בגיליון הקודם [404], האשים אמנון הולצמן את אהוד בן עזר ואותי בהונאה, על כך שפירסמנו מאמר ישן שלי שכבר פורסם, כתגובה לדברים שכתב הולצמן בגיליון 401 – ובלי לומר זאת לציבור הקוראים.
אף שאהוד עצמו הסביר את הטעות, אני רואה לנכון להסביר את אופן כתיבתי ל"חדשות בן עזר", ומכאן גם את התקלה.
אני כותב למיספר רב של עיתונים, כתבי עת ואתרי אינטרנט. את כל מאמריי אני מפרסם גם בבלוג שלי http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685
בממוצע, אני כותב יותר ממאמר ליום (או ליתר דיוק, ללילה). את כל מאמריי אני שולח גם לאהוד בן עזר. אהוד בוחר מתוכם את המתאימים בעיניו לפרסום במכתבו העיתי, ומפרסם אותם (בנוסף לפירסומם בבמה אליה נשלחו). על כך אני מודה לו מקרב לב.
לעיתים רחוקות למדיי, אני כותב מאמר מיוחד ל"חדשות בן עזר", לרוב כתגובה לדברים שנכתבו בחב"ע. כך היה גם עם מאמרו של הולצמן בגיליון 401. הולצמן, כדרכו, לימד סנגוריה על הטרור הפלשתינאי והאשים אותנו בטרור המופעל נגדנו. עוד באותו לילה, מיד לאחר קריאת רשימתו, כתבתי תגובה תחת הכותרת "פרקליטו של השטן". כשסיימתי את הכתיבה, וניסיתי לשמור את המאמר, תחת כותרת זו, בספרייה של רשימותיי ל"חדשות בן עזר", מיד הודיע לי המחשב שבספרייה זו יש כבר מאמר בשם זה. כשפתחתי אותו, מצאתי שמדובר בתגובה ישנה על דברי סנגוריה של אותו פרקליט על אותו שטן. שיניתי את שם המאמר ל"מטהר את השרץ" ושלחתי.
להפתעתי, המאמר לא הופיע בגיליון 402. כשביררתי עם אהוד, התברר שהמאמר אבד בים החומר הנשלח לו בכלל, וממני בפרט. הוא ביקש שאשלח שוב. כיוון שזכרתי את הכותרת "פרקליטו של השטן" שלחתי את... המאמר הישן, שכבר פורסם לא מכבר. לצערי, אהוד עצמו לא הבחין בטעות ופירסם אותה שוב.
מיד כשקראתי זאת, התנצלתי בפני אהוד על טעותי, שבוודאי הביכה אותו כפי שהביכה אותי, ולבקשתו שלחתי לו שוב את המאמר, הפעם את המאמר האמיתי.
זה כל סיפור ה"הונאה", בה הואשמתי בידי הולצמן. כבר אמרו חז"ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו (שבת, צ"ז, א'). מכל מקום, אך טבעי בעיניי, שהסנגור של הטרור הוא הקטגור שלי.
ב. "עופרת יצוקה" – המבחן המוסרי
שורות אלו נכתבות שעות אחדות אחרי תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה". הפלשתינאים מדווחים על למעלה ממאתיים הרוגים. כיוון שתרבותם – תרבות של שקר והתבכיינות, ניתן לפקפק באמינות הדיווח, אולם אין ספק שהפעם הם הוכו מכה קשה וכואבת, שכבר ביומו הראשון של המבצע גבתה מהם מחיר דמים כבד.
תחנות הטלוויזיה הערביות החלו כבר במסע הדה-לגיטימציה לישראל, שהעזה לממש את זכות ההגנה העצמית שלה. כבר מדברים על ג'נוסייד, על שואה, במדינות ערב כבר יוצאים המונים לרחובות, גם ערביי ישראל מיהרו להפגין. בימים הקרובים נתמודד עם גל של הפגנות נגד המבצע, של גורמים אנטי ישראליים ואנטישמים באירופה (או כפי שהם מכונים בכיבוסית, העברית המכובסת – פעילי "שלום"). התקשורת העולמית תתחיל לתקוף את ישראל. הפגנות של גורמי שמאל קיצוני בישראל יחלו כבר בימים הקרובים – תחילה "גוש שלום" וגורמים רדיקליים כמותו, וככל שהמבצע יתרחב, יתרחב גם מעגל המחאה. "יש גבול" תסית את חיילי ישראל לערוק מהמערכה. ועוד לא הזכרנו את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". הרי כבר היינו פעמים רבות בסרט הזה.
ההתנגדות הפוליטית למבצע, מבית ומחוץ, תוצג כהתנגדות מוסרית. הוויכוח הציבורי שיפתח, יתמקד בסוגיה המוסרית. ולכן, גם אני מתמקד בסוגיה המוסרית של המבצע.
התלבטתי בטרם הגדרתי את ירי הקסאמים על ישראל, במאמר "תרבות השקר" – "פשע נגד האנושות", שמא זו הגדרה מרחיקת לכת מדי, בלתי מידתית. והנה, גם עמוס עוז הגדיר את הירי בדיוק במילים אלה, במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" ערב המבצע. מכל מקום, אין ספק שמדובר בפשע מלחמה מתמשך. במשך שמונה שנים הפלשתינאים, תחת שלטון פת"ח ותחת שלטון חמאס, מקיימים מטווח בלתי פוסק ומכוון על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. הם המשיכו בביצוע פשע המלחמה הזה גם כאשר ישראל יצאה מרצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה ברצועה. הם המשיכו בפשע המלחמה גם כאשר הגיעו להפסקות אש עם ישראל – ה"הודנה" וה"תהדיה".
מהי תגובה מוסרית על הפשע הזה ומהי תגובה בלתי מוסרית?
ההבלגה הישראלית, האיפוק הישראלי, המדיניות שאיפשרה לפשע להתמשך לאורך שנים, היתה בלתי מוסרית בעליל. חובתה העליונה של מדינה לאזרחיה, היא להבטיח את ביטחונם. האזרח משלם מסים למדינה, נותן 3 שנים מחייו למדינה, לעיתים מוסר את נפשו למען המדינה, ועל המדינה להבטיח לו לפחות את השירות הזה – ביטחון. אם אין היא עושה זאת, ובעיקר אם אין היא מנסה לעשות זאת, היא מועלת במחוייבותה המוסרית העיקרית.
חובתה המוסרית של הממשלה, חובתו המוסרית של צה"ל, היא להפסיק לחלוטין את ירי הקסאמים. לשם כך, יש לשבור ולהכניע את הפלשתינאים ברצועת עזה. על ישראל ללמוד מכישלונה במלחמת לבנון השנייה, ולא לאפשר מצב שבו לאורך כל המבצע ימשך הירי, עד יומו האחרון. אסור לסיים את המבצע הזה במצב שבו חמאס יוכל להגדירו כניצחון, ואנו נגדיר אותו כ"ניצחון בנקודות". במזרח התיכון ניצחון צריך להיראות, לא רק להיעשות. המבצע הזה חייב להסתיים כך שהפלשתינאים יתחננו להפסקת אש ללא תנאי וישראל מבהירה שכל כדור שיירה אחריה לעבר ישראל יחדש את המבצע במלוא עוזו. כדי להגיע למצב כזה, יהיה צורך בהפעלת עוצמה אדירה, ביום ובלילה, ביבשה, באוויר ובים, לאורך שבועות. מחיר הדמים שישלמו הפלשתינאים יהיה גדול מאוד.
האם ועד כמה פעולה כזו, שתגבה מחיר כזה, היא מוסרית?
במבצע הזה, המבחן המוסרי הוא מבחן התוצאה. האם המבצע יביא להפסקת פשע המלחמה הפלשתינאי. כל פעולה שעשויה להפסיק את הירי הזה – מוסרית. אם הכוח שנפעיל לא יפסיק את הירי, סימן שיש צורך בהפעלת כוח רב יותר. אם גם הפעלת הכוח הרב יותר לא תפסיק את הירי, סימן שיש להגביר ולהסלים. כל מה שיידרש כדי לנצח ניצחון מוחלט – מוסרי. כל מה שלא יביא לניצחון כזה – פחות מוסרי.
עלינו להשתדל להמנע ככל הניתן בפגיעה באזרחים, אך לא במחיר התפשרות על השגת המטרה. המטרה היא המוסר בהתגלמותו, וכל פעולה שתשרת את השגתה, היא פעולה מוסרית.
ג. מה המטרה?
תמה ההבלגה. צה"ל יצא למבצע "עופרת יצוקה". עצם הפעלת כוח אינה מטרה כשלעצמה. הפעלת כוח עלולה להיות ביטוי לתסכול, לכעס, לחוסר אונים. הפעלת כוח עלולה להיות לשם נקמה. מה המטרה לשמה ראוי להפעיל את צה"ל לעת הזאת?
יו"ר "קדימה" ציפי לבני והמשנה לראש הממשלה חיים רמון, הציבו בראיונות לתקשורת בשבועות האחרונים מטרה מדינית - למוטט את שלטון חמאס, כדי שפת"ח בראשות אבו מאזן ישוב לשלוט ברצועת עזה.
כבר בשנות החמישים פינטז דוד בן גוריון על כך שישראל תטפח מייג'ור נוצרי ותסייע לו להשתלט על לבנון, ולחתום עימנו על הסכם שלום. בתקופת מלחמת ששת הימים, קרא יגאל אלון לכבוש את הר הדרוזים ולהקים שם מדינה דרוזית ידידותית. במלחמת לבנון הראשונה, ניסינו לראשונה את הדרך הזאת – ניסיון להתערב בכוח בפוליטיקה הפנימית של שכנינו, ונכווינו. חלום התעתועים הזה סיבך אותנו בלבנון, בה שקענו לאורך שנות דור, והפכנו את כל העדות והזרמים בלבנון לאויבינו. מסתבר שיש מי שלא למדו את הלקח ואף היום מנסים לעצב סדרים חדשים במזרח התיכון, בדם חיילי צה"ל.
הפעלת צה"ל להתערבות בפוליטיקה הפנימית של הפלשתינאים אינה מוסרית – צה"ל נועד להגן על מדינת ישראל ולא לשרת מפלגה מסויימת של האוייב. ההתערבות הזאת אינה חכמה – חמאס שולט ברצועת עזה, כי זה רצון הפלשתינאים בעזה. בבחירות שנערכו בכל רחבי הרשות, חמאס ניצח. הסיבה לכך שיו"ר הרשות הוא אבו מאזן ולא איש חמאס, היא שחמאס החרים את הבחירות לנשיאות. חמאס מבטא את מאווי רוב הפלשתינאים. אם כך כשפת"ח הוא מפלגה לאומנית פלשתינאית אוטנטית, קל וחומר אם היא תעלה לשלטון בחסות הכידונים הישראליים. יהיה זה שלטון בלתי לגיטימי בעיני עמו.
אך שיא האיוולת הוא עצם האוריינטציה הפת"חית. חמאס שולט בעזה פחות משנה וחצי, מאז יולי 2007. ירי הטילים על יישובי הנגב המערבי החל לפני שמונה שנים. בשש וחצי השנים הראשונות למתקפה, לפני ההתנתקות ואחריה, פת"ח שלט ברצועת עזה, קודם בראשות ערפאת ואח"כ בראשות אבו מאזן. גם תחת שלטון חמאס, פת"ח הוא אחד הארגונים שמשגרים טילים לעבר ישראל. פת"ח הפר את כל ההסכמים עם ישראל, ובניגוד להתחייבותו בהסכם אוסלו, לא זו בלבד שלא הפסיק את הטרור, הוא הגביר אותו יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר.
עצם המחשבה על שליחת חיילי צה"ל לסכן את חייהם כדי לסייע לאויב מר א' לגבור על אויב מר ב' בפוליטיקה הפנימית של הפלשתינאים, היא ליקוי מאורות.
המטרות שעל הממשלה להטיל על צה"ל, היא להביס את הטרור הפלשתינאי, לשים קץ לירי הקסאמים ולהביא לשחרורו של גלעד שליט. יש להפעיל ללא הפסקה, ביום ובלילה, כוחות של צה"ל ברצף של פעולות יבשתיות ואוויריות קשות, שתגרומנה לאוייב לעבור למגננה. יש לחזור למדיניות החיסולים, שהוכחה בעליל כאפקטיבית ביותר. יש להתנתק לחלוטין מרצועת עזה, ולא להעביר לעזה שקל אחד, סחורה כלשהי, גם לא חשמל.
השילוב של פעולות אלו, עלול לגרום לתגובה בינלאומית חריפה. מפגינים אנטי ישראליים ואנטישמים יפגינו נגד ישראל בכל אירופה. ממשלת ישראל תידרש לגלות יכולת עמידה איתנה אל מול הלחץ הבינלאומי.
בניגוד למלחמת לבנון השנייה, אסור להסתפק ב"ניצחון בנקודות". יש לפעול במלוא העוצמה, כדי למנוע אפשרות של המשך הירי בתקופת המבצע (וזאת ניתן לעשות רק באמצעות תקיפה יבשתית). אין להפסיק את המבצע עד שהאויב ייכנע, ייתחנן להפסקת אש ללא תנאי וישחרר את גלעד שליט (בעסקת חילופין במחיר סביר). במזרח התיכון, ניצחון חייב להיראות, לא רק להיעשות. ניצחון כזה יחזיר לישראל את כושר ההרתעה שנפגע באופן קשה במלחמת לבנון השנייה ובהבלגה על ירי הקסאמים. אני משוכנע, שנחישות של הממשלה, של צה"ל ושל הציבור הישראלי, יביאו לתוצאה זו. על הציבור כולו להתייצב מאחורי הממשלה וצה"ל, כל עוד הם פועלים בכיוון הנכון.