טוני בלייר: "כדי לטפל בטרור אנו צריכים ליצור תנאים, שבהם כמה מהבעיות הקשות ביותר במזרח התיכון מטופלות ונפתרות, כך שאנשים שם יוכלו לראות שיש נתיב טוב לדמוקרטיה – אם הם רוצים ללכת בו."
 
טוני היקר,
לפני שנתיים ישבתי חודשים אחדים בארצך, באחוזה בכפר ירנטון, ליד אוקספורד, שם שוכן המרכז לימודים עבריים ויהודיים של אוקספורד. זה היה בתקופת הדיונים על השתתפות ארצך במלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, ובתקופת המלחמה עצמה, כאשר המטוסים צבאיים ענקיים טסו הלוך וחזור מעל שמי ירנטון. ואני מוצא ביומני מיום שלישי, 15.4.03, כתוב:
"בדרך אנחנו רואים מטוס תובלה צבאי ענקי בדרך לנחות בשדה התעופה הצבאי שנמצא מדרום-מערב לנו, וממנו שמעתי ולעיתים ראיתי גם את המפציצים הכבדים ממריאים בדרכם לעיראק. שם המקום הוא Royal Air Force Brize Norton ואם איני טועה הוא ליד ביטסר. בערב מודיעים בחדשות בטלוויזיה כי לשדה התעופה הצבאי באוקספורדשייר הגיעו גופותיהם של חיילים בריטיים שנהרגו במלחמה בעיראק."
נפגשתי באותם חודשים עם אנגלים, יהודים ולא-יהודים, את חלקם הכרתי לראשונה, ומצאתי עצמי כמעט בכל השיחות מגן עליך, מדמה אותך לצ'רצ'יל, ואילו בני-שיחי בדרך כלל חירפו וגידפו אותך ושמו אותך בצרור אחד עם מחרחרי המלחמה בוש ושרון, שכביכול סחפו אותך עימם למלחמה בגלל הנפט האמריקאי, ובמקרה הטוב שתקו עליך.
שום איש אנגלי, יהודי או לא-יהודי, בייחוד באוניברסיטאות – לא תמך בך, הייתי אומר אפילו – חשש לתמוך בך כי זה לא היה "בון טון" ולא הועיל למסלול האקדמי. רוחו של צ'מברלין ריחפה באוויר, דיברה מגרונם ההומאני, הפאציפיסטי, השמאלי, האקדמי – המוכן שגורל ישראל יהיה כשל צ'כוסלובקיה בשנת 1939 – ובלבד שבריטניה לא תיפגע שהרי עיראק רחוקה מאוד, כמעט כמו צ'כיה באותם ימים, (אשר לולא נתנו להיטלר על מגש של פחד את תעשיית הנשק שלה, ספק אם היתה מלחמת העולם השנייה נמשכת זמן כה רב, אם בכלל).
ידידי האמריקאי פרופ' ג'ונתן גולדסטין, סינולוג, אוהד ישראל, ששהה אף הוא בירנטון והיה אולי השותף היחיד לדעתי, נהג לנסוע מדי שבת כמעט חינם לטייל בלונדון – באוטובוסים מיוחדים מאוקספורד, שמומנו על ידי הגופים שאירגנו את ההפגנות ההמוניות נגדך, בהן צעדו מאות אלפי מוסלמים משולהבים יחד עם אנשי דת נוצריים, אנשי שמאל אנגלי ויהודים נאורים דוגמת המחזאי הרולד פינטר.
["והנה, אחד מגדולי שונאי ישראל כיום באנגליה, המחזאי היהודי הרולד פינטר, שצעד עם ראשי ההפגנה הגדולה בלונדון נגד המלחמה בעיראק, בעד הפלסטינים ונגד ישראל, שהתקיימה בלונדון לפני שבועות אחדים (ואורגנה בחלקה לפחות בחסות גלוייה של  'מכה קולה', התשובה הסעודית ל'קוקה קולה' האמריקאית) – הוא, המנוול הזה, שמחרים ישראלים ואת ישראל – הוא מוזמן אחר כבוד להשתתף בשבוע הספר היהודי בלונדון, שנערך בסיוע השגרירות הישראלית!" (קטע מתוך היומן של מר א. בן עזר, 21.3.03)].
הייתי גאה בך, טוני בלייר. אבל השנתיים שעברו מאז הלמו בך כנראה ללא הרף, והמצב בעיראק אינו מזהיר. אולי, אולי בעוד שנים אחדות, אם בכל זאת יצמח בה משטר מתון יחסית, או ינהיג אותה שליט נאור (יחסית) דוגמת מובאראכ במצרים, שיאחד בכוח את שלושת דתותיה-עמיה – היא תשמש דוגמה חיובית לכל שאר מדינות ערב, ואזיי ההיסטוריה תודה לך ולבוש, מרחיקי הראות, אבל עכשיו עיראק עדיין מדממת.
וגם לונדון.
ומי אשם?
כמובן "המזרח התיכון", שזו לשון נקייה לומר ישראל, אנחנו, היהודים. אנחנו, שרובנו כאן תמך בך ובבוש, אנחנו שנמצאים יום-יום במלחמה נגד טרור רצחני ואכזר, שיש בו הפוגות כל אימת שהוא לא מצליח לבצע פיגועים חדשים.
מיליון המוסלמים בלונדון, שרובם ודאי אינו תומך בטרור, יודו לך על דבריך אלה. אבל אתמהה, כמו שאומרים, מתי נראה את מנהיגיהם מעזים להוקיע בשידור פומבי ובאומץ את הטרור, וזאת לא רק באנגלית, מצוות מוסלמים מלומדה, כפי שהיה נוהג המנוח אבו-עמאר –  אלא גם בשפותיהם-שלהם ובעיקר בערבית!
אך אל נא תטעה, ליבנו, מרבית אזרחי ישראל, פועם באותה דאגה ובאותה שותפות גורל עם אזרחי הממלכה המאוחדת. אנחנו איתכם גם כשאתם לא בדיוק איתנו!
 כי אנחנו, למרות הכול, עם חכם וזקן, שגם זוכר עדיין איך שרפתם אותנו במגדל קליפורד ביורק, איך לא הפצצתם את אושוויץ ובירקנאו, ואיך סגרתם את ארץ-ישראל בפני פליטי השואה, ובכל זאת אנחנו אוהבים אתכם ומרגישים עצמנו בחזית אחת אתכם, ועם כל מוסלמי מתון, גם בישראל, במלחמה העולמית של התרבות המערבית נגד הטרור האיסלאמי, מלחמה שרק קצה-קצהָ התגלה עד כה.