מתי שמעתם לאחרונה את המילה "כוחותינו"? מתי לאחרונה נשמעה בתקשורת המילה "אוייב"? המילים הללו אינן פוליטיקלי קורקט במקומותינו ובעיתותינו. אלו מילים המתוייגות כ"תקשורת מגוייסת", רחמנא לצלן, ומה מגונה יותר מתקשורת מגוייסת?

האמת היא שגם אני איני אוהב תקשורת מגוייסת ואיני חושב שהתקשורת, גם בעת מלחמה, צריכה להיות מגוייסת. אולם אין זהות בין תקשורת פטריוטית לתקשורת מגוייסת.

מהי תקשורת פטריוטית? תקשורת שברור לה ולצרכניה שהיא אינה נייטראלית, בוודאי בעת לחימה, במאבק בינינו לבין האוייב. תקשורת פטריוטית בהחלט תופסת צד במלחמה – הצד הישראלי.

מהי תקשורת מגוייסת? תקשורת הקופצת לדום ומצדיעה לנוכח כל מילה, החלטה ומעשה של הממשלה ושל הצבא. תקשורת שאינה בוחלת בשקרים ובעיוות התמונה כדי לשרת את ההסברה שלנו. תקשורת שהופכת כלי לשירות התעמולה. תקשורת שאינה שואלת שאלות, אינה מבקרת, אינה מעלה לדיון אלטרנטיבות. התקשורת האופורית והמאתגרת בימי אוסלו העליזים ובתקופת ההתנתקות היא דוגמה לתקשורת מגוייסת במירעה. בכך, היא נושאת בחלק מן האחריות לתוצאות של ההרפתקאות הללו. כמו במהלכים מדיניים, כך גם במלחמה – אל לתקשורת לנהוג כך. תפקידה בדמוקרטיה הוא גם לבקר ולשאול.

תקשורת יכולה להיות פטריוטית מבלי שתהיה מגוייסת. התקשורת בעת מלחמה יכולה להיות אחראית בלי שתהיה מגוייסת.

האם התקשורת הישראלית במבצע "עופרת יצוקה" היא פטריוטית? האם היא מגוייסת? האם היא אחראית?

בדרך כלל, התקשורת מפגינה פטריוטיות. חרף ההימנעות התמוהה משימוש במילים לא אופנתיות כמו אלו שהזכרתי בראש המאמר, היא בהחלט מתייצבת לצד המדינה, צה"ל ותושבי הדרום. התקשורת, ברובה המכריע, הביעה תמיכה במבצע. האמת היא, שאדם צריך להיות חסר מצפון, ערל לב וחסר אחריות באופן קיצוני במיוחד כדי שלא לתמוך במבצע. שהרי אם יש משמעות למושג זכות ההגנה העצמית – מבצע "עופרת יצוקה" הוא מימושה. אם יש מלחמה בין טוב ורע – זאת המלחמה.

בדרך כלל, התקשורת אינה מגוייסת. מיומה הראשון של המערכה, התקשורת מבקרת, שואלת שאלות. כבר אחרי ההפצצה הראשונה, החל דיון על השאלה האם ראוי להסתפק בכך או להמשיך ולגלגל את המבצע. וכך, לאורך כל המבצע נשאלות השאלות האם לעצור או להמשיך, האם לבלום או להעמיק, האם לצאת לפעולה קרקעית, האם להפסיק את האש באופן חד צדדי, האם להסכים להפסקת אש בהסכם, מתי ובאלו תנאים, וכן הלאה וכן הלאה. איני אוהב את כל השאלות, איני אוהב את כל העמדות, לעתים הן מכעיסות, אך זה תפקידה של התקשורת – לשאול שאלות, למתוח ביקורת, לקיים דיון, לא להיות שופר. מה שחסר לי בדיון הזה, הוא הביקורת מהצד השני – ביקורת על כך שהמבצע מהוסס מידי, איטי מידי.

לדעתי, ביום הראשון למערכה, מיד אחרי ההפצצה הראשונה, כאשר האויב היה המום, ראוי היה לנצל הצלחה ולבצע את הפעולה הקרקעית. באותו יום נכון היה לגייס את המילואים ולהתכונן לשלב השלישי ולבצע אותו כעבור מיספר ימים. עמדות מסוג זה אינן נשמעות בדיון התקשורתי, וחבל. כפי שיש אינטרס ציבורי בביקורת הנשמעת, כך יש אינטרס ציבורי בהשמעת הביקורת שאינה נשמעת. כך ראוי להתקיים דיון בחברה דמוקרטית.

התקשורת הישראלית אינה מגוייסת, אך יש בישראל תקשורת מגוייסת. גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ" הם תקשורת מגוייסת לצד האוייב. מידי יום נותן להם העיתון עמודים שלמים לשירות התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית של האוייב. הם פועלים כמכונת תעמולה משומנת – ללא שאלות, ללא ספקות, ללא תהיות, ללא ביקורת; הם פשוט שופר תעמולתי. המקום ש"הארץ" נותן להם הוא חוסר אחריות לאומית.

שיא חוסר האחריות, היה התנהגות התקשורת בערב שבו נהרגו שלושה חיילים מירי פגז ישראלי. מהשידורים, מטון הדוברים, ממראה פניהם של השדרים ומהרמזים שהם שיחררו, ניתן היה להסיק שצה"ל הסתבך בקטסטרופה נוראה.

כל אזרח וכל חייל שנהרג הוא עולם ומלואו. נפילתם של שלושה חיילים היא אסון כבד למשפחה, לחברים. אירוע זה גורם לכאב כבד לחברה הישראלית כולה. אולם אנו נמצאים במלחמה. המטרה במלחמה היא לנצח. אי אפשר לנצח בלי להילחם. ללחימה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח. מחיר אי הניצחון, גם מחיר הדמים, יהיה כבד יותר. אי אפשר להילחם ולנצח כאשר התקשורת יוצרת אווירה של אסון לאומי מנפילתו של חייל במלחמה. התנהגות תקשורתית כזו זורעת דמורליזציה. זריעת דמורליזציה בעת מלחמה, היא חוסר אחריות משווע.

ב. מתי להפסיק את האש?

מה יחשב לניצחון במלחמה? ניצחון במלחמה הוא השגת מטרות המלחמה.

מהן המטרות הראויות למלחמה כזאת?

יש שלוש מטרות אפשריות. האחת, כיבושה מחדש של רצועת עזה והחזרת השלטון הישראלי. השנייה, מיטוט שלטון חמאס והחזרת השלטון ברצועת עזה לידי פת"ח. השלישית, הרבה פחות יומרנית – שקט בדרום.

התנגדתי להתנתקות, בשל עקירת גושי ההתיישבות ובשל התקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. אולם עצם הרעיון של הפסקת השליטה על כלל רצועת עזה, שבה מיליון וחצי פלשתינאים, היה רעיון נכון. לצערי, היישובים נעקרו, אך אין לישראל שום אינטרס לחזור ולשלוט על מיליון וחצי פלשתינאים; שליטה שאינה מתיישבת עם מטרת העל של המדינה – הבטחת ציביונה היהודי והדמוקרטי. חזרה, בצורה זו או אחרת, לשליטה ביטחונית חלקית על רצועת עזה, היא האופציה האחרונה, רק אם כל האופציות האחרות תכשלנה.

אני שולל גם את המטרה של מיטוט שלטון חמאס והחלפתו בידי פת"ח. עקרונית, אני שולל את נטילת התפקיד המגלומני של ממליכי המלכים במדינות אחרות. ישראל אינה מעצמת-על ואסור שתהיינה לה יומרות כאלו. מעשית, כל ניסיונותינו בעבר למעורבות כזאת, בעיקר בלבנון, סיבכו אותנו והשיגו מטרות הפוכות. ספציפית, שלטון פת"ח אינו עויין לנו פחות, והרי מתוך שמונה שנות ירי טילים על ישראל, שש וחצי היו תחת שלטון פת"ח (ערפאת ואבו מאזן).

בצדק הגדירה הממשלה מטרות צנועות למבצע "עופרת יצוקה" – שינוי המציאות הביטחונית והשבת השקט לדרום. זאת, באמצעות הפסקה מוחלטת של ירי הטילים והפסקת ההברחות מסיני.

איך ניתן להשיג את המטרה הזאת? ניתן להפעיל אופציה מדינית, אופציה כוחנית או שילוב בין השתיים. עקרונית, המלחמה תמיד צריכה להיות אמצעי אחרון, אחרי שמוצו המהלכים המדיניים.

מהי הכתובת למהלכים הכוחניים, ומהי הכתובת למהלכים המדיניים? הכתובת היא תמיד אותה הכתובת – השלטון. כאשר אבו מאזן שלט בעזה, הוא היה אחראי לירי הטילים על ישראל, ולכן הוא היה הכתובת הן לפעולות כוחניות והן להידברות המדינית. היום אבו מאזן אינו רלוונטי ברצועת עזה. הכתובת היא חמאס.

אולי הדברים נשמעים אפיקורסיים, אך אני רואה בחמאס כתובת מדינית, כל עוד הוא השולט בעזה, וכאמור איני חושב שתפקידה של ישראל להתערב בזהות השלטון בעזה. שלטון חמאס אינו יכול להיות פרטנר לשלום, כיוון שהוא אינו מקבל את זכות קיומה של ישראל, אך בכך אין הוא שונה במאומה מהרשות הפלשתינאית ואש"ף. אולם הוא פרטנר להסדרים פרגמאטיים, ביטחוניים, מעשיים, מקומיים, לייצוב המצב. בסופו של דבר, כל הסדר של הפסקת אש, יהיה עם חמאס.

הבעיה בהסדר עם חמאס היא העובדה שלחמאס, בדיוק כמו לפת"ח, רקורד מוכח של הפרת הסכמים. יחסם להסכמים עימנו, כמו ההודנה והתהדיה, היא כאל אמצעי טקטי במלחמתם נגדנו.

לכן, אין לישראל מנוס מהאופציה הכוחנית. ולכן, יש לדבוק במהלך הכוחני, כך שהמחיר שיגבה מהפלשתינאים יגרום להם לרצות להפסיק את ירי הטילים ולרצות לשמור על השקט בגבול עימנו. כאשר זה יהיה רצונם, ניתן יהיה להגיע להסדר הפסקת אש יציב ובר קיימא. יש לומר את הדברים באופן ישיר וללא הצטעצעות – המערכה חייבת להסתיים בכניעה של האוייב. היום אנו רחוקים מכך, ולכן טרם הגיעה עת הפסקת האש.

רחוקים, לאו דווקא בזמן. יתכן שיכולנו כבר להיות שם. אופן ניהול המבצע, מתעלם מהמחיר של התמשכותה לאורך זמן – המחיר של השבתת החיים התקינים בדרום, של פגיעה בדעת הקהל בעולם ושל חשיפה ללחצים בינלאומיים כבדים. המבצע מנוהל באופן איטי ומדורג מדי. ראוי היה לצאת לפעולה הקרקעית ביומה הראשון של המערכה, מיד לאחר ההפצצה האווירית, כאשר האוייב היה בהלם מעוצמתה. בו-ביום היה נכון לגייס את אוגדות המילואים, להכינן ולאמנן ולפתוח בתוך ימים אחדים בשלב השלישי. איבדנו זמן יקר בכך שלא נהגנו כך. כעת, יש לבצע לאלתר את השלב השלישי במלוא העוצמה. העובדה שטרם הכנענו את האוייב וטרם הכרענו במלחמה, מעידה על כך שלא הפעלנו מספיק כוח. המסקנה היא שעל צה"ל להעצים באופן משמעותי את הפעולה, על מנת להביא להכרעה מהירה ככל הניתן. הכרעה מוחצת, שתביא להפסקת אש בת קיימא ומוחלטת ולהפסקת ההברחות בציר פילדלפי.

"עופרת יצוקה" היא מלחמת מגן. מטרתה – הפסקת התוקפנות נגד ישראל. אין מטרה צודקת מזו. זו מטרה שניתן להשיג אותה, אם נהיה נחושים להשיג אותה.

אהוד: אני מציע שבפעם הבאה שייצאו למבצע גדול כ"עופרת יצוקה" יתייעצו קודם  איתך בקשר למהלכים הטקטיים וגם האסטרטגיים.

זאת ועוד, קוראים מתאוננים על אריכות מאמריך התכופים ולכן הייתי מציע שתכתוב רשימות קצרות יותר, אפילו שתיים-שלוש כל פעם בנושאים שונים.