מתוך יומנו של מר א. בן עזר

 22.2.1973. יום חמישי. תל-אביב. אתמול, ליד ביתן האמנים ברחוב אלחריזי, בגינה המוארת, ישבה קבוצת אנשים סביב שולחן עם דברי אוכל ובקבוקים, זוהי קבוצה מבלגיה – ואדם שהחזיק צינור-ריסוס בידו כיסה אותם, בעזרת קומפרסור שעבד כל הזמן – בשיכבה לבנה של כיסוי פלסטי אוורירי אשר טישטש את תווי פניהם ונתן בהם איכות פיסולית. קילקלה את השורה תמי, המזכירה החייכנית של אגודת הציירים, אשר צחק והתנועעה כל הזמן. ריח חריף של אציטון עמד באוויר, והתפלאתי כיצד לא התעלפו. כל הנעשה צולם ושודר בטלוויזיה במעגל סגור בתוך בית האמנים.

דן צלקה, שהזמין אותי לראות (הוא ערך אז את הביטאון של האגודה "ציור ופיסול"),  אמר שזוהי אמנות של שנות השבעים. לדעתי היה בכך יופי מסויים, אך גם משהו מטופש. מצד שני, זה היה יכול להיות יפה אילו היו מכסים בחומר הזה פינה של גן או כיכר במקום מרכזי בעיר. האפקט דומה לשלג. אבל קרוב יותר לסיבים ולקורי עכביש. כמו סיבי הסוכר שילדים מלקקים על מקלות, שערות סוכר.

משם [עדיין 21.2] נסענו להיכל התרבות לראות הופעה של מיקוס תיאודוראקיס. אמנם ישבנו בשורה האחרונה, שורה 40, אך זו היתה חווייה מסעירה ממש. בייחוד בלדת מאוטהאוזן ושירים לאנדריאס. נדמה לי כי מעולם לא חשתי סערה כזו בכל גופי ועצמותיי כמו בשמיעת המוסיקה המרוממת הזו, ובייחוד שירתו של תיאודורקיס, כזמר, אשר ניראה כמו טיטן, כאל מן המיתולוגיה היוונית. כמלך. כאיש מגזע הנפילים. מעודד. מעודד אולי מעצם העובדה שיש אנשים כאלה בעולם. והיתה לו עליי ממש קרינה ספרותית – דמות של אדם בעל חיוניות מאין כמוה. מלא חדוות חיים והרגשת דבקות. כאילו הוא שואב את כוחו ממעיינות כמוסים של החיים אשר אלמלא הוא לא היה נודע כלל על קיומם.

בבוקר צלצל דן צלקה, אשר אתמול נתתי בידיו, לפי בקשתו, העתק של קובץ השירים שלי [הכוונה לשירים שנכתבו עד פברואר 1973]. דעתו די חיובית. ובינתיים אני שומע חדשות כל שעה על אודות אסון המטוס הלובי אשר הופל ביד צה"ל בסיני אתמול. לי נודע על כך רק מחדשות הבוקר. וזה גורם להרגשה רעה מאוד. קשה לי להשתכנע שהפלתו היתה נחוצה. וזה מטיל כתם על ישראל, כתם אשר כל אחד מאיתנו שותף לו במידה מסוימת.

הערת המלביה"ד מר סופר נידח: כן, היו זמנים, וכמה חבל שבשנים האחרונות הפך מר תיאודורקיס לאנטישמי ולשונא ישראל מוצהר, וגם כתב את הימנון אש"ף (או את ההימנון הפלסטיני). כנראה שהזדהה איתנו בשעתו רק בתור קורבנות, בתור נרצחים, ומצד שני, בראיון ל"מוסף הארץ" לפני כשנתיים, הודה כי ספג מילדותו את השינאה ליהודים מסבתו הנוצרייה האדוקה, ממנה למד שהיהודים צלבו את המשיח ישוע בן מרים, ומכאן כנראה קו ישר ליחסו המעוות כלפי ישראל והיהודים כיום. אני מקווה שלעולם לא נזדקק לרחמיו ולא יכתוב עלינו בלדת מאוטהאוזן חדשה.

9.3.73. ו' אדר ב' תשל"ג. יום שישי. אתמול בצהריים ביקר אצלי דן צלקה. הוא העיר הערות על השירים שנתתי לו לקרוא לפני כשבועיים. אגב, החלטתי לקרוא לקובץ "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". ובהקדשה אכתוב: "לנשותיי". דן אמר כי יש בשירים משהו ששום משורר מקצועי אינו כותב היום. מי כותב כך על אהבה? מי אומר דברים כך בשירים? השירים על פתח-תקווה והדודה אסתר נראים לו טובים יותר. בשירים לנשים יש לדעתו מגרעות. הוא חושש שאגלוש לסתמיות ולרגשנות, והצביע לי על כמה מקומות, כמו השימוש בשם – "ילדה".

הוא אמר שעליי להשתדל בשתי תחבולות: להעביר אמירה ישירה בדרך של קישור היסטורי-ספרותי. במקום: "ארבע נשים מחכות לו בביתו" – משהו כמו, "וכיעקב, ארבע נשים מחכות לו בביתו", ועל ידי כך לרכך את הכובד שבאמירה. להשאיר יותר למרומז ולא לכפות את הנושא על הקורא. וכן לתת יתר מסויימות. במקום לדבר על גוף האישה. לתאר בצורה חומרית את סביבתה ועל ידי כך לאפיינה בעקיפין. הוא אמר שהוא רוצה לשמור עליי שלא אצא מוקדם מדי עם השירים, ולא אתן עצמי לצחוק באותן נקודות תורפה שלהם.