תגובה לדודו פלמה: "בר כוכבא – המשיח הציוני הכוזב", חדשות בן עזר 444
הכרעתו ההיסטורית של דוד בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל לא היתה מובנת מאליה. היישוב היהודי בארץ-ישראל היה, ברגע ההכרעה, בעיצומה של מלחמה קשה נגד ערביי ארץ-ישראל, מתוגברים בכנופיות שהסתננו מהמדינות השכנות, וברור היה שביום בו תקום המדינה תפלושנה אליה מדינות ערב על מנת להחריבה מיד עם הקמתה. היה ברור, שהמדינה שטרם קמה תידרש לעמוד נגד לפחות חמישה צבאות סדירים, מצויידים ומאומנים; שמדינה בת 600,000 איש תידרש לעמוד במתקפה של מדינות שאוכלוסייתן – עשרות מיליוני איש. מדינות העולם, ובראשן ארה"ב, הפעילו לחץ כבד מנשוא על הנהגת היישוב, להימנע מהכרזת המדינה ולנסות להגיע ל"פשרה". הפיקוד הצבאי העליון של "ההגנה" – צה"ל בדרך, הציג את הסיכויים לנצח במלחמה – 50:50. ברורה היתה משמעותה של תבוסה במלחמה הזו – השמדה טוטאלית של היישוב היהודי בארץ-ישראל, שלוש שנים לאחר השואה. הנהגת היישוב, ברובה, נטתה להכריע נגד הקמת המדינה.
מפקדים בצה"ל מכירים את רגע ההחלטה בתנאי אי ודאות, הידוע בעגה הצה"לית כ"צל"ש או טר"ש". במקרה של ב"ג מדובר בהרבה יותר מזה – החלטה שתביא להתגשמות חלום הדורות של העם היהודי, או שתמיט עליו שואה. קשה לדמיין הכרעה קשה מזו.
קשה לי להעלות על דעתי מנהיג אחר, שהיה מעז לקבל את ההחלטה שקיבל ב"ג. ב"ג הבין, שעל עם להילחם על חירותו ועל עצמאותו. הוא הבין, שעם שאינו נלחם על חירותו ועל עצמאותו, אינו ראוי לחירות ולעצמאות.
איך היתה שופטת ההיסטוריה את ב"ג, אילו תוצאות הכרעתו היו תבוסה במלחמה? מן הסתם, היסטוריונים היו מכנים אותו מטורף, לאומן סהרורי, איש דמים, משיח כוזב וכיוצא באלו.
1816 שנים לפני ב"ג, הכריע בר כוכבא הכרעה דומה – להוביל את עם ישראל למלחמה למען חירותו ועצמאותו. הוא הוביל את המרד בשלטון הרומי, שהביא לעצמאות יהודית בת ארבע שנים, אך בסופו של דבר לתבוסה של ישראל מול האימפריה הרומית, להרג המוני ולגזירות שמד קשות (גזירות אדריאנוס).
חז"ל, שחששו מפני רוח המרד, יצאו נגד בר כוכבא כפי שהמעיטו בערכם של המכבים וניסו להשכיח את סיפור מרידתם ביוונים, אף שהיה סיפור של ניצחון. הם השביעו את העם היהודי לא למרוד בגויים, לא לעלות בחומה ולא לדחוק את הקץ – שלוש שבועות שבעטיין העם היהודי השלים עם סבלו, נדודיו, רדיפותיו ונמנע מעשיה אקטיבית לקרב את הגאולה וביכר עליה המתנה פאסיבית לבוא המשיח, לגאולה ניסית.
תוצאתה הבלתי נמנעת של הפאסיביות הגלותית היתה השואה. הציונות, שקדמה לשואה בפחות ממאה שנה, היא האלטרנטיבה – אקטיביות לאומית של העם היהודי, הלוקח את גורלו בידיו ונאבק, וכשצריך גם לוחם, על חירותו, עצמאותו וריבונותו.
בצדק הציונות ראתה במכבים ובבר כוכבא דמויות מופת. חוששני שבפוסט בר כוכבאיזם, וכבר נתקלתי גם בפוסט מכביזם, יש יותר מקורטוב של פוסט ציונות.
מישהו מתגעגע לשלוש השְבועות?