מנרה, 26.6.05
לאהוד בן עזר שלום רב!
הופתעתי לקבל את ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ששלחת אליי.
ועוד יותר הופתעתי לקרוא את דבריך על כך שעד עתה לא הסכים אף עיתון או כתב-עת לפרסם את ה"רקוויאם לרבין" אותו כתבת קרוב מאוד לרצח של יצחק.
האם תוכל להסביר לי מדוע נמנעו מלפרסם את השיר, או נכון יותר לאמר – מה היו ה"נימוקים" לכך – אמנותיים? או על מנת לא "לפגוע" באלה שפגעו עד מוות?
קראתי את הדברים מִספר פעמים – הדברים פורצים, בוקעים מתוך הנשמה, לא רק מ"הראש". ביטויי כאב על הפשע הנורא שבוצע. הדברים חודרים בצורה הישירה, הפשוטה והמתריסה.
בימים הקשים העוברים עלינו היום, כשמראות ההסתה, האלימות והכוחנות "מכרסמות" בדמוקרטיה השברירה שלנו, ועל כך דיבר יצחק בכיכר –ואין מספיק אנשים העומדים בפרץ.
לרוב הדומם אין מוטיבציה מספקת, ואין מנהיגות שתוציא אותם לרחובות, להציג את ה"כחול" מול ה"כתום". לצאת נגד העריצות והכוחנות המשתלטת על חיינו "בשם אלוהים". גם לפני הרצח כך נראו הרחובות...
באותם ימים רחוקים/קרובים פחדתי מאוד שיקרה הנורא מכול. ה"כתובות" על הקירות, שלטי החוצות, הביעו אימה אמיתית. גם ראיתי את האש הזרה בעיניהם של המפגינים – ושמעתי את צרחות ההמונים המוסתים ב"דם ואש את רבין נגרש" – וגם את העומדים על המרפסת בכיכר ציון.
הרחוב השתולל ודמו של יצחק "הותר" (כך אני הרגשתי) ואנשים טובים לא האמינו שאצלנו יכול לקרות משהו נורא כזה ("זה יכול לקרות אצל שכנינו הערבים, אבל אצלנו לא יקרה – ") וקרה – והכול לא כמו שהיה "לפְנֵי". זהו מעין "קו פרשת מים" בחברה הישראלית. הלקחים לא הופקו, במסיתים לא טיפלו ולא פגעו. ויש הרבה דוגמאות חיות, מעבר לפחד לפגוע בכלל הדתי/אמוני.
לדוגמה: אותו איתמר בן גביר, שהתפאר לנוכח צלמי הטלוויזיה – שכמו ש"הוריד" את סמל המכונית של יצחק הוא יכול גם להגיע אליו עצמו – היום הוא עומד בגוש קטיף. ושוב מול פני האומה בטלוויזיה ומכריז הכרזות מלחמה ואלימות – ואין מפריע. להיפך: התקשורת לסוגיה פותחת "בָּמוֹת" הממלאות את חבריו הקיצוניים – והכול בשֵׁם ולשֵׁם שמיים.
סלח לי על שטף הדברים, אולם אני מקווה שקלטת כבר מדבריי את מחשבותיי וכאביי.
הגעגועים שלי ליצחק הם קודם כל אישיים מאוד, אולם לא רק – לא עוזבת אותי המחשבה – היכן היינו לפני 11 שנים ומה עבר עלינו מאז ועד היום. ומה מצפה לנו המחר.
כיום בו-זמנית משרתים בצה"ל 4 מנכדיי (שלושה נכדים ונכדה אחת) – והמשימות "הבלתי אפשריות" המוטלות עליהם מדאיגות אותי. וזו דאגה אחרת מזו שדאגנו לבנינו כששירתו בצבא.
אני מתנצלת שעליך לקרוא מכתב ארוך כזה. פשוט הדברים גרמו להוצאת "פקק" וזרימה של הדברים.
אני מודה לך, בהתרגשות, על שחשבת עליי ומצאת לנכון לשלוח לי את ספרך, בגלל השיר על יצחק.
והיום המילים שלך "צועקות" במשמעות נוספת.
בברכה
רחל רבין-יעקב
 
הערת אהוד בן עזר: ה"רקוויאם לרבין", שנכלל בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", התפרסם בו לראשונה עשר שנים לאחר היכתבו – מאחר שבכל מקום סירבו להדפיסו. הרקוויאם יובא במלואו בגיליון שיוקדש בנובמבר למלאת עשר שנים לרצח רבין.