אם יש בהיסטוריה האנושית דוגמה מובהקת למלחמת בני אור בבני חושך, זוהי המלחמה בין העולם החופשי לבין גרמניה הנאצית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתה המוחלטת של גרמניה הנאצית. הטוב ניצח את הרע, האור ניצח את החושך. הניצחון הזה הוא חגה של האנושות, חגה של הנאורות. יש מדינות החוגגות את המועד ב-8.5. יש החוגגות אותו ב-9.5. אך החג הוא חג אחד – חגה של האנושות על שהביסה את גדול אויביה בהיסטוריה.

מדינת ישראל אינה חוגגת את החג הזה. ניתן להבין את הסיבה לכך – השואה שחווה העם היהודי במלחמת העולם השנייה, מקשה על היכולת לקשר את המלחמה הזו לחג ולשמחה. ואף על פי כן, הגיעה השעה לצרף את יום הניצחון על הנאצים לחגי ישראל.

היטלר תיאר את מלחמת העולם השנייה כ"מלחמה יהודית". בעבורו – המטרה העליונה של המלחמה היתה השמדת היהודים. גם בימים בהם נלחם כנגד המעצמות הגדולות ביותר בתקופתו, עדיין ראה את השמדת היהודים כמשימת חייו המרכזית.

אילו ניצח היטלר במלחמה, חלילה, הוא היה עלול להצליח במזימתו – השמדת העם היהודי. לכן, תבוסתו היא בראש ובראשונה ניצחון העם היהודי. חרף השואה הקשה – העם היהודי לא הושמד, הוא חי וקיים, ושלוש שנים לאחר השואה הקים את מדינתו הריבונית במולדתו. זהו ניצחון גדול. מן הראוי שמדינת היהודים תחגוג את הניצחון הזה. מן הראוי שמדינת ישראל תחגוג את יום הניצחון על הנאצים – הן בשל היות אירוע זה ניצחון גדול ליהודים, והן בהיותה חלק מן האנושות הנאורה שניצחה את היטלר.

למעלה ממיליון יהודים עלו בעשרים השנים האחרונות מחבר העמים לישראל [אני מחשיב כיהודים גם את אלה שהמימסד הרבני אינו מכיר בהם עדיין, אך זה נושא למאמר נפרד. א.ה.]. בעבור יהודים אלה, יום הניצחון על הנאצים הוא חג גדול, עליו גדלו והתחנכו ועימו הם מזדהים כיהודים וכרוסים. רבים מהם הינם ותיקי המלחמה, עטורי הדרגות והאותות, הזוכים עדין לכבוד המגיע להם, בחגיגות המתקיימות בישראל. אולם החגיגות הללו הן על טהרת ציבור העולים. יום הניצחון על גרמניה, הוא חג עדתי מובהק במדינת ישראל.

יש למדינת ישראל כל הסיבות לחגוג את יום הניצחון, כאמור, ועליהן נוספת סיבה נוספת – החיבור בין הציבור הוותיק לציבור העולים. החיבור אינו יכול להיות חד סטרי – ציפייה ממיליון איש לשנות את תרבותם ולהתאימה לתרבות הישראלית. קליטה של מסה אדירה כל כך של עולים, מחייבת התקרבות הדדית. כמדינה קולטת עליה מגלויות רבות, התרבות הישראלית ממשיכה להיבנות ולהתפתח, והיא חייבת להיפתח לתרבותם של העולים, להעשיר בה את עצמה ולספוג ממנה לתוכה.

צירוף חג שהינו חלק מהתרבות של העולים מחבר העמים, ללוח השנה העברי ולתרבות הישראלית, הינו ביטוי מובהק להשפעה התרבותית ולקליטה התרבותית. כאשר מדובר בחג כזה – שאלה תכניו האנושיים והיהודים, קליטת החג הזה בתרבות הישראלית ממש מתבקשת, והיא תוכל להתקבע באופן טבעי בלוח השנה שלנו.

התשעה במאי נופל על רצף ימי החג והזיכרון הלאומיים שלנו: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים. ביום השואה אנו מזכירים את הנורא באסונות שפקד את העם היהודי. ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם הנופלים על תקומת מדינת היהודים ועל הגנתה. ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות והריבונות של העם היהודי בארצו. ביום ירושלים אנו חוגגים את שחרורה ואיחודה של בירת העם היהודי ומדינת ישראל. צרוף חג הניצחון על החיה הנאצית לרצף הזה טבעי ומתבקש.

בפרספקטיבה רחבה יותר, ניתן להרחיב את היריעה, ולהזכיר שכל המועדים הללו מתקיימים בתקופה שבין פסח לשבועות. בין החג המציין את הולדתה הפיסית של האומה לבין החג המציין את הולדתה הרוחנית (חג מתן תורה). כל אותם חמישים יום עמוסים במועדים המציינים את תולדות העם היהודי מערש הולדתו ועד התקופה המודרנית.

הניצחון על גרמניה הנאצית, הוא נקודת ציון חשובה ברצף ההיסטורי הזה. יום הניצחון ראוי להימנות על רצף מועדים זה, כחג ישראלי לכל דבר.

2. בני ערובה

ב-1991, פתחו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר במערכת לחצים כבדה מאוד על ממשלת ישראל לפתוח במו"מ עם סוריה. לחץ זה הניב את ועידת מדריד ולאחר מכן פתיחתו של מו"מ בילטרלי בין שתי המדינות. המו"מ החל עוד בתקופת שמיר, שסרב לשאת ולתת על הגולן, ונמשך לאורך שנות ה-90, עד שחאפז אסד דחה במרץ 2000 את הצעתו של ברק לנסיגה מלאה מהגולן, כיוון שברק עמד על השארת רצועה בת כמה עשרות מטרים לאורך חופה הצפון-מזרחי של הכינרת.

מה גרם לאמריקאים להתעורר פתאום ולהפעיל את הלחץ הזה? למה בוש, שבשלוש שנותיו הראשונות בתפקיד כלל לא עסק בכך, נזכר בשנתו האחרונה בנושא הסורי והעלה אותו למקום כה מרכזי בסדר יומו הנשיאותי?

היוזמה האמריקאית ל"סדר חדש במזה"ת", כפי שכונתה בפי בוש ובייקר, היא תוצאה של מלחמת המפרץ הראשונה – המלחמה האמריקאית הראשונה בעיראק. מה הקשר בין המלחמה בעיראק, מלחמה אליה יצאה ארה"ב כדי לשחרר את כווית שנכבשה בצעד תוקפני של סדאם חוסיין, למו"מ בין ישראל לסוריה?

אין קשר הגיוני, כמובן. ובכל זאת מה הקשר? הקשר הוא הקואליציה שהקימה ארה"ב נגד סדאם, אליה צירפה מיספר מדינות ערביות. בין המדינות הללו היתה סוריה. מפלגת הבעת' הסורית, מפלגתו של אסד, ומפלגת הבעת' העיראקית, מפלגתו של סדאם, הן מפלגות אחיות, החולקות אידיאולוגיה אחת ושיטת משטר רודנית אחת. בין שתי המפלגות הללו נוצר קרע שהלך והסלים. מערכת היחסים בין שני האישים, שתי המפלגות ושתי המדינות, במשך שנים רבות, התאפיינה בשנאה קשה ובתיעוב הדדי עמוק. סדאם חוסיין היה אויבו האולטימטיבי של אסד.

אסד לא שלח צבא סורי לסייע לארה"ב במלחמה. כל שנדרש ממנו היה לתת את הסכמתו לצרף את שמה של סוריה כחלק מן הקואליציה האנטי עיראקית; הקואליציה נגד אויבו המושבע. תמורת הנכונות הזאת, היה על ארה"ב לשלם לסוריה. בוש ובייקר רצו לשלם במטבע ישראלי – נסיגה מהגולן. כן, ישראל, שהותקפה בידי הרודן העיראקי, אף שלא היתה חלק מהמלחמה, וספגה עשרות טילי סקאד, שנועדו ליצור הרס והרג בקרב האוכלוסייה האזרחית בישראל; דווקא היא נדרשה לשלם את מחיר המלחמה, מחיר כבד מנשוא, ויתור על נכס לאומי בעל חשיבות עליונה – הגולן.

איזה אבסורד! מדינה שהותקפה במלחמה לא לה, נדרשת לשלם מחיר כה כבד, כדי לרצות מדינת אוייב, ששילמה מס שפתיים במלחמה נגד אוייבה המר, שהניצחון עליו שירת את האינטרס שלה. אבסורד, אך עובדה. ההתייחסות אל ישראל היתה צינית, כאל בת ערובה למשחק אינטרסים זר. שמיר עמד בלחץ ולא הסכים לדון על הגולן. הממשלות הבאות אחריו דנו בנסיגה והסכימו לה, אך המאבק של הציבור הישראלי נגד הנסיגה סיכל אותה.

היום אנו ניצבים בפתחו של אבסורד מאותו זן. איראן, מרכז העצבים של האסלאם הרדיקלי, מאיימת בהשמדת ישראל ומנסה להצטייד בנשק גרעיני שיאפשר לה לממש את זממה, או להפוך את ישראל למדינה כנועה וחסרת עצמאות, תחת איום גרעיני יומיומי.

ישראל היא המאויימת הראשית בידי איראן, אך האמת היא שכל העולם החופשי מאויים, הן מהנשק הגרעיני שבדרך, הן מיצוא הטרור הרצחני ובעיקר מן השילוב בין השניים.

גם מדינות ערב המתונות, או המתונות למחצה ולרביע, נמצאות תחת איום איראני. המשטרים באותן מדינות נמצאים תחת חתרנות איראנית בלתי פוסקת. האינטרס המובהק של אותן מדינות, ומצרים בראשן, הוא למנוע את גרעון איראן ולפגוע במשטר האיאתולות.

והנה, כמו בשידור חוזר, שוב ישראל היא מעין בת ערובה, והיא נדרשת לשלם את מחיר המאבק (הדיפלומטי, לעת עתה) נגד איראן. תפקידה של ישראל במשחק הציני הזה, הוא לשלם מחיר למשטרים שאיראן מאיימת איום אקוטי על קיומם, כדי שיתנגדו לאיראן. וכך, אנו שומעים שללא הכרזה על נכונות לשתי מדינות לא יהיה אפשר לפעול נגד איראן. אם רוצים שהעולם החופשי יפעל נגד התגרענות איראן, על ישראל לקבל את היוזמה הערבית – יוזמה חמורה ומסוכנת שמשמעותה החרבת מדינת ישראל (אולטימטום של נסיגה עד קווי 67' בכל הגזרות ו"זכות" השיבה, שמשמעותה הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת לשים קץ לקיומה). על ישראל לסגת מהגולן כדי ליצור טריז בין סוריה לבין בעלת בריתה המובהק – איראן. על ישראל להבהיר שאין היא צ'כוסלובקיה והיא לא תהיה בת ערובה; היא לא תסכים לשלם את מחיר הרפיסות של המערב מול הדיקטטורה האיראנית, כפי שצ'כוסלובקיה נדרשה לשלם את מחיר הרפיסות של צ'מברליין מול היטלר, בוועידת מינכן 1938.

למרות המאמצים הכבירים של התקשורת הישראלית ובראש ובראשונה של עיתון "הארץ", המוביל קמפיין כזה בראשות עקיבא אלדר, אני מעריך שחרף חילוקי הדעות לא יהיה עימות בין ארה"ב לישראל. אולם אם במקרה אובמה ידרוש דרישות המסכנות את האינטרס הלאומי הישראלי, על נתניהו להגיב במילים בהן הגיב מנחם בגין, באזני סם לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, לאחר שארה"ב גינתה את ישראל על סיפוח הגולן לריבונותה וניסתה לכפות עליה את ביטול החוק באמצעות איום בסנקציות:

"האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? ... חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו."