ּ
מוקדש לתצפיתן הרכבת
שעזב את משמרתו בשעה ארבע אחר-הצהריים
ולמנהלי רכבת ישראל
 שטרם התפטרו
 
בימים עברו היו שומרי מסילות. עד היום אפשר לראות בכמה מסילות-הברזל ביבשת אירופה ובאנגליה את בתיהם הקטנים והציוריים על גינותיהם, סמוך למקומות שבהם חצתה המסילה כביש או דרך-עפר. סיפורים רבים סופרו על שומרים אלה, שתפקידם היה להוריד את המחסומים או לאותת לרכבת בפנס או בדגל שהמעבר פנוי ובטוח. סיפורים על מקרים שבהם ברגע האחרון הצליח השומר להגיע למשמרתו ולהציל את הרכבת.
כל אלה הם נחלת העבר משום שכידוע לא ייתכן כיום מעבר פסי רכבת, הטסה במהירות של 140 קילומר לשעה וגם יותר, שלא יהיה מוגן במחסומים עולים ויורדים באופן אוטומאטי ובקול צלצולים רמים הנשמעים למרחוק, ואלה גם מקושרים באופן אוטומטי כדי להפעיל אות אזעקה אלחוטי לכל קטר מתקרב ולהתריע אם קרתה בהם איזושהי תקלה והמסילה חסומה. מי ששולח רכבת מהירה למסילה שאינה חסומה באמצעים מינימאליים כאלה, נושא באחריות כבדה לחייהם של הנוסעים, וכנ"ל מי שאינו מוציא פקודה לקטר להאט בכל מקום שבו מתבצעות עבודות בקרבת המסילה. וכמה פעמים זחלנו ברכבת בקו ת"א-חיפה בשל עבודות כאלה.
גֶרהַארט הַאוּפְּטמָן (1946-1862) נולד בשלזיה-תחתית, למד בברסלאו ובשנת 1912 זכה בפרס נובל לספרות. לאחר מלחמת העולם השנייה נצטווה על ידי השלטונות הפולניים לעזוב את אחוזתו. בימי השלטון הנאצי לא הרים קולו נגד, ומחזותיו זכו בפופולאריות רבה. סיפורו "טיהל שומר המסילה" תורגם בידי ישורון קשת (יעקב קופלביץ) ויצא לאור (אני מניח שלא בפעם הראשונה בעברית) בספריית "תרמיל" של קצין חינוך ראשי לפני שלושים שנה, במרס 1975, בעריכתו של ישראל הר.
שמירת מעבר המסילה היא ערך עליון, ממש דתי, בחיי טיהל. הוא מגדל בן מפגר במקצת מאשתו הראשונה שמתה בלדתה אותו. אשתו השנייה, הענקית, המפחידה, מגרה אותו קשות בשדיה הענקיים ובירכיה התאוותניות, רודה בו, יולדת לו בן, ומתעללת בבנו הבכור טוביה.
לאחר שטוביה נדרס בגלגלי הרכבת, באשמתה, יוצא טיהל מדעתו, רוצח אותה ואת בנו הקטן שנולד ממנה, ומסיים חייו בבית המשוגעים כשהוא נושא עימו לשם את המצנפת של טוביה בנו המת. הסיפור, או הנובלה הקצרה, כתובים במתח רב המצטבר לקראת הסיום הבלתי-נמנע. הרגשתי קירבה לסיפור בקריאה החוזרת בו גם כי הרכבת באה מברסלוי, היא ברסלאו הגרמנית, היא ורוצלב הפולנית כיום, שגם אותה עברנו וקצת חקרנו במסענו האחרון בפולין.
גם בספרות העברית יש לנו שומר מסילה, הלא הוא יתיר, גיבור אחד מסיפוריו הראשונים והמעולים של א.ב. יהושע, "מסע הערב של יתיר", שאם איני טועה התפרסם לראשונה לפני כארבעים שנה מעל דפי רבעון "קשת" ולימים בקובץ סיפוריו הראשון "מות הזקן". כל מתח אהבתו הנכזבת של יתיר מתנקז למול חלונותיה המוארים של הרכבת המהירה העוברת את כפרו פעם ביממה, ובקרונותיה יושבים נוסעים עשירים ומאושרים שאינם שמים ליבם כלל לכפר הנידח שאותו הם חוצים. כלום לא קורה בכפר שבהרים. החיים מתרחשים במקום אחר, והרכבת מסמלת אותו. ורק לאחר ששומר המסילה יתיר מועל בתפקידו וגורם לרכבת לרדת מהפסים, ומביא בכך אסון נורא, מתעורר הכפר לחיים וסוף-סוף קורה בו משהו ותושביו נעשים נחוצים ולחייהם יש תכלית וערך.
מה הנמשל? אין נמשל. לנו אין צורך באסונות נוספים כדי שיתנו טעם לחיינו וכדי שיוציאו אותנו משיממוננו, לנו יש צורך בארץ מסודרת, שלווה, מנוהלת ומופעלת בידי בעלי-מקצוע מעולים ואחראים כל אחד בתחומו. לא ברדקיסטים. לא חפיפניקים. לא שחצנים חסרי כישרון ולא שקרנים חסרי מצפון המטילים את אשמת מחדליהם על זולתם ולעולם אינם מורשעים.