בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום הרביעי

17.3.93. יום רביעי. קווינטה דה ריבאפריה. אני עורך צעדת בוקר במסלול הפנימי של האחוזה. לא רגיל לירק רב כל כך, טחב על גזעי העצים. שקט. אמנם, קצת משעמם. אבל כשאיזכר בטיול ודאי ייראה יפה כפליים.

8.30. ארוחת-בוקר. חבריו הלטינו-אמריקאים של ארתורו פלייר, מבואנוס איירס, מספרים לי שהוא יהודי, זאת בהקשר שהוא רואה עצמו כארגנטינאי ולא כיהודי. אני משוחח איתו. מתברר שאימו נולדה בפולניה, בעיירה ליד לודז', העיר שבה נולדה אימי. מספר לו כי לאימה של יהודית יש אחות ומשפחה בבואנוס-איירס. זה הבחור התוסס, המגיב בשאלות אחר כל מרצה. מזוקן. לא-גבוה. מזכיר במקצת את יואל בן-נון או את פופיק ארנון, לפני שחזר בתשובה.

אנחנו נישארים אחרונים ליד השולחן. בשיחת פנים-אל-פנים ארתורו מרשה לעצמו להעיר לי שאיני נוהג בחוכמה בכך שאני מדגיש בכל התייחסויותיי את הנקודה היהודית, משום שזה עלול להיראות פטרוני, התנשאותי או חד- צדדי באוזני שאר המשתתפים, ומשתמע מדבריו כאילו רק גורלם של היהודים חשוב לי.

אכן, הוא עצמו אינו מעלה שום נקודה יהודית בדיונים. הרוב אינו יודע כלל שהוא יהודי, וכניראה שנוח לארתורו בכך. אני שומע את דבריו וחושב לעצמי כיצד להגיב עליהם. איני רוצה להיתפס מיד להכללות, שכך עמדתו של "יהודי גלותי", ולשלוף תשובה תוקפנית או מתגוננת. אם הוא חושב כך, עלי להרהר בנושא. אולי באמת אני חד-צדדי מדי? כלומר, נורמאלי, דואג לבני-עמי כפי שכל נציג אחר דואג לבני-עמו שלו? אולי איני משלם את מס הבירבור על זכויות האדם, כל הפראזיולוגיה הנבובה הזו.

9.30. מדבר מקס מאמאסה מדרום-אפריקה. הרבה עובדות, אך אין תמונה כללית. הרצאה משעממת. באנגלית. מהכתב. בינתיים אני משלים קטעים ביומן על יום אתמול, והבוקר. לדברי מקס, בדרום-אפריקה 20% לבנים, זו השיכבה המשכילה. בקרב השחורים – 40% אנאלפאביתים. השחורים אינם רוצים לזכות בבתיהם המרווחים של הלבנים, בעלי מיספר הילדים המועט, אלא הם רוצים תוכניות בנייה חדשה לשחורים.

לאחר הרצאתו, שאלות רגילות של צביעות. מצב הצעירים. סדר עדיפיות, וכדומה. מוטב שאני לא אשאל את הדרום-אפריקאי. אני מבחין בדבריו נימה לא סימפטאית: הוא מקווה שתהיה חלוקה הוגנת של הקרקעות. הוא אינו בעד גירוש הלבנים, מדוע? – כי ללבנים שבארצו אין לאן לחזור.

11.30. הפסקת קפה. כד מיץ. ביסקטוויטים, קפה ותה. אני ניגש למקס ושואל אותו מה הם הדברים שהיה רוצה לספר לקהל ישראלי, אם אכתוב על הכנס. הוא מדגיש את הבחירות שתיערכנה על-ידי המועצה המכינה, המשותפת ללבנים ולשחורים, בתוך 18 חודשים עד 5 שנים, מועצה שגם תעבד את החוקה. הוא אופטימיסט. גם הימין הלבן וגם הקיצונים השחורים קיבלו עליהם דרך זו, לדבריו.

אני אומר לו, בגלוי, מה לא אהבתי בדבריו: האם ללבנים בדרום-אפריקה יש זכות להישאר רק משום שאין להם לאן לחזור? ואילו היה להם, לא הייתם מכירים בזכותם? אני לא מקבל דרך הנמקה כזו, משום שכך גישתם של חלק ניכר מהערבים כלפי זכות היהודים לחיות בישראל.

הוא מבטיח לי שלא התכוון בשום אופן לכפור בזכות הלבנים לחיות בדרום-אפריקה, וכי לא זו המסקנה שעלי להסיק מהתבטאותו.

בהפסקה אני קופץ למשרד, לסדר את האישור על הטיסה חזרה. הם מבקשים את הכרטיס, ועתידים להחזיקו אצלם, כאילו חוששים שיברחו להם.

בחוזרי אני מחפש שירותים, ומגלה שמאולם המבוא יש גרם-מדרגות למטה. היתה לי הרגשה שלא ייתכן שלטירה כזו לא יהיה מרתף. ואכן, למטה נמצאת קומת מרתף שלימה, ובה השירותים וחדרים נוספים, וממנה פתח גדול, אולי חדיש, החוצה. הכל בנוי מבפנים בצורה מודרנית, אבל כשאני משתין יש לי הרגשה מוזרה שגיליתי את החלל שבו עמדו בשעתם מכשירי האינקוויזיציה.

11.30. פיוס ניאמורה מקניה: נגד ג'ומו קניאטה לא היתה ביקורת. הוא היה מכובד על הכל. הוא מת ב-1978.

בקניה, באפריקה, יש מסורת לא לתקוף את האב, את הנשיא, למרות שיש דימוקראטיה מלאה. אבל ממשיכיו של קניאטה אינם כמוהו, ולכן מוכרחים לבקר אותם. למשל, אין אפשרות לעזוב את המפלגה מבלי לאבד את מקומך בפארלאמנט. לכן הנבחרים נעשים רובוטים. אומרי-כן ללא הבחנה.

בבחירות, התור להצבעה נחלק לפי שמות הנבחרים, ואז הבוחרים חוששים לעמוד בתור המצביע על כך שלא תצביע עבור המועמד, שכופים אותך להצביע עבורו.

ב1990- חל בקניה Second liberation בהשפעת ההתפחויות במזרח-אירופה. לא רוצים עוד בשיטת מפלגה אחת. ב1992- החוק הוחזר לשיטה רב-מפלגתית.

יש שלושה עיתונים יומיים. שניים ממומנים על ידי חברות ענק. לאו דווקא מו"לים אלא בעסקי מכוניות וכדומה.

פיוס יסד שבועון שתומך באופוזיציה. כאשר ביקר שבועונו את הנשיא מוי, תפוצתו עלתה. עיתונאים אינם יכולים לפעול באופן חופשי. אי אפשר לשאול שר על ענייני שחיתות ואלימות. השר יכול לקרוא מיד למשטרה ולאסור את העיתונאי שהעיז לשאול אותו. לכן לא שואלים, ומפרסמים סיפורים חד-צדדיים.

ב-1991 אספה המשטרה את כל גליונות שבועונו "Society" מהדוכנים. גם מוכרי העיתונים סירבו להחזיק אותם בדוכניהם, בגלל לחץ המשטרה. פיוס נתן להם גליונות חינם, לפצותם.

בינואר 1992 שלחו משטרה שהחרימה את כל 30,000 העותקים. לקחו אותם ביום ראשון. העיתון מופיע בימי שני. לקחו לא בצו משפטי. החוקה אינה מרשה איסור-מראש, אלא רק תפיסה ותביעת-דיבה לאחר ההפצה.

פיוס התקשה למצוא בית דפוס. לבסוף מצא דפוס, והדפיסו שוב, רק 10,000 עותקים. לכן נאלץ להעלות את מחיר הגליון, וכך רק העשירים יכלו לקנותו.

לבסוף נאסר פיוס עצמו, ברצותו לקבל דרכון כדי לבקר בזאיר. אסרו את כל חברי-המערכת של שבועונו, לקחו אותם לתחנות-משטרה שונות ומרוחקות, זרקו אותם על רצפות ביטון, ללא אפשרות להתרחץ. חמישה ימים. הם הועברו למרחק 500 ק"מ מניירובי. הכוונה היתה שיהא עליהם להוציא הרבה כסף כדי להמשיך לפעול.

הם חזרו לניירובי והמשיכו להדפיס את השבועון. ביוני 1992 פוצצו להם את משרד המערכת, והם עברו למשרד חדש. עתה הורידו את התפוצה ל-6,000 גליונות. הוא פנה לעזרת תורמים מבחוץ. גופים בינלאומיים, כניראה. אך אלה טענו שהוא מו"ל פרטי, והם אינם עוזרים למפעלים פרטיים, שנוסדו על מנת לעשות ריווח. היה עליו למכור את ביתו, שקנה מעבודתו הקודמת באחד העיתונים הגדולים. מכר גם בית שני, ועתה הוא תקוע עם שלישי. הבעייה של מו"ל פרטי כמוהו היא שעליו להקריב את עצמו, ואת צורכי משפחתו. לדעתו על התורמים לשנות את גישתם. גם תמיכה בעיתון פרטי לוחם היא תמיכה בדימוקראטיה.

ההרצאה שלו שונה מכל השאר. זהו סיפור אנושי פשוט ומרתק. מוגש בהתלהבות. לא מתבייש לדבר על עצמו. הגם שאנגלית היא שפת השבועון שהוא עורך, הוא יושב עם מילון עב-כרס, מנסח בכתב כל שאלה שהוא שואל. אינו חדל ללמוד כל הזמן.

אני שואל אותו מדוע אמר שהוא מוותר על פרסומת של נותני-חסות. מתברר שלא הובן. לא מרצונו הוא מוותר, אלא כל גוף כלכלי שנותן פרסומת לשבועונו נתקל בקשיים, כגון בשיחרור סחורות ממכס, וכך הוטל למעשה חרם מודעות עליו.

14.30. אחר-הצהריים אנחנו יוצאים באוטובוס-תיירים לטיול המתוכנן לליסבון. נוסעים דרך סינטרה ((Sintra, קאשקאיש ((Cascais, כפר דייגים שהפך לעיירת נופש מפורסמת. אחר-כך לאורך החוף, מערבה; רואה לראשונה בטיול זה את האוקייאנוס האטלנטי, המתמזג בשפכו הרחב של הנהר טאחו או טאגוס, שעל גדתו הצפונית שוכנת ליסבון. חם ואני מנמנם.

מגיעים לליסבון. תחנה ראשונה – Mosteiro dos Jeronimos, מנזר ז'רונימוס, אחד הבניינים היפים בפורטוגל, שנבנה בתחילת המאה ה16- על- ידי המלך מנואל הראשון, שקבור בו. הוא בנוי בסגנון הנקרא "מנואלי", על שם המלך, שאופייני לפורטוגל בלבד ופוגשים בו במקומות רבים; משלב שימוש במוטיבים ימיים בתור קישוטי-בנייה: עוגנים, קונכיות, חבלים ושאר אבזרים, עשויים אבן.

אני קונה פילם בחנות המנזר. נכנסים לכנסיה של המנזר. זו מרשימה ביופייה ובגודלה. (סליל שני. תמונות -X). בכניסה משמאל – קברו של ואסקו דה גאמה, ששרידיו הובאו מהודו לפני שנים רבות. אני מצלם אותו. לא כל יום אתה ניצב ליד שרידי אישיות מפורסמת כמוהו. (תמונה 00). ארון האבן של מנואל הראשון ניצב על פילים עשויים שיש שחור. (תמונה 1). מדריכה מקומית, שמלווה אותנו כל הדרך, מסבירה באנגלית ובספרדית. בחורה כהת-פנים ולא יפה, עורה מלא חטטים, אבל מאוד לבבית. עוד צילומים בכנסיה (תמונות 3-2).

נכנסים לחצר המנזר, רחבה ומרובעת, יפה להפליא. מלאה אור בשעה זו של אחר-הצהריים. שמיים כחולים. במרכז גן סימטרי לא-גדול, וסביב-סביב שתי קומות בנויות אבן, עמודים, מרפסות, פיתוחי-אבן מקסימים, שחוזרים בהם המוטיבים הימיים, שמקבלים משמעות נוצרית: עוגן שהוא גם צלב. (תמונות 6-4). בחדרים פנימה יש תצוגה מרהיבה של ספרים עתיקים, מצויירים ביד. יוסרי, פיליס ואני הולכים לאיבוד במסדרונות ולא מוצאים את הקבוצה.

לבסוף מתברר שכולם מחכים לנו באוטובוס ואנחנו נוסעים למגדל בלם, על הים. (Torre de Belem. מצודה קטנה ויפה, שנבנתה להגנת העיר בראשית המאה ה-16 בסיגנון "מנואלי". ברחבה לפני המצודה, המטוס הפורטוגלי הראשון שחצה את האוקיאנוס לברזיל (תמונה 8).

ארתורו מצליח לסדר, בספרדית, שירשו לנו לעלות לדקות אחדות אל גג המצודה, ללא תשלום. מדבר ספרדית תוססת ופעלתנית.

אני מצלם את המצודה והמגדל של בלם. (תמונות 10-9). איננו נכנסים לשום מוזיאון אלא נוסעים באוטובוס לאורך הנהר, עוברים ליד הגשר הגדול, "ה25- באפריל" שהוא הגשר השני בגודלו באירופה, לאחר הגשר המקשר בין אירופה לאסיה, מעל לבוספורוס. אורכו יותר משלושה קילומטר, מזה שניים מעל פני המים. גובהו מדהים. הוא מיועד לכלי-רכב בלבד, וכאשר יש רוח חזקה, נאסרת התנועה עליו כי הוא מתנודד. (תמונה 11). מעבר לגשר, בצידו השני של הנהר, נשקף פסל גבוה של ישו, חיקוי לפסל המפורסם שמעל ריו דה ז'אנרו.

עוברים על פני ארמון הנשיא, על פני הכיכר המרכזית של העיר התחתית Praca do Comercio. (תמונות 13-12). ימינה לנו הנמל, ומעגן ספינות-המעבורת, אליהן זורם נהר-אדם החוזר בשעה זו מעבודתו בעיר וחוצה את הנהר דרומה.

האוטובוס מעלה אותנו עד סמוך למבצר ז'ורז' הקדוש שבמרומי העיר, ((Castello de S . Jorge, בדרך אליו נשקף מראה יפה כלפי העיר והנהר למטה, שכמו פרושים על כף היד. (תמונה 14). זהו המיבנה העתיק ביותר בליסבון, וככל הניראה העיר התפתחה סביב למבצר. הוא ניבנה עוד לפני בוא הרומאים, ושימש מקום מושבם של השליטים בדורות הקדומים. רובו ככולו נהרס ברעידת האדמה הגדולה ב-1755, ומה שעומד על תילו הוא בעיקר תוצאה של שיחזור. מצטלם בכניסה למנזר, (תמונה 15). המדריכה מראה לנו למטה בעיר מיבנה הרוס של כנסיה, זכר לאותו רעש. בגינת המבצר מסתובבים טווסים ותרנגולי-הודו.

אני שואל את המדריכה אם יש גם בית-כנסת עתיק בעיר והיא אומרת שהוא רק מסוף המאה שעברה. עלי לדעת שבמשך כמה מאות שנים לא גרו יהודים בפורטוגל. אנחנו משוחחים מעט על האנוסים, ועל העיירה בלמונטה, שבה חזרה קהילה ליהדות. יש עימי מאמר שהתפרסם ב"מעריב" ב-5.3.93, "יוצאים מהמרתף" מאת שפרה הורן, שמתארת את ביקורה בקהילת האנוסים בבלמונטה. אצטרך לבוא לשם כך פעם נוספת לפורטוגל. קשה להאמין שפורטוגזים שקטים וצנועים אלה הם צאצאי אותם אינקוויזיטורים שרדפו את האנוסים. אולי רבים כאן הם דווקא צאצאי האנוסים?

אני מצלם את העיר מהמבצר. (תמונות 17-16). ביציאה קונה מפות של פורטוגל ושל ליסבון. חנויות המזכרות די עלובות. אפילו איכות הגלויות. אנחנו יורדים ונוסעים באוטובוס, דרך הכיכר המרכזית של העיר, שדרת העצמאות, ועוד רחובות ראשיים, עד למרכז הקניות החדיש בכיכר רוזיו ((Rossio, שעליו כניראה גאוות הפורטוגזים.

אני רוכש שתי קלטות Fado של עמליה רודריגז, ואחת של נונו דה קאמארה פרירה, שעליהן המליץ דה קאמארה. הזמן קצר. פחות משעה. מצטער שקניתי אדידאס בלוד כי כאן יש שפע של נעלי ריבוק. מחפש לבן נעלי דיסק. יש רק פומה ב-128 דולר, שניראות עלובות למדי. אולי אמצא בפראנקפורט. לזכור לקנות גם שעון סווטש ליהודית. שואל ולא מוצא את העוגיות שברשימה. לא מוצא חנות לדברי טבק כדי לקנות כיס-עור לטבק למקטרת. גם לא מוצא מוקסינים יפים. לא מוצא אפילו תיון. נכנס לסופרמארקט, לא מי-יודע-מה. גם כאן התפוזים ניראים נורא, הירקות והפירות לא כמו בארץ. לבסוף קונה רק כמה קופסאות של סרדינים ופרי-ים.

חוזר לנקודת האיסוף. שיחה עם ארתורו הארגנטינאי. הוא ניחש שקניתי מזון. "זו תכונה יהודית," הוא אומר בצחוק. "יהודים תמיד מודאגים שמא לא יהיה להם אוכל."

אני עונה שגם בו גיליתי היום תכונה "יהודית" טיפוסית – החוצפה והכישרון שבהתמקחות עם השומרים במצודת בלם, שירשו לנו לעלות למעלה ללא תשלום.

מחשיך. נוסעים חזרה באוטובוס, חולפים על פני גן מונסנטו הענק, שבו עובר אקוואדוקט גבוה שמספק עד היום מים לליסבון. מכאן לאורך כביש החוף, למסעדת "פרגולה" ((Pergula Estrada Marginal הנמצאת באואריאס ((Oeiras. המסעדה צופה לים. כבר חושך. האוכל די בינוני. הבשר – חצי סטיק חצי צלי, קשה. רק היין משובח, ובשפע.

מצטרף פרופיסור אנגלי מאוקספורד, גראהם לוק, שבא רק היום. הוא יושב לשמאלי. מולי יושב מריו מגוואטאמאלה, שביקר בישראל והוא חביב אלי במיוחד. לצידו, מול גראהם, יושב פרופ' דה קאמארה הפורטוגזי. אנחנו שותים הרבה יין ומתלוצצים ללא הרף. אני מתאר את החופים הנודיסטים במיקונוס, כיצד צללתי ערום במשקפיים ומולי באה בחורה ערומה לגמרי, מוקפת ענן של דגיגים. מפתח תיאוריה על תפקיד הפורנוגראפיה במעבר לחופש ולדימוקראטיה. דה קאמארה וגראהם צוחקים עד דמעות. ניראה לי שאינם רגילים לדיבור חופשי כזה. דה קאמארה מציע כנס על ציצים. אני גם מספר לדה קאמארה שאשתי הזהירה אותי שבכנסים צריך לחזור על מילים יפות אך לא לומר שום דבר ממשי, מה שאיני מקיים. הוא ניראה קצת מבוהל, ומתעניין איך אפשר לנהוג כך בקונגרסים רפואיים.

גראהם ניראה כמו וודי אלן, מצחיק מאוד וציני. הוא מספר בדיחות על כנסים מדעיים ועל אנשי אקדמיה כמוהו, שנוסעים מכנס לכנס עד שהנסיעות הללו הופכות לעיסוקם העיקרי.

כטוב ליבו ביין מגלה לי דה קאמארה כיצד הגעתי לכנס. תחילה היתה מוזמנת גברת ממזרח-ירושלים, (את שמה ראיתי בחוזר הראשון, שנשלח אלי על-ידי אולריך ואקר מקרן פרידריך נאומן בירושלים), ואולם היא לא יכלה לבוא, או אולי החליטה כך לאחר שהתברר שעומדים על כך שמישראל יהיה גם נציג ישראלי. המליצו בפני ואקר על מזכיר סיעת שינוי בכנסת, בחור כבן 25, אך כשהגיעו בפקס תולדות-חייו, לא ניראה מתאים. אז פנו כאן אלי. וכאשר הגיעו בפקס דפי המכון לתרגום ספרות עברית, על ספריי ועלי, אותם שלחתי לוואקר, לבקשתו, במקום תולדות-חיים, מיד החליט דה קאמארה שאני מתאים.

חוזרים באוטובוס לקווינטה דה ריבאפריה. אני יושב מאחור, ובספסל לידי, זיאד. בנסיעה התרכך קצת ואפילו הציע לי מסטיק. אני תורם לו ביטוי ערבי מפתח-תקוה: "בשוף א-נאר מן תיז מרתו!" – כלומר, מי שתלוי באשתו עד שרואה את אור העולם רק מבעד לחור שבעכוזה. זיאד לא שמע מימיו אמירה זו, אבל יש לו משהו דומה. על מישהו שפשט את הרגל אומרים בערבית שמהתחת שלו אפשר לראות את פריס! – כל כך ריק.

עוברים שוב את סינטרה, שכניראה לא אזכה לראותה. אמנם, ממבט חטוף לא ניראה המקום מי-יודע-מה.

בדרך לחדר עוברים במידרכה ובה שלוש מדרגות חשוכות. כשאני יוצא לאירוע שממנו אחזור בערב, אני מניח בתיק פנס-כיס קטן וחזק. זיאד צועד איתי יחד, הוא גר בחדר לידי. אנחנו מגיעים לקרבת המדרגות החשוכות, ואני שולף את פנס-הכיס ומאיר לזיאד את דרכו.

 "Oh, you, the Israelis"...

הוא אומר בשמץ של הפתעה והשתאות.

"Yes, we are well equipped. Who knows what can happen?"

 "You have a gun! I am sure, you have a gun. Tell me the truth!"

"זיאד," אני עונה לו. "מה איתך? אין לי. אני מבטיח לך. איך היו נותנים לי לטוס עם נשק?"

 "לא. לא. אני בטוח שיש לך! אתה מסתיר."

אני מתרחץ ויושב להעלות נקודות אחדות של סיכום-ביניים, לכנס. כותב בעברית, בבלוק היפה שבתיק הכנס. הן תשמשנה אותי לעבודת סיכום, אם יהא צורך, וכן לכתיבת רשימה ורשמים, בשובי לארץ.

אני מכין גם הקדשה היתולית על הנוסח האנגלי של "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", לדה קאמארה: "תודה על ההשתתפות בכנס המעבר לדימוקראטיה. מקווה להתראות בכנס הבא: "הפורנוגראפיה בשירות החופש והדימוקראטיה".