הבמאי נדב לויתן הלך לעולמו. לפני שבע שנים כתב לויתן את מילות השירים לדיסק של אשתו, חוה אלברשטיין "מוצאי חג". אני שב ומפרסם מאמר שכתבתי לאחר צאת הדיסק. יהי זכרו ברוך!
"ואהבת את הגר", מצווה עלינו תורת ישראל ומנמקת חוקים שונים בתזכורת – "כי עבד היית בארץ מצרים". כל סיפור התהוותו של עם ישראל כעם עבדים במצרים שיצא לחרות והתעצב במידבר, אינו אלא אותה תזכורת; אותו קוד גנטי המחייב את העם לשאוף לחברת מופת; לצדק חברתי, שאחד מביטוייו הנעלים הוא היחס אל הגר.
היום, אנו עומדים למבחן ביחסינו אל העובדים הזרים החיים בתוכנו. מה רחוק יותר מן הציווי היהודי אודות אהבת הגר, ממציאות הניכור למאות אלפי העובדים הזרים החיים בתוכנו כאנשים שקופים, שעינינו חודרות דרכם מבלי לראות את האדם שמולנו.
בדיסק "מוצאי חג" מאירה חוה אלברשטיין בזרקור ענק את המציאות הזו, מציאות העובדים הזרים בישראל. ארבעה מתוך אחד עשר השירים בדיסק עוסקים בהם, אך הדומיננטיות שלהם יוצרת תחושה של דיסק שהנושא שלו הוא העובדים הזרים.
נדב לויתן, בן זוגה של חוה אלברשטיין, כתב את כל המילים בדיסק וחוה הלחינה אותם. אין אלה שירי מחאה בוטים, המתריסים במפגיע כלפי החברה הישראלית ויחסה לעובדים הזרים. זו מחאה שקטה, המציבה מראה מול החברה, באמצעות שירים המספרים את סיפורו האישי של העובד הזר הבודד. סיפורה של וורה מבוקרשט, "שירדה לישראל לשבור שבר / בלי זכויות, בלי חוזה / עם שתי מילים / 'יהיה בסדר'." את תלותה המוחלטת בגבירתה, ואת חוסר האונים שלה, לצד האנושיות שלה, כשגבירתה מתה.
סיפורו של העובד הנוצרי הכושי ("וידאו שחור") המצלם במצלמת הוידאו שקיבל מבעל הבית הנדיב שאת דירתו בצפון ת"א הוא מנקה, את נופי הארץ שבעקבות ישו, את הכומר שלו, את התינוק החדש שנולד לחברו לחדר. "אבל לא צילמת אותך ואת חייך / כדי לא לצער את יקיריך / להם אתה שולח קלטת וידאו זו / וכל חסכונותיך."
לויתן ואלברשטיין מתארים באמפתיה רבה את הווי העובדים הזרים בת"א, ביום שישי בלילה. "עונג השבת" שלהם הוא "על כסאות פלסטיק לבנים / תחת כיפת שמיים שחורים / באוויר רווי דלקים שרופים / וזיעת שיכורים / שותים עד שמתעלף הזיכרון / והבדידות נשכחת // מוסיקה צוענית מסייעת / לשנות את המציאות / מרחיבה את הגבולות / התחנה המרכזית – הישנה / עד רומניה." איזו יכולת להיכנס לתוך עורם, בדידותם וגעגועיהם, ולהצביע דרכם על אטימותנו.
השיר "צל" הוא שיר מחאה קלאסי, כמעט חנוך לויני. שיר זה מתאר את העובד השחור שהינו צלו של האדם הלבן אותו הוא משרת. "אבל לאדם הלבן / יש צל שחור / גם בחשכה גמורה / צל שהולך בעקבותיו / לפעמים מלפניו / לפעמים מצדדיו...// כשהלבן סועד בחופזה / חטיף צהריים / עם שותפים לעבודה / שוטף הצל את כליו."
האמפתיה הזו לעובד הזר, היא רק ביטוי אחד לאמפתיה שמגלים היוצרים כלפי האחר. בשיר "מוצאי חג", האחר הוא הזונות הזקנות ש"חוזרות לתפוס את מקומן הקבוע / במגרש החנייה המתרוקן / מדליקות מדורה עשנה / למשוך לקוחות, לגרש צינה / מפסולת שהשאירו / חוגגי ראש השנה." מצלמת הווידאו שלהם שבה ומצלמת את החצר האחורית שלנו. את הזונות הזקנות התופסות את מקומן, והן הסיפור האמיתי, שאנו מנסים להתעלם ממנו; הן הסיפור האמיתי שמאחורי חלון הראווה המצועצע של חוגגי ראש השנה בחוף הקאונטרי.
החוזר בתשובה הוא האחר בהוויה החילונית שלנו. בניגוד לאריק איינשטיין ("הוא חזר בתשובה") ומתי כספי ("היא חזרה בתשובה"), השרים במידה רבה של אגוצנטריות על האובדן שלנו את החבר שהלך לנו, חוה נכנסת דווקא לעורה של מזל, החוזרת בתשובה ("תהילים קטנים") ומנסה להבין את הקריעה הפנימית שבתוכה, ואת יחסי המשיכה/דחייה להווייה החילונית אותה עזבה. "מתקשה לעזוב את / האווירה המופקרת, / המוכרת, המשכרת / אבל במהרה קמה ללכת / כי עכשיו היא אחרת."
ובעוד רבים מן החילונים מתלוננים על "בתי-הכנסת-שצומחים-בכל-פינה" כאילו היו איזה איום קיומי על הווייתם, חוה אלברשטיין מזדהה עם המתפלל הבודד שבא לקבל את השבת בבית הכנסת אהבת חסד ברחוב אברבנאל. "בעודו ממתין לשווא למניין / ראה איך מעבר לרחוב / על בדי פיקוס רחב נוף // מתקהלים דרורי העיר / לתפילת ערבית ציבורית / בשפתם הציפורית" ("אהבת חסד").
בראיונות לאילנה דיין בטלוויזיה ולאהוד מנור ברדיו, לאחר צאת הדיסק, חוה אלברשטיין מתנערת מסגנון שירתה הישן, שהינו כזיכרון רע שהיא מנסה להימלט ממנו. כמי שגדל על שירתה, איני יכול להיות שותף לתחושתה זו. הרי "נחל התנינים", "שיר משמר", "צמח בר", "פגישה לאין קץ" ואחרים הם מפסגות היצירה העברית. ובכל זאת, יש משהו קוסם ביכולת של אמנית שלא להתרפק על שנות שיא הצלחתה ולא למחזר את הפופולריות המובנת מאליה שלה, אלא לחצוב בסלע דרכים חדשות, מתוך שלמות עצמית ונאמנות לעצמה, לאמנותה, ליצירתה ולמסריה.
אהוד: בשעתו קרא נדב לויתן את "הנאהבים והנעימים" ואמר לי שמאוד היה רוצה לעבד את הרומאן שלי לסרט בבימויו, ואולם התברר לו שאין סיכוי לקבל מימון לסרט על פי ספר פרוע כל כך. אולי עכשיו, בשמיים, יהיה לו קל יותר, כי שם את התפקיד הראשי תוכל לשחק לילך הרמוטק בכבודה ובעצמה, רק שאנחנו נוכל לראות את הסרט רק כאשר נגיע לשם.
2. מה הוא רוצה?
אני מעריך פוליטיקאים המוכנים לוותר על כיסא מתוך דבקות בעקרונותיהם. אילו אופיר פינס היה רוצה בכך, הוא היה מתמנה לתפקיד בכיר בממשלה ומועמד מוביל לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה אחרי ברק. הוא ידע זאת, אך העדיף את הנאמנות לדרכו, לא הצטרף לממשלה ובשבוע שעבר התפטר מן הכנסת ועזב את הפוליטיקה.
אני מעריך את מעשהו של פינס, אבל אני מודה שאיני מבין אותו. איני מבין למה הוא לא הצטרף לממשלה, איני מבין למה הוא פרש, איני מבין נגד מה הוא יצא, איני מבין מה הוא בעצם מציע ואיני משוכנע שהוא מבין זאת.
החלטה האם להצטרף לממשלה או להישאר באופוזיציה אינה החלטה אידיאולוגית, אלא פוליטית ופרגמטית. השאלה העומדת על הפרק היא היכן מפלגה תשפיע יותר. שאלה נוספת היא איזו משתי הפוזיציות הללו תשרת את המפלגה עצמה בבחירות הבאות. חילוקי הדעות הללו אינם רעיוניים אלא טקטיים. על כך לא מפלגים מפלגה, על כך לא פורשים ממפלגה, על נושא כזה אין פועלים בניגוד להחלטת המוסדות הנבחרים של מפלגה.
אילו "קדימה" הצטרפה לממשלה, היה היגיון בהשארות "העבודה" באופוזיציה, כמפלגת האופוזיציה הראשית הממתגת את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. מש"קדימה" נשארה באופוזיציה – אלמלא הצטרפה לממשלה היתה מפלגת העבודה מפלגת אופוזיציה זוטרה, חסרת השפעה ולבטח לא היתה נבנית מכך. אפשר לחשוב אחרת, אך לבטח אין זה נושא עליו פורשים ממפלגה.
פילוג מפלגה או פרישה ממנה מוצדקים סביב מחלוקת אידיאולוגית או סביב טענה של הפורשים שהמפלגה אינה מיישמת את האידיאולוגיה. פינס הציג את פרישתו כאכזבה מכך שמפלגת העבודה ויתרה על דרכה והצטרפה לממשלת ימין קיצוני. האומנם?
פינס וחבריו לא מרדו בשל העניין החברתי והכלכלי, ולכן לא זה הנושא בו יש לבחון את השאלה. טענתם היא בתחום המדיני – לטענתם, מפלגת העבודה הצטרפה לממשלה המייצגת קו הפוך מהקו של מפלגת העבודה. בדברם על הקו של מפלגת העבודה, כוונתם לקו היוני הרדיקלי שמפלגת העבודה אימצה בשנים האחרונות, הרבה שמאלה ממה שהיתה מרצ עד לאחרונה.
אני מצר על כך מאוד, אך פינס יכול להיות שבע רצון מכך שממשלת נתניהו אינה רחוקה כל כך מהקו שלו. אף ממשלה לא קיבלה החלטה כה דרקונית על הקפאה מוחלטת של כל בנייה בכל יהודה ושומרון כולל גושי היישובים – לא ממשלת רבין, לא ממשלת פרס, לא ממשלת ברק, לא ממשלת אולמרט. והנה דווקא ממשלת נתניהו אימצה קו זה.
אף ראש ממשלה לא השפיל את עצמו ואת מדינתו כפי שעושה נתניהו בחיזור הנמרץ כל כך שהוא מחזר אחרי אבו מאזן, כדי שהלה יואיל להיפגש איתו ולחדש עמו את המו"מ. אבו מאזן מזהה זאת, ומשחק את ה"קשה להשגה". כל הסימנים מעידים שנתניהו, שרוממות ה"בלי תנאים מוקדמים" בפיו, עומד להציע כבסיס למו"מ הקמת מדינה פלשתינאית על שטח השווה לקווי 67'. לא בכדי הוא השביע כל כך את רצונו של מובראק. רק לאחרונה כתב על כך בהרחבה יוסי ביילין, המעורה כל כך בנעשה.
האם נתניהו נוהג כך בגלל ברק ומפלגת העבודה? מה מידת ההשפעה של מפלגת העבודה בתהליך המדיני? איני יודע. אך הטענה שמפלגת העבודה נמוגה בתוך ממשלת ימין, מגוחכת.
אז למה פינס פורש? ממה הוא אינו מרוצה? מה הוא רוצה? אני מודה, שאיני מסוגל להבין זאת.
בנאום הפרישה שלו תקף פינס את ברק ודיבר בערגה על ימי יצחק רבין. אם פינס האמין במורשתו של רבין ובדרכו המדינית, אכן יש לו כל הסיבות לתקוף את ברק וגם את נתניהו. רבין התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 67, הוא התנגד לחלוקת ירושלים ולנסיגה מהבקעה. כך הוא אמר בנאומו האחרון בכנסת (5.10.95), בו הציג את תכניתו להסדר הקבע:
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967! ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
ובנאום בוושינגטון, עשרה ימים לפני הרצח, אמר רבין: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים."
אם זו דרכו של פינס, אם הוא אכן דבק במורשתו של רבין, הוא פורש בצדק ממפלגת העבודה שאימצה קו שמאלי קיצוני והתרחקה מרחק רב מרבין. אולם אם הוא תומך בוויתור על כל מה שרבין אמר שאין לוותר עליו, שלא ידבר בשם רבין לשווא.
לא, איני מבין למה פינס פרש. איני מבין מה הוא רוצה. מישהו מבין?
3. רנסנס תרבותי או ניו אייג'
(תגובה לעוז אלמוג, "לא יכולתי שלא לגחך", חב"ע 507 מיום 7.1.10)
במשך למעלה מעשור הגישה נתיבה בן יהודה את תוכניתה הרדיופונית הלילית "נתיבה מדברת ומקשיבה", בה השמיעה אך ורק שירים עבריים ישנים, מראשית הציונות ועד הקמת המדינה. היה זה מפעל תרבותי של "חפירות הצלה", ניסיון להציל את מורשת הזמר העברי הישן, לצד מפעלים תרבותיים חשובים נוספים שזו מגמתם, שהחשוב בהם הוא "זמרשת" של נחום היימן (שהחליף את נתיבה בתוכנית הרדיו). באחת התוכניות ביכתה בן יהודה את העובדה שהזמר הזה נשתכח מן התרבות הישראלית, ואמרה: "התרבות שלנו לא התחילה היום. הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים!"
מאה שנים! איזה גיחוך... לא יכולתי של לגחך לשמע האמירה הזו מפיה של בת לעם שיצר את "ספר הספרים הנצחי" כפי שמוגדר התנ"ך במגילת העצמאות. העם היהודי יוצר תרבות במשך 3,000 שנה, ונתיבה מבכה את הפניית העורף לשירים מלפני יובל שנים, הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים...
הקנון של השירה העברית מתחיל בשירת הים, בשירת דבורה, במזמורי תהילים ובשיר השירים, המשכו בשירת ימי הביניים – באבן גבירול, ביהודה הלוי, באבן עזרא ונמשך בשירת התחייה ובשירה העברית עד ימינו. מי שמנסה ליצור תרבות עברית הנפתחת בביאליק ומתעלמת ממה שקדם לו, גוזר גם על ביאליק שיכחה בתהום הנשייה. במהדורת כל שיריו של ביאליק שיצאה לפני שנים אחדות בעריכת אבנר הולצמן, נאלץ העורך לצרף לצד השירים תרגום ל... עברית. הסיבה לכך, היא שכל שירתו של ביאליק יונקת ממורשת ישראל לדורותיה; מסורת ישראל היא המעיין שממנו נובעת שירתו והשפה היהודית היא שפת אימו ועולם האסוציאציות שלו. מי שעוקר את העולם היהודי הזה מתרבותו, לא יוכל להבין את ביאליק. בעבורו, שירת ביאליק אינה אלא שירה מתורגמת, וביאליק עצמו אמר פעם שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו להתנשק דרך מטפחת.
ביאליק היה מודע לכך היטב והוא ניסה להילחם בהפניית העורף למורשת הדורות. הוא יסד את מפעל הכינוס הגדול, שנועד לכנס, בהתאמה לימינו, את כל אוצרות הרוח היהודיים. המוכר והבולט ביצירות מפעל הכינוס שלו, הוא ספר האגדה. ביאליק גם יצר את המוסד התרבותי "עונג שבת", שקבלות השבת הפורחות בעשור האחרון, אותן הזכרתי במאמרי "נשמת עבריות נאצלת", הן חידושו והמשכו.
ביאליק, יותר מכל מנהיג אחר בתולדות הציונות, ניסה ליצור את מרחב התפר המחבר תרבות יהודית, ארצישראלית, ציונית, כאנטיתזה לניסיון להמציא תרבות עברית המנותקת משורשיה היהודיים.
בין מנהיגי תנועת העבודה, מי שניסה יותר מכל ליצור את המרחב הזה היה ברל כצנלסון. במאמרו "חורבן ותלישות", שפרסם ב"דבר" בתרצ"ד 1934, ובו יצא נגד התלישות, כתב ברל: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון [הכוונה לתשעה באב א.ה.], בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'."
ברל הבין היטב שלא תהיה תקומה לעם אם ישליך לפח האשפה של ההיסטוריה את ירושת הדורות, שתשעה באב הוא סמל להם. ברל הבין היטב, שאין תרבות עברית שאינה מחוברת למקורות הקלאסיים, שאינה חלק מרצף שראשיתו במקרא, המשכו בתורה שבעל פה, שירת יהודה הלוי היא חולייה חשובה בו וביאליק הוא ממשיכו. הוא גם הבין, שאם נתנתק מאותו רצף, גם לשירת ביאליק לא תהיה תקומה.
בראשית שנות השבעים יזמו מפקד גלי צה"ל יצחק לבני וראש מחלקת התרבות בגל"צ מולי שפירא, את המפעל הנפלא של "ערב שירי משוררים". בשלושת ערבי המשוררים, הולחנו והושרו מיטב שיריהם של משוררים כביאליק, טשרניחובסקי, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, נתן זך, יהודה עמיחי, מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' ועוד. איש מהמשתתפים לא העלה על דעתו להלחין ולשיר את שיריהם של אבן גבירול ויהודה הלוי, למשל. על אלה נגזרה הדרה מהתרבות הישראלית. [תנוח דעתך, גם את אסתר ראב שכחו לכלול. – אב"ע].
אבל האם ניתן להבין לעומקו את ספר שיריו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח, סגור, פתוח" בלי להכיר את סידור התפילה, בלי להכיר את הוויית בית הכנסת, בלי עולם האסוציאציות היהודי? בלי הכרה לעומקם של כל אלה, שיריו של עמיחי יובנו ברובד השטחי שלהם, כפי שהם מובנים לשבדי או יפאני הקוראים את תרגום שירתו של עמיחי.
הנתק הזה ממורשת הדורות, הוא אקט של רצח אב תרבותי והוא מקור לרדידות ושטחיות, לריק תרבותי ורוחני. תחושת הריקנות הזאת והרצון להתחבר למקורות התרבותיים שלנו, היא התשתית לתופעה אותה כיניתי "מרחב התפר", ושעוז אלמוג אינו יכול שלא לגחך בעטייה.
הרצון למלא את הריק הזה מתוך אוקיינוס התרבות היהודית, הוא היוצר רנסנס תרבותי, התחדשות יהודית שביטוייה רבים: בתי המדרש הפלורליסטיים הרבים שהוקמו בארץ בשני העשורים האחרונים, הכמיהה ללימודי יהדות ופריחתם, הקמתן של קהילות בתי תפילה פלורליסטיים, פריחת קבלות השבת בקיבוצים ומושבים ובמתנ"סים עירוניים, הקמת קבוצות פיוט בכל רחבי הארץ, הנהירה לאירועים קהילתיים סביב חגי ישראל אותם מובילה החברה למתנ"סים ועוד ועוד. הנה, רק אתמול פתחתי את רשימת רבי המכר בקטגוריית העיון, ומצאתי בראשה את הפירוש הישראלי הנפלא של אביגדור שנאן לפרקי אבות, ולצדה את "גם לא כך כתוב בתנ"ך" מאת שנאן וזקוביץ' ואת "בלשון בני אדם" – ספר פירושי פרשת השבוע של אברהם בורג.
הפופולאריות של תוכנית פרשת השבוע הטלוויזיונית של דב אלבוים, היא ביטוי לעיסוק הולך וגובר בפרשת השבוע בתרבות הישראלית בשנים האחרונות.
תחיית המוסיקה היהודית והסרת החיץ המלאכותי וההרסני בינה לבין הזמר העברי, היא ביטוי אחד לאותו רנסנס. לפני שנים אחדות נערך אירוע תרבותי יוצא דופן – "אבן גבירול פינת יהודה הלוי", ערב שירי משוררים, שעסק בשירת ימי הביניים. והנה, בשנה האחרונה הוציאה אתי אנקרי אלבום נפלא של שירי יהודה הלוי, אותם הלחינה ושרה. ואילו ברי סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום רוקיסטי, הייתי אומר אף רוק כבד, לעתים כאסאחיסטי, שבו הם שרים את לחניהם לשירים של שלמה אבן גבירול, עם ביאור לשירים בחוברת המצורפת מאת פרופ' חביבה פדיה.
ניסיונו של עוז אלמוג להציג את ההתחדשות התרבותית הזאת כ"ניו אייג'" ממוסחר, קיטשי ושמאלצי, אינו יכול שלא לעורר בי גיחוך.
תופעת הניו אייג' היא בריחה מן המדע, התרבות והמודרניות לעולם של "אנרגיות", "דת אלטרנטיבית", "מדע אלטרנטיבי", "רפואה אלטרנטיבית", התחברות שטחית, רדודה ואקלקטית לתרבויות המזרח וכו'. כן, יש גם ניו-אייג' המתחבר ל"יהדות" – סדנאות של "קבלה" מעשית בגרוש, השתוחחות על קברי צדיקים, קמעות ואמונות תפלות המקושרות למסורות יהודיות עממיות, התנשקות עם מזוזות ושאר תופעות של מיסטיקה על גבול המאגיה הפגאנית. בין אלה לבין הרנסנס התרבותי של היהדות אין ולא כלום.
שלמה גרוניך, מגדולי היוצרים שקמו לנו במאה השנים האחרונות, הגיע באלבומו "מסע אל המקורות" לאחד משיאי יצירתו. גרוניך עצמו רואה זאת כך (וגם הוא, כמעט כמו עוז אלמוג, מבין משהו במוסיקה). מאז ומתמיד הוא נמשך גם למוסיקה היהודית. את "אלי אתה ועודך", למשל, הוא שר כבר לפני עשרים שנה, וכך גם ביצירתו המשותפת עם להקת "שבא" של הילדים העולים מאתיופיה. בספרו "סידור אישי", המלווה בתקליטור, מתאר חנן יובל את החיבור שלו ליצירה היהודית וניכר שהחיבור הזה הוא עניין קיומי בעבורו כיהודי וכיוצר. החיבור בין אהוד בנאי למאיר אריאל הוא "על אותו דף גמרא". מאיר אריאל עצמו, מגדולי היוצרים שצמחו בישראל, שהרבה להתכתב בשירתו עם מקורות ישראל, כתב, בעקבות שאלות שנשאל האם הוא חוזר בתשובה: "והיראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף, צורה, דת – של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על אמונה, אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה, יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות, אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת, ואפשר להביך אותו בשאלה 'איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה,' עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' – אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש. ואיש מהנוכחים העדים לא חושש לנשיאת שם לשווא. ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר על פי הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו, כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב."
עוזי חיטמן אמר בראיון, שהיצירה החשובה ביותר שיצר היא לחנו ל"אדון עולם", ואילו כל מה שיצר כל חייו היה רק הלחן הזה, הוא היה חש שמילא את שליחותו בעולם. אני משוכנע שכך בדיוק יכול היה יאיר רוזנבלום להגדיר את לחנו ל"ונתנה תוקף" ועובדיה חממה את לחנו ל"אנא בכוח"
כל אלה ביטויים למהלך תרבותי חשוב וגדול שאנו רק בראשיתו. אין כל קשר בין המהלך הזה לבין התופעה החולפת של הניו אייג'.
ועוז אלמוג יכול להמשיך לגחך...
אהוד: ההלחנות שהזכרת בסוף הן נהדרות אך לדעתי אינן ביטוי ל"מוסיקה יהודית" ול"מסע אל המקורות" שכביכול בלעדיהם אנא היינו באים – אלא לכוחה של התרבות העברית החדשה, הארצישראלית והישראלית, להטמיע לתוכה חומרים מכל אפיקי ההיסטוריה והמורשת שלנו, כאשר, מה לעשות, מאה השנים האחרונות (וקצת יותר) בחיי העם היהודי וארץ-ישראל – הן המכריעות והפוריות ביותר כי, מה לעשות? – התרבות העברית, גם בספרות ובשירי-הזמר, היא היצירה בה"א הידיעה של התקופה החדשה של היהדות, תקופת הציונות וישראל.