בסוף האירוע הנ"ל רצינו, רעייתי ואני, לגשת אל פוצ'ו לחבקו ולהגיד לו כמה נהנינו וכמה התרגשנו – אבל הוא לא הצליח להרים את הראש – עשרות התנפלו עליו בבקשת חתימה על הספרים שרכשו, ופשוט לא ניתן היה להתקרב אליו.
האירוע התרחש בחצר של בית הפלמ"ח ברחוב לבנון ברמת אביב – היו שם, לפי אומדני הבלתי מלומד, כאלף איש – רובם מוותיקי הפלמ"ח, ומיעוטם "צוציקים" בני שבעים ומשהו. היו שם לוחמים שהיו לאגדה בחייהם, והם למרות שכבר חלפו על פני גיל הגבורות – היו זקופים וגאים, מפעימי לב בשֵׂיבתם.
אליעזר פומרנץ (פומי), הוא יוסי פס, מגיבורי הספר, היה אמור להנחות את הערב, אך הוא הסתפק בסיפור איך החמיץ את ההזדמנות להיות קולגה לרוברט טיילור ולזכות בתהילת עולם בהוליווד: פוצ'ו הציע לו לשחק בסרט "חבורה שכזאת" את עצמו, את יוסי פס, אך לבסוף התפקיד הנכסף נמסר לבומבה צור... כך חולפת תהילת העולם! את הערב הנחה זאב לכיש, מנהל מוזיאון הפלמ"ח, ופוצ'ו עצמו, (שהצטייד באקדח צעצוע כדי לאיים על מי מן הדוברים שירבה בדברים מעל למוקצב).
הופיע אלוף ישעיהו גביש, שמופיע בספר של פוצ'ו בשמו האמיתי "שייקה", הוא מ"פ ההכשרה. דיבר אלוף יצחק (חקה) חופי, שהיה ממלא מקום הרמטכ"ל, ובספר הוא דודיק המ"מ. הוא שאל את הקהל מי שירת תחת פיקודו כמ"מ בפלמ"ח, ועשרות נעמדו דום – "לפקודה תמיד אנחנו"! – היה, כמובן, גם המ"כ מנחם, הוא מנחם אמיר, וכן אלון שרמן, הוא יוסקה שבספר, החתיך האולטימטיבי, שקורא רק ספרים "טובים", שבנות נופלות לרגליו, והוא איננו טורח להביט. שאול ביבר, כצפוי, סיפר צ'יזבאט על אביו, ומאיר פעיל ניצל את הבמה כדי להביע הערכה עמוקה למפקדו נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב האגדי. חיים חפר אמנם נעדר מפאת מחלתו, אבל עוזי וייס ואיריס גנור שרו משיריו, ושירים נוספים מהימים ההם שהמסו את ליבנו המתגעגע. רונה קינן (כן, בתו של עמוס קינן) פתחה את הערב בשירה מרטיטת לב, כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה.
וראינו גם את גילה אלמגור, יוסי בנאי, בומבה צור, אילי גורליצקי ואחרים – יפים וטובים, כשהיו ממש ילדים, משחקים בסרט "חבורה שכזאת".
והיה, כמובן, פוצ'ו, שכרגיל היה חביב ונעים ונחמד ומצחיק.
צביטות בלב כבר אמרנו?