהם יקר לו וכו'. במילים אחרות – כיוון שברור שהצד השני אינו מוכן להתפשר ואנו רוצים בשלום, לא נדרוש פשרה אלא נקבל את עמדת הצד השני. אולם ידוע שהפלשתינאים אינם דורשים רק נסיגה מכל השטחים, אלא גם את "זכות" השיבה. המתונים שבמתונים שבהם, או אלה הנחשבים כמתונים, מבהירים זאת באופן חד משמעי. אם כן, הנכונות לסגת מכל השטחים לא תספק את הפלשתינאים ולא תביא לשלום עימם. אז לשם מה הוויתור הזה? אלא אם כן, כפי שהודלף לאורך המו"מ, גם בנושא הזה אולמרט התקפל. סביר להניח, שאכן, כך היה.
טענה נוספת של אולמרט, היא הבעייתיות בכך שאין לנו גבולות ברורים. העדר גבולות ברורים, יוצר מצב שבו גם בכל תחומי חיינו אין גבולות. מוזר לשמוע זאת מפיו של מי שהתנהלותו האישית והציבורית אינה בדיוק מופת להצבת גבולות. אך מעבר לכך – אולמרט שוכח שבין ישראל לסוריה יש גבול ברור. הרי הוא היה חלק מהרוב הגדול בכנסת, שקבע את הגבול בין ישראל לסוריה בהחלטה ההיסטורית על החלת הריבונות הישראלית על הגולן (14.12.81). אם כל כך חשוב לאולמרט לקבוע סוף-סוף את גבולות המדינה, היה עליו לעמוד שלא יהיה עוד כל מו"מ וכל דיון על תוואי הגבול שקבעה הכנסת בין ישראל לסוריה. והנה, דווקא הוא מערער על הגבול הזה, פותח אותו לדיון מחדש, מתנקש בריבונות המדינה. אז על מה הוא מדבר?
אהוד אולמרט איבד את דרכו. בשירו "ביום מסה", תאר המשורר משה טבנקין את המקום אליו יוליכוהו רגליו של מי שאיבד את דרכו:
"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ // מערה יער – אטום / שחללו – בלוי / שעיגולו – חתום / שעפרו – קלוי // שאין בו אבן על אבן / שאין בו ענף לקושש / שאין בו פחמי כיריים / אין בו לחם. אין אש. אין מים / שבו יש מלוא חופניים / רק אפר."
 
ב. האשמת שווא
אם יש דבר שקוראי "חדשות בן עזר" אינם יכולים לחשוד בי, הוא אהדה לאהוד אולמרט או תמיכה בו. נהפוך הוא, אני רואה באיש ובשלטונו קטסטרופה לאומית.
יחד עם זאת, אני רוצה ללמד סניגוריה על אולמרט, באחד הנושאים בהם הוא נשפט לחומרה בידי הציבור במשפט פופוליסטי ובלתי הוגן. כוונתי להאשמת אולמרט בהפקרת גלעד שליט, כביכול.
אין עם בעולם הרגיש כמונו לנושא השבויים ואין מדינה הפועלת כישראל למען שבוייהָ. לעתים יש כישלונות, כמו במקרה רון ארד, אך ספק אם מדינה כלשהי השקיעה אי פעם בניסיון לשחרר שבוי, כפי שישראל השקיעה בניסיונות להגיע אל רון ארד, לקבל מידע על גורלו.
הכישלון הנוגע לגלעד שליט הוא בעצם נפילתו בשבי. זהו כישלון נקודתי בקרב, שאין להאשים בו את הדרג המדיני. אולם התגובה על החטיפה היתה הולמת – מכה צבאית קשה ומעצר המוני של רבים מראשי חמאס. אף שהפעולה הזאת לא הצליחה להביא לשחרורו, היה בה מסר חשוב ומרתיע של "בעל הבית יכול להשתגע."
מאז החטיפה, סוגיית שחרורו של גלעד שליט ניצבת במקום גבוה מאוד בסדר היום של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה. העובדה ששליט לא שוחרר, נעוצה בדמות האוייב המחזיק בו, והאשמת ישראל בכך היא הלקאה עצמית מיותרת.
הדרך הראויה לשחרר את שליט היא בפעולה צבאית. העובדה שהדבר לא נעשה היא כישלון. ייתכן שזה כישלון מודיעיני – לא ידוע היכן הוא נמצא. ייתכן שזה כישלון מבצעי – לא נמצאה דרך מבצעית להצליח בפעולת חילוץ. ייתכן שזה כישלון מנהיגותי – אין לקברניטים אומץ לקבל את ההחלטה. רק במקרה השלישי האשמה היא בראש הממשלה, אך מאחר ואיננו יודעים את האמת, אין טעם להפנות אצבע מאשימה. 
עיקר הביקורת על אולמרט, היא על שלא עשה די כדי לשחרר את שליט בעסקת חליפין, ומכאן שלא אכפת לו מגורלו. סביב מסר זה נעשה קמפיין שלם, שביטוייו האחרונים הם סעודת השבי ההפגנתית מול ביתו בערב החג ומכתב הסופרים הקוראים לו "לשלם את המחיר".
הם אמנם לא פסקו שעליו לשלם "כל מחיר", אך זה המסר הסמוי בדבריהם. מי שאומר זאת בצורה הגלויה והבוטה ביותר, הוא העיתונאי חנוך דאום, שכמעט מידי שבוע מטיף בטורו ב"ידיעות אחרונות" לכניעה טוטאלית לכל דרישות חמאס. הנה ציטוט ממאמרו השבוע "אין מחיר גבוה": "בעיניי, המשא ומתן על שחרורו של גלעד צריך להיות בעל שני שלבים בלבד. שלב ראשון: לשמוע מחמאס מה הם רוצים. שלב שני: לתת להם את זה."
לא יאומן! משמעות הדברים היא שעל ישראל לחדול להיות מדינה, כיוון שמדינה אינה יכולה להתקיים אם היא נכנעת ללא תנאי לכל סחטנות. הרי גישה כזאת, משמעותה – עוד ועוד חטיפות, ועליית המחיר בחטיפות הבאות. למה רק שחרור אסירים? למה לא דרישות מדיניות? למשל, תמורת החטוף הבא – פירוק גדר הביטחון, תמורת האסיר שאחריו – נסיגה מבקעת הירדן וכן הלאה. למה לא?
אימוץ גישתו התבוסתנית של דאום, תביא למרחץ דמים. נכון, את שמותיהם של הישראלים שיירצחו בידי המחבלים שישוחררו איננו מכירים, אך דמו של שליט אינו סמוק מדמם. יש לומר אמת – אנו נלחמים על קיומנו. במלחמה יש הרוגים, יש פצועים ויש גם שבויים. חיילים נהרגו בקרב בו נפל גלעד בשבי. מוות חמור שבי. נכון, חובתה של ישראל לפעול לשחרורו של שליט, אך לא בכל מחיר.
אין ספק שנעשו טעויות בטיפול בנושא גלעד שליט. למשל, אני סבור שכל עוד נשללים משליט זכויות השבוי והצלב האדום אינו מבקר אותו, על ישראל לאסור כל ביקורים אצל האסירים הביטחוניים בכלא (כן, ח"כ אורון יצטרך להתאפק ולא לבקר את ידידו, הרוצח הסדרתי ברגותי). אבל אף ממשלה לא תקבל את ההחלטה הזו, כיוון שבית המשפט העליון יפסול אותה. ניתן היה להפעיל לחץ כבד יותר על חמאס, שאולי היה מביא לשחרורו. אבל הטענות על הפקרה מופרכות.
כאמור, האופציה העדיפה לשחרור שליט היא חילוץ בכוח. אם אין אופציה מעשית כזאת, אין מנוס מעסקת חילופין, וכל עיסקה כזאת טומנת בחובה סכנות ומחיר כבד. אולם איננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם כל מחיר.
בידי ישראל למעלה מעשרת אלפים מחבלים כלואים. מדוע חמאס דורש לשחרר רק עשירית ממספר זה? כיוון שהוא מבין שאין סיכוי שהדרישה תיענה. המו"מ על שחרורו של גלעד קשה, ומחייב כושר עמידה. לכן, מן הראוי שדעת הקהל תחזק את כוח העמידה של ההנהגה, ולא להיפך, כפי שקורה היום. החשש שלי הוא דווקא מפני התקפלות של אולמרט, לקראת סוף כהונתו, ונכונות לעסקה שמחירה כבד מדי ומסוכן מדי, שעלול לעלות בחיי ישראלים רבים. אם תהיה התקפלות כזאת, יותר משתהיה זאת התקפלות בפני לחץ חמאס, תהיה זו התקפלות תחת לחץ דעת הקהל הישראלית, המגלה חוסר אחריות. האשמתו של ראש הממשלה בהפקרת שליט, היא ביטוי בוטה של חוסר האחריות הזאת.
 
אהוד בן עזר: בתור סופר, אמנם נידח וחסר חשיבות ציבורית וספרותית – אני מביע הסתייגות נחרצת מ"מכתב הסופרים" העברים המציע לאולמרט "תמיכה מוסרית" בכל עסקה שיעשה לשחרור גלעד שליט. לדעתי זוהי חוצפה תהומית מצידם. אין להם שום חזקה על המוסר. להיפך, עמדותיהם הפרו-פלסטיניות והאנטי-ישראליות של רבים מהם ובמקרים רבים – הופכות אותם בעיניי לחדלי מוסר או ללוקים באידיוטיזם מוסרי. ואילו טיפולה של המדינה בסוגיית שחרור שבויים הוא בעיניי הטיפול המוסרי ביותר, מהיותו לוקח בחשבון את כל ההיבטים. גלעד שליט, ורבים לפניו ולצערנו גם רבים אחריו, הם קורבנות שגורמים לנו אויבינו במלחמתנו על קיומנו, ולא קורבן של מנהיגותנו, כל מנהיגות שהיא – אלא אם ישראל תהפוך לפלסטין עם ראש ממשלה פלסטיני, שאז נהיה כולנו במצבו של גלעד שליט, אם בכלל נהיה.