ואולם הנחת היסוד שלה אינה מקובלת עליי. לפתח תקווה יש היסטוריה אחת, ידועה, שעליה גם נכתב ונחקר רבות. הקרקס שעשו מתולדותיה ליובל ה-130 – באמצעות הבלדה היפה של יורם טהרלב, איננו עוד "נאראטיב" אלא מפגן של טיפשות ושל בורות היסטורית, (שאמנם הניב בהפוך-על-הפוך תוצאה מוזרה, שהוסיפו את סבי יהודה ראב לאגדת חמשת הרוכבים, וב"הגיעם"-כביכול לכיכר המייסדים המחודשת בפתח-תקווה – הפך הרוכב החמישי, ד"ר מזוריקי, לפסלו של סבי בצירוף שמו ופרטי חייו, כאחד מחמשת ה"רוכבים"-המייסדים!)
יש כמובן ויכוחים היסטוריים של פרשנות, כגון האִם היה ייסוד פתח-תקווה ב-1878 ראשיתה של העלייה הראשונה (9 מתוך 10 המייסדים הראשונים היו "עולים חדשים", 8 מהם יוצאי הונגריה) או רק "יציאה מן החומות"? אבל אלה אינם ויכוחים על עובדות היסטוריות אלא על אלא על פרשנותן.
אמנם יואל משה סלומון לא חזר מיהוד לגור בפתח-תקווה, כדברי פרופ' ברלוביץ. אך יש לדעת כי בצוק העיתים, כאשר הסתבך יחד עם דוד מאיר גוטמן בחוב כבד בעקבות קניית אדמות יהוד, וכאשר שניהם כמעט נכלאו בבית הסוהר התורכי על כך – נאלצו שני המייסדים האלה, במצוקתם, להתנגד לתמיכת "חובבי ציון" בחידוש היישוב בפתח-תקווה עצמה (שנתחדש בזכותו של הרב פרומקין, שבנה במרכזה את אחוזת לחמן).
אבל יואל משה סלומון הושיב על נחלתו בפתח-תקווה את בניו אריה לייב ומרדכי (היו לו עוד בנים ובנות) והם הקימו משפחות לתפארת. לייב סלומון היה ידיד בנפש של סבי יהודה ראב, כפי שגם מספרת על כך בתו אסתר ראב בפרוזה האוטוביוגראפית המופלאה שלה, פרוזה שאיננה "נאראטיב" פיקטיבי אלא רוב סיפוריה הם עדות ממקור ראשון.
וקושייה אחת יש לי לד"ר יוסי לנג. פרופ' ברלוביץ מצטטת ממנו ברשימתה הנ"ל: "לפי ד"ר לנג, במאמרו על ספר היובל הגנוז (בקובץ המאמרים שערכתי 'לדבר תרבות עם העלייה הראשונה'), יש כחמישים ספרי יובל שיצאו לאור על פתח תקווה."
נער הייתי וגם זקנתי, ודומני שאין כיום אדם כמוני שיודע את תולדות ראשיתה של פתח-תקווה, כפי שגם כתבתי עליה בספריי – וידועים לי שני ספרי היובל החשובים ועבי הכרס, הראשון משנת 1929 בעריכת חריזמן ויערי-פולסקין, והשני בעריכת ג. קרסל ליובל ה-75 – וכן עוד קבצים וספרים חלקיים, (דוגמת ספר "היובל" המפוקפק בעריכת אריה חשביה, שיצא דומני לשנת ה-120), ואחדים מאותם "ספרים" הינם פרסומים רבי שגיאות וצ'יזבאטים, ואחדים ספרי זיכרונות וקובצי-מחקר מעולים – אבל 50 ספרי יובל!!! – דומני שאפילו 5 ספרי יובל של ממש אין לה לפתח תקווה! ההיתה זו שגיאת דפוס? הנוספה בטעות הסיפרה למיספר 5?
המושבה אמנם מתוארת, ובצדק, בעשרות ובמאות ספרים, עדויות ומחקרים רציניים, רובם אמינים ומרתקים, אבל 50 ספרי יובל?! – על שום מושבה ארצישראלית לא נכתבו גוזמאות שכאלה!
תגובה זו לא נשלחה למערכת "תרבות וספרות" אלא ליפה ברלוביץ בלבד.
 
 
תגובת פרופ' יפה ברלוביץ
לאודי,
תודה רבה על תגובתך. אני מסכימה איתך שהבלדה של יורם טהר לב היא משובבת לב  והלוואי והיו מחברים על פתח תקווה עוד כהנה וכהנה בלדות, אבל טשטוש הגבולות בין בלדה והיסטוריה, כשטשטוש זה יוצר עובדות היסטוריות חדשות בשטח, זה מקומם ולכן כתבתי מה שכתבתי.
אבל יש עימי שתי הערות למכתבך:
א. קראתי כמה וכמה סיבות מדוע סלומון לא חזר לפתח תקוה, כמו הסיבה שאתה הבאת, וכמו הסיבה שאומרת שהרב סלנט קרא לו לחזור לירושלים, וכדומה. אבל הסיבה העיקרית היא שסלומון התנגד בכל תוקף לחזור לפתח תקוה,  הוא האמין בכל ליבו שהמקום מסוכן ולכן הכריז מלחמת חורמה על הרב פרומקין שהעז להמרות את פיו וחזר ראשון לפתח תקוה, וסלומון לחם בו בצורה אכזרית עד כדי הרעבת האיש ומשפחתו. לכן בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה.
על כל פנים, כל זה אינו שייך למשפחות סלומון בפתח תקוה וגם ליואל משה סלומון עצמו, שהיה גם עורך עיתון, וכתב סיפורים ושירים וסיפורי מסע שכדאי לקרוא.
ב. ובאשר למיספר ספרי היובל אודות פתח תקוה, כאן כמובן השתרבבה טעות – לא 50 אלא 10 ספרי יובל, חלקם רשמיים וחלקם פרי יוזמות של כותבים, כמו אלעזר טרופה שהוציא לאור שני ספרי יובל.
ותודה על ההזדמנות לתיקון.
בברכה,
יפה
 
אהוד: אין לי ויכוח עם דברייך על הבלדה, שהרי זו גם דעתי שאותה אני מביע בפומבי, בכתב ובעל-פה, זה  שנים רבות.
על ההתאכזרות של סלומון ברב פרומקין לא שמעתי מעודי, מה עוד שהרב פרומקין היה בא-כוחו של הגביר לחמן מחו"ל ולדעתי לא היה נזקק לחסדיו של סלומון. אך ידוע לי שבביקורו של הגביר ויסוצקי במושבה המתחדשת, כאשר היה על ויסוצקי להכריע למי יינתן הסיוע הכספי של "חובבי ציון" ברוסיה – ליהוד ("של סלומון") או לפתח תקווה ("של פרומקין"), היה מאבק קשה בין שני הצדדים ולבסוף ניצחו הפתח-תקוואים. לדעתי הסיבה העיקרית לריב היתה המצוקה הכלכלית של סלומון בגלל החוב הכבד שרבץ על קוני אדמת יהוד, ולא החשש מהמאלאריה, שאולי השתמשו בו בתור תירוץ. הרי אֶת קבוצת הביאליסטוקים הביאו כדי להתיישב על האדמות שרכשו בפתח-תקווה ולא כדי לשבת באורח קבע ביהוד.
ספריו של טרופה חשובים אך לקרוא להם "ספרי יובל" של פתח תקווה, זוהי הגזמה. לא כל ספר או אסופת עדויות היסטוריות על פתח תקווה הוא "ספר יובל".