שר האוצר בנימין נתניהו ומנהל רשות המיסים איתן רוב החליטו לפטור את זוכי פרס נובל הישראליים, הפרופסורים אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, מתשלום מס הכנסה על זכייתם, בסכום של כשני מיליון שקל לכל אחד מהם. אלמלא הפטור היה על כל אחד מהם לשלם כ-525 אלף שקל למס הכנסה. חוק שחוקק באחרונה מחייב להטיל מס בשיעור  25% על זוכים בפרס הגבוה מ-70 אלף שקל.

הנימוק לפטור המיוחד הוא ש"שני המדענים לא פיתחו את המצאתם לצורך קבלת הפרס". זאת בניגוד למי שמשתתף, למשל, בתוכנית טלוויזיה, שבה המטרה היא זכייה בפרס. קברניטי האוצר חוששים אולי לקלקל את חגיגת זוכי פרס הנובל, אז הם נוהגים כדרך המלכים בעבר. מתברר שהחוק אינו אחד לכולם – אשרי מי שהמלך חפץ ביקרו.

בחסדי מלכים שכאלה לא זוכים סופרים ואמנים ישראליים שחייבים במס. הסופר דן צלקה, לדוגמה, זכה  –ולא בהגרלת פיס – בפרס הספרות ע"ש ספיר של מפעל הפיס, בסכום של 150 אלף שקל. זהו פרס שכמוהו זוכה סופר עברי אולי פעם אחת בחייו. צלקה קיבל לידיו, לאחר ניכוי המס, רק 112 אלף שקל, כי 38 אלף שקל העביר מפעל הפיס ישירות למס הכנסה. אך זה לא  הפריע למעניק הפרס לנופף ב-150 אלף השקלים בכלי התקשורת, ואולי בכך גם להגביר את הקנאה בסופר ש"התעשר" ואת בקשות ידידיו להלוואות ולגמילות חסדים. שאר הסופרים, שהגיעו לשלב הגמר בתחרות, זכו ב-25 אלף שקל כפרס ניחומים. מהם לא ניכה מפעל הפיס מס במקור, כי הם פטורים לפי החוק.

פרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול מחושב על פי משכורת שנה ברוטו של מורה תיכון עם תואר שני ובשיא הוותק, וכמוהו פרסים נוספים. יש סיכוי רב שפרס צנוע זה, שאינו מאפשר לסופר או לאמן קיום של שנה ללא עבודה נוספת, יעבור בקרוב גם הוא את מחסום ה-70 אלף שקל לשנה, ויהיה חייב במס. זה יעמיד באור מגוחך פרסים אלה לעומת היומרה החגיגית שבהענקתם במעמד ראש הממשלה ושרת החינוך והתרבות.

צריך אפוא לבטל מהר ככל האפשר את החוק הלא-צודק של גג ה-70 אלף שקל, להחזיר לצלקה ולאחרים את אשר ניכו מהם מאז הוחל החוק, ולא לגעת יותר בשום פרס ספרותי או אמנותי.

רבותי המלכים הממונים על המסים – סופרים ואמנים, ממש כחתני פרס נובל המצויינים, לא "מפתחים את המצאתם" לצורך קבלת הפרס. הם רק מקדישים את מרבית חייהם לתרבות העברית, לרוב כמעט ללא תמורה ממשית.

עד כאן המכתב. אינני יודע אם כבר היה חולה אז, ואולם שמחה רבה לא היתה בקולו של דן כאשר הודה לי על המכתב, שעליו נודע לו כאשר התקשרתי אליו לחדר-עבודתו. הבנתי שלדעתו כבר אין סיכוי שיחזירו לו את הסכום שגבו ממנו. מאז השיחה עימו, לאחר שובנו מפולין, אמרתי לעצמי: "צריך לטלפן שוב ולבוא לבקר אותו." אלא שנסענו שוב לימים אחדים לגליל, ולא ידעתי שמצבו כה חמור וסופני, ובעודי מהרהר אם לטלפן אליו מחר או בשבוע הבא ולקפוץ אליו כדי לעודדו – שמעתי ברדיו אתמול לפנות-ערב על מותו.